סדר ליל הסדר למנהג יהדות מרוקו. (ובנוסף הרחבה על ה'מימונה'.)

ליל הסדר:

א. נהגו לצאת במצוות מצה בליל הסדר, במצה שמורה משעת קצירה.

ב. מנהג מרוקו לברך ברכת "שהחיינו" בליל הסדר ולא טרם בדיקת החמץ.

ג. סדר הקערה הוא כמנהג האר"י ז"ל:

זרוע ביצה

מרור

חרוסת כרפס

חזרת

ד. אופן הכנת החרוסת הנהוגה במרוקו (המתכון של החרוסת: 80-100 גרם אגוזי לוז קלופים, 80-100 גרם אגוזי מלך קלופים,3 כוסות מיץ רימונים, חצי כפית פלפל שחור גרוס, 100 גרם שקדים שלמים, 200 גרם תמר ללא גלעינים, 200 גרם צימוקים, רבע כוס או יותר יין מתוק, 5 כפות קינמון טחון, תמרים, צימוקים ואגוזי המלך טחונים, קינמון טחון.)

ה. מנהג ידוע ונפוץ אצל קהילות בני מרוקו, ובעוד קהילות ספרדיות, שבעל הבית עובר יחד עם "קערת הסדר" - 'קערת ההגדה' כפי שהיא מכונה על ידי בני מרוקו ומסובב אותה מעל ראשי המסובים, ואפילו מסביב לראשי התינוקות. (ויש מהדרין מן המהדרין, שאף נכנסים לבתי השכנים ומסובבים את הקערה מעל ראשיהם, במרוקו, המנהג הזה היה נרחב יותר: משפחות שלמות היו נוהגות להיכנס לבתי קרוביהן, ולבתים של שכנים בשעת קריאת ההגדה, וגם שם סובבו את הקערה מעל ראשי המסובים, כשהמארחים סובבו גם הם את הקערה מעל ראשי האורחים.) שלש פעמים ואומרים יחד: "הא לחמא עניא". טעם המנהג הוא זכר לעמוד הענן (כיסא דפסחא) או בכדי להשרות את קדושת המצות על ראשי המסובים.

(ובמחזור לפסח 'עוד יוסף חי' כתוב:

"לפני קריאת ההגדה נהגו לומר 'בבהילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא', כגירסת הרמב"ם.

וקדם לוקח בעל הבית קערה שיש בה מצות וירקות החובה, ומעבירה על ראש כל אחד מבני הבית גדולים וקטנים, ואומר בקול רם בניגון 'בבהילו יצאנו ממצרים' ומעבירה על ראשו, וכל בני הבית שמחים הרבה בעת ההיא, ואשה שיודעת לזמר בפיה לומר 'יו יו' – מה טוב חלקה ומה נעים גורלה", ע"כ.)

ו. אחד המראות המרשימים בליל הסדר, על פי מנהג העדה המרוקאית, הוא מראה הגברים הלבושים בגלימות לבנות ארוכות, (ג'לאביות) שלפי המסורת הן סמל לחרות. ויש שמסבירים שהוא זכר לכהן גדול שהיה לבוש בגדי לבן, וזה תואם את עניין הסדר העוסק בין השאר בקרבן פסח.

ז. מנהג קדום שאין אדם מוזג לעצמו את ארבעת כוסות היין בליל הסדר אלא אחד מוזג לחברו כחלק מדין חרות הנהוג בליל זה, וכך מנהג עדות רבות בקהילות ישראל.

ח. נהגו שבעל הבית מסתובב בבית עם חבילת מצות שנמצאים בתוך שק/בד על שכמו ואומר את הפסוק: "משארותם צרורות בשמלותם" ומספר את סיפור יציאת מצרים כדי לסקרן את הילדים, ולהמחיש להם את הסיפור בצורה ויזואלית שהרי ערב זה הוא בשביל הילדים בבחינת "והגדת לבנך".

לאחר שאלת הקושיות על ידי אחד הבנים, היו שנהגו במרוקו מנהג מעניין מאוד.

לאחר שאילת ארבע קושיות היה יוצא עורך הסדר מן החדר, וחוזר אליו דרך דלת אחרת, כשהוא נשען על מקל ארוך ועל כתפו מונחת המצה של האפיקומן, עטופה במעין שק. המסובים היו שואלים אותו מאין בא, לאן הוא הולך וכדו'. הוא היה משיב שהוא מיוצאי מצרים, וכי זה עתה בקע ד' את ים סוף. המצרים מושלכים על שפת הים... וכן הלאה, ובהמשך היה מסביר להם את המקור למצות ביציאת מצרים. ההצגה הזו הייתה מסתיימת בדרך כלל בקריאה משותפת: 'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'".
ט. יש עדות שנהגו לומר תוספת בקידוש "תרומה הבדילנו" שנהוגה עוד מתקופת הגאונים, ויש שחששו מדין הפסק.

י. המנהג הרווח הוא לברך "בורא פרי הגפן" רק על כוס ראשונה ושלישית.

יא. נהגו ליטול ידיים בלא ברכה על הכרפס כחלק מדין נטילת ידיים על דבר שטיבולו במשקה.

יב. נהגו לטבל את הכרפס במי מלח.

יג. כל אחד מהסועדים מברך לעצמו על הכרפס וכן על המרור לאחר הסעודה.

יד. "ב"יחץ" יש מנהג ייחודי נוסף לבני העדה המרוקאית: "עורך הסדר חוצה את המצה האמצעית לשני חלקים, וכל בני הבית אוחזים את המצה החצויה בידיהם וקוראים: 'הא לחמא ענייא'..."

טו. במרוקו נהגו לא לאכול כלל בשר צלוי, ולכן יום קודם לאחר בדיקת חמץ היו שנהגו לקיים סעודה מיוחדת עם בשר צלוי כדי להראות את ההבדל שבליל הסדר אין לאכול, ואולי גם לגרום לילדים לשאול על הסיבה.

טז. כאשר מגיעים בהגדה לפסקת "דם, אש ותמרות עשן" וכן במילים דצ"ך עד"ש באחא"ב שופך בעל הסעודה יין לתוך קערה שלש פעמים והאשה במקביל שופכת מעט מים.

יז. גניבת האפיקומן אינה נהוגה במרוקו כלל. בפיוטים בסוף הסדר אומרים גם את "אין אדיר". "אין אדיר" מיועד אצל יהודי מרוקו בעיקר לליל הסדר.

יח. נהגו לא לאכול ולשתות דבר אחרי האפיקומן כדי שישאר הטעם, אך במקום בצורך התירו לשתות תה או קפה ]ללא ממתיק[.

יט. המנהג הקדום היה שלא למזוג כוס חמישית.

כ. נהגו לאכול את הביצה המונחת בקערה למחרת, והיא נאכלה על ידי הבכור או על ידי בעל הבית.

כא. בתפילת שחרית של חול המועד אומרים הציבור חצי הלל עם ברכה "לקרוא את ההלל" כמנהג מרוקו לברך גם על חצי הלל כפי שנהוג גם בראשי חודשים.

כב. בתפילת שחרית לפני שירת הים הוסיפו את הפיוט "אשירה כשירת משה" ולאחר שירת הים קראו את הפסוקים מפרשת בשלח "ותקח מרים הנביאה", המטרה בהוספות אלה הם בעיקר חיזוק האמונה אצל ההמון.

כג. נהגו לחוג את המימונא ברוב עם ובהשקעה רבה.


והנה טעימות נוספות:

היו שקראו את ההגדה בערבית-מרוקאית, בנעימה מיוחדת עם כל הדגשים וההטעמות: "הַגְדָא קְצֶ'ם א'לְהָא אֶל'בְּחַר עָלא תְּנַאַשׂ' אֶל'טְרִיק, חִין כֶרְז'וּ ז'דוּדְנָא מְל'מַאצַאר, עָלָא יִיד סִידְנָא וּנְבִּינָא מוּסָא בִּן-עַמְרָם, עָלָא סְלַאם וּרְדָא. חִין פִקְהוּם מִן הַאלְד לִכְדְמַא צְ'עִיבָּא. הַגְדָה יִפְקְנָא הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְנֹאמַר אָמֵן". ובתרגום לעברית: "כך קרע הקב"ה את הים לשנים-עשר נתיבים, בעת שיצאו אבותינו ממצרים, על-ידי אדוננו ונביאנו משה בן-עמרם עליו השלום והרחמים, בעת שהוציאם מעבדות קשה לחירות; כן יוציאנו הקב"ה, ונאמר אמן".


ועוד עדיות מעניינות: (מתוך הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו)

ההכנות לחג החלו כבר במוצאי כיפורים. הבית, עבר תהליך של התחדשות. הריהוט והכלים הוצאו החוצה, קירות הבית סוידו ופינותיו נוקו מכל שאריות החולין. כל רהיט ופריט זכה למירוק או צביעה בטרם הושב למקומו. כלי האוכל הוכשרו והכלים המיוחדים לפסח הוצאו ממחבואם בארון או בעליית הגג וצוחצחו. ובעוד אם הבית ובנותיה עוסקות בהכנת הבית, יצא אבי המשפחה אל הכפר כדי לקנות מן האיכר הערבי חיטה נקיה, שמן זית טהור לבישול וכבש שיובא לחצר וימתין בה – לשמחת הילדים – עד שיהפוך לסעודת החג.

את היין לחג ואת הערק הכין בעל הבית בעצמו, או קנה אותם אצל יהודי אחר, כי הרי יין שנגע בו גוי הופך ל"יין נסך" האסור בשתייה.

את הפירות, הירקות והדגים קנה אבי המשפחה רק ימים מעטים לפני ערב החג. את החיטה ניקו וטחנו בזהירות רבה, כדי שתהיה ראויה לכך שיכינו ממנה את הקמח למצות. את המצות עצמן אפתה אם הבית מעיסת בצק ללא כל תוספת של תבלין או מלח, כדי למנוע תפיחתן. לאחר שלשה את הבצק וחוררה אותו בגלגל מסומר, הכניסה את "עוגת המצה" העגולה והרחבה אל תנור החימר – ה"פרינה" – שנבנה במיוחד לקראת הפסח (ואשר יהרס בסיומו). בכל יום נאפו מצות טריות, כדי לשמור על רכותן וטעמן הנפלא (כשהן מרוחות בחמאה).

האם ובנותיה היו שקועות בקדחת תבשילי החג. הרי צריך לקלף כל גרגיר של פול כדי שטעמו של מרק הפסח – "מארק די פיסח" – יהיה כטעם האביב. צריך גם להקפיד במילוי הבשר בארטישוק או במילוי השקדים, ותבשיל הזיתים עם בשר הודו, ותבשיל הלשון של הבהמה בצלפים – "קפאר". צריך כמובן להשגיח שה"מעקודה" או ה"מחאמאר" – פשטידת תפוחי האדמה המסורתית – לא תצא מלוחה מידי ולטבל בדיוק במינון הנכון את מנות הסלטים, ועוד כהנה וכהנה.

האב והבנים, בינתיים, הכינו את ה"סינייא די פח", צלחת הפסח המעוטרת והעשויה פליז. בכמה מקהילות מרוקו (תוטאן) נהוג היה להכין גם קערת מים עם דגיגים חיים, זכר לנס חציית הים של בני ישראל בצאתם ממצרים.

מבצע ההכנות מסתיים בי"ד לניסן, ליל בדיקת החמץ. הבית כולו מבהיק ואומר חג.

ליל הסדר עצמו, כמו בכל עדות ישראל, הוא "השבת של כל החגים", שבו מסבה המשפחה המורחבת סביב שולחן הסדר המהודר. אבי המשפחה יושב בראש השולחן ומנצח על ה"סדר". תחילה מקדשים על היין בנוסח עתיק שמקורו בימי הגאונים. כאילו על-פי צו נעלם, השירה גוברת לפתע כאשר הגיעו המסובים ל"אתמול היינו עבדים היום בני חורין", והגיעה לשיא ב"לשנה הבאה בירושלים הבנויה". האב הניף את קערת הפסח וסובבה מעל לראשו כשכולם שרים "בבהילו יצאנו ממצרים א' לחמא ענייא בני חורין יאלאלאלא" ולאחר מכן, לפי הסדר, מעל ראשי כל בני המשפחה, מגדול ועד קטן. סעודת החג, הקריאה בהגדה, השירה והפיוטים נמשכו עד לשעות המאוחרות של הלילה, וכאשר נראה היה כי הקטנים נוטים להירדם, סיפרו להם כי מעבר לדלת שנשארה פתוחה עבור אליהו הנביא, עלול להיכנס בכל רגע השד הנורא "סיפוק", שאהבתו העיקרית היא – לפגוע בילדים ישנים. בדרך כלל די היה באיום זה כדי להשאיר את הקטנים ערים עד סוף הסדר.

(דבר זה הובא גם בספר 'חג הפסח במורשת ישראל' - "במכנאס אשר במרוקו נהגו לפתוח את הדלת לפני אמירת שפוך חמתך כדי לקבל את פני שיפוך (סיפוך) דמות אגדית ספק צדיק ספק שד שהילדים ציפו בדריכות להופעתו וכך היו ערים במשך כל הסדר".

ובהגדות עתיקות ממרוקו נשתמר ציור של "שד" זה, אחד מאלה היא בהגדה שחיבר רבי ברוך מאימרן – מחכמי ומקובלי העיר מכנאס שבמרוקו, (הציור שמובא בפתיחת המאמר) ועל הציור נכתב "זו היא צורת שפוך".)
עם סיום קריאת ההגדה נהגו הגברים במשפחה להניח מקלות על כתפיהם ולצאת בחיפזון מהבית "כאילו הם יצאו ממצרים".

תפקיד סמלי חשוב יש גם לאפיקומן ב"יציאת עם ישראל מעבדות לחרות". יהודי מרוקו מאמינים, כי באפיקומן טמונה סגולה למניעת סערה בים, ולכן כל אחד מבני המשפחה היה נוטל עמו חתיכה מהאפיקומן כסגולה ליום שבו ייצא לארץ האבות. במקומות רבים נהגו להשליך את חתיכת האפיקומן לים במוצאי החג.

מן הראוי להביא כאן גם את מנהג יהדות מרוקו של חגיגות המימונה, הדברים כאן מובאים מתוך הספר 'חג הפסח במורשת ישראל' בעריכה קלה.

חגיגת "המימונה".

יהודי מרוקו חוגגים באסרו חג פסח את "חג המימונה".

משמעות המלה "מימונה" בערבית הוא מזל והצלחה. רבני יהדות מרוקו רואים ב''מימונה" מעין "חג הגאולה", ומתבססים על דברי רבי יהושע במסכת ראש השנה "בניסן נגאלו, ובניסן עתידין ליגאל" (ראש השנה יא.). לפיכך תיקנו להרבות בשמחה ביום המזל וההצלחה הזה מתוך תקוה לגאולה.

בהסתמך על דברי המשנה "בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה" (ראש השנה א' א') נוטלים החוגגים זמורות ושבלים, מברכים עליהם ונהנים מפרי הארץ ומטובה.

נוסף לכך שמחת החג אינה שלימה בפסח מאחר שבחול המועד אין גומרים את ה"הלל", על יסוד הנאמר בסנהדרין "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" בחגיגות ה"מימונה" משלימים את השמחה.

יש אומרים שה'מימונה' קשורה בשם 'מימון', וסבורים שחגיגות ה'מימונה' היא סעודת מצווה לזכר רבי מימון אביו של הרמב"ם, שנפטר ביום האחרון של חג הפסח.

יש נאחזים במדרש המובא במכילתא, שבשביעי של פסח נקרע הים, המצרים טבעו ובני ישראל נהנו מביזת מצרים, מכאן לדעתם מקור המנהג להניח על השולחן קערת מים ובה דגים וכסף.

סעודה בצל העצים

בשביעי של פסח מתפללים יהודי מרוקו תפילת מנחה בשעה מוקדמת מהרגיל לאחר התפילה מצטיידים בפירות, קליות, ודברי מאכל שונים, יוצאים מחוץ לעיר, סועדים בצל העצים ונהנים מהרוח הצוננת של בין הערביים בהגיע מועד התפילה נחפזים הגברים לבית הכנסת והנשים והילדים נשארים בשדה עד רדת החשכה.

זכר לקרבן העומר

עם צאת החג קוטפים הילדים שבלים או כל ירק אחר ובבואם הביתה חובטים איש בראש רעהו ומברכים "ויתן לך האלוקים מטל השמים".

יש הרואים במנהג זה זכר למעמד הנפת קרבן העומר בזמן שבית המקדש היה קיים.

תפילה חגיגית

לפני תפילת ערבית שרים המתפללים בהתלהבות ובדביקות שירי חג של פייטנים יהודים מצפון אפריקה כרבי דוד חסין רבי יעקב בן צור רבי חיים פינטו ועוד.

את תפילת ערבית מתפללים בחגיגיות הדבר ניכר בהשתתפות הערה בלחן התפילה, ובפני המתפללים המאירות. לאחר ההבדלה מברכים איש את רעהו בברכת "תזכה ותצליח" ונוהרים לבית הרב לטקס המימונה.
ברכת הרב

את פני הבאים לבית הרב מקבלת תזמורת תוף עוד וכינור. על שולחן הרב פרוסה מפה לבנה ועליה ערוכים כוס חלב, צנצנת דבש, צלחת תמרים, צלחת קמח ובה תקועים נרתיקי פול ירוק, קערת מים ובה דגים חיים, ואגרטל ובו ענפי מנטה. שולחן דומה נערך בכל בית. כאשר בית הרב מתמלא המון חוגג, עומד הרב ליד מושבו, התזמורת מפסיקה נגינתה, בכל מושלך הס וכל אחד מן הקהל מצפה לקבל את ברכת הרב. מעמד זה מתמשך שעה ארוכה עד שאחרון החוגגים מקבל את ברכתו, לאחר הברכות מתכבד הקהל בשתיית תה ממותק בסוכר. כאן המקום לציין שיהודי מרוקו נמנים עם המחמירים ומזירים עצמם מן התה והסוכר במשך כל ימי הפסח, מחשש חמץ. במוצאי החג בחגיגת המימונה שותים אותו לראשונה.

בברכת "אושר וברכה'' נפרדים מהרב ופונים איש איש לביתו להמשך חגיגת ה'מימונה'.

מאכלי חלב ודבש

בכל בית אורות רבים, השולחנות ערוכים ומקושטים בירק, הדלתות פתוחות לקבל כל אורח, הנשים מכינות רקיקים הנקראות 'מופלטה', טובלות אותן בדבש, בחמאה טרייה ובחלב ומגישות אותן עם כוס תה לבני הבית ולכל אורח הבא לברכם. בליל המימונה אוכלים רק מאכלים המסמלים ברכה כגון דבש חלב קמח שבלי חיטה דגים ומיני מתיקה.

אין אוכלים בשר מחמת הדם שנשפך בשעת השחיטה, ואין שותים קפה בגלל צבעו המבשר רעות.
והעיקר ששים ושמחים, ומחזקים את האמונה בכל לב, ומצפים לביאת גואל צדק שיבוא בב"א.