בענינא דביטול חמץ ומהותו
שיטת רש''י בביאור ענין ביטול וביאור הענין
א} מבואר בגמ' דאשה נאמנת על בדיקת חמץ שהבית בדוק אע''פ שהוא בחזקת שאינו בדוק ובעלמא אינה נאמנת בכה''ג, כיון דמדאוריתא מהני ביטול חמץ וכל דין הבדיקה הוא מדרבנן וע''כ הימנוהו רבנן בדרבנן.
ובביאור ענין הביטול חמץ שאומר שמבטלו כעפרא דערעא פירש''י ''כתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה'', והינו שדין ההשבתה מהני גם ע''י תשביתו בלב.
ובתוס' הקשו על רש''י מהוכחת ר''ע שתשביתו הוא בשריפה כי ההשבתה היא בשריפה ולרש''י הרי הוא בלב וא''כ שיכא גם אחר י''ד.
וברמב''ן מישב בזה בב' אופנים חדא, די''ל שתשביתו משע בכל האופנים וגם באופן של שריפה וא''כ מבואר ששיכא שריפה, וגורם שנבאר הקרא על י''ד.
ועוד, דלא מהני ביטול בחג עצמו [דכבר אינו שלו, וכמבו' להלן ו' ב' שאינו יכול לבטלו לאחר ו' שעות] וא''כ אם הינו מפרשים בחג עצמו בהכרח קאי על שריפה, ושוב יל''פ בי''ד.
ב} עוד הקשו התוס' מהמבואר לקמן דאך חילק והתשביתו קאי על אחר הו' שעות, ולכאורה הרי כל כה''ג לא יהני ביטול דכבר אינו שלו, וא''כ לא שיכא אז לבאר התשביתו בביטול.
ובזה מישב הרמב''ן בזה''ל ''מה שהקשו רבותינו הצרפתים ז"ל מדדרשינן אך חלק בתשביתו אינה קושיא דכי אמרת נמי תבעירו היאך צוה לבער אחר חצות והלא בשעת ביעורו כבר עבר עליו אלא שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא.''
ויל''ע הרבה במחלו' תוס' ורמב''ן בגדר תשביתו ובפשטות נראה שנחלקו אם המצוה הוא במעשה בההשבתה או בתוצאה שהחמץ מושבת, ויל''ע גם במשה''ק הרמב''ן על תוס' שהרי בהכרח לא קאי לאחר הו' שעות שהרי אם ישרןף אחרי הו' שעות כבר עבר על האיסור, והאחרו' האריכו בזה, ויש להרחיב בזה הרבה ויתבאר בזה להלן בעז''ה בהמשך הסוגיות.
ג} עוד יל''ע בשיטת רש''י מהמבואר לקמן בגמ' כ''ז ב' דלר' יהודה דהתשביתו הוא בשריפה א''כ הוא חומרא דאתי לידי קולא וע''כ שאינו בשריפה והגמ' דנה ע''ז ''לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל?'' ולכאורה אינו מבון הקושיא שהרי י''ל שיבטל בליבו בכה''ג, וי''ל דעכ''פ עיקר המחלו' אם השבתה בשריפה או בזורקו לים כו' הוא במה עיקר המצוה ועיקר המצוה אינו בביטול אלא בשריפה וע''ז דנה הגמ' דיהיה בטל מעיקר המצוה בלכתחילה.
ומש''כ שעיקר המצוה הוא בשריפה כן מבואר להדיא בדברי הריטב''א ומהר''ם חלאוה בדף ב' עי''ש, וע''ע ברמב''ן כאן שכותב שלמעשה מדרבנן דנו שגם יבער בשריפה לדינא ול''ס בביטול.
ד} ויל''ע בעיקר ביאור המושג של ביטול בלב היאך יהני וסו''ס איכא אצלו חמץ בביתו, והנה לשון הריטב''א בדף ו' ''שמבטלו מתורת לחם'', וצל''ע בביאור הענין מה מהני מחשבתו והרי סו''ס איכא לחם חמץ לפנינו ואיך יהני.
ונראה לדון בביאור הענין בב' אופנים חדא, יל''ד דכל האיסור של בל יראה להחזיק חמץ הוא כאשר מחזיק החמץ בתור ''אוכל'' אצלו, והחזקת החמץ כאוכל היא סתירה למה שהמצה היא האוכל שלו בפסח, אך כל שמחזיקו אצלו כעפר ואינו עומד לו לאכילה ואין כאן החזקה של דבר העומד לאכילה אינו בכלל איסורא דבל יראה.
ה} ועוד נל''ד, ע''פ מה שכבר נתבאר לעיל בביאור יסוד ענין דין בדיקה המפקיע מידי בל יראה כמבואר בר''ן בריש פסחים , וביארנו בזה יסוד גדול בדין החזקת חמץ ואיסורו שאין הענין שיש איסור בעיקר המציאות שיש חמץ בבית, וזהו סיבת האיסור אלא עיקר גדר האיסור הוא על הגברא שהגברא אסור לו להיות במצב של ''מחזיק חמץ'' , וזה דין של הגברא ועל ההתנהלות שלו בפסח שלא יהיה במצב של מחזיק חמץ.
ולפי''ז יובן היטב שעד כמה שהאיסור הוא על הגברא ועל הגדר שלו כמחזיק חמץ, א''כ כל כמה שמבחינתו הוא אינו מחזיק בחמץ ונסמך על החזקות אין כאן סיבת האיסור כלל, כי מצד הגברא הרי אינו עומד כמחזיק חמץ כלל, אך אם האיסור הוא על עצם המציאות שיש חמץ אצלו בבית א''כ סו''ס יש כאן סיבת האיסור.
ובזה ביארנו דברי התוס' בדף נ''ט דדנו דמשהה חמץ ע''מ לבערו אינו באיסור בל יראה והינו כי אינו ''מחזיק'' החמץ אצלו.
וע''ד זה יל''ד גם הכא דכל שבטל החמץ כעפרא א''כ אינו מוגדר כמחזיק החמץ אצלו בתור אוכל שהרי הווה כעפר אצלו ואינו חשוב אצלו.
ונחדד הענין שיש מצב שהאדם ''מחזיק'' את החמץ אצלו ויש מצב שאינו ''מחזיק'' החמץ אלא רק החמץ ''נמצא ברשותו'', ודו''ק.
ו} אמנם לכאורה ודאי אין לבאר בדברי רש''י בנוסח שיש כאן איזה קביעת דין באוכל עצמו שיהיה כעפרא, דהרי סו''ס יש כאן אוכל חמץ לפנינו, ואמנם מצינו בדברי המהר''ם חלאוה בדף ו' שהקשה בדברי רש''י מדוע א''כ אינו יכול לאכול החמץ הרי הווה כעפרא ומתרץ שע''י אכילתו אחשביה.
והנה להסברות דנתבאר לעיל הרי כל יסודם הוא בדין בל יראה שאינו מחזיק החמץ ואינו בכלל האיסור דבל יראה אך מ''מ ודאי אינו סיבה להפקיע האיסור אכילה, כי סו''ס הווה אוכל חמץ, ובדברי המהר''ם הנ''ל נראה שהבין דברי רש''י שיש כאן קביעה בגוף האוכל עצמו שכבר אין בו שם אוכל וע''כ הוצרך לדין אחשביה, וצ''ע בזה מאד, והכיוון בזה הוא שקובע בבגוף האוכל עצמו שיעמוד כעפר ולא רק ביחס של הגברא מול האוכל.
ובאמת המהרמ''ח עצמו נשאר בצ''ע דאכתי אין סיבה שלא יהיה מותר בהנאה שהרי עי''ז אין אחשביה, ולדברינו א''ש דאכתי אין כאן סיבה להתיר האיסוה''נ ודין חמץ גמור איכא רק מ''מ יש סברא שאינו עובר בבל יראה.
ואמנם הנה בדף ו' מבואר דבעי בעלות כדי להעמדי הביטל וע''כ לאחר הו' שעות דכבר אסור בהנאה אינו יכול ליצור ביטול חמץ, וצ''ע דבשלמא אם הווה קביעה בגוף החפצא דחמץ א''כ א''ש דבעי בעלות לזה, אך אם הווה דין על עמידת החמץ אצל הגברא א''כ מדוע בעי בזה בעלות, ויש לישב שרק אם הוא בעלים יש לו משמעות לקביעה היאך החמץ יעמוד אצלו.
ז} ובעיקר דברי רש''י עי' נמוק''י שדימה א''ז לכופת השאור למושב שעי''ז אינו באיסור אע''פצ שהוא חמץ, ואם הגדר הוא קביעה בחמץ עצמו יותר מובן מה הביא מזה דהתם ג''כ יכול להעמיד קביעה בחמץ שאינו אוכל, אך גם לדברינו לעיל יש לשיב שבא היבא ראיה לעיקר הענין שדין חמץ אינו מה שבפועל יש אצלו חמץ כי א''כ מאי שנא אם קבעו למושב, ובהכרח דעיקר הדין הוא במה שמחזיק אצלו החמץ בתור אוכל.
אמנם האחרו' הקשו שהרי התם בכפית השאור מבואר בגמ' דבעי מעשה שיקבע א''ז ולא סגי במחשבה וא''כ מאי שנא הכא דמהני במחשבה בעלמא, וצ''ל דיש לחלק בין מרום שבא לבטלו מכל חשיבות ולאשווי כעפרא דלזה סגי במחשבה לבין מקום שאינו בא לבטל הדבר אלא להעמידו בחשיבות אחרת[של מושב] ולזה בעי דוקא מעשה ויל''ע בזה.
בביאור משנת הרמב''ן בגדרי ביטול
והנה ברמב''ן מבואר בזה דברים מחודשים, וצל''ע היטב בעומק כונתו, ונשתדל בביאור הדברים בעז''ה ע''ס דברי הרמב''ן.
מתחילה דוחה הרמב''ן מאד את שיטת התוס' דהווה דין הפקר ומקשה עליו ז' קושיות, וחלקם נת' לעיל, ואח''כ כותב הרמב''ן בביאור הענין וז''ל ''אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה.
והיתר זה מדברי ר' ישמעאל הוא דאמר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לומר דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה לך בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב' לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינא ביה לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו .
ולא מיבעיא לרבנן אלא אפילו לדברי ר"י הגלילי כיון שנתיאש ממנו מפני איסורו יצא מרשותו ואין בו דין גזל כדאמרי' בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרים משום גזל ופטורין מן המעשר והוו כהפקר והכא עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי ביה דהא שוייא כעפר ולא ניחא ליה בגויה.''
והנה תחילת דבריו משמע כפירש''י שהענין הוא מצד שמבטלו מתורת לחם ואשווי כעפרא בעלמא, וזה סברא אחת.
ואח''כ כותב שהתורה עשתה הדבר כברשותו רק למי שחפץ בכך ורוצה בקיומו, וזה סברא נוספת לכאורה.
ושוב מסיים הרמב''ן דהווה כיאוש דסופי תאנים, ולא ניח''ל בגויה וע''כ מהני אפ' לריה''ג, ומשמע סברא שלישית מצד דין יאוש.
וסברא זו דיאוש צ''ע מכמה פנים, חדא שהרי גדר יאוש ידוע שהוא כהיתר זכיה[לדעת הנתיה''מ ויש בזה כו''כ ראיות ואכמ''ל], וא''כ הכא כ''ש שלא יהני שהרי לכו''ע הוא עדין ברשותו, וכמו''כ צ''ע שהרי הווה יאוש ברשות שאינו מהני לרמב''ן ב''מ כ''ו וכנודע.
ובעיקר צ''ע מהו עיקר הטעם, ואינו נראה כלל שיש כאן ג' טעמים ובא לומר כאן מהלך אחד המורכב מג' חלקים של הסברות הנ''ל וא''כ צ''ע מהו השילוב ביניהם ואיך מקימים הדברים.
ונראה בביואר הענינם, שבאמת שיטת הרמב''ו הוא ש''מעשה הביטול'' הוא כרש''י שאינו משעה סילוק או הפקר אלא הוא מעשה של לאשווי החמץ אצלו כעפרא דארעא.
ומה שהוסיף הרמב''ן שאין כאן את העשאן כברשותו זהו גופא פירוש לדברים דכיון שבטלו מתורת אוכל א''כ כבר אין בו הדין של עשאן הכתוב.
וביאור הענין בזה הוא שעיקר מה שנאמר בדין עשאן הכתוב הוא שאע''פ שאין נחשב כמחזיק בחמץ שיש לאסור עליו כיון שהרי אינו ברשותו, מ''מ התורה דנה הדבר תחת אחריותו ותחת רשותו וזה גופא שהחמץ נמצא ברשותו והוא מחזיק בו הוא גם יהיה סיבה לאיסור ולאו דוקא אם הוא בבעלות שלו, אלא גם החזקה ברמה של איסוה''נ שסו''ס הוא ''מחזיק החמץ'' אצלו הוא ג'כ סיבה לאיסור, וע''י הענין של אשווי כעפרא א''כ כבר אינו מוגדר כ''מחזיק החמץ'' אצלו וכמשנ''ת לעיל בביאור דעת רש''י [במהלך הב' שם ויעוי''ש] שענין הביטול הוא שהגברא אינו מחזיק אצלו החמץ כאוכל.
ובדברים אלו יבוארו היטב שילוב ב' הסברות דמשויה ליה כעפר ושאין כאן עשאן הכתוב כברשותו, והשורש אחד שחיובו על מה שמחזיק אצלו החמץ כאוכל וכל שאין כען החזקה של הגבא בחמץ בתור אוכל אין כאן גדר האיסור כלל.
והנה אכתי לא נתישב מה הוסיף הרמב''ו בסברת יאוש והיאך מהני כלל היאוש לאיסור בל יראה, ונראהדעד השתא נתבאר בדעת רש''י שעיקר הענין באיסור התורה הוא שהגברא לא יחזיק אצלו אוכל חמץ בץור אוכל וכל שאינו עומד אצלו בתור אוכל א''כ אינו מוגדר כמחזיק חמץ כאוכל וליכא ביה איסורא דבל יראה.
ונראה שלדעת הרמב''ן לא סגי בזה אלא בעי שלא יהיה מוגדר כמחזיק על החמץ כלל, והנה יש ב' צורות שהאדם מחזיק בחמץ אצלו חדא מצד מה שעומד לו לאכילה וע''ז מהני הביטול כעפרא, ועוד שמחזיק אצלו הדבר בתור ממון לשוויו וגם זה מצורת ותועלת ההחזקה שלו בדבר.
וע''כ גם לאחר שביאר הרמב''ן שאינו מחזיק אצלו החמץ כאוכל עדין התקשה הרמב''ן דסו''ס הרי הוא מחזיק הדבר אצלו בשווי הממון שלו שיש לו בזה תועלת ממון ועדין הוא מוגדר כגברא המחזיק אצלו את החמץ, וע''כ ענה הרמב''ן דיש כאן יאוש והינו שאין לו תועלת והחזקה מצד הממון כלל.
ומה שהביא הרמב''ן מסופי תאנים הינו שיש צורות שהממון אינו עומד לו מחמת רצון ודעת כללית אפ' בלי שיאמר כן כלל, וע''כ הכא אע''פ שלא נתיאש או הפקיר ממש מ''מ מהני כיון דהווה כסופ''ת שאין לו תועלת החזקת ממון בזה.
[יש להעיר דמשמעות דברי הרמב''ן הוא דשיכא זכיה באיסוה''נ ויש חהרחיב בזה ועי' בראשו' בע''ז מ''ד שדנו בזה, עי' ריטב''א ור''ן שם.]
ועכ''פ יתבאר בזה דלדעת רש''י עיקר הענין הוא שלא יחזיק אצלו החמץ כאוכל ולזה סגי בביטול כנ''ל, אך לרמב''ן אכתי בעי שלא יהיה לו שום אופן והגדרה של החזקה בחמץ, ויל''ע בכ''ז.
ויש להרחיב עוד בביאור משנת התוס' והר''ן דמדין הפקר נגעו בה, ולא רציתי להאריך ומצו''ב קובץ להורדה שבו יש גם ביאור במשנת הר''ן והתוס'.
שיטת רש''י בביאור ענין ביטול וביאור הענין
א} מבואר בגמ' דאשה נאמנת על בדיקת חמץ שהבית בדוק אע''פ שהוא בחזקת שאינו בדוק ובעלמא אינה נאמנת בכה''ג, כיון דמדאוריתא מהני ביטול חמץ וכל דין הבדיקה הוא מדרבנן וע''כ הימנוהו רבנן בדרבנן.
ובביאור ענין הביטול חמץ שאומר שמבטלו כעפרא דערעא פירש''י ''כתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה'', והינו שדין ההשבתה מהני גם ע''י תשביתו בלב.
ובתוס' הקשו על רש''י מהוכחת ר''ע שתשביתו הוא בשריפה כי ההשבתה היא בשריפה ולרש''י הרי הוא בלב וא''כ שיכא גם אחר י''ד.
וברמב''ן מישב בזה בב' אופנים חדא, די''ל שתשביתו משע בכל האופנים וגם באופן של שריפה וא''כ מבואר ששיכא שריפה, וגורם שנבאר הקרא על י''ד.
ועוד, דלא מהני ביטול בחג עצמו [דכבר אינו שלו, וכמבו' להלן ו' ב' שאינו יכול לבטלו לאחר ו' שעות] וא''כ אם הינו מפרשים בחג עצמו בהכרח קאי על שריפה, ושוב יל''פ בי''ד.
ב} עוד הקשו התוס' מהמבואר לקמן דאך חילק והתשביתו קאי על אחר הו' שעות, ולכאורה הרי כל כה''ג לא יהני ביטול דכבר אינו שלו, וא''כ לא שיכא אז לבאר התשביתו בביטול.
ובזה מישב הרמב''ן בזה''ל ''מה שהקשו רבותינו הצרפתים ז"ל מדדרשינן אך חלק בתשביתו אינה קושיא דכי אמרת נמי תבעירו היאך צוה לבער אחר חצות והלא בשעת ביעורו כבר עבר עליו אלא שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא.''
ויל''ע הרבה במחלו' תוס' ורמב''ן בגדר תשביתו ובפשטות נראה שנחלקו אם המצוה הוא במעשה בההשבתה או בתוצאה שהחמץ מושבת, ויל''ע גם במשה''ק הרמב''ן על תוס' שהרי בהכרח לא קאי לאחר הו' שעות שהרי אם ישרןף אחרי הו' שעות כבר עבר על האיסור, והאחרו' האריכו בזה, ויש להרחיב בזה הרבה ויתבאר בזה להלן בעז''ה בהמשך הסוגיות.
ג} עוד יל''ע בשיטת רש''י מהמבואר לקמן בגמ' כ''ז ב' דלר' יהודה דהתשביתו הוא בשריפה א''כ הוא חומרא דאתי לידי קולא וע''כ שאינו בשריפה והגמ' דנה ע''ז ''לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל?'' ולכאורה אינו מבון הקושיא שהרי י''ל שיבטל בליבו בכה''ג, וי''ל דעכ''פ עיקר המחלו' אם השבתה בשריפה או בזורקו לים כו' הוא במה עיקר המצוה ועיקר המצוה אינו בביטול אלא בשריפה וע''ז דנה הגמ' דיהיה בטל מעיקר המצוה בלכתחילה.
ומש''כ שעיקר המצוה הוא בשריפה כן מבואר להדיא בדברי הריטב''א ומהר''ם חלאוה בדף ב' עי''ש, וע''ע ברמב''ן כאן שכותב שלמעשה מדרבנן דנו שגם יבער בשריפה לדינא ול''ס בביטול.
ד} ויל''ע בעיקר ביאור המושג של ביטול בלב היאך יהני וסו''ס איכא אצלו חמץ בביתו, והנה לשון הריטב''א בדף ו' ''שמבטלו מתורת לחם'', וצל''ע בביאור הענין מה מהני מחשבתו והרי סו''ס איכא לחם חמץ לפנינו ואיך יהני.
ונראה לדון בביאור הענין בב' אופנים חדא, יל''ד דכל האיסור של בל יראה להחזיק חמץ הוא כאשר מחזיק החמץ בתור ''אוכל'' אצלו, והחזקת החמץ כאוכל היא סתירה למה שהמצה היא האוכל שלו בפסח, אך כל שמחזיקו אצלו כעפר ואינו עומד לו לאכילה ואין כאן החזקה של דבר העומד לאכילה אינו בכלל איסורא דבל יראה.
ה} ועוד נל''ד, ע''פ מה שכבר נתבאר לעיל בביאור יסוד ענין דין בדיקה המפקיע מידי בל יראה כמבואר בר''ן בריש פסחים , וביארנו בזה יסוד גדול בדין החזקת חמץ ואיסורו שאין הענין שיש איסור בעיקר המציאות שיש חמץ בבית, וזהו סיבת האיסור אלא עיקר גדר האיסור הוא על הגברא שהגברא אסור לו להיות במצב של ''מחזיק חמץ'' , וזה דין של הגברא ועל ההתנהלות שלו בפסח שלא יהיה במצב של מחזיק חמץ.
ולפי''ז יובן היטב שעד כמה שהאיסור הוא על הגברא ועל הגדר שלו כמחזיק חמץ, א''כ כל כמה שמבחינתו הוא אינו מחזיק בחמץ ונסמך על החזקות אין כאן סיבת האיסור כלל, כי מצד הגברא הרי אינו עומד כמחזיק חמץ כלל, אך אם האיסור הוא על עצם המציאות שיש חמץ אצלו בבית א''כ סו''ס יש כאן סיבת האיסור.
ובזה ביארנו דברי התוס' בדף נ''ט דדנו דמשהה חמץ ע''מ לבערו אינו באיסור בל יראה והינו כי אינו ''מחזיק'' החמץ אצלו.
וע''ד זה יל''ד גם הכא דכל שבטל החמץ כעפרא א''כ אינו מוגדר כמחזיק החמץ אצלו בתור אוכל שהרי הווה כעפר אצלו ואינו חשוב אצלו.
ונחדד הענין שיש מצב שהאדם ''מחזיק'' את החמץ אצלו ויש מצב שאינו ''מחזיק'' החמץ אלא רק החמץ ''נמצא ברשותו'', ודו''ק.
ו} אמנם לכאורה ודאי אין לבאר בדברי רש''י בנוסח שיש כאן איזה קביעת דין באוכל עצמו שיהיה כעפרא, דהרי סו''ס יש כאן אוכל חמץ לפנינו, ואמנם מצינו בדברי המהר''ם חלאוה בדף ו' שהקשה בדברי רש''י מדוע א''כ אינו יכול לאכול החמץ הרי הווה כעפרא ומתרץ שע''י אכילתו אחשביה.
והנה להסברות דנתבאר לעיל הרי כל יסודם הוא בדין בל יראה שאינו מחזיק החמץ ואינו בכלל האיסור דבל יראה אך מ''מ ודאי אינו סיבה להפקיע האיסור אכילה, כי סו''ס הווה אוכל חמץ, ובדברי המהר''ם הנ''ל נראה שהבין דברי רש''י שיש כאן קביעה בגוף האוכל עצמו שכבר אין בו שם אוכל וע''כ הוצרך לדין אחשביה, וצ''ע בזה מאד, והכיוון בזה הוא שקובע בבגוף האוכל עצמו שיעמוד כעפר ולא רק ביחס של הגברא מול האוכל.
ובאמת המהרמ''ח עצמו נשאר בצ''ע דאכתי אין סיבה שלא יהיה מותר בהנאה שהרי עי''ז אין אחשביה, ולדברינו א''ש דאכתי אין כאן סיבה להתיר האיסוה''נ ודין חמץ גמור איכא רק מ''מ יש סברא שאינו עובר בבל יראה.
ואמנם הנה בדף ו' מבואר דבעי בעלות כדי להעמדי הביטל וע''כ לאחר הו' שעות דכבר אסור בהנאה אינו יכול ליצור ביטול חמץ, וצ''ע דבשלמא אם הווה קביעה בגוף החפצא דחמץ א''כ א''ש דבעי בעלות לזה, אך אם הווה דין על עמידת החמץ אצל הגברא א''כ מדוע בעי בזה בעלות, ויש לישב שרק אם הוא בעלים יש לו משמעות לקביעה היאך החמץ יעמוד אצלו.
ז} ובעיקר דברי רש''י עי' נמוק''י שדימה א''ז לכופת השאור למושב שעי''ז אינו באיסור אע''פצ שהוא חמץ, ואם הגדר הוא קביעה בחמץ עצמו יותר מובן מה הביא מזה דהתם ג''כ יכול להעמיד קביעה בחמץ שאינו אוכל, אך גם לדברינו לעיל יש לשיב שבא היבא ראיה לעיקר הענין שדין חמץ אינו מה שבפועל יש אצלו חמץ כי א''כ מאי שנא אם קבעו למושב, ובהכרח דעיקר הדין הוא במה שמחזיק אצלו החמץ בתור אוכל.
אמנם האחרו' הקשו שהרי התם בכפית השאור מבואר בגמ' דבעי מעשה שיקבע א''ז ולא סגי במחשבה וא''כ מאי שנא הכא דמהני במחשבה בעלמא, וצ''ל דיש לחלק בין מרום שבא לבטלו מכל חשיבות ולאשווי כעפרא דלזה סגי במחשבה לבין מקום שאינו בא לבטל הדבר אלא להעמידו בחשיבות אחרת[של מושב] ולזה בעי דוקא מעשה ויל''ע בזה.
בביאור משנת הרמב''ן בגדרי ביטול
והנה ברמב''ן מבואר בזה דברים מחודשים, וצל''ע היטב בעומק כונתו, ונשתדל בביאור הדברים בעז''ה ע''ס דברי הרמב''ן.
מתחילה דוחה הרמב''ן מאד את שיטת התוס' דהווה דין הפקר ומקשה עליו ז' קושיות, וחלקם נת' לעיל, ואח''כ כותב הרמב''ן בביאור הענין וז''ל ''אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה.
והיתר זה מדברי ר' ישמעאל הוא דאמר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לומר דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה לך בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב' לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינא ביה לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו .
ולא מיבעיא לרבנן אלא אפילו לדברי ר"י הגלילי כיון שנתיאש ממנו מפני איסורו יצא מרשותו ואין בו דין גזל כדאמרי' בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרים משום גזל ופטורין מן המעשר והוו כהפקר והכא עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי ביה דהא שוייא כעפר ולא ניחא ליה בגויה.''
והנה תחילת דבריו משמע כפירש''י שהענין הוא מצד שמבטלו מתורת לחם ואשווי כעפרא בעלמא, וזה סברא אחת.
ואח''כ כותב שהתורה עשתה הדבר כברשותו רק למי שחפץ בכך ורוצה בקיומו, וזה סברא נוספת לכאורה.
ושוב מסיים הרמב''ן דהווה כיאוש דסופי תאנים, ולא ניח''ל בגויה וע''כ מהני אפ' לריה''ג, ומשמע סברא שלישית מצד דין יאוש.
וסברא זו דיאוש צ''ע מכמה פנים, חדא שהרי גדר יאוש ידוע שהוא כהיתר זכיה[לדעת הנתיה''מ ויש בזה כו''כ ראיות ואכמ''ל], וא''כ הכא כ''ש שלא יהני שהרי לכו''ע הוא עדין ברשותו, וכמו''כ צ''ע שהרי הווה יאוש ברשות שאינו מהני לרמב''ן ב''מ כ''ו וכנודע.
ובעיקר צ''ע מהו עיקר הטעם, ואינו נראה כלל שיש כאן ג' טעמים ובא לומר כאן מהלך אחד המורכב מג' חלקים של הסברות הנ''ל וא''כ צ''ע מהו השילוב ביניהם ואיך מקימים הדברים.
ונראה בביואר הענינם, שבאמת שיטת הרמב''ו הוא ש''מעשה הביטול'' הוא כרש''י שאינו משעה סילוק או הפקר אלא הוא מעשה של לאשווי החמץ אצלו כעפרא דארעא.
ומה שהוסיף הרמב''ן שאין כאן את העשאן כברשותו זהו גופא פירוש לדברים דכיון שבטלו מתורת אוכל א''כ כבר אין בו הדין של עשאן הכתוב.
וביאור הענין בזה הוא שעיקר מה שנאמר בדין עשאן הכתוב הוא שאע''פ שאין נחשב כמחזיק בחמץ שיש לאסור עליו כיון שהרי אינו ברשותו, מ''מ התורה דנה הדבר תחת אחריותו ותחת רשותו וזה גופא שהחמץ נמצא ברשותו והוא מחזיק בו הוא גם יהיה סיבה לאיסור ולאו דוקא אם הוא בבעלות שלו, אלא גם החזקה ברמה של איסוה''נ שסו''ס הוא ''מחזיק החמץ'' אצלו הוא ג'כ סיבה לאיסור, וע''י הענין של אשווי כעפרא א''כ כבר אינו מוגדר כ''מחזיק החמץ'' אצלו וכמשנ''ת לעיל בביאור דעת רש''י [במהלך הב' שם ויעוי''ש] שענין הביטול הוא שהגברא אינו מחזיק אצלו החמץ כאוכל.
ובדברים אלו יבוארו היטב שילוב ב' הסברות דמשויה ליה כעפר ושאין כאן עשאן הכתוב כברשותו, והשורש אחד שחיובו על מה שמחזיק אצלו החמץ כאוכל וכל שאין כען החזקה של הגבא בחמץ בתור אוכל אין כאן גדר האיסור כלל.
והנה אכתי לא נתישב מה הוסיף הרמב''ו בסברת יאוש והיאך מהני כלל היאוש לאיסור בל יראה, ונראהדעד השתא נתבאר בדעת רש''י שעיקר הענין באיסור התורה הוא שהגברא לא יחזיק אצלו אוכל חמץ בץור אוכל וכל שאינו עומד אצלו בתור אוכל א''כ אינו מוגדר כמחזיק חמץ כאוכל וליכא ביה איסורא דבל יראה.
ונראה שלדעת הרמב''ן לא סגי בזה אלא בעי שלא יהיה מוגדר כמחזיק על החמץ כלל, והנה יש ב' צורות שהאדם מחזיק בחמץ אצלו חדא מצד מה שעומד לו לאכילה וע''ז מהני הביטול כעפרא, ועוד שמחזיק אצלו הדבר בתור ממון לשוויו וגם זה מצורת ותועלת ההחזקה שלו בדבר.
וע''כ גם לאחר שביאר הרמב''ן שאינו מחזיק אצלו החמץ כאוכל עדין התקשה הרמב''ן דסו''ס הרי הוא מחזיק הדבר אצלו בשווי הממון שלו שיש לו בזה תועלת ממון ועדין הוא מוגדר כגברא המחזיק אצלו את החמץ, וע''כ ענה הרמב''ן דיש כאן יאוש והינו שאין לו תועלת והחזקה מצד הממון כלל.
ומה שהביא הרמב''ן מסופי תאנים הינו שיש צורות שהממון אינו עומד לו מחמת רצון ודעת כללית אפ' בלי שיאמר כן כלל, וע''כ הכא אע''פ שלא נתיאש או הפקיר ממש מ''מ מהני כיון דהווה כסופ''ת שאין לו תועלת החזקת ממון בזה.
[יש להעיר דמשמעות דברי הרמב''ן הוא דשיכא זכיה באיסוה''נ ויש חהרחיב בזה ועי' בראשו' בע''ז מ''ד שדנו בזה, עי' ריטב''א ור''ן שם.]
ועכ''פ יתבאר בזה דלדעת רש''י עיקר הענין הוא שלא יחזיק אצלו החמץ כאוכל ולזה סגי בביטול כנ''ל, אך לרמב''ן אכתי בעי שלא יהיה לו שום אופן והגדרה של החזקה בחמץ, ויל''ע בכ''ז.
ויש להרחיב עוד בביאור משנת התוס' והר''ן דמדין הפקר נגעו בה, ולא רציתי להאריך ומצו''ב קובץ להורדה שבו יש גם ביאור במשנת הר''ן והתוס'.
