א. בגמ' בבבא מציעא דף ח' (ע"א) מבעי אי רכוב ומנהיג דאמר שמואל חד קני וחד לא קני איירי ברכוב ומנהיג יחד או בא' רכוב וא' מנהיג [היינו דאם איירי בא' רכוב וא' מנהיג פשוט לן דמנהיג קנה], ומבואר עוד דאם הרכוב גם מנהיג ברגליו ודאי קני, ויש לעיין בקנין זה במה קנה הרכוב דבשלימא מנהיג הוי קנין משיכה, אך רכוב לכשעצמו לכאו' אין שום מעשה קנין בזה, ובאמת דכבר נראה דהוק' כן לרש"י לעיל (עמ' א' ד"ה דרכוב קני) דכתב דאף על גב דלאו משיכה היא שאינה זזה ממקומה קני ברכוב, ואמנם לא נתבאר בדבריו מאי טעמא קניא אפילו הכי.
ובשיטה מקובצת כתב בשם הריצב"ש לבאר דדמיא לקנין חזקה דבמה שהאדם רוכב על הבהמה ומשתמש בה כדרך שאדם משתמש בבהמתו הרי"ז כהוראת בעלות על הבהמה[1], ודבריו לכאורה צריכים ביאור רב דהא לא מצינו קנין חזקה בקנית בהמה, ואכן בתוס' (ד"ה רכוב עדיף) מבואר דאיירי דתפיס בה [אפילו במוסירה בלבד] ואזלא נמי מעט מחמתיה, והוכיחו כן מהמבואר בגמ' להלן דמדמי דין זה לכלאיים דאם כלאיים רכוב לוקה הכא נמי רכוב קני ואם אינו לוקה הכא נמי אין הרכוב קונה, והתם הרי ודאי בעינן שתלך הבהמה דאי לאו הכי אין בזה איסור כלאיים וע"כ איירי דאזלה נמי מחמתיה, ולפי ד' התוס' עניינו של הרכוב הוא מדין משיכה.
ולכאו' יש לתמוה הא דין משיכה אינו אלא בסימטא ולא ברשות הרבים ואם כן היאך מהני רכוב ברשות הרבים (כדאי' בהמשך הסוגיא), וכבר עמדו בזה בקצות החושן (סי' קצז סק"ב) ובחי' הגרעק"א (שם ט,א)[2], וכתב בנתיבות המשפט (קצז) דדעת התוס' דרכוב מהני מדין משיכה ומסירה ומשום הכי מהני בין ברשות הרבים ובין בסימטא, דאמנם משיכה ברשות הרבים לא מהני ומסירה בסימטא לא מהני אך ברכוב דמצטרפים ב' הקניינים מהני בין ברה"ר ובין בסימטא[3].
אמנם אכתי קשה דעת רש״י דאין צריך דתלך הבהמה מחמתו וכמו שהו״ל, ונראה הביאור בזה על פי ביאור חדש בהא דלא מהני משיכה ברשות הרבים, דהא בפשטות הטעם הוא [כמו שנת' במקומו] משום דהא המשיכה ענייניה הכנסה לרשות הבעלים ואם הרשות של רבים ואינו מיוחד לבעלים לא מהני משיכתו לקניין.
איברא דנראה בזה באופן אחר דקנין משיכה עניינה הוראת השליטה שלו בחפץ, שהרי אם בכוחו לקבוע את מקום החפץ [על ידי משיכתו אליו] מוכרח בזה שיש לו שליטה בחפץ הנקנה ועל ידי זה גופא קונה, אמנם ברשות הרבים לא מהני לפי שצריך שיוכיח שליטתו על ידי משיכה לרשותו וזה אינו ברה״ר[4], ומעתה אתי שפיר ד' רש״י דבאמת אין צריך להוליכה בפועל כיון שעל ידי רכיבתו עליה גם בלא שהולכת מחמתו חזי' בזה שליטתו על הבהמה ועל ידי זה הוי קנין בבהמה.
ב. והנה בתוס' (ד"ה רכוב עדיף) מבו' דספק הגמרא הוא מי קונה, דהיינו אף אם פשוט דכל א' בפני עצמו קונה מכל מקום כששניהם יחד עושים מעשה קנין מבעי הי מנייהו עדיף, אמנם לגבי מוחזקות כתבו התוס' דתרוייהו מוחזקין, ואף מי שלא קנה על ידי מעשה הקנין שלו הא מיהא מוחזק בחפץ הוא, ויש לעיין הא הטעם שהא' מוחזק בחפץ הוא משום שעשה מעשה קנין בשלימות ואם כן קשה היאך קנין השני מבטל את מעשה הקנין שלו, ומבואר בזה [וכ"מ בתוס' הרא"ש] דנתחדש הלכה בקניינים דהיכא דאיכא ב' קניינים וא' מהם עדיף הרי זה מבטל קנין חבירו והוא לבדו קונה וספיקו דר"י הוא מי עדיף אם הרכוב שתופס במוסירה או המנהיג שהולכת מחמתו.
איברא דנתקשו הראשונים דאי כל אחד בפני עצמו עושה קנין המועיל מאי טעמא מתבטל הקנין האחד על ידי קנין חברו, וביארו דאין הספק בגמ' מי עדיף קניינו אלא הספק במציאות מי הוא הגורם להולכת הבהמה ואותו שגורם הוא שיש לו לקנות, ואמנם בד' רש"י פליגי באח' בביאור הספק, לפי"ד הקצוה"ח הספק הוא מי חשיב מוחזק אך לגבי הקנין פשוט דשניהם קונים ואין קנין הא' מבטל קנין חברו, מאידך בחזו"א כתב לדייק מלש' רש"י שכ' דכל מה שמשיכה קונה הוא דווקא במקום שאין רכוב אבל במקום שיש רכוב לא מהני, ומבו' להדיא דמבטל בזה הקנין וא"כ הספק הוא בין לענין קניינים ובין לענין המוחזקות.
ובעיקר דעת התוס' דקניינים מבטלין זא"ז מצינו לרבוותא בתראי שהביאו ב' דרכים לפרש המעכב בזה, בחי' הגרנ"ט (סי' קמח) כתב דכיון ויסוד הקנין הוא ההכנסה לרשותו, ממילא כאשר שניהם עושים יחד פעולה בחפץ של הכנסה לרשות הרי קנין הא' סותר לקנין השני, והקנין העדיף מבינייהו קונה, ומבו' בזה דכיון והסתירה המעכבת היא בתוצאת המעשה [היינו בהכנסה לרשותו] אם כן גם בב' פעולות שונות של קנין כגון הגבהה ומשיכה לא יהני הקנין הואיל ויסוד אחד לשניהם והוא ההכנסה לרשות וסתרי אהדדי.
דרך אחרת כתב בבית הלוי (ח"ג סי' מג אות א) דדווקא במקום שב' הקניינים מעשה א' להם כגון רכוב ומנהיג ששניהם פועלים מדין משיכה בזה הוא דלא מהני, משום דכ"א צריך את עצם הפעולה שעושה חברו, אבל אילו היה קנין רכוב מדין קנין אחר לא היה מבטל קנין חברו אפילו שהיא עדיפא כיון דכ"א עושה הקנין שלו בשלימות ואין צריך קנין חברו, והיינו דהסתירה היא בעצם מעשה הקנין ולא בתוצאת הקנין.
ג. הרמב"ם (פ"ב ממכירה ה"ו) פסק דרכוב קני ודלא כהסתמא בגמ' בב"מ דמבו' בד' שמואל דרכוב לא קני, וממה שלא העמיד דבריו דווקא במנהיג ברגליו משמע דגם ברכוב לחוד בלא מנהיג ברגליו קונה, ומאידך הרא"ש פסק כהסתמא בגמ' דרכוב לא קני.
ובביאור ד' הרמב"ם כתב בכסף משנה (פי"ז מגזילה ה"ז) דהר" איירי ברכוב שהיה מנהיג ברגליו וכמו שמפו' בדבריו בפי' המשניות[5], ובנתיה"מ (סי' קצז סק"א) כתב דגם להר"מ רכוב לא קני, ומה שכתב דרכוב קני הוא משום דס"ל בביאור הגמ' דאיירי בשאינה מהלכת מחמתו וכל מה שפסקו בגמ' דרכוב לא קני הוא משום דאיירי במהלכת מעצמה אך בהולכת מחמתו ודאי רכוב קני אף בשאינו מנהיג ברגליו.
ובדעת הרא"ש לכאו' יש לתמוה דהא לגבי כלאיים פסק הרא"ש [הובא בטור יו"ד סי' רצז] דשני מינין הקשורין בקרון ומוליכין אותו, היושב עליו לוקה, ובזה סתר משנתו כאן דהא בסוגיא בב"מ מדמי קנין רכוב לדיני כלאיים, ואי סבר דבכלאיים היושב לוקה מאי שנא בקנין דרכוב לא קני, ובב"ח (שם) כתב ליישב ד' הרא"ש דלעניין כלאיים דאיסורא הוא חשש לחומרא ולהכי פסק דלוקה, ובדרישה (שם סק"ב) כתב ליישב דבקרון אזלה מחמתיה ולא גרע ממנהיגה בקול שבדיבורו עבד מעשה, ומדבריו מבו' דבקנין לא מהני מה שהולכת מחמתו.
[1] ויש להוסיף דלכאורה משמע כן מלשון הגמ' דאמרינן 'רכוב עדיף דתפיס ביה' ומשמע דהצד שיועיל רכוב הוא משום דהוא תפוס ומחזיק בבהמה וכד' הריצב"ש, ובפרט לד' הגרש"ש דעיקר יסוד הקניינים הוא הוראת הבעלות שעושה במעשה הקנין.
[2] ובאבי עזרי (ריש הל' כלאיים) כתב ליישב דב' קנייני משיכה איכא, האחד משיכה שמושך אותה או קורא לה והיא באה, והשני רכיבה, ובאמת מצד מה שהולכת מחמתו לבד לא הוי קנין שאי״ז משיכה להדיא, וקניינים אלו חלוקין בדינן דמשיכה אינו קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם, ואילו רכיבה קונה אפילו ברשות הרבים.
[3] ויש לתמוה היאך שייך שיהיו ב' קניינים אלו הסותרים לכאו' זה את זה בדבר א', דהנה יסוד קנין משיכה הוא להוציא מרשות המוכר ואילו יסוד קנין המסירה הוא להכניס לרשות הקונה, [ובאמת אי נימא בקנין מסירה דעניינו הוא העברת הבעלות אין זה סתירא כ״כ], וביותר דהנה בדין זה דמהני מסירה ברשות הרבים כבר פליגי רבוותא קמאי בטעם הדבר, דהנה בבבא בתרא (עו,ב) איתא ״אביי ורבא דאמרי תרוויהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם, והגבהה קונה בכל מקום״, ופי' רשב״ם התם הא דמסירה קונה ברה״ר דהא לא אפשר במשיכה, ומשיכה קונה בסימטא כיון דהוי רשותו להניח שם מה שהוא צריך יעויין שם.
ובתוס' בקידושין (כה,ב) תמה ר״ת וכי קניינים הוו כמו מצוות דמבטלין זו את זו, והביאו שם פי' בשם הר״ר חיים כהן דמש״ה לא מהני מסירה בסימטא משום שהסימטא רשות של יחיד הוא והקודם בו זכה, וסתמא דמילתא המוכר קדם והביא בהמתו ונעשה המקום כחצרו, ולא מהני שום קנין ברשות מוכר, והא דמשיכה מהני בסימטא משום שעקר הלוקח את הדבר ממקומו הראשון, ולכן אמרי' דאז נחשב כאילו מושכו הלוקח לרשותו.
והנה בשלימא לשיטת רשב״ם אתי שפיר דאין קניינים של אותו הקונה מבטלין זא״ז, אלא לשי' הר״ר חיים כהן קשה כיון דברכוב בסימטא הוי קנין ברשות המוכר לכאו' לא יהני ואיך יפרנס הנתיה״מ דעת הראשונים וצריך ביאור, ויש שר״ל בכוונת הנתיה״מ דמהני או משיכה או מסירה [בכל מקום מה שמהני] אלא דמלשונו משמע דהצירוף שלשניהם מהני לקניין.
[4] ויש ללמוד כן מד' הרי״ד שכתב דכ״מ דמהני משיכה במטלטלין הוא רק כשמושכו אצלו אבל אם מושכו ממנו לא מהני ובזה חלוק ממשיכת בע״ח דבהם אין צריך דוקא שימשוך אצלו אלא סגי אף בהנהגה בעלמא, ולדברינו אתי שפיר כיון דהעיקר בזה הוא שמורה על שליטתו בבהמה, וא״כ בכל חפץ הוראת השליטה הוא שמביאו אצלו משא״כ בבהמה סגי שמנהיג להבהמה ובזה מראה שליטתו, וד״ז מדוייק מאוד מד' הרמב״ן שכתב דהמנהיג בהמתו הויא משיכה מועלת הואיל ובידו להוליכה ולעכבה כרצונו, והיינו דאף על פי שעיכוב הבהמה אינה מעשה מ"מ היא הוראת שליטה ובעלות על הבהמה ומש"ה מהני לקנות.
[5] ב"מ פ"א מ"ב זה לשון הרמב"ם שם "למדך שרוכב ומנהיג שוים ובלבד שינענע רגליו על הבהמה כדי שתלך ואם לא היה כך אלא שהיה יושב עליה בלבד המנהיג קנה", ולהדיא מפו' דבעינן מנהיג ברגליו.
ובשיטה מקובצת כתב בשם הריצב"ש לבאר דדמיא לקנין חזקה דבמה שהאדם רוכב על הבהמה ומשתמש בה כדרך שאדם משתמש בבהמתו הרי"ז כהוראת בעלות על הבהמה[1], ודבריו לכאורה צריכים ביאור רב דהא לא מצינו קנין חזקה בקנית בהמה, ואכן בתוס' (ד"ה רכוב עדיף) מבואר דאיירי דתפיס בה [אפילו במוסירה בלבד] ואזלא נמי מעט מחמתיה, והוכיחו כן מהמבואר בגמ' להלן דמדמי דין זה לכלאיים דאם כלאיים רכוב לוקה הכא נמי רכוב קני ואם אינו לוקה הכא נמי אין הרכוב קונה, והתם הרי ודאי בעינן שתלך הבהמה דאי לאו הכי אין בזה איסור כלאיים וע"כ איירי דאזלה נמי מחמתיה, ולפי ד' התוס' עניינו של הרכוב הוא מדין משיכה.
ולכאו' יש לתמוה הא דין משיכה אינו אלא בסימטא ולא ברשות הרבים ואם כן היאך מהני רכוב ברשות הרבים (כדאי' בהמשך הסוגיא), וכבר עמדו בזה בקצות החושן (סי' קצז סק"ב) ובחי' הגרעק"א (שם ט,א)[2], וכתב בנתיבות המשפט (קצז) דדעת התוס' דרכוב מהני מדין משיכה ומסירה ומשום הכי מהני בין ברשות הרבים ובין בסימטא, דאמנם משיכה ברשות הרבים לא מהני ומסירה בסימטא לא מהני אך ברכוב דמצטרפים ב' הקניינים מהני בין ברה"ר ובין בסימטא[3].
אמנם אכתי קשה דעת רש״י דאין צריך דתלך הבהמה מחמתו וכמו שהו״ל, ונראה הביאור בזה על פי ביאור חדש בהא דלא מהני משיכה ברשות הרבים, דהא בפשטות הטעם הוא [כמו שנת' במקומו] משום דהא המשיכה ענייניה הכנסה לרשות הבעלים ואם הרשות של רבים ואינו מיוחד לבעלים לא מהני משיכתו לקניין.
איברא דנראה בזה באופן אחר דקנין משיכה עניינה הוראת השליטה שלו בחפץ, שהרי אם בכוחו לקבוע את מקום החפץ [על ידי משיכתו אליו] מוכרח בזה שיש לו שליטה בחפץ הנקנה ועל ידי זה גופא קונה, אמנם ברשות הרבים לא מהני לפי שצריך שיוכיח שליטתו על ידי משיכה לרשותו וזה אינו ברה״ר[4], ומעתה אתי שפיר ד' רש״י דבאמת אין צריך להוליכה בפועל כיון שעל ידי רכיבתו עליה גם בלא שהולכת מחמתו חזי' בזה שליטתו על הבהמה ועל ידי זה הוי קנין בבהמה.
ב. והנה בתוס' (ד"ה רכוב עדיף) מבו' דספק הגמרא הוא מי קונה, דהיינו אף אם פשוט דכל א' בפני עצמו קונה מכל מקום כששניהם יחד עושים מעשה קנין מבעי הי מנייהו עדיף, אמנם לגבי מוחזקות כתבו התוס' דתרוייהו מוחזקין, ואף מי שלא קנה על ידי מעשה הקנין שלו הא מיהא מוחזק בחפץ הוא, ויש לעיין הא הטעם שהא' מוחזק בחפץ הוא משום שעשה מעשה קנין בשלימות ואם כן קשה היאך קנין השני מבטל את מעשה הקנין שלו, ומבואר בזה [וכ"מ בתוס' הרא"ש] דנתחדש הלכה בקניינים דהיכא דאיכא ב' קניינים וא' מהם עדיף הרי זה מבטל קנין חבירו והוא לבדו קונה וספיקו דר"י הוא מי עדיף אם הרכוב שתופס במוסירה או המנהיג שהולכת מחמתו.
איברא דנתקשו הראשונים דאי כל אחד בפני עצמו עושה קנין המועיל מאי טעמא מתבטל הקנין האחד על ידי קנין חברו, וביארו דאין הספק בגמ' מי עדיף קניינו אלא הספק במציאות מי הוא הגורם להולכת הבהמה ואותו שגורם הוא שיש לו לקנות, ואמנם בד' רש"י פליגי באח' בביאור הספק, לפי"ד הקצוה"ח הספק הוא מי חשיב מוחזק אך לגבי הקנין פשוט דשניהם קונים ואין קנין הא' מבטל קנין חברו, מאידך בחזו"א כתב לדייק מלש' רש"י שכ' דכל מה שמשיכה קונה הוא דווקא במקום שאין רכוב אבל במקום שיש רכוב לא מהני, ומבו' להדיא דמבטל בזה הקנין וא"כ הספק הוא בין לענין קניינים ובין לענין המוחזקות.
ובעיקר דעת התוס' דקניינים מבטלין זא"ז מצינו לרבוותא בתראי שהביאו ב' דרכים לפרש המעכב בזה, בחי' הגרנ"ט (סי' קמח) כתב דכיון ויסוד הקנין הוא ההכנסה לרשותו, ממילא כאשר שניהם עושים יחד פעולה בחפץ של הכנסה לרשות הרי קנין הא' סותר לקנין השני, והקנין העדיף מבינייהו קונה, ומבו' בזה דכיון והסתירה המעכבת היא בתוצאת המעשה [היינו בהכנסה לרשותו] אם כן גם בב' פעולות שונות של קנין כגון הגבהה ומשיכה לא יהני הקנין הואיל ויסוד אחד לשניהם והוא ההכנסה לרשות וסתרי אהדדי.
דרך אחרת כתב בבית הלוי (ח"ג סי' מג אות א) דדווקא במקום שב' הקניינים מעשה א' להם כגון רכוב ומנהיג ששניהם פועלים מדין משיכה בזה הוא דלא מהני, משום דכ"א צריך את עצם הפעולה שעושה חברו, אבל אילו היה קנין רכוב מדין קנין אחר לא היה מבטל קנין חברו אפילו שהיא עדיפא כיון דכ"א עושה הקנין שלו בשלימות ואין צריך קנין חברו, והיינו דהסתירה היא בעצם מעשה הקנין ולא בתוצאת הקנין.
ג. הרמב"ם (פ"ב ממכירה ה"ו) פסק דרכוב קני ודלא כהסתמא בגמ' בב"מ דמבו' בד' שמואל דרכוב לא קני, וממה שלא העמיד דבריו דווקא במנהיג ברגליו משמע דגם ברכוב לחוד בלא מנהיג ברגליו קונה, ומאידך הרא"ש פסק כהסתמא בגמ' דרכוב לא קני.
ובביאור ד' הרמב"ם כתב בכסף משנה (פי"ז מגזילה ה"ז) דהר" איירי ברכוב שהיה מנהיג ברגליו וכמו שמפו' בדבריו בפי' המשניות[5], ובנתיה"מ (סי' קצז סק"א) כתב דגם להר"מ רכוב לא קני, ומה שכתב דרכוב קני הוא משום דס"ל בביאור הגמ' דאיירי בשאינה מהלכת מחמתו וכל מה שפסקו בגמ' דרכוב לא קני הוא משום דאיירי במהלכת מעצמה אך בהולכת מחמתו ודאי רכוב קני אף בשאינו מנהיג ברגליו.
ובדעת הרא"ש לכאו' יש לתמוה דהא לגבי כלאיים פסק הרא"ש [הובא בטור יו"ד סי' רצז] דשני מינין הקשורין בקרון ומוליכין אותו, היושב עליו לוקה, ובזה סתר משנתו כאן דהא בסוגיא בב"מ מדמי קנין רכוב לדיני כלאיים, ואי סבר דבכלאיים היושב לוקה מאי שנא בקנין דרכוב לא קני, ובב"ח (שם) כתב ליישב ד' הרא"ש דלעניין כלאיים דאיסורא הוא חשש לחומרא ולהכי פסק דלוקה, ובדרישה (שם סק"ב) כתב ליישב דבקרון אזלה מחמתיה ולא גרע ממנהיגה בקול שבדיבורו עבד מעשה, ומדבריו מבו' דבקנין לא מהני מה שהולכת מחמתו.
[1] ויש להוסיף דלכאורה משמע כן מלשון הגמ' דאמרינן 'רכוב עדיף דתפיס ביה' ומשמע דהצד שיועיל רכוב הוא משום דהוא תפוס ומחזיק בבהמה וכד' הריצב"ש, ובפרט לד' הגרש"ש דעיקר יסוד הקניינים הוא הוראת הבעלות שעושה במעשה הקנין.
[2] ובאבי עזרי (ריש הל' כלאיים) כתב ליישב דב' קנייני משיכה איכא, האחד משיכה שמושך אותה או קורא לה והיא באה, והשני רכיבה, ובאמת מצד מה שהולכת מחמתו לבד לא הוי קנין שאי״ז משיכה להדיא, וקניינים אלו חלוקין בדינן דמשיכה אינו קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם, ואילו רכיבה קונה אפילו ברשות הרבים.
[3] ויש לתמוה היאך שייך שיהיו ב' קניינים אלו הסותרים לכאו' זה את זה בדבר א', דהנה יסוד קנין משיכה הוא להוציא מרשות המוכר ואילו יסוד קנין המסירה הוא להכניס לרשות הקונה, [ובאמת אי נימא בקנין מסירה דעניינו הוא העברת הבעלות אין זה סתירא כ״כ], וביותר דהנה בדין זה דמהני מסירה ברשות הרבים כבר פליגי רבוותא קמאי בטעם הדבר, דהנה בבבא בתרא (עו,ב) איתא ״אביי ורבא דאמרי תרוויהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם, והגבהה קונה בכל מקום״, ופי' רשב״ם התם הא דמסירה קונה ברה״ר דהא לא אפשר במשיכה, ומשיכה קונה בסימטא כיון דהוי רשותו להניח שם מה שהוא צריך יעויין שם.
ובתוס' בקידושין (כה,ב) תמה ר״ת וכי קניינים הוו כמו מצוות דמבטלין זו את זו, והביאו שם פי' בשם הר״ר חיים כהן דמש״ה לא מהני מסירה בסימטא משום שהסימטא רשות של יחיד הוא והקודם בו זכה, וסתמא דמילתא המוכר קדם והביא בהמתו ונעשה המקום כחצרו, ולא מהני שום קנין ברשות מוכר, והא דמשיכה מהני בסימטא משום שעקר הלוקח את הדבר ממקומו הראשון, ולכן אמרי' דאז נחשב כאילו מושכו הלוקח לרשותו.
והנה בשלימא לשיטת רשב״ם אתי שפיר דאין קניינים של אותו הקונה מבטלין זא״ז, אלא לשי' הר״ר חיים כהן קשה כיון דברכוב בסימטא הוי קנין ברשות המוכר לכאו' לא יהני ואיך יפרנס הנתיה״מ דעת הראשונים וצריך ביאור, ויש שר״ל בכוונת הנתיה״מ דמהני או משיכה או מסירה [בכל מקום מה שמהני] אלא דמלשונו משמע דהצירוף שלשניהם מהני לקניין.
[4] ויש ללמוד כן מד' הרי״ד שכתב דכ״מ דמהני משיכה במטלטלין הוא רק כשמושכו אצלו אבל אם מושכו ממנו לא מהני ובזה חלוק ממשיכת בע״ח דבהם אין צריך דוקא שימשוך אצלו אלא סגי אף בהנהגה בעלמא, ולדברינו אתי שפיר כיון דהעיקר בזה הוא שמורה על שליטתו בבהמה, וא״כ בכל חפץ הוראת השליטה הוא שמביאו אצלו משא״כ בבהמה סגי שמנהיג להבהמה ובזה מראה שליטתו, וד״ז מדוייק מאוד מד' הרמב״ן שכתב דהמנהיג בהמתו הויא משיכה מועלת הואיל ובידו להוליכה ולעכבה כרצונו, והיינו דאף על פי שעיכוב הבהמה אינה מעשה מ"מ היא הוראת שליטה ובעלות על הבהמה ומש"ה מהני לקנות.
[5] ב"מ פ"א מ"ב זה לשון הרמב"ם שם "למדך שרוכב ומנהיג שוים ובלבד שינענע רגליו על הבהמה כדי שתלך ואם לא היה כך אלא שהיה יושב עליה בלבד המנהיג קנה", ולהדיא מפו' דבעינן מנהיג ברגליו.
