הנה בכל בעלות יש שני חלקים והמקור לכך זה מהגמ' לקמן דף ז' ע"א וכן מהגמ' בקידושין דף נ"ב ע"א וכן מהגמ' בב"ק דף ס"ח ע"ב (וכן עוד מספר פעמים שם בב"ק) שיש דין שאומר אותו ר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה (הגנב) לפי שאינו "שלו" וזה (הנגנב) לפי שאינו "ברשותו" נמצינו שהבעלות מורכבת משני חלקים א. "שלו" ב. "ברשותו" והמושגים בעצמם מאוד קשים להגדרה וננסה לבאר זאת
א. "השלו" המושג שלו זהו דבר שבפשטות עצם קיומו הוא פשוט מורגש ומוסכם לכל זאטוט וצריך להסביר מהו המושג בעצמו שהנה מושג "שלו" נחלק לשני חלקים א. מציאות הבעלות ב. זכויות הבעלים
וקודם כל נבאר את מציאות הבעלות שהנה בפשטות המושג בעלות זה איך שבנ"א תופסים את המציאות והיינו שמכיון שבנ"א חיים בחברה מסודרת והעולם לא יכול להתנהל בצורה כזו שכל אחד ישתמש בכל חפץ אשר יחפוץ אז החברה יצרה מוסכמה מסוימת שכשאדם מגביהה חפץ ראשון או שאדם מכר חפץ לחברו הוא נעשה בעלים ואז נמצא שהמושג בעלות זהו מוסכמה שהחברה יצרה כדי שנוכל להתנהל פה בעולם בצורה נורמלית ומסודרת
אבל הבנה זו בטעות יסודה מכמה קושיות א. וכי אם כל העולם יחליט שאין מושג של בעלות אז לא יהיה בעלות ב. וכי אם אדם יגביה חפץ בינו לבין עצמו לא יהיה מושג של בעלות כי אף אחד לא יודע מזה ג. אי אפשר לתת לשכל של בנ"א לקבוע צורת התנהלות מחמת שהם אינם יכולים לתפוס במלואם את כל ההשלכות
והנראה לומר כך שהנה ישנו מושג שנקרא "מציאות" ובפשטות המושג מציאות זה רק מה שרואים בעין פיזית ובכל חמשת החושים ותו לא ומה שלא קיים בראייה זו לא קיים כלל אלא רק בצורה רעיונית ואז נמצינו שרק מה שמופיע וקיים בצורה פיזית יכול להכנס ולהכלל תחת הגדרה זו ולכן הנראה לומר לא כך אלא הפשט הוא שמציאות זו הגדרה הרבה יותר עמוקה וזה שמציאות זה כל מה שקיים בפנ"ע באמת מוחלטת ובלתי ניתן להתעלם מקיומו אא"כ נעוות את ההסתכלות שלנו ואמת זו קיימת מחמת הבנה שהעולם מעצם בריאתו מובנה ומסודר לפי חוקים וכללים שהם קיימים גם אם כל בנ"א יחיו באשליה (ואת הסדר הזה סידר הקב"ה בעולמו) יצר זאת אלא השכל הוא המקום שבו אנחנו רואים את המציאות הזו והשכל היא רק כלי הסתכלות ותו לא ואז נמצינו שההגדרה המושלמת של המושג של מציאות זה כל מה ש"העין רואה" הגם שזה לא פיזי אלא ראיית המציאות האמיתית כמות שהיא.
והסיבה לטעות ולחשוב שהשכל יוצר את המציאויות הללו זה מחמת שהשכל והמוח שלנו הוא חומרי ולכן כשאומרים את המילה מציאות אנחנו ישר נמשכים לגוף וחומר וכל דבר מוחשי ולכן כשאומרים את רצף המילים מציאות מופשטת ישר המוח התנגד
וכיון שהשכל מכיר במציאות זו אז הוא מחויב להתנהג ע"פ המציאות ולא כי השכל חייב אותו אלא המציאות חייבה אותו ורק השכל גילה לו שהוא חייב.
והנה במושג מציאות מופשטת יש שני חלקים א. מציאות קיימת ב. מציאות משפטית ודינית וניתן דוגמאות לשני החלקים
א' מציאות קיימת כגון א'. המציאות ששניים ועוד שניים זה ארבע וזה חוק בטבע וזהו דבר שקיים גם אם כולם יחשבו שזה חמש והא לך לשון החזו"א באמונה ובטחון פ"א אות ט' (מובא בחלק מהמהדורות) "ויש מבעלי הדמיון השואלים מה נרוויח אם נסכים שיש לעולם ממציא אחרי שהננו מוכרחים להסכים שבורא עולם נמצא ואין עת להתחלתו ומציאותו נצחית והרי הדרא קושיא לדוכתא איך אפשר לנמצא בלא הויה אבל אין לדימיון בינה כי כל נמצא שיש לו מדה וקצב ואורך ורוחב ושטח אנו מציירים בדעתנו העדרו וכל הנמצאים בסוג הזה בהכרח שיש עת למציאותם ויש להם התחלה וכל שיש לו התחלה יש לו הויה וכל שיש לו הויה יש לו מהוה אבל יש נמצאים שאין להם לא מדה ולא שטח והם נמצאים בחיוב ולא יצויר בהם העדר והן המושכלות כמו ב' פעמים ב' הם ד' וכמו המשכל שאלכסון עודף על האורך וכיוצ"ב מן המושכלות שאין למשכל מושגים ממושגי גוף ואין עת למציאותן ולא נולדו לעולם ולא ימותו לעולם ואין מציאותן נרגשת רק בנשמה שניתן לאדם להבין ולהשכיל ונמצא כזה הוא מציאותו יתברך ממציא כל הנמצאים אך אין ליצור שום מושג ממהותו וכו' עיי"ש
ב'. הגמ' אומרת בשבת דף צ"א ע"ב ששם יש נידון שאדם הניח כלי מלא בחרדל על הגבול של רה"י ורה"ר ורוב הפרות בחוץ אז הוא פטור מן איסור הוצאה כי אגד כלי שמיה אגד והיינו שהגם שיש פה עשרות גרגרים עצמאיים עדיין הכלי מחשיבם כיחידה אחת ולכן כיון שהוי יחידה אחת ויש דין בהלכות שבת שכדי להתחייב צריך להוציא את כל הכלי ולכן פטור ופה מגיע נקודה מפתיעה שהגם שבמציאות יש פה כאמור עשרות יחידות אבל "התפיסה המציאותית" תופסת אותם כיחידה אחת ולאו דווקא במובן איך השכל תופס אותו (והיינו איך בנ"א משלים את עצמם שהם רואים) אלא מהי "עמידתו המציאותית" שהוא עומד כיחידה אחת מחמת הכלי וזהו אמנם "יחס" אבל "מציאותי"
ב. מציאות משפטית דינית (והיינו שזה ענין של מציאות של "הגדרות" "ומעמדות" שהנה ישנו מושג של רודף והיינו שמי שרודף אחר חברו להורגו מותר להורגו כדי להציל את הנרדף ופשוט שהגם שהרודף שוטה מותר להורגו הגם שאי"ז אשמתו מחמת שצורתו המציאותית בעולם עומדת כרודף שעיקר תוכנו זה איבוד זכותו לחיות וזה יחס מציאותי אבל משפטי והיינו אדם שאין לו בעולם זכות קיום.
ב. שאם אדם יזרוק חץ כלפי ראובן ושמעון וראובן עומד לפני שמעון אז פשוט שאם ראובן יזוז ויציל את עצמו הוא לא יוגדר כרוצח ואילו אם אדם יזרוק חץ כלפי ראובן ויעמוד לפניו תריס ויבוא שמעון ויוריד את התריס הוא ייחשב רוצח (וכגון שראובן לא יכול להתנגד ואכמ"ל) והחילוק פשוט שבמקרה הראשון עמידתו המציאותית של ראובן בעולם זה "כמציל" ואין לו חובה להקריב עצמו בהצלת חברו (וזה שונה ממאי חזית דדמך סומקא טפי מחברך שהכא זה הצלה עצמית במובן שלילי והתם זה הצלה עצמית במובן חיובי שאני "משתמש" בו כדי להציל עצמי ופשוט ואכמ"ל) ובמקרה השני ראובן לא עמד במציאות כבן מוות שהרי יש תריס ואני ע"י הורדת התריס הגדרתי אותו כבן מוות ולכן אני מוגדר כ"רוצח" וצריך להדגיש שהמושג "רוצח" "ומציל" זהו מציאות משפטית ודינית שיש פה אדם שמעמדו הדיני זה שהוא "רוצח" או "מציל" הגדרתית.
ג. ישנו מושג של יחס בין אבא ובן שהיחס הזה (שפשוט שהוא קיים) אינו יחס חומרי שהרי אין באבא חומר גשמי שנמצא בו שמגדירו כאבא ובבן חומר שמגדירו כבן ואין לומר שהבן מוגדר כבן כי הוא נוצר מהטיפת זרע של אביו ויש להוכיח זאת משתי הוכחות
א. הגמ' אומרת ביבמות דף צ"ז ע"ב שלגוי לא נאסר אחותו מאביו מדאוריתא מחמת "שזרמת סוסים זרמתם" ורחמנא אפקריה לזרעיה ולכן זה מוגדר שבתו לא מתייחסת אחריו וממילא היא לא מוגדרת כאחותו מחמת שהם לא באו מאותו אב הגם ש"במציאות" שניהם נולדו מאותו טיפת זרע עדיין אין היא מוגדרת כמיוחסת לאביה וממילא לאחיה
וכעי"ז מצינו בגמ' בקידושין דף י"ז ע"ב שגר לא יורש את אביו הגוי ומסביר שם רש"י וז"ל "דאינו מתייחס אחר העובד כוכבים וכקטן שנולד דמי" והיינו שמחמת התגיירותו הוא לא משויך לאביו וממילא אינו יורשו כי הוא אינו מוגדר כממשיכו ולכן הוא לא קם תחת אביו לירושה
ב. מצינו נידון האם ילד שנולד מהתעברות באמבטי והיינו שהאשה טבלה במעיין שמישהו השאיר שם זרע ונתעברה ממנו (עיין בגמ' בחגיגה דף ט"ו ע"א וכן תוס' ביבמות דף י"ב ע"ב) ויש נידון בפוסקים האם יש לעובר יחס של אבא ובן לבעל הזרע לכל מיני נפק"מ והגם שיש פה התעברות מהטיפת זרע של האב נמצא שיחס של אבא ובן זה יחס מציאותי מופשט בתור חוק שכך העולם מסודר שזה האב וזהו בנו (ורק עצם התוכן של יחס של בן לאביו זה "כממשיך" והיינו בריה כרעיה דאבוה ולכן כשהאב מת הבן יורש אוטומטית ללא מעשה קנין מחמת שהבן בעצמותו קם תחת אביו ועומד במקומו ולכן גם יורש את כל זכויותיו הממוניות ואכמ"ל)
עכ"פ הצד השווה בהם שהם צורות מציאותיות שבה העולם מתקיים כסדר בתור חק בעולם גם ללא שבנ"א יתפסו את עומקה ורק נותן לנו לחזות צורה זו ע"י שכל נקי שנמסר לחכמים.
ולפי כל הנך הקדמות אפשר להגיע להבנה מהי בעלות ומהו השלו שהנה כל חפץ הפקר בעולם הצורה המציאותית שבה החפץ עומד בעולם זה כמעמיד שימושים לכל באי עולם וזה הגדרה בעצמותו של החפץ ורק הוא אינו מעמיד שימושים לאדם מסוים אלא כמעמיד שימושים בצורה עצמאית לכל בני האדם באשר הם ורק לאחר הקנין יצרתי מצב מציאותי שהחפץ עומד בעולם כעומד לאיש וזהו מצב של יחס כעין המצב של אבא ובן שזה יחס שזהו בנו שהוא מיוחס אליו והכא בבעלות זהו מצב של שייכות בין החפץ לאדם (וצריך להדגיש שפשוט שבעלות זה מציאות משפטית והיינו מציאות הגדרתית והיינו שהיה פה שינוי מעמד בחפץ שהוא שייך לבעליו)
אבל עדיין צ"ב בעצם התוכן של הגדרת שייכות זו.
ונראה להקדים את דברי הקצות לגבי זכין שנוקט שלפי הנך ראשונים שזכין אינו מטעם שליחות עדיין זכין הוא מטעם יד וכמו שהיד שלי קונה לי כך המזכה ומקשה הקה"י בב"ב סימן ל"ו שתמיד כל דבר שקונה מטעם יד כגון חצר או כלי זה דברים שקנויים לאדם ולכן הם קונים בעבורו אבל הכא המזכה הוא אישיות עצמאית שעומדת לעצמו ואיך הוא יכול לעמוד בעולם כידי והנראה לומר שהמהות של גוף האדם זה דבר שעומד בעולם כדבר שעצם מהותו זה לעמוד כמשמש לאדם שאותו הוא מייצג בעולם וזה הגדרה בעצמות החומר של הגוף בעצמו וא"כ מכיון שבזכין המזכה העמיד את עצמו בעולם כמשמש לזוכה במובן שאני מזכה לו וזהו השימוש שהעמדתי לו אז יש לו במובן מסוים את אותם מאפיינים שיש בגוף ורק מכיון שזהו העמדה חיצונית גרידא ואין לה שום תוקף אמיתי שהרי כאמור המזכה עומד בעצמותו כאישיות עצמאית אלא שפה הגיע התורה החדשה פרשת זכין ונתנה תוקף להעמדה זו ועכ"פ נמצא שמהות יעוד גופו של האדם בעולם זה לעמוד כמשמש.
ורק צריך להדגיש שמציאות זו (של בעלות על גוף האדם) היא לא מציאות משפטית הגדרתית אלא מציאות קיימת מחמת שכמו שפשוט שמה שחפץ הפקר עומד בעולם כמעמיד שימושים לכל באי עולם אי"ז מעמד משפטי אלא מציאות קיימת שהרי כך הוא צורת בריאתו של החומר בעצמו וא"כ ה"ה גופו של האדם צורת בריאתו זה שהוא עומד כמשמש לאדם שאותו הוא מייצג והיינו שעצם החומר הגשמי עומד לשימושי האדם (מש"כ בשאר הדוגמאות שהבאנו לעיל וכגון לגבי אותו אחד שהסיר את התריס מלפני חברו ששם האדם בעצמותו לא עומד כרוצח אלא זה הגדרה דינית שהלבשתי עליו ודו"ק)
ולכן ניחא למה צריך להגיע במכירת עבד ליסודו הנודע של הגר"ח שישנו מושג של חלות שם עבד שהתוכן של חלות זו היא להטפיל את העבד כמשמש לאדון וכיון שגופו של כל בן אנוש בעצם בריאתו בעולם הוא להעמיד שימוש לעצמו בלבד וזהו צורת עמידתו המציאותית וכיון שכך אז זה לא בר שינוי וכמו שא"א להפוך חפץ לדבר שאינו מעמיד שימושים ע"י הגדרות דיניות (חוץ מאיסורי הנאה אבל גם שם אין הפשט ששיניתי את הגדרתו של החפץ אלא פשוט אסרתי את כל השימושים שהחפץ מעמיד ולכן הוא נעשה חפץ חסר תועלת ולא נחשב כמעמיד שימוש) והדרך היחידה לגרום לכזה מצב זה רק ע"י שנכלה את החפץ פיזית ולכן גם במכירת אדם זה לא בר שינוי מחמת שכך עמידתו בבריאה ואם היה זה הגדרה דינית אז זה היה בר שינוי ודו"ק
וככל החזיון הזה קיים בבעלות שכשהחפץ נעשה שלי פרושו שמעתה נעשה הגדרתו ה"דינית" שהוא שייך לי והתוכן של זה הוא שהחפץ מוגדר כעומד כמשמש לבעליו וזהו יעודו וזוהי הגדרה משפטית שהוספתי בחפץ מחמת שבשונה מגוף האדם עצם החומר בעצמותו עומד לכך מש"כ בבעלות שזה הגדרה משפטית ורק בעיקר תוכנה היא מקבילה לתוכן הקיים בבעלות על גוף האדם שבשניהם יש תוכן שהם עומדים כמשמש לאדם וא"כ נמצא שבבעלות החפץ נעשה "חלק ממני" בזעיר אנפין
ושמעתי להוכיח את זה ע"י משל כמו שמצינו שיש מושג של בן עיר והיינו אדם שגר בעיר שלושים יום מוגדר כחלק ממנה הגם שכרגע הוא נמצא בעיר אחרת אז רואים שקיים יחס מציאותי של יחס ושייכות אבל אי אפשר להעצר כאן שצ"ב למה אבן שבתוך העיר לא מוגדרת כשייכת לעיר אלא פשוט שהתוכן של ההגדרה של עיר זה מקום שבו התכנסו כמה בנ"א לדיורים משותפים וזה "קבוצה ואגודה" מסוימת וכשאני גר בעיר שלושים יום אני כבר חלק מאגודה זו מש"כ אבן לא יכולה להכלל בקבוצה זו כי אנחנו לא גרים איתו בשיתוף וכעי"ז בבעלות א"א להעצר במושג הזה של שייכות כי בכך אנחנו לא מעמידים שום תוכן ולכן צ"ל שההגדרה של הבעלות זה שהחפץ עומד כמשמש.
ועוד נקודה שצריך להדגיש שהגדרה של עומד כמשמש זו הגדרת יעוד שקיימת בעצמה גם אם לא יהיה לכך שום נפק"מ מעשית בפועל (וכמו שאבא ובן מיוחסים זה לזה גם אם לא יהיה לכך שום נפק"מ) וכגון באיסורי הנאה שהגם שאין לי בחפץ שום זכויות עדיין החפץ עומד כמשמש בעצם מציאותו (וכמו שנגיד שאדם משותק שאינו יכול להשתמש בגופו אז גופו יוגדר דינית כאינו משמש שפשוט שאינו כך שא"כ בכזה אדם נוכל לחתוך לו את היד ולקחת שמאי שנא מכל חפץ הפקר שאפשר לקחתו לעצמי ככל אשר אני יחפוץ ודו"ק)
אבל זה פשוט שאם יהיה חפץ שלא יעמיד שימושים (כגון שהוא אסור עלי בהנאה) אז א"א להגדירו כמשמש וליצור בו בעלות יש מאין מחמת הבנה שא"א להעמיד חפץ כמשמש אם הוא לא יכול להעמיד שימושים (מש"כ חפץ שכבר הועמד כמשמש אז גם שטכנית הוא לא יכול לשמש עדיין עמידתו בעולם זה כמשמש לבעלים ועיין אתוון דאורייתא בכלל ז' שנותן לכך דוגמא כגון שיש דין שבערווה לא חל קידושין כי קידושין במהותם זב קרוב דיני" בין איש לאישה וערווה במהותה "מרוחקת" ממני וא"א לקרב את המרוחקים והנה יש דין שאם קידשתי אשה והיא בעצם כבר קרובה אליי הגם שלאחר מכן היא נעשתה עליי ערווה שכאמור מהותה ריחוק עדיין לא פוקע הקידושין ועיי"ש הדוגמא ועיין לעיל בסימן ב' ואכמ"ל)
ועכ"פ את עצם העניין שא"א ליצור בחפץ שיעמוד כמשמש אם החפץ בעצמותו אינו מעמיד שימושים אפשר להוכיח מדברי הנתיבות סימן ע"ב ס"ק ה' וז"ל "כי מה שמשמע מדברי הש"ך שמשכנו שלא בשעת הלוואתו יש לו קנין בגוף החפץ והוא שלו קדמרי אינו לפענ"ד כלל כי לענין מה הוא שלו כיון שאינו יכול למוכרו וגם אינו יכול להשתמש בו וא"כ לאיזה דבר הוא שלו ולא מצינו דבר שאינו יכול למכרו ולא להשתמש בו שיהא נקרא שלו ואין השכל הולמו" ורק פשוט שדיבר לגבי ליצור כזה שלו אבל לא בהכרח שאחרי שהחפץ שלי ואז פקעו לי השימושים שזה ייחשב שלי
עכ"פ נמצא שמהות הבעלות זה שהוא נעשה חלק ממני ומגופי ורק שבעלים על גוף זו הגדרה קיימת מחמת עצם בריאתו והוי מציאות קיימת מש"כ בעלות שהוי מציאות משפטית
והנה בשיעורי הדעת העמיס לכל התוכן שהעמדנו לעיל משמעות מיסטית וז"ל "עוד עלינו לדעת כי ענין קניני האדם אינו רק חוק שנקבע לסידור חיי החברה שכשאדם רוכש איזה חפץ באחד מדרכי הקנינים עובר החפץ לרשותו לשלוט בו כרצונו אלא שבאמת ענין הבעלות הוא התקשרות של עצם הדבר לבעליו המתהוה ע"י קנין המאגד את החפץ עם זה שקנהו וכו' רק אם נאמר שחלות קנין מהוה מציאות בעצם החפץ ומקשרו אל האדם שהוא שייך לו מעתה כי כל קניני האדם ואפי' עבדיו ושפחותיו משרתיו וגם כליו שייכים לשורש נשמתו וכו'" (ועיי"ש שהוכיח זאת מן הפסוקים)
אמנם המכתב מאליהו בקונטרס החסד פ"ז כותב בפשטות דלא כהנ"ל וז"ל "והנה צריך לדעת כי זה שנקרא את הממון קנין אינו אלא דמיון כי לא יוכל האדם לקנות דבר גשמי שיתאחד עמו ויהיה חלק ממנו כגופו ואין צריך לומר כנפשו ענין הבעלות הוא רק אשר חפצים ידועים יהיו מוכנים להשתמשות אדם ידוע דלא יקחום ממנו" והיינו שיש ביניהם ויכוח האם חפץ מתקשר לבעליו בשורש נשמתו או לא (ואין לנו עסק בנסתרות ואכמ"ל)
החלק השני זה "זכויות הבעלות" והנה יש להקדים את דברי הגר"ח על הש"ס בריש ב"ק וז"ל "ממון נקרא מה שיש לאחרים עליו וכל הדינים נמשכים ויוצאים רק מזה שיש להאחר זכות עליו ואיסור הוא מה שהחיוב הוא מצד עצמותו אף בעניינים הנוגעים בין אדם לחברו" (עי"ש שמביא לכך דוגמא) וצריך להקדים לכך הקדמה שהנה ישנו מושג של "משפט" שתוכן המושג הוא שיש פה הוראת התנהגות והתנהלות ולי בתור אדם בר חיובא יש מחוייבות להקשיב למשפט שמורה לי איך להתנהג וזה מה שהשער"י מאריך לאורך ש"ג וש"ז שלבי"ד יש "כח פסיקה" וביאור הענין שלבי"ד יש כח לחדש התנהגות גם אם היא לא אמיתית כלפי שמיא (ועי"ש שישנו מקרה שדיין טועה בפסק והדין הוא שהפסק נשאר על כנו והוא מחויב לשלם את הנזק מביתו כי נקבע פה צורת התנהלות שיש כללים איך מבטלים אותה ועיין כתובות דף פ"ד ע"ב)
וצריך להדגיש שעיקר הזכות של הבעלות היא שיהיה לי את התועלת המעשית של השלו והיינו את השימושים ואת המשמעות והשימושים שאפשר להפיק מהחפץ (וזה לא זכות שהחפץ ימשיך להיות שלי שא"כ רוקנת את המושג בעלות שנמצא שהדין משפט של הבעלות הוא שימשיך להיות דין משפט (ובקיצור משפט שישאר משפט) וזה כלל לא מתחיל ופשוט ואכמ"ל)
רק צריך להדגיש שהנה על זכויות הבעלות א"א למחול מש"כ כל חוב ממון (שזה גם בעצם זכות ממון והיינו שיש לי תביעה על חברי שיחזיר לי את ממוני שהוא הלווה ממני) שעליו מהני למחול והביאור בזה הוא שבחוב תוכן הזכות הוא שינתן לי הממון וכיון שהשני צריך לתת לי את הממון אז אני יכול לוותר שהוא לא יתן לי את הממון מש"כ בבעלות ששם תוכן הזכות היא שיתקיים לי החפץ כמשמש וכיון שזה כבר קיים אצלי א"א למחול וצריך להפקיע את זה ממני שזה לא יהיה אצלי ודו"ק ואכמ"ל
ועוד נראה להקדים שבכל דיני התורה יש שלוש חלקים א. האזהרה הכללית של התורה כגון שישראל לא יאכלו נבילה שאזהרה זו קיימת גם ללא שיהיה ישראל מחויב וגם ללא שיהיה נבילה ב. אזהרה שאדם שהוא עומד בהגדרה כישראל אז הוא מחויב לאזהרה זו ג. שיהיה חפץ (חתיכא דאיסורא) שכלפיו הגברא מוזהר
וההבנה הפשוטה שכללי המשפט דברו על החלק הב' ש"הגברא" מוזהר לקיים את ציווי התורה ורק חלק זה שבגברא מתחלק לשני חלקים שבאיסורים יש התנהלות של הגברא כמחויבות כלפי שמיא ששמיא דורשים ממני תביעה זו ואילו בממונות זו התנהלות שאני מחויב אליה מחמת הדין שחברי עומד עליי בדרישה ותובע ממני אבל השורש בכולם הוא אחד שהוי התנהגות משפט והיינו צורת התנהגות והתנהלות (ורק פשוט דין שראובן דורש ותובע משמעון בדיני ממון נקרא זכות ממון) אבל התוכן של המושג זכות בעצמו זהו דין של אדם כלפי חברו (ופשוט ודו"ק)
והנה בכל בעלות יש לחקור האם זה בגברא או בחפץ והנה זה פשט כאמור שהחלק של הזכויות זה ודאי דין בגברא שהבעלים עומד בדרישה כנגד באי עולם שלא ישתמשו לו בחפץ וזה דרישת משפט כדרישת התנהגות והתנהלות ועוד יש להוכיח זאת שהנה פשוט שאיסור גזל (שהוא בעצם הלאו שמורה על הישמרות מלפגוע בזכויות הממון של השני) הוא דרישת התנהגות לא לפגוע בגברא שקשה טובא לומר שבאיסור גזל פגעת בחפץ שיש בזה מן המופקעות (ועיין בשער"י בש"ג פ"ג ובש"ד פ"ח שכתב מפורש שבעלות זה עניין בגברא ושם בהכרח דיבר על זכויות הבעלות וההכרח לכך מחמת ששם דיבר לגבי ביטול ברוב על ממון ששם הנושא זה איסור גזל אם מותר לי לקחת את החפץ ולהשתמש בו וכאמור איסור גזל הוא שמירה מלפגוע בזכויות הבעלות של השני ודו"ק)
ורק אנחנו מסתפקים בחלק הא' והיינו בחלק של מציאות הבעלות ורק צריך להרחיב יותר בביאור צדדי הספק והיינו כך
א. חפצא שהנה ישנו מושג של "קדושה" שזה חלות דין בחפץ שהוא מיועד עבור גבוה (והנה בקדשי מזבח פשוט שהמקדיש הוא עדיין הבעלים וכל השינוי הוא בחפץ שהוא מיועד לגבוה) וא"כ נמצא ששייך חלות יעוד בחפץ לענין שהוא יעמוד לשימושי גבוה שפשוט שגם קדושה היא גם הגדרה ששייכת לקטגוריית מציאות משפטית (ויבואר עוד להלן) וא"כ כעי"ז בבעלות שחל בחפץ חלות יעוד שהחפץ יעמיד שימושים לאדם מסוים והיינו בעליו וזהו התוכן שהוזכר לעיל שהחפץ עומד כמשמש לבעליו (וכעין הגדרה זו מוכח קצת מלשונו של המכתב מאליהו עיין לעיל)
ב. גברא והיינו כך ונראה להקדים לביאור העניין משל שהנה ישנו מושג של מלוכה שיש מלך שיש לו נתינים אז המלך מוגדר כשולט והנתינים מוגדרים נשלטים וכעי"ז בבעלות שהבעלים עומד כשולט והחפץ עומד כנשלט ואז נמצא שיש פה יחס של גברא וחפצא אבל עיקר הסיבה היא בגברא שהוא עומד כשולט ונמצא "על" החפץ ואז מה שהחפץ עומד כמשמש זה לא משהו בחפץ שחל בו חלות יעוד אלא החפץ מוגדר כמשמש מחמת הצורה והמקום שבו הוא עומד והיינו שיש פה חפץ שמהותו ועצמותו זה להעמדת שימושים לכל באי עולם בצורה אונברסלית ולאחר שנהייתי בעליו הוא עומד בעולם כנשלט תחתיי וזהו עיקר הענין של מה שהוא עומד כמשמש של הבעלים שזה עמידה כנשלט והיינו שהוא עומד תחתיי וטפל אליי
החלק הב' של הבעלות כפי שהןא מובא בגמ' זה הברשותו והנה פירוש המילה ברשותו זה שליטה וכן יש להוכיח מרש"י בשבת דף קנ"ו ע"א ששם כתוב שמים שנתחממו בשבת ע"י גוי עבור יהודי זה אסור בהנאה ליהודי מחמת איסור מעשה שבת והנה אם בא אדם במוצ"ש ומוצא מים חמים במרחץ ומסתפק האם הגוי חימם עבורו או לא והגמ' אומרת שאם יש שם רשות והיינו מלך שיש לו הרבה עבדים שיכולים לחמם לו במהירות מותר כי כנראה הכינו את זה במוצ"ש וכותב שם רש"י על המילה רשות וז"ל "אדם חשוב שליט" רואים שהמושג של רשות זה משלון שליטה
וצ"ב וכי אם החפץ יהיה מונח ברחוב הסמוך וכרגע הוא לא בהשג ידי האם אני לא יהיה מוגדר כשולט מחמת שאני כרגע לא יכול להגיע אל החפץ "מיד" והנראה לומר כך שהנה הזכויות של השלו זה "ששימושי החפץ יועמדו בעבורי" אבל אין שום דין מדיני הבעלות שהחפץ יעמיד לי שימושים "מיד" שאני רוצה ולכן גם אם החפץ נמצא ברחוב הסמוך וכרגע הוא לא בהשג ידי אז לא התבטל המימוש של הזכויות שהרי גם שהוא ברחוב השני המצב של החפץ מאפשר לי העמדת שימושים ומאפשר לי לממש את הזכויות שלי.
וצריך להדגיש שהשלו והברשותו זה לא באמת שני חלקים נפרדים בקנין הבעלות אלא כל השלו זה שיש דין בממון שהזכיות של החפץ יועמדו בעבורי והברשותו הוא בסה"כ ענין טכני שיש לי "אפשרות" לממש את הזכויות שלי בכך שאני בפועל יכול להשתמש בשימושים שהחפץ מעמיד לי
והנה צריך להגדיש שקיים שני סוגי ברשותו א. המציאותי ויש לכך הרבה ראיות שיש משמעות למצב שבו הממון עומד בפועל בעולם א. הראשונים לקמן בדף כ"ו ע"א שאומרים שאי אפשר להקדיש אבידה מחמת שהחפץ עומד במצב מציאותי שאין באפשרותי להשתמש בחפץ מחמת אי הידיעה שלי היכן החפץ אז א"כ נמצא שמצבו המציאותי של החפץ זה שהוא עומד כאינו מעמיד לי שימושים בפועל.
ב. הגמ' אומרת בחולין דף קל"ט ע"א שתרנגולת של הקדש שמרדה לא פקע קדושתיהו שכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואומר שם תוס' שמש"כ בהדיוט שפוקע הבעלות והביאור בזה הוא שמכיון שהתרנגולת לא מאפשרת לי את השימושים בה אז מצבה המציאותי של החפץ זה לא כמעמיד שימושים ולכן פקע הבעלות.
ג. איסורי הנאה שהגדר המובא בראשונים שזה אינו ברשותו והיינו שהגם שהאיסור להשתמש הוא רק איסור של יורה דעה עדיין מחמת שהאיסור מונע ממני כל שימוש בחפץ אז האיסור מעמיד את החפץ במצב מציאותי שהוא לא יכול להעמיד לי שימושים ואין לי אפשרות לממש את הזכויות שלי (ועיין לקמן בסוגיא דיאוש שהארכנו לבאר זאת ואכמ"ל)
עכ"פ מכל הכך ראיות נמצא שישנה משמעות אמיתית למצב המציאותי שבו עומד החפץ שהוא פוגם בכוחי בממון
והביאור בזה הוא כך שהנה כאמור בכל בעלות יש שני חלקים א. מציאות הבעלות ב. זכויות שהבעלות מעמידה לי והנה המושג זכות כאמור זה "דין משפט" והיינו שיש פה דרישה איך "להתנהל" עם הממון והסדר של הדברים הוא שכל חפץ שעומד בעולם הוא מעמיד שימושים ומעתה ע"י הקנין החפץ נעשה משויך מציאותית אליי ומחמת מציאות זו נוצר פה "דין משפט" להתנהל עם הממון כשלי ופירוש הענין הוא ששימושי החפץ מועמדים בעבורי
והנה מחמת ההבנה שזכות זה דין התנהלות אז ישנו הגיון שאם הדין לא יורה כלום בשטח (יהיה ההיכי תמצי אשר תהיה) אז אי"ז דין משפט שהרי אין פה דרישת התנהלות (וכגון באיסורי הנאה שהדין משפט של הבעלות מורה שהשימושים יועמדו בעבורי ומחמת שיש פה איסור הנאה אז הגם שהוא שייך ליורה דעה אז הדין של הבעלים לא מורה כלום שהוא לא דורש להעמיד שימושים מחמת שבעליו מנוע משימוש)
וממילא פשוט שבכזה מקרה בעליו גם לא יוכל לפעול שום עשייה בחפץ וכגון למוכרו מחמת שהרי כל הסיבה שהבעלים יכול לפעול עשיות בחפץ זה מחמת הדין משפט שקיים לי בחפץ והיינו שמחמת שיש לי דרישה ותביעה כלפי החפץ אז אני יכול לדרוש ולתבוע שהחפץ וזכויתיו יועמדו עבור חברי והיינו שעיקר הדרישה שלי היא דרישת הנהגה בחפץ שהוא מעתה יעמוד כמשמש לחברי ולכן זה חל וא"כ ישנה הבנה שאם בטלה הדרישה שלי (וכגון במקרה הנ"ל של איסורי הנאה) אז אין לי אפשרות לדרוש התנהלות של העברות בעלות בחפץ מחמת שאין לי את הכלים לכך וכמו שיבוא אדם שהוא לא בעלים וידרוש התנהלות של העברת בעלות לאדם אחר בחפץ שזה בלתי אפשרי מחמת שאין לו שום דין שמחמתו הוא דורש התנהלות וכעי"ז הכא ודו"ק
והנה בכה"ג שגנב שגונב את החפץ מבעליו החפץ כאמור זה מוגדר כאינו ברשותו של הבעלים וזה מחמת שכל השימושים קיימים "בפועל" לגנב שהרי החפץ עומד תחת שימושו (וצריך להדגיש שבשלב זה מה שהשימושים של החפץ קיימים לגנב זה מחמת הטכניות שהחפץ תחת ידו ותו לא) והוא מעכב מהבעלים את השימושים בפועל וא"כ נמצא שגם הכא לבעלים אין שום דין שדורש התנהלות בחפץ בעצמו בפועל שהרי אם הוא ידרוש התנהלות שהשימושים יועמדו עבורו אין הוא יכול שהרי הגנב בפועל מעכב אותו מלהשתמש וא"כ זה אותו מצב שקיים באבידה ואיסורי הנאה ולכן פשוט שהוא לא יוכל להקדיש (שזה בעצם אותה פעולה כמו במכר שזה לפעול פעולות בחפץ ואכמ"ל)
ורק בגנב מצינו קומה נוספת שיש לו קנין גזילה שהנה בכל הציור הנ"ל לא ניתן לגנב שום דבר חיובי שהרי הוא מחזיק בחפץ שלא כדין ואין לו בפשטות שום אפשרות ליצור לו איזה שייכות בחפץ יש לו רק "דבר שלילי" שהוא מונע בפועל את שימושי הבעלים מחמת החזקתו כנגד הבעלים
אבל ז"א שמצינו בגנב שיש לו גם דין חיובי והיינו שיש לו איזה זיקה לחפץ שהגמ' אומרת בב"ק שגנב לא חייב באונסי החפץ כשהוא עושה משיכה בחפץ עד שהוא מוציא את הגניבה מחצר הבעלים כי משיכה לא מהני ברה"י וא"כ נמצא שהוא ממש קונה את החפץ שמבואר שהוא צריך לעשות מעשה קנין של משיכה ולכן צריך שייעשה בו מעשה קנין לפי כללי הקניינים וא"כ נמצא שיש לו גם "דין חיובי" שהחפץ קנוי לו במידה מסוימת
והביאור בזה הוא כך שהנה הארכנו לעיל בסימן ה' לגבי החזקתם של השומרים שהמושג מעשה קנין הוא שאני מגביהה את החפץ "ומשתלט" עליו ומכח שליטה זו אני פועל בו קנין והופכו לשלי מחמת שאין שום מניעה להופכו לשלי מחמת שהוא הפקר
וזה צריך להדגיש שההשתלטות של המעשה קנין הוא השתלטות פיזית שאני תופס את החפץ לעצמי ומונע אותו מאחרים מחמת שהמהות של מעשה קנין הוא לתפוס את החפץ משאר בני האדם אבל בפשטות הגדרה זו בפנ"ע אינה מספיקה שא"כ למה צריך שבתוכן הקנין יהיה ענין של מעשה בעלות שהרי גם אדם שנופל על חפץ (שמבואר בגמ' לקמן דף י' ע"א שאי"ז מעשה קנין וזה לא מועיל להחיל בעלות בחפץ עיי"ש) מוגדר כשומר את החפץ לעצמו אלא מהות התפיסה זה שאני תופס את החפץ לא רק להשתמש בשימוש זמני אלא תפיסה כדי להפוך לבעלים וכדי להגיע לכך אני צריך לתפוס בצורת בעלות ופה מגיע המושג הוראת בעלות וכיוצ"ב והיינו שכדי לבטאות שהתפיסה לי בחפץ היא תפיסה מוחלטת לקבוע בו את בעלותי גם לאחר עוזבי אותו אני צריך לעשות הוראת בעלות וכך אני נעשה בעלים מש"כ תפיסה ללא הוראת בעלות וכגון נפילה על חפץ מבטאת שהחפץ אצלי רק לשימוש זמני ולכן לאחר עוזבי אותו אז לי בו כבר שום שייכות ודו"ק
וכעי"ז מצינו בקנין חצר שחצר שהיא לא משתמרת לא קונה הגם שפשוט שהחצר שלי היא הרשות והשטח שלי ולכן בכה"ג שהחפץ יהיה מונח בכזו חצר עדיין שיהיה פה מעשה בעלות מחמת שהנחתי את החפץ אצלי אבל עדיין זה לא יעזור למעשה קנין מחמת שטכנית חסר בהשתלטות המציאותית שהרי בפעול כל הרוצה יכול מעשית לבוא וליטול ולכן החפץ לא מוגדר כתפוס עבורי לקבוע בו בעלותי ודו"ק ואכמ"ל
ומצינו החזקה כעין זו גם באחד שהוא אינו בעלים וכגון בשומר שביאור המחייב שלו הוא כך שהנה תמיד המחייב של בעלים לשלם על מה שבהמתו הזיקה זה כי יש לו אחריות על מה שהוא בעלים עליו כי הבהמה בתוך "תחום השיפוט" שלי ולאדם יש אחריות על מה שבתוך תחום השיפוט שלו והסיבה שהחפץ בתוך תחום השיפוט שלי זה כי אני דורש מאחרים להתרחק מהחפץ מכח בעלותי ובמסירה לשומר פירוש הדבר שהבעלים הוציא את החפץ "מתחום השיפוט" שלו והעביר את זה לתחום השיפוט של השומר ואז לשומר יש שליטה ומכיון שבשליטה של בעלים יש שני חלקים את החלק שהוא "מגביל לאחריני דינית" ומחמת זה יש את הענין החיובי שהוא בפועל יכול לממש את בעלותו באין מפריע ובשומר נמצא שהתוכן של מסירת השליטה של הבעלים אליו הוא מה שמעתה השומר "מגביל לאחריני" שהוא דורש מבאי עולם ריחוק מהחפץ במקום הבעלים ורק מכיון שאין לו זכויות בחפץ כי החפץ לא שלו (וכל עוד הוא לא שואל אין לו אפי' זכויות שימוש) אז גם אין לו את הענין החיובי של מימוש הבעלות ומכיון שהחפץ "ברשותו דינית" אז הנזק גם מתייחס אליו כי החפץ "באחריותו" שהרי הוא בתוך תחום השיפוט שלו
והסיבה שיש פה ענין חיובי גם בשומר זה מחמת שההגבלה לאחריני אינה כמו נדר שיש פה רק ענין שלילי שאסור לכולם להתקרב ותו לא אלא זה דין חיובי שהשומר דורש הגבלה מכל באי עולם וא"כ זה דין שלו כלפי אחרים שיחרקצו מהחפץ (וא"כ יש לו את המאפיינים של דין ממון שמהותו כנ"ל דין של בין אדם כלפי חברו) ועי"ז דין זה הוא "מחזיק" בחפץ ואז נמצא שההחזקה המציאותית של השומר קיבלה תוכן מסוים שנחשב שהוא מחזיק בחפץ דינית וככל החזיון הזה ממש בגנב שהוא לא יהיה חייב באונסים עד שהחפץ לא יהיה מוחזק ברשותו הדינית ורק אז הנזק יתייחס אליו וזה נעשה ע"י מעשה קנין (שכאמור מעשה קנין יוצר מצב שהחפץ תפוס אצל עושה הקנין בצורה מחולטת ורק אם החפץ הפקר עושה הקנין גם נעשה בעליו) מש"כ אם לא היה מעשה קנין אז זה רק החזקה טכנית (כמו מדף) ולכן אין סיבה שהנזק יתייחס אליו ודו"ק
ורק ישנו שינוי בין גנב לשומר ששומר אינו "משתלט" על החפץ במובן שהוא מגביל את הבעלים אלא הוא מחזיק עבור הבעלים מש"כ גנב כיון שהחזקתו היא נגד הבעלים והחזקתו זאת קבלה תוקף "דיני" שהרי הוא עשה בחפץ מעשה קנין Uאז נוצר מצב שהאדון מוגבל גם "דינית" מהחפץ וא"כ הזכויות שלו הצטמצו מדרישה לקיים לו את החפץ לדרישה שינתן לו החפץ ולהחזיר את המצב לתיקונו (וזה הפשט שהבעלים מוגבל דינית שמחמת שהגנב מחזיק בחפץ כנגד הבעלים אז הוא לא נחשב כמקויים אצלו) וכעין המצב שקיים בהלוואה שלעיל הארכנו לבאר שלמלווה יש בעצם זכויות של בעלים שינתן לו המעות בחזרה ורק חסר את החלק של קיום הזכות מחמת שאין חפץ שיקיים בפועל את הזכות שהרי החפץ נמצא אצל הלווה ורק זכותי מקוימת בכך שיש שעבוד הגוף על הלווה וזהו המושג ממוני גבך שהזכות שלי מקוימת בכך שאתה משועבד לי לקיים את בעלותי בחזרה וכעי"ז בגנב שקיום הזכות של הנגנב זה בכך שאתה מחויב להחזיר לי את החפץ וזה ממש הגדרה של "ממוני גבך" (ורק פה זה יותר קל להבנה שהרי יש פה חפץ)
ורק נמצא שהגנב מחזיק בחפץ לגמרי גם כנגד הבעלים ואז זה החזקה מושלמת של בעלים ולנגנב יש רק זכות לתיקון המצב הראשוני (והיינו שהגנב יחזיר לו את בעלותו בהחזרת החפץ) ולגנב אין שום זכות בחפץ שהרי הוא מחזיק בו שלא כדין שבשונה מהלוואה שגם שהמעות בעין יש ללווה "ברשותו עם זכויות" שיש לו את גוף המעות לפרותיו והיינו לשימושי כילוי וכמו שהארכנו לעיל בסימן ה' ולכן הכא יכול להשתמש במעות שהרי יש לו זכויות בחפץ במובן של דרישת שימושי החפץ ורק יש לו גם תפיסה בגוף החפץ כי החפץ ברשותו מש"כ בגנב אין לו שום זכות לשימושי החפץ ולכן אין הוא יכול לפעול כלום בחפץ (אמנם יש לו זכויות מסוימות עיין תוס' בב"ק דף ס"ט ע"א ואכמ"ל) וא"כ ניחא שזה לא רק כאבידה שהוא לא ברשותי במובן שלילי כי הוא מעוכב ממני אלא יותר מכך זה אינו ברשותי מחמת שהחפץ נמצא תחת אחר כנגדי והחפץ קנוי ומשוייך לו ברמה מסוימת ולכן אני מוגבל ודו"ק היטב
והואיל דאתינן להכי אנחנו רוצים להעמיד חילוק נוסף שיצא לפי"ז שהנה שהמושג של דקל לפרותיו זה שיש לי זכות "נטו" רק על הפרות והיינו שהדין דורש להעמיד לי את הפרות שיוצאים מהגוף ורק זה הופך לגוף לפירות בכה"ג שהגוף ברשותי והיינו שיש לי דין על הגוף שהוא מוחזק דינית תחתיי במובן שאני מגביל את הבעלים מלהשתמש בחפץ כי החפץ הוא זה שמעמיד לי את הפירות מש"כ בפירות דקל סתם שלי יש רק את הפרות ואין לי שום שייכות לגוף וברמה העקרונית הבעלים יכול לכלות את הגוף (ואולי יתחייב מדין גרמא ואכמ"ל) ואז יצא שההחזקה שלו בגוף זה כעין ההחזקה של גנב ושומר שיש פה "שליטה דינית" במובן שיש פה "הגבלה לאחריני" ובגוף לפירות ישנה גם הגבלה על הבעלים מלכלות את הגוף והיינו מניעה מלכלות את "הכלי וההיכי תמצי" להעמדת זכותי ורק הכא בשונה מגנב זה החשזה ברשות והסכמת הבעלים שהרי הבעלים מכר לו את זה מש"כ בכל בעלות זה אחרת מחמת "שגוף הזכות" זה על "גוף החפץ" שיש פה דרישה מהחפץ שהוא יקויים לי ויעמיד לי את שימושיו וזכות זאת קיימת מחמת השייכות המציאותית של החפץ אל בעליו שמכיון שגוף החפץ משוייך אלי זכותי שהגוף יעמיד לי את שימושיו וא"כ זה יותר מאשר גוף לפירות שגוף לפירות התביעה היא על הגוף כדי שיעמיד לי את זכותי בפירות ובבעלות הזכות שלי היא מהגוף בעצמו שיעמוד לי ואם הוא עומד לי ממילא יש לי את שימושיו (ולא נהירא לי בזה הגדר כל הצורך)
מחמת שהדברים לא ברורים לי כל הצורך אשמח לכל הערות והארות בשמחה
א. "השלו" המושג שלו זהו דבר שבפשטות עצם קיומו הוא פשוט מורגש ומוסכם לכל זאטוט וצריך להסביר מהו המושג בעצמו שהנה מושג "שלו" נחלק לשני חלקים א. מציאות הבעלות ב. זכויות הבעלים
וקודם כל נבאר את מציאות הבעלות שהנה בפשטות המושג בעלות זה איך שבנ"א תופסים את המציאות והיינו שמכיון שבנ"א חיים בחברה מסודרת והעולם לא יכול להתנהל בצורה כזו שכל אחד ישתמש בכל חפץ אשר יחפוץ אז החברה יצרה מוסכמה מסוימת שכשאדם מגביהה חפץ ראשון או שאדם מכר חפץ לחברו הוא נעשה בעלים ואז נמצא שהמושג בעלות זהו מוסכמה שהחברה יצרה כדי שנוכל להתנהל פה בעולם בצורה נורמלית ומסודרת
אבל הבנה זו בטעות יסודה מכמה קושיות א. וכי אם כל העולם יחליט שאין מושג של בעלות אז לא יהיה בעלות ב. וכי אם אדם יגביה חפץ בינו לבין עצמו לא יהיה מושג של בעלות כי אף אחד לא יודע מזה ג. אי אפשר לתת לשכל של בנ"א לקבוע צורת התנהלות מחמת שהם אינם יכולים לתפוס במלואם את כל ההשלכות
והנראה לומר כך שהנה ישנו מושג שנקרא "מציאות" ובפשטות המושג מציאות זה רק מה שרואים בעין פיזית ובכל חמשת החושים ותו לא ומה שלא קיים בראייה זו לא קיים כלל אלא רק בצורה רעיונית ואז נמצינו שרק מה שמופיע וקיים בצורה פיזית יכול להכנס ולהכלל תחת הגדרה זו ולכן הנראה לומר לא כך אלא הפשט הוא שמציאות זו הגדרה הרבה יותר עמוקה וזה שמציאות זה כל מה שקיים בפנ"ע באמת מוחלטת ובלתי ניתן להתעלם מקיומו אא"כ נעוות את ההסתכלות שלנו ואמת זו קיימת מחמת הבנה שהעולם מעצם בריאתו מובנה ומסודר לפי חוקים וכללים שהם קיימים גם אם כל בנ"א יחיו באשליה (ואת הסדר הזה סידר הקב"ה בעולמו) יצר זאת אלא השכל הוא המקום שבו אנחנו רואים את המציאות הזו והשכל היא רק כלי הסתכלות ותו לא ואז נמצינו שההגדרה המושלמת של המושג של מציאות זה כל מה ש"העין רואה" הגם שזה לא פיזי אלא ראיית המציאות האמיתית כמות שהיא.
והסיבה לטעות ולחשוב שהשכל יוצר את המציאויות הללו זה מחמת שהשכל והמוח שלנו הוא חומרי ולכן כשאומרים את המילה מציאות אנחנו ישר נמשכים לגוף וחומר וכל דבר מוחשי ולכן כשאומרים את רצף המילים מציאות מופשטת ישר המוח התנגד
וכיון שהשכל מכיר במציאות זו אז הוא מחויב להתנהג ע"פ המציאות ולא כי השכל חייב אותו אלא המציאות חייבה אותו ורק השכל גילה לו שהוא חייב.
והנה במושג מציאות מופשטת יש שני חלקים א. מציאות קיימת ב. מציאות משפטית ודינית וניתן דוגמאות לשני החלקים
א' מציאות קיימת כגון א'. המציאות ששניים ועוד שניים זה ארבע וזה חוק בטבע וזהו דבר שקיים גם אם כולם יחשבו שזה חמש והא לך לשון החזו"א באמונה ובטחון פ"א אות ט' (מובא בחלק מהמהדורות) "ויש מבעלי הדמיון השואלים מה נרוויח אם נסכים שיש לעולם ממציא אחרי שהננו מוכרחים להסכים שבורא עולם נמצא ואין עת להתחלתו ומציאותו נצחית והרי הדרא קושיא לדוכתא איך אפשר לנמצא בלא הויה אבל אין לדימיון בינה כי כל נמצא שיש לו מדה וקצב ואורך ורוחב ושטח אנו מציירים בדעתנו העדרו וכל הנמצאים בסוג הזה בהכרח שיש עת למציאותם ויש להם התחלה וכל שיש לו התחלה יש לו הויה וכל שיש לו הויה יש לו מהוה אבל יש נמצאים שאין להם לא מדה ולא שטח והם נמצאים בחיוב ולא יצויר בהם העדר והן המושכלות כמו ב' פעמים ב' הם ד' וכמו המשכל שאלכסון עודף על האורך וכיוצ"ב מן המושכלות שאין למשכל מושגים ממושגי גוף ואין עת למציאותן ולא נולדו לעולם ולא ימותו לעולם ואין מציאותן נרגשת רק בנשמה שניתן לאדם להבין ולהשכיל ונמצא כזה הוא מציאותו יתברך ממציא כל הנמצאים אך אין ליצור שום מושג ממהותו וכו' עיי"ש
ב'. הגמ' אומרת בשבת דף צ"א ע"ב ששם יש נידון שאדם הניח כלי מלא בחרדל על הגבול של רה"י ורה"ר ורוב הפרות בחוץ אז הוא פטור מן איסור הוצאה כי אגד כלי שמיה אגד והיינו שהגם שיש פה עשרות גרגרים עצמאיים עדיין הכלי מחשיבם כיחידה אחת ולכן כיון שהוי יחידה אחת ויש דין בהלכות שבת שכדי להתחייב צריך להוציא את כל הכלי ולכן פטור ופה מגיע נקודה מפתיעה שהגם שבמציאות יש פה כאמור עשרות יחידות אבל "התפיסה המציאותית" תופסת אותם כיחידה אחת ולאו דווקא במובן איך השכל תופס אותו (והיינו איך בנ"א משלים את עצמם שהם רואים) אלא מהי "עמידתו המציאותית" שהוא עומד כיחידה אחת מחמת הכלי וזהו אמנם "יחס" אבל "מציאותי"
ב. מציאות משפטית דינית (והיינו שזה ענין של מציאות של "הגדרות" "ומעמדות" שהנה ישנו מושג של רודף והיינו שמי שרודף אחר חברו להורגו מותר להורגו כדי להציל את הנרדף ופשוט שהגם שהרודף שוטה מותר להורגו הגם שאי"ז אשמתו מחמת שצורתו המציאותית בעולם עומדת כרודף שעיקר תוכנו זה איבוד זכותו לחיות וזה יחס מציאותי אבל משפטי והיינו אדם שאין לו בעולם זכות קיום.
ב. שאם אדם יזרוק חץ כלפי ראובן ושמעון וראובן עומד לפני שמעון אז פשוט שאם ראובן יזוז ויציל את עצמו הוא לא יוגדר כרוצח ואילו אם אדם יזרוק חץ כלפי ראובן ויעמוד לפניו תריס ויבוא שמעון ויוריד את התריס הוא ייחשב רוצח (וכגון שראובן לא יכול להתנגד ואכמ"ל) והחילוק פשוט שבמקרה הראשון עמידתו המציאותית של ראובן בעולם זה "כמציל" ואין לו חובה להקריב עצמו בהצלת חברו (וזה שונה ממאי חזית דדמך סומקא טפי מחברך שהכא זה הצלה עצמית במובן שלילי והתם זה הצלה עצמית במובן חיובי שאני "משתמש" בו כדי להציל עצמי ופשוט ואכמ"ל) ובמקרה השני ראובן לא עמד במציאות כבן מוות שהרי יש תריס ואני ע"י הורדת התריס הגדרתי אותו כבן מוות ולכן אני מוגדר כ"רוצח" וצריך להדגיש שהמושג "רוצח" "ומציל" זהו מציאות משפטית ודינית שיש פה אדם שמעמדו הדיני זה שהוא "רוצח" או "מציל" הגדרתית.
ג. ישנו מושג של יחס בין אבא ובן שהיחס הזה (שפשוט שהוא קיים) אינו יחס חומרי שהרי אין באבא חומר גשמי שנמצא בו שמגדירו כאבא ובבן חומר שמגדירו כבן ואין לומר שהבן מוגדר כבן כי הוא נוצר מהטיפת זרע של אביו ויש להוכיח זאת משתי הוכחות
א. הגמ' אומרת ביבמות דף צ"ז ע"ב שלגוי לא נאסר אחותו מאביו מדאוריתא מחמת "שזרמת סוסים זרמתם" ורחמנא אפקריה לזרעיה ולכן זה מוגדר שבתו לא מתייחסת אחריו וממילא היא לא מוגדרת כאחותו מחמת שהם לא באו מאותו אב הגם ש"במציאות" שניהם נולדו מאותו טיפת זרע עדיין אין היא מוגדרת כמיוחסת לאביה וממילא לאחיה
וכעי"ז מצינו בגמ' בקידושין דף י"ז ע"ב שגר לא יורש את אביו הגוי ומסביר שם רש"י וז"ל "דאינו מתייחס אחר העובד כוכבים וכקטן שנולד דמי" והיינו שמחמת התגיירותו הוא לא משויך לאביו וממילא אינו יורשו כי הוא אינו מוגדר כממשיכו ולכן הוא לא קם תחת אביו לירושה
ב. מצינו נידון האם ילד שנולד מהתעברות באמבטי והיינו שהאשה טבלה במעיין שמישהו השאיר שם זרע ונתעברה ממנו (עיין בגמ' בחגיגה דף ט"ו ע"א וכן תוס' ביבמות דף י"ב ע"ב) ויש נידון בפוסקים האם יש לעובר יחס של אבא ובן לבעל הזרע לכל מיני נפק"מ והגם שיש פה התעברות מהטיפת זרע של האב נמצא שיחס של אבא ובן זה יחס מציאותי מופשט בתור חוק שכך העולם מסודר שזה האב וזהו בנו (ורק עצם התוכן של יחס של בן לאביו זה "כממשיך" והיינו בריה כרעיה דאבוה ולכן כשהאב מת הבן יורש אוטומטית ללא מעשה קנין מחמת שהבן בעצמותו קם תחת אביו ועומד במקומו ולכן גם יורש את כל זכויותיו הממוניות ואכמ"ל)
עכ"פ הצד השווה בהם שהם צורות מציאותיות שבה העולם מתקיים כסדר בתור חק בעולם גם ללא שבנ"א יתפסו את עומקה ורק נותן לנו לחזות צורה זו ע"י שכל נקי שנמסר לחכמים.
ולפי כל הנך הקדמות אפשר להגיע להבנה מהי בעלות ומהו השלו שהנה כל חפץ הפקר בעולם הצורה המציאותית שבה החפץ עומד בעולם זה כמעמיד שימושים לכל באי עולם וזה הגדרה בעצמותו של החפץ ורק הוא אינו מעמיד שימושים לאדם מסוים אלא כמעמיד שימושים בצורה עצמאית לכל בני האדם באשר הם ורק לאחר הקנין יצרתי מצב מציאותי שהחפץ עומד בעולם כעומד לאיש וזהו מצב של יחס כעין המצב של אבא ובן שזה יחס שזהו בנו שהוא מיוחס אליו והכא בבעלות זהו מצב של שייכות בין החפץ לאדם (וצריך להדגיש שפשוט שבעלות זה מציאות משפטית והיינו מציאות הגדרתית והיינו שהיה פה שינוי מעמד בחפץ שהוא שייך לבעליו)
אבל עדיין צ"ב בעצם התוכן של הגדרת שייכות זו.
ונראה להקדים את דברי הקצות לגבי זכין שנוקט שלפי הנך ראשונים שזכין אינו מטעם שליחות עדיין זכין הוא מטעם יד וכמו שהיד שלי קונה לי כך המזכה ומקשה הקה"י בב"ב סימן ל"ו שתמיד כל דבר שקונה מטעם יד כגון חצר או כלי זה דברים שקנויים לאדם ולכן הם קונים בעבורו אבל הכא המזכה הוא אישיות עצמאית שעומדת לעצמו ואיך הוא יכול לעמוד בעולם כידי והנראה לומר שהמהות של גוף האדם זה דבר שעומד בעולם כדבר שעצם מהותו זה לעמוד כמשמש לאדם שאותו הוא מייצג בעולם וזה הגדרה בעצמות החומר של הגוף בעצמו וא"כ מכיון שבזכין המזכה העמיד את עצמו בעולם כמשמש לזוכה במובן שאני מזכה לו וזהו השימוש שהעמדתי לו אז יש לו במובן מסוים את אותם מאפיינים שיש בגוף ורק מכיון שזהו העמדה חיצונית גרידא ואין לה שום תוקף אמיתי שהרי כאמור המזכה עומד בעצמותו כאישיות עצמאית אלא שפה הגיע התורה החדשה פרשת זכין ונתנה תוקף להעמדה זו ועכ"פ נמצא שמהות יעוד גופו של האדם בעולם זה לעמוד כמשמש.
ורק צריך להדגיש שמציאות זו (של בעלות על גוף האדם) היא לא מציאות משפטית הגדרתית אלא מציאות קיימת מחמת שכמו שפשוט שמה שחפץ הפקר עומד בעולם כמעמיד שימושים לכל באי עולם אי"ז מעמד משפטי אלא מציאות קיימת שהרי כך הוא צורת בריאתו של החומר בעצמו וא"כ ה"ה גופו של האדם צורת בריאתו זה שהוא עומד כמשמש לאדם שאותו הוא מייצג והיינו שעצם החומר הגשמי עומד לשימושי האדם (מש"כ בשאר הדוגמאות שהבאנו לעיל וכגון לגבי אותו אחד שהסיר את התריס מלפני חברו ששם האדם בעצמותו לא עומד כרוצח אלא זה הגדרה דינית שהלבשתי עליו ודו"ק)
ולכן ניחא למה צריך להגיע במכירת עבד ליסודו הנודע של הגר"ח שישנו מושג של חלות שם עבד שהתוכן של חלות זו היא להטפיל את העבד כמשמש לאדון וכיון שגופו של כל בן אנוש בעצם בריאתו בעולם הוא להעמיד שימוש לעצמו בלבד וזהו צורת עמידתו המציאותית וכיון שכך אז זה לא בר שינוי וכמו שא"א להפוך חפץ לדבר שאינו מעמיד שימושים ע"י הגדרות דיניות (חוץ מאיסורי הנאה אבל גם שם אין הפשט ששיניתי את הגדרתו של החפץ אלא פשוט אסרתי את כל השימושים שהחפץ מעמיד ולכן הוא נעשה חפץ חסר תועלת ולא נחשב כמעמיד שימוש) והדרך היחידה לגרום לכזה מצב זה רק ע"י שנכלה את החפץ פיזית ולכן גם במכירת אדם זה לא בר שינוי מחמת שכך עמידתו בבריאה ואם היה זה הגדרה דינית אז זה היה בר שינוי ודו"ק
וככל החזיון הזה קיים בבעלות שכשהחפץ נעשה שלי פרושו שמעתה נעשה הגדרתו ה"דינית" שהוא שייך לי והתוכן של זה הוא שהחפץ מוגדר כעומד כמשמש לבעליו וזהו יעודו וזוהי הגדרה משפטית שהוספתי בחפץ מחמת שבשונה מגוף האדם עצם החומר בעצמותו עומד לכך מש"כ בבעלות שזה הגדרה משפטית ורק בעיקר תוכנה היא מקבילה לתוכן הקיים בבעלות על גוף האדם שבשניהם יש תוכן שהם עומדים כמשמש לאדם וא"כ נמצא שבבעלות החפץ נעשה "חלק ממני" בזעיר אנפין
ושמעתי להוכיח את זה ע"י משל כמו שמצינו שיש מושג של בן עיר והיינו אדם שגר בעיר שלושים יום מוגדר כחלק ממנה הגם שכרגע הוא נמצא בעיר אחרת אז רואים שקיים יחס מציאותי של יחס ושייכות אבל אי אפשר להעצר כאן שצ"ב למה אבן שבתוך העיר לא מוגדרת כשייכת לעיר אלא פשוט שהתוכן של ההגדרה של עיר זה מקום שבו התכנסו כמה בנ"א לדיורים משותפים וזה "קבוצה ואגודה" מסוימת וכשאני גר בעיר שלושים יום אני כבר חלק מאגודה זו מש"כ אבן לא יכולה להכלל בקבוצה זו כי אנחנו לא גרים איתו בשיתוף וכעי"ז בבעלות א"א להעצר במושג הזה של שייכות כי בכך אנחנו לא מעמידים שום תוכן ולכן צ"ל שההגדרה של הבעלות זה שהחפץ עומד כמשמש.
ועוד נקודה שצריך להדגיש שהגדרה של עומד כמשמש זו הגדרת יעוד שקיימת בעצמה גם אם לא יהיה לכך שום נפק"מ מעשית בפועל (וכמו שאבא ובן מיוחסים זה לזה גם אם לא יהיה לכך שום נפק"מ) וכגון באיסורי הנאה שהגם שאין לי בחפץ שום זכויות עדיין החפץ עומד כמשמש בעצם מציאותו (וכמו שנגיד שאדם משותק שאינו יכול להשתמש בגופו אז גופו יוגדר דינית כאינו משמש שפשוט שאינו כך שא"כ בכזה אדם נוכל לחתוך לו את היד ולקחת שמאי שנא מכל חפץ הפקר שאפשר לקחתו לעצמי ככל אשר אני יחפוץ ודו"ק)
אבל זה פשוט שאם יהיה חפץ שלא יעמיד שימושים (כגון שהוא אסור עלי בהנאה) אז א"א להגדירו כמשמש וליצור בו בעלות יש מאין מחמת הבנה שא"א להעמיד חפץ כמשמש אם הוא לא יכול להעמיד שימושים (מש"כ חפץ שכבר הועמד כמשמש אז גם שטכנית הוא לא יכול לשמש עדיין עמידתו בעולם זה כמשמש לבעלים ועיין אתוון דאורייתא בכלל ז' שנותן לכך דוגמא כגון שיש דין שבערווה לא חל קידושין כי קידושין במהותם זב קרוב דיני" בין איש לאישה וערווה במהותה "מרוחקת" ממני וא"א לקרב את המרוחקים והנה יש דין שאם קידשתי אשה והיא בעצם כבר קרובה אליי הגם שלאחר מכן היא נעשתה עליי ערווה שכאמור מהותה ריחוק עדיין לא פוקע הקידושין ועיי"ש הדוגמא ועיין לעיל בסימן ב' ואכמ"ל)
ועכ"פ את עצם העניין שא"א ליצור בחפץ שיעמוד כמשמש אם החפץ בעצמותו אינו מעמיד שימושים אפשר להוכיח מדברי הנתיבות סימן ע"ב ס"ק ה' וז"ל "כי מה שמשמע מדברי הש"ך שמשכנו שלא בשעת הלוואתו יש לו קנין בגוף החפץ והוא שלו קדמרי אינו לפענ"ד כלל כי לענין מה הוא שלו כיון שאינו יכול למוכרו וגם אינו יכול להשתמש בו וא"כ לאיזה דבר הוא שלו ולא מצינו דבר שאינו יכול למכרו ולא להשתמש בו שיהא נקרא שלו ואין השכל הולמו" ורק פשוט שדיבר לגבי ליצור כזה שלו אבל לא בהכרח שאחרי שהחפץ שלי ואז פקעו לי השימושים שזה ייחשב שלי
עכ"פ נמצא שמהות הבעלות זה שהוא נעשה חלק ממני ומגופי ורק שבעלים על גוף זו הגדרה קיימת מחמת עצם בריאתו והוי מציאות קיימת מש"כ בעלות שהוי מציאות משפטית
והנה בשיעורי הדעת העמיס לכל התוכן שהעמדנו לעיל משמעות מיסטית וז"ל "עוד עלינו לדעת כי ענין קניני האדם אינו רק חוק שנקבע לסידור חיי החברה שכשאדם רוכש איזה חפץ באחד מדרכי הקנינים עובר החפץ לרשותו לשלוט בו כרצונו אלא שבאמת ענין הבעלות הוא התקשרות של עצם הדבר לבעליו המתהוה ע"י קנין המאגד את החפץ עם זה שקנהו וכו' רק אם נאמר שחלות קנין מהוה מציאות בעצם החפץ ומקשרו אל האדם שהוא שייך לו מעתה כי כל קניני האדם ואפי' עבדיו ושפחותיו משרתיו וגם כליו שייכים לשורש נשמתו וכו'" (ועיי"ש שהוכיח זאת מן הפסוקים)
אמנם המכתב מאליהו בקונטרס החסד פ"ז כותב בפשטות דלא כהנ"ל וז"ל "והנה צריך לדעת כי זה שנקרא את הממון קנין אינו אלא דמיון כי לא יוכל האדם לקנות דבר גשמי שיתאחד עמו ויהיה חלק ממנו כגופו ואין צריך לומר כנפשו ענין הבעלות הוא רק אשר חפצים ידועים יהיו מוכנים להשתמשות אדם ידוע דלא יקחום ממנו" והיינו שיש ביניהם ויכוח האם חפץ מתקשר לבעליו בשורש נשמתו או לא (ואין לנו עסק בנסתרות ואכמ"ל)
החלק השני זה "זכויות הבעלות" והנה יש להקדים את דברי הגר"ח על הש"ס בריש ב"ק וז"ל "ממון נקרא מה שיש לאחרים עליו וכל הדינים נמשכים ויוצאים רק מזה שיש להאחר זכות עליו ואיסור הוא מה שהחיוב הוא מצד עצמותו אף בעניינים הנוגעים בין אדם לחברו" (עי"ש שמביא לכך דוגמא) וצריך להקדים לכך הקדמה שהנה ישנו מושג של "משפט" שתוכן המושג הוא שיש פה הוראת התנהגות והתנהלות ולי בתור אדם בר חיובא יש מחוייבות להקשיב למשפט שמורה לי איך להתנהג וזה מה שהשער"י מאריך לאורך ש"ג וש"ז שלבי"ד יש "כח פסיקה" וביאור הענין שלבי"ד יש כח לחדש התנהגות גם אם היא לא אמיתית כלפי שמיא (ועי"ש שישנו מקרה שדיין טועה בפסק והדין הוא שהפסק נשאר על כנו והוא מחויב לשלם את הנזק מביתו כי נקבע פה צורת התנהלות שיש כללים איך מבטלים אותה ועיין כתובות דף פ"ד ע"ב)
וצריך להדגיש שעיקר הזכות של הבעלות היא שיהיה לי את התועלת המעשית של השלו והיינו את השימושים ואת המשמעות והשימושים שאפשר להפיק מהחפץ (וזה לא זכות שהחפץ ימשיך להיות שלי שא"כ רוקנת את המושג בעלות שנמצא שהדין משפט של הבעלות הוא שימשיך להיות דין משפט (ובקיצור משפט שישאר משפט) וזה כלל לא מתחיל ופשוט ואכמ"ל)
רק צריך להדגיש שהנה על זכויות הבעלות א"א למחול מש"כ כל חוב ממון (שזה גם בעצם זכות ממון והיינו שיש לי תביעה על חברי שיחזיר לי את ממוני שהוא הלווה ממני) שעליו מהני למחול והביאור בזה הוא שבחוב תוכן הזכות הוא שינתן לי הממון וכיון שהשני צריך לתת לי את הממון אז אני יכול לוותר שהוא לא יתן לי את הממון מש"כ בבעלות ששם תוכן הזכות היא שיתקיים לי החפץ כמשמש וכיון שזה כבר קיים אצלי א"א למחול וצריך להפקיע את זה ממני שזה לא יהיה אצלי ודו"ק ואכמ"ל
ועוד נראה להקדים שבכל דיני התורה יש שלוש חלקים א. האזהרה הכללית של התורה כגון שישראל לא יאכלו נבילה שאזהרה זו קיימת גם ללא שיהיה ישראל מחויב וגם ללא שיהיה נבילה ב. אזהרה שאדם שהוא עומד בהגדרה כישראל אז הוא מחויב לאזהרה זו ג. שיהיה חפץ (חתיכא דאיסורא) שכלפיו הגברא מוזהר
וההבנה הפשוטה שכללי המשפט דברו על החלק הב' ש"הגברא" מוזהר לקיים את ציווי התורה ורק חלק זה שבגברא מתחלק לשני חלקים שבאיסורים יש התנהלות של הגברא כמחויבות כלפי שמיא ששמיא דורשים ממני תביעה זו ואילו בממונות זו התנהלות שאני מחויב אליה מחמת הדין שחברי עומד עליי בדרישה ותובע ממני אבל השורש בכולם הוא אחד שהוי התנהגות משפט והיינו צורת התנהגות והתנהלות (ורק פשוט דין שראובן דורש ותובע משמעון בדיני ממון נקרא זכות ממון) אבל התוכן של המושג זכות בעצמו זהו דין של אדם כלפי חברו (ופשוט ודו"ק)
והנה בכל בעלות יש לחקור האם זה בגברא או בחפץ והנה זה פשט כאמור שהחלק של הזכויות זה ודאי דין בגברא שהבעלים עומד בדרישה כנגד באי עולם שלא ישתמשו לו בחפץ וזה דרישת משפט כדרישת התנהגות והתנהלות ועוד יש להוכיח זאת שהנה פשוט שאיסור גזל (שהוא בעצם הלאו שמורה על הישמרות מלפגוע בזכויות הממון של השני) הוא דרישת התנהגות לא לפגוע בגברא שקשה טובא לומר שבאיסור גזל פגעת בחפץ שיש בזה מן המופקעות (ועיין בשער"י בש"ג פ"ג ובש"ד פ"ח שכתב מפורש שבעלות זה עניין בגברא ושם בהכרח דיבר על זכויות הבעלות וההכרח לכך מחמת ששם דיבר לגבי ביטול ברוב על ממון ששם הנושא זה איסור גזל אם מותר לי לקחת את החפץ ולהשתמש בו וכאמור איסור גזל הוא שמירה מלפגוע בזכויות הבעלות של השני ודו"ק)
ורק אנחנו מסתפקים בחלק הא' והיינו בחלק של מציאות הבעלות ורק צריך להרחיב יותר בביאור צדדי הספק והיינו כך
א. חפצא שהנה ישנו מושג של "קדושה" שזה חלות דין בחפץ שהוא מיועד עבור גבוה (והנה בקדשי מזבח פשוט שהמקדיש הוא עדיין הבעלים וכל השינוי הוא בחפץ שהוא מיועד לגבוה) וא"כ נמצא ששייך חלות יעוד בחפץ לענין שהוא יעמוד לשימושי גבוה שפשוט שגם קדושה היא גם הגדרה ששייכת לקטגוריית מציאות משפטית (ויבואר עוד להלן) וא"כ כעי"ז בבעלות שחל בחפץ חלות יעוד שהחפץ יעמיד שימושים לאדם מסוים והיינו בעליו וזהו התוכן שהוזכר לעיל שהחפץ עומד כמשמש לבעליו (וכעין הגדרה זו מוכח קצת מלשונו של המכתב מאליהו עיין לעיל)
ב. גברא והיינו כך ונראה להקדים לביאור העניין משל שהנה ישנו מושג של מלוכה שיש מלך שיש לו נתינים אז המלך מוגדר כשולט והנתינים מוגדרים נשלטים וכעי"ז בבעלות שהבעלים עומד כשולט והחפץ עומד כנשלט ואז נמצא שיש פה יחס של גברא וחפצא אבל עיקר הסיבה היא בגברא שהוא עומד כשולט ונמצא "על" החפץ ואז מה שהחפץ עומד כמשמש זה לא משהו בחפץ שחל בו חלות יעוד אלא החפץ מוגדר כמשמש מחמת הצורה והמקום שבו הוא עומד והיינו שיש פה חפץ שמהותו ועצמותו זה להעמדת שימושים לכל באי עולם בצורה אונברסלית ולאחר שנהייתי בעליו הוא עומד בעולם כנשלט תחתיי וזהו עיקר הענין של מה שהוא עומד כמשמש של הבעלים שזה עמידה כנשלט והיינו שהוא עומד תחתיי וטפל אליי
החלק הב' של הבעלות כפי שהןא מובא בגמ' זה הברשותו והנה פירוש המילה ברשותו זה שליטה וכן יש להוכיח מרש"י בשבת דף קנ"ו ע"א ששם כתוב שמים שנתחממו בשבת ע"י גוי עבור יהודי זה אסור בהנאה ליהודי מחמת איסור מעשה שבת והנה אם בא אדם במוצ"ש ומוצא מים חמים במרחץ ומסתפק האם הגוי חימם עבורו או לא והגמ' אומרת שאם יש שם רשות והיינו מלך שיש לו הרבה עבדים שיכולים לחמם לו במהירות מותר כי כנראה הכינו את זה במוצ"ש וכותב שם רש"י על המילה רשות וז"ל "אדם חשוב שליט" רואים שהמושג של רשות זה משלון שליטה
וצ"ב וכי אם החפץ יהיה מונח ברחוב הסמוך וכרגע הוא לא בהשג ידי האם אני לא יהיה מוגדר כשולט מחמת שאני כרגע לא יכול להגיע אל החפץ "מיד" והנראה לומר כך שהנה הזכויות של השלו זה "ששימושי החפץ יועמדו בעבורי" אבל אין שום דין מדיני הבעלות שהחפץ יעמיד לי שימושים "מיד" שאני רוצה ולכן גם אם החפץ נמצא ברחוב הסמוך וכרגע הוא לא בהשג ידי אז לא התבטל המימוש של הזכויות שהרי גם שהוא ברחוב השני המצב של החפץ מאפשר לי העמדת שימושים ומאפשר לי לממש את הזכויות שלי.
וצריך להדגיש שהשלו והברשותו זה לא באמת שני חלקים נפרדים בקנין הבעלות אלא כל השלו זה שיש דין בממון שהזכיות של החפץ יועמדו בעבורי והברשותו הוא בסה"כ ענין טכני שיש לי "אפשרות" לממש את הזכויות שלי בכך שאני בפועל יכול להשתמש בשימושים שהחפץ מעמיד לי
והנה צריך להגדיש שקיים שני סוגי ברשותו א. המציאותי ויש לכך הרבה ראיות שיש משמעות למצב שבו הממון עומד בפועל בעולם א. הראשונים לקמן בדף כ"ו ע"א שאומרים שאי אפשר להקדיש אבידה מחמת שהחפץ עומד במצב מציאותי שאין באפשרותי להשתמש בחפץ מחמת אי הידיעה שלי היכן החפץ אז א"כ נמצא שמצבו המציאותי של החפץ זה שהוא עומד כאינו מעמיד לי שימושים בפועל.
ב. הגמ' אומרת בחולין דף קל"ט ע"א שתרנגולת של הקדש שמרדה לא פקע קדושתיהו שכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואומר שם תוס' שמש"כ בהדיוט שפוקע הבעלות והביאור בזה הוא שמכיון שהתרנגולת לא מאפשרת לי את השימושים בה אז מצבה המציאותי של החפץ זה לא כמעמיד שימושים ולכן פקע הבעלות.
ג. איסורי הנאה שהגדר המובא בראשונים שזה אינו ברשותו והיינו שהגם שהאיסור להשתמש הוא רק איסור של יורה דעה עדיין מחמת שהאיסור מונע ממני כל שימוש בחפץ אז האיסור מעמיד את החפץ במצב מציאותי שהוא לא יכול להעמיד לי שימושים ואין לי אפשרות לממש את הזכויות שלי (ועיין לקמן בסוגיא דיאוש שהארכנו לבאר זאת ואכמ"ל)
עכ"פ מכל הכך ראיות נמצא שישנה משמעות אמיתית למצב המציאותי שבו עומד החפץ שהוא פוגם בכוחי בממון
והביאור בזה הוא כך שהנה כאמור בכל בעלות יש שני חלקים א. מציאות הבעלות ב. זכויות שהבעלות מעמידה לי והנה המושג זכות כאמור זה "דין משפט" והיינו שיש פה דרישה איך "להתנהל" עם הממון והסדר של הדברים הוא שכל חפץ שעומד בעולם הוא מעמיד שימושים ומעתה ע"י הקנין החפץ נעשה משויך מציאותית אליי ומחמת מציאות זו נוצר פה "דין משפט" להתנהל עם הממון כשלי ופירוש הענין הוא ששימושי החפץ מועמדים בעבורי
והנה מחמת ההבנה שזכות זה דין התנהלות אז ישנו הגיון שאם הדין לא יורה כלום בשטח (יהיה ההיכי תמצי אשר תהיה) אז אי"ז דין משפט שהרי אין פה דרישת התנהלות (וכגון באיסורי הנאה שהדין משפט של הבעלות מורה שהשימושים יועמדו בעבורי ומחמת שיש פה איסור הנאה אז הגם שהוא שייך ליורה דעה אז הדין של הבעלים לא מורה כלום שהוא לא דורש להעמיד שימושים מחמת שבעליו מנוע משימוש)
וממילא פשוט שבכזה מקרה בעליו גם לא יוכל לפעול שום עשייה בחפץ וכגון למוכרו מחמת שהרי כל הסיבה שהבעלים יכול לפעול עשיות בחפץ זה מחמת הדין משפט שקיים לי בחפץ והיינו שמחמת שיש לי דרישה ותביעה כלפי החפץ אז אני יכול לדרוש ולתבוע שהחפץ וזכויתיו יועמדו עבור חברי והיינו שעיקר הדרישה שלי היא דרישת הנהגה בחפץ שהוא מעתה יעמוד כמשמש לחברי ולכן זה חל וא"כ ישנה הבנה שאם בטלה הדרישה שלי (וכגון במקרה הנ"ל של איסורי הנאה) אז אין לי אפשרות לדרוש התנהלות של העברות בעלות בחפץ מחמת שאין לי את הכלים לכך וכמו שיבוא אדם שהוא לא בעלים וידרוש התנהלות של העברת בעלות לאדם אחר בחפץ שזה בלתי אפשרי מחמת שאין לו שום דין שמחמתו הוא דורש התנהלות וכעי"ז הכא ודו"ק
והנה בכה"ג שגנב שגונב את החפץ מבעליו החפץ כאמור זה מוגדר כאינו ברשותו של הבעלים וזה מחמת שכל השימושים קיימים "בפועל" לגנב שהרי החפץ עומד תחת שימושו (וצריך להדגיש שבשלב זה מה שהשימושים של החפץ קיימים לגנב זה מחמת הטכניות שהחפץ תחת ידו ותו לא) והוא מעכב מהבעלים את השימושים בפועל וא"כ נמצא שגם הכא לבעלים אין שום דין שדורש התנהלות בחפץ בעצמו בפועל שהרי אם הוא ידרוש התנהלות שהשימושים יועמדו עבורו אין הוא יכול שהרי הגנב בפועל מעכב אותו מלהשתמש וא"כ זה אותו מצב שקיים באבידה ואיסורי הנאה ולכן פשוט שהוא לא יוכל להקדיש (שזה בעצם אותה פעולה כמו במכר שזה לפעול פעולות בחפץ ואכמ"ל)
ורק בגנב מצינו קומה נוספת שיש לו קנין גזילה שהנה בכל הציור הנ"ל לא ניתן לגנב שום דבר חיובי שהרי הוא מחזיק בחפץ שלא כדין ואין לו בפשטות שום אפשרות ליצור לו איזה שייכות בחפץ יש לו רק "דבר שלילי" שהוא מונע בפועל את שימושי הבעלים מחמת החזקתו כנגד הבעלים
אבל ז"א שמצינו בגנב שיש לו גם דין חיובי והיינו שיש לו איזה זיקה לחפץ שהגמ' אומרת בב"ק שגנב לא חייב באונסי החפץ כשהוא עושה משיכה בחפץ עד שהוא מוציא את הגניבה מחצר הבעלים כי משיכה לא מהני ברה"י וא"כ נמצא שהוא ממש קונה את החפץ שמבואר שהוא צריך לעשות מעשה קנין של משיכה ולכן צריך שייעשה בו מעשה קנין לפי כללי הקניינים וא"כ נמצא שיש לו גם "דין חיובי" שהחפץ קנוי לו במידה מסוימת
והביאור בזה הוא כך שהנה הארכנו לעיל בסימן ה' לגבי החזקתם של השומרים שהמושג מעשה קנין הוא שאני מגביהה את החפץ "ומשתלט" עליו ומכח שליטה זו אני פועל בו קנין והופכו לשלי מחמת שאין שום מניעה להופכו לשלי מחמת שהוא הפקר
וזה צריך להדגיש שההשתלטות של המעשה קנין הוא השתלטות פיזית שאני תופס את החפץ לעצמי ומונע אותו מאחרים מחמת שהמהות של מעשה קנין הוא לתפוס את החפץ משאר בני האדם אבל בפשטות הגדרה זו בפנ"ע אינה מספיקה שא"כ למה צריך שבתוכן הקנין יהיה ענין של מעשה בעלות שהרי גם אדם שנופל על חפץ (שמבואר בגמ' לקמן דף י' ע"א שאי"ז מעשה קנין וזה לא מועיל להחיל בעלות בחפץ עיי"ש) מוגדר כשומר את החפץ לעצמו אלא מהות התפיסה זה שאני תופס את החפץ לא רק להשתמש בשימוש זמני אלא תפיסה כדי להפוך לבעלים וכדי להגיע לכך אני צריך לתפוס בצורת בעלות ופה מגיע המושג הוראת בעלות וכיוצ"ב והיינו שכדי לבטאות שהתפיסה לי בחפץ היא תפיסה מוחלטת לקבוע בו את בעלותי גם לאחר עוזבי אותו אני צריך לעשות הוראת בעלות וכך אני נעשה בעלים מש"כ תפיסה ללא הוראת בעלות וכגון נפילה על חפץ מבטאת שהחפץ אצלי רק לשימוש זמני ולכן לאחר עוזבי אותו אז לי בו כבר שום שייכות ודו"ק
וכעי"ז מצינו בקנין חצר שחצר שהיא לא משתמרת לא קונה הגם שפשוט שהחצר שלי היא הרשות והשטח שלי ולכן בכה"ג שהחפץ יהיה מונח בכזו חצר עדיין שיהיה פה מעשה בעלות מחמת שהנחתי את החפץ אצלי אבל עדיין זה לא יעזור למעשה קנין מחמת שטכנית חסר בהשתלטות המציאותית שהרי בפעול כל הרוצה יכול מעשית לבוא וליטול ולכן החפץ לא מוגדר כתפוס עבורי לקבוע בו בעלותי ודו"ק ואכמ"ל
ומצינו החזקה כעין זו גם באחד שהוא אינו בעלים וכגון בשומר שביאור המחייב שלו הוא כך שהנה תמיד המחייב של בעלים לשלם על מה שבהמתו הזיקה זה כי יש לו אחריות על מה שהוא בעלים עליו כי הבהמה בתוך "תחום השיפוט" שלי ולאדם יש אחריות על מה שבתוך תחום השיפוט שלו והסיבה שהחפץ בתוך תחום השיפוט שלי זה כי אני דורש מאחרים להתרחק מהחפץ מכח בעלותי ובמסירה לשומר פירוש הדבר שהבעלים הוציא את החפץ "מתחום השיפוט" שלו והעביר את זה לתחום השיפוט של השומר ואז לשומר יש שליטה ומכיון שבשליטה של בעלים יש שני חלקים את החלק שהוא "מגביל לאחריני דינית" ומחמת זה יש את הענין החיובי שהוא בפועל יכול לממש את בעלותו באין מפריע ובשומר נמצא שהתוכן של מסירת השליטה של הבעלים אליו הוא מה שמעתה השומר "מגביל לאחריני" שהוא דורש מבאי עולם ריחוק מהחפץ במקום הבעלים ורק מכיון שאין לו זכויות בחפץ כי החפץ לא שלו (וכל עוד הוא לא שואל אין לו אפי' זכויות שימוש) אז גם אין לו את הענין החיובי של מימוש הבעלות ומכיון שהחפץ "ברשותו דינית" אז הנזק גם מתייחס אליו כי החפץ "באחריותו" שהרי הוא בתוך תחום השיפוט שלו
והסיבה שיש פה ענין חיובי גם בשומר זה מחמת שההגבלה לאחריני אינה כמו נדר שיש פה רק ענין שלילי שאסור לכולם להתקרב ותו לא אלא זה דין חיובי שהשומר דורש הגבלה מכל באי עולם וא"כ זה דין שלו כלפי אחרים שיחרקצו מהחפץ (וא"כ יש לו את המאפיינים של דין ממון שמהותו כנ"ל דין של בין אדם כלפי חברו) ועי"ז דין זה הוא "מחזיק" בחפץ ואז נמצא שההחזקה המציאותית של השומר קיבלה תוכן מסוים שנחשב שהוא מחזיק בחפץ דינית וככל החזיון הזה ממש בגנב שהוא לא יהיה חייב באונסים עד שהחפץ לא יהיה מוחזק ברשותו הדינית ורק אז הנזק יתייחס אליו וזה נעשה ע"י מעשה קנין (שכאמור מעשה קנין יוצר מצב שהחפץ תפוס אצל עושה הקנין בצורה מחולטת ורק אם החפץ הפקר עושה הקנין גם נעשה בעליו) מש"כ אם לא היה מעשה קנין אז זה רק החזקה טכנית (כמו מדף) ולכן אין סיבה שהנזק יתייחס אליו ודו"ק
ורק ישנו שינוי בין גנב לשומר ששומר אינו "משתלט" על החפץ במובן שהוא מגביל את הבעלים אלא הוא מחזיק עבור הבעלים מש"כ גנב כיון שהחזקתו היא נגד הבעלים והחזקתו זאת קבלה תוקף "דיני" שהרי הוא עשה בחפץ מעשה קנין Uאז נוצר מצב שהאדון מוגבל גם "דינית" מהחפץ וא"כ הזכויות שלו הצטמצו מדרישה לקיים לו את החפץ לדרישה שינתן לו החפץ ולהחזיר את המצב לתיקונו (וזה הפשט שהבעלים מוגבל דינית שמחמת שהגנב מחזיק בחפץ כנגד הבעלים אז הוא לא נחשב כמקויים אצלו) וכעין המצב שקיים בהלוואה שלעיל הארכנו לבאר שלמלווה יש בעצם זכויות של בעלים שינתן לו המעות בחזרה ורק חסר את החלק של קיום הזכות מחמת שאין חפץ שיקיים בפועל את הזכות שהרי החפץ נמצא אצל הלווה ורק זכותי מקוימת בכך שיש שעבוד הגוף על הלווה וזהו המושג ממוני גבך שהזכות שלי מקוימת בכך שאתה משועבד לי לקיים את בעלותי בחזרה וכעי"ז בגנב שקיום הזכות של הנגנב זה בכך שאתה מחויב להחזיר לי את החפץ וזה ממש הגדרה של "ממוני גבך" (ורק פה זה יותר קל להבנה שהרי יש פה חפץ)
ורק נמצא שהגנב מחזיק בחפץ לגמרי גם כנגד הבעלים ואז זה החזקה מושלמת של בעלים ולנגנב יש רק זכות לתיקון המצב הראשוני (והיינו שהגנב יחזיר לו את בעלותו בהחזרת החפץ) ולגנב אין שום זכות בחפץ שהרי הוא מחזיק בו שלא כדין שבשונה מהלוואה שגם שהמעות בעין יש ללווה "ברשותו עם זכויות" שיש לו את גוף המעות לפרותיו והיינו לשימושי כילוי וכמו שהארכנו לעיל בסימן ה' ולכן הכא יכול להשתמש במעות שהרי יש לו זכויות בחפץ במובן של דרישת שימושי החפץ ורק יש לו גם תפיסה בגוף החפץ כי החפץ ברשותו מש"כ בגנב אין לו שום זכות לשימושי החפץ ולכן אין הוא יכול לפעול כלום בחפץ (אמנם יש לו זכויות מסוימות עיין תוס' בב"ק דף ס"ט ע"א ואכמ"ל) וא"כ ניחא שזה לא רק כאבידה שהוא לא ברשותי במובן שלילי כי הוא מעוכב ממני אלא יותר מכך זה אינו ברשותי מחמת שהחפץ נמצא תחת אחר כנגדי והחפץ קנוי ומשוייך לו ברמה מסוימת ולכן אני מוגבל ודו"ק היטב
והואיל דאתינן להכי אנחנו רוצים להעמיד חילוק נוסף שיצא לפי"ז שהנה שהמושג של דקל לפרותיו זה שיש לי זכות "נטו" רק על הפרות והיינו שהדין דורש להעמיד לי את הפרות שיוצאים מהגוף ורק זה הופך לגוף לפירות בכה"ג שהגוף ברשותי והיינו שיש לי דין על הגוף שהוא מוחזק דינית תחתיי במובן שאני מגביל את הבעלים מלהשתמש בחפץ כי החפץ הוא זה שמעמיד לי את הפירות מש"כ בפירות דקל סתם שלי יש רק את הפרות ואין לי שום שייכות לגוף וברמה העקרונית הבעלים יכול לכלות את הגוף (ואולי יתחייב מדין גרמא ואכמ"ל) ואז יצא שההחזקה שלו בגוף זה כעין ההחזקה של גנב ושומר שיש פה "שליטה דינית" במובן שיש פה "הגבלה לאחריני" ובגוף לפירות ישנה גם הגבלה על הבעלים מלכלות את הגוף והיינו מניעה מלכלות את "הכלי וההיכי תמצי" להעמדת זכותי ורק הכא בשונה מגנב זה החשזה ברשות והסכמת הבעלים שהרי הבעלים מכר לו את זה מש"כ בכל בעלות זה אחרת מחמת "שגוף הזכות" זה על "גוף החפץ" שיש פה דרישה מהחפץ שהוא יקויים לי ויעמיד לי את שימושיו וזכות זאת קיימת מחמת השייכות המציאותית של החפץ אל בעליו שמכיון שגוף החפץ משוייך אלי זכותי שהגוף יעמיד לי את שימושיו וא"כ זה יותר מאשר גוף לפירות שגוף לפירות התביעה היא על הגוף כדי שיעמיד לי את זכותי בפירות ובבעלות הזכות שלי היא מהגוף בעצמו שיעמוד לי ואם הוא עומד לי ממילא יש לי את שימושיו (ולא נהירא לי בזה הגדר כל הצורך)
מחמת שהדברים לא ברורים לי כל הצורך אשמח לכל הערות והארות בשמחה
