בגדר מצוות הסיבה - מצוה בפני עצמה או חלק ממצוות אכילת מצה - הערות בד' מרן הגרי"ז

מפורסמת חקירתו של מרן הגרי"ז (פ"ז מהל' חמץ ומצה ה"ז) האם מצוות הסיבה נתקנה כחלק ממצוות אכילת מצה, או שהיא מצוה בפני עצמה שזמן קיומה הוא בזמן אכילת הפסח והמצה, ותלה חקירה זו בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש.

הנה הרא"ש (פסחים י, כ) הוכיח מלשון הגמ' שם קח. "איתמר מצה צריך הסבה מרור אין צריך הסבה וכו', איבעיא להו שמש מאי, תא שמע דאמר ריב"ל השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא. מיסב אין לא מיסב לא, שמע מינה בעי הסיבה". מבואר שאכילת מצה בפסח טעונה הסיבה, והרא"ש מבין בפשיטות שהסיבה זו מעכבת, ואם אכל ללא שהיסב לא יצא [1]. וביאר הגרי"ז בדעת הרא"ש שמצות הסיבה אינה מצוה בפני עצמה, אלא שחכמים תקנו לקיים מצוות מצה באופן זה של הסיבה. לפיכך, האוכל בלא הסיבה צריך לשוב ולאכול בהסיבה, שכן לא קיים את מצוות אכילת מצה כראוי. ומאידך גיסא, לדעתו לאחר שהיסב בזמן אכילת מצה אין כל מצה להסב בשאר הסעודה.

אמנם הרמב"ם (שם) שכתב "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות וכו' ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ד' כוסות האלו ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח" עכת"ד. מבואר שהשמיט דין זה שאם לא היסב לא יד"ח, ומשמע דס"ל שאינו חייב לשוב ולאכול בהסיבה. [2]
ולכן ביאר הגרי"ז בדעת הרמב"ם שמצות הסיבה היא מצוה בפני עצמה שיראה אדם בעצמו הנהגה של חירות ותקנו חכמים שלכתחילה יראה זאת בכל אכילתו, ובעיקר יראה זאת בזמן אכילת כזית מצה של מצוה. וכדחזינן דגם בשאר אכילתו ושתייתו אם היסב ה"ז משובח דהיינו דנחשב קיום מצוה של הסיבה. אבל עיקר דינה אין לה ענין עם מצות אכילת מצה ושתיית ד' כוסות כלל. ולפי זה לדעת הרמב"ם, האוכל בלא הסיבה אמנם לא יצא ידי חובת ההסיבה, אך אינו חוזר ואוכל מצה בהסיבה, שכן אין חסרון במצות מצה שקיים, וכבר עבר זמן קיום מצות ההסיבה שהוא זמן קיום מצות מצה.

וכח דבריו מסיק הגרי"ז לבאר בדעת הרא"ש דדין הסיבה הוא דין בקיום מצות אכילת מצה. בהכרח חלק על הר"מ, דלדברי הרמב"ם "לכאורה לא שייך כלל שיחזור ויאכל בהסיבה כיון דכבר קיים מצות אכילת מצה בשלמות, ואין בה שום גריעותא במה שאכלה בלא הסיבה, ואם כן המצה שאוכל אח"כ היא כשאר אכילה ושתי' כיון דכבר יצא יד"ח מצה, ובעל כרחך שהרא"ש ס"ל דבעיקר דין אכילת מצה נאמר דין שצריך לאכלה בהסיבה ודלא כמו שנת' ברמב"ם". עיין שם היטב.

ובדברי הגרי"ז יש להעיר כמה הערות.

א. מה שר"ל בדעת הרמב"ם דלא שייך שיחוזר ויאכול ויסב, "כיון דכבר קיים מצות אכילת מצה בשלמות, ואין בה שום גריעותא במה שאכלה בלא הסיבה, ואם כן המצה שאוכל אח"כ היא כשאר אכילה ושתי' כיון דכבר יצא יד"ח מצה".
לכאורה זה סותר לדברי זקנו הנצי"ב (עמק שאלה סימן נג אות ד' וסימן עו אות ה') שכתב להוכיח מכמה דוכתי [3] שהמשך קיום המצוה נחשב חלק מהמצוה עצמה אף שכבר יד"ח בתחילת מעשה המצוה. וכ"כ בהגדש"פ אמרי שפר להנצי"ב בהקדמה, דכל מה שאוכל בליל הסדר הוי מכלל המצוה, ולכך כתב שיאכל כל הסעודה בלילה ממצה משומרת לשמה עיי"ש. ולד' הנצי"ב אף שיד"ח לדעת הר"מ כשאכל כזית אף בלא הסבה, אבל כעת ככל ויאכל כזית שניה, הרי זו המשך המצווה וממילא גם אם נניח שכך ס"ל לרא"ש, מבואר שפיר מדוע צריך לחזור ולהסב. [4] וראה להלן.

ב. המחבר בשו"ע (סימן תעב ס"ז) פסק כד' הרא"ש וז"ל: "כל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא, וצריך לחזור ולאכול ולשתות בהסיבה" ע"כ. והגיה עליו הרמ"א "ולכתחילה יסב בכל הסעודה".
וצ"ע, דהלא המחבר פסק כד' הרא"ש, ולבי' הגרי"ז בדעת הרא"ש, לאחר שהיסב בזמן אכילת מצה אין כל מצה להסב בשאר הסעודה, ואם כן מה הוסיף הרמ"א שלכתחילה יסב בכל הסעודה, שאינו אלא לשי' הרמב"ם שס"ל שדין הסיבה זהו דין צדדי מאכילת מצה וד' כוסות, ואין זה לעיכובא במצוות ד' כוסות וכזית מצה.

אמנם לפמש"כ שגם הרא"ש דס"ל שמצות הסיבה היא מצוה בפני עצמה שיראה אדם בעצמו הנהגה של חירות ותקנו חכמים שלכתחילה יראה זאת בכל אכילתו, אלא שבעיקר יראה זאת בזמן אכילת כזית מצה של מצוה. מכל מקום ס"ל שכל שלא הסב לא יד"ח הסבה, ולכן יחזור ויסב, ונמצא באכילתו השניה מקיים מצות הסבה באכילת המצה. וזו גם דעת הרמ"א דשייך דין הסיבה בכל הסעודה גם לדעת הרא"ש.

ג. והנה הגרי"ז שם מעיר על מקור דברי הרא"ש וזת"ד: "והנה מקור דינו של הרא"ש דאם אכל כזית מצה בלא הסיבה לא יצא, הוא מהא דאמר ריב"ל השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא משמע מיסב אין לא מיסב לא. ולכאו' היה אפשר לומר דריב"ל לא מיירי כלל מדין מצות אכילת מצה, רק מדין מצות הסיבה, וקאמר דאם אכל כזית מצה כשהוא מיסב כבר יצא יד"ח הסיבה, אף שלא אכל כל אכילתו בהסיבה, והן הן דברי הרמב"ם שכתב דשאר אכילתו ושתייתו אם היסב ה"ז משובח ואם לא אינו צריך ע"כ, ומקורן הוא מדברי ריב"ל דמדנקט לישנא דיצא ש"מ דשייכא הסיבה גם בשאר אכילתו מלבד כזית מצה, אלא דאינו מחוייב בזה, אבל אה"נ דלא מייר כלל מדין המצוה של אכילת מצה, דזה יצא גם בלא הסיבה, וכמו שהוכחנו מדברי הרמב"ם וצ"ע בזה" עכ"ל הגרי"ז.

אמנם לאור דברינו, י"ל לעולם גם הרא"ש מודה שאם אכל ולא הסב יד"ח אכילת מצה, אלא דלא יצא מצות הסבה, ולכן כשחוזר ומסב יד"ח של חובת הסבה.

תולה יסוד דברי הגרי"ז בנידון הגר"ח והביה"ל בב' אתרוגים

ולכאו' נראה להעמיד ד' הגרי"ז, כד' אביו וזקנו הבית הלוי, דהנה ידועים דברי הגר"ח מבריסק (מובא בהוספות שבסוף שו"ת נפש חיה) בדין קדימה באתרוג, שמי שיש לפניו שני אתרוגים, האחד מהודר וספק כשר והשני וודאי כשר אך פחות נאה, ראוי שינענע קודם את המהודר, כיון שלאחר שכבר יצא בוודאי בכשר, כבר לא יוכל לקיים את ההידור לחוד ללא גוף המצוה. וכבר כתב כן אביו הבית הלוי (ח"ב סימן מז) שהסתפק במי שקיים מצוות אתרוג, האם יש ענין שיטול שוב אתרוג נאה יותר, שכן לכאורה אתרוג נאה הוא דין בקיום המצוה, ולכן אם כבר קיים המצוה, "דאין עליו חיוב של המצוה, אם כן במה יתנאה זה בלא מצוה". ומדבריהם מוכח לכאו' שחלקו על יסוד ד' הנצי"ב והאחרונים, אלא ס"ל שלאחר שקיים המצוה שוב לא נחשב שמקיים המצוה במה שנוטל שנית, ואין זה אלא חיבוב מצוה ולא קיום נוסף של המצוה [שהרי דבריהם מבוססים על כך שאין הידור בלי קיום מצוה, ומבואר שנקטו שבתוספת נטילה אינו מקיים שוב את המצוה. ואם היה בזה קיום מצוה, ודאי ששיך גם הידור. אלא בהכרח שבנטילתו השניה לא מקיים מצוה]. [5]
ולפ"ז מבואר מדוע נטה הגרי"ז לבאר בדעת הרמב"ם שמצות הסיבה היא מצוה בפ"ע, לא יועיל להסב שוב, ולא נחשב להמשך המצוה באכילתו הכזית השני.
אלא שלכאו' יש לחלק בין הנידונים, שכן בקיום מצוה שלא בהידור אין שום חסרון בעיקר המצוה, אלא שהפסיד חלק זה של הידור מצוה, ושוב לא ניתן לתקנו, שאין הידור ללא העיקר, וזו סברת הביה"ל והגר"ח. אך בענייננו כשאכל ללא הסבה, לדעת הרא"ש הלא נחסר פרט במעשה המצוה, כך שעיקר המצוה לא נתקיימה בשלימות (גם אם נניח שזו מצוה נוספת בפ"ע). ושייך אם כן לשוב ולקיים את עיקר המצוה כדי לקיימה בשלימותה [6].
​

[1] וז"ל הרא"ש: ומצה בעי הסיבה בכזית ראשון וכזית של אפיקומן, ואם אכל בלא הסיבה לא יצא, כדאמר ריב"ל השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא. משמע מיסב אין לא מיסב לא, ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה" עכת"ד.

[2] ועוד יש לדקדק מדברי הרמב"ם שאף את עיקר דין ההסיבה לא הביא בתוך הלכות אכילת מצה, אלא כדבר בפני עצמו. ואדרבה מבואר ברמב"ם חמץ ומצה פרק ז' הלכה ח', שאף שחובת ההסיבה היא בזמן אכילת כזית מצה של מצוה, מכל מקום האוכל את כל סעודתו בהסיבה הרי זה משובח.

[3] מהירושלמי המובא בתוס' חגיגה ח: ד"ה חוזר, וכן מד' הר"ן לגבי השלים דפנות, וכן מדעת שמואל בק"ש, דגם למ"ד ק"ש לאו דאורייתא וההוא קרא דודברת בם בד"ת כתיב, וא"כ מדאו' סגי בפסוק אחד, מ"מ כל שקבע בדעתו באותו פרשה לקרוא לשם מצות ודברת בם הכל הוא מצוה דאו', דבמקום שהתורה לא קבעה שיעור מוגבל אז כל מה שקובע בדעתו לשם מצוה ה"ז בכלל קיום המצוה.

[4] ולכאו' יש להוכיח זאת מהגמ' פסחים קז: איתא "רבא הוי שתי חמרא כולי יומא מעלי יומא פסחא, כי הכי דניגרריה לליביה דניכול מצה טפי לאורתא". ובפשטות מהלשון "טפי" מדוקדק שיש ענין להוסיף באכילת מצה בליל ט"ו אף לאחר שיצא יד"ח. וכן הוכיחו האבני נזר (או"ח סימן תמח אות ז') והגרצ"פ פראנק במקראי קודש (ח"ב סימן מח) עיי"ש. אמנם יש מהראשונים שביארו שעשה כן כדי לאכול המצה לתאבון. וז"ל ספר המאורות שם "ותתהני ליה מצה לאורתא. וז"ל פסקי הרי"ד: ויאכל המצה לתיאבון". וכעין זה במחזור ויטרי (הל' פסח סי' כט) ודוק.

[5] ואמנם יל"ע מתוס' בתוס' סוכה (לט. ד"ה עובר) לגבי ברכת המצוות שיכול אדם לברך על נטילת לולב אפילו שהוא כבר בידו, ונחשב לו כעובר לעשייתן, כיון שעדיין לא נענע ואפילו שהנענוע אינו מעכב. ומד' נראה ללמוד שסברו שיש קיום מצוה בתוספת נטילת הלולב כמנהג אנשי ירושלים ליטול הלולב בידם כל היום, ומשום כך כתבו שאף לאחר נענועים שייך ברכת המצוה על נטילת לולב, והינו שאף שקיים את עיקר המצוה בנטילה כלשון הגמ' "מדאגבהיה נפק בה", מכל מקום כיון שמצוה מן המובחר להוסיף בנטילה כמנהגם של אנשי ירושלים, לכן נחשב עובר לעשייתן אף לאחר שכבר יצא ידי חובה, וכלשון התוס' "אף על פי שכל אלו הדברים אין מעכבין, מ"מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר חשיב כעובר לעשייתן". הרי שאף לאחר שיצא ידי חובה נחשב שמקיים מצוה במה שממשיך ליטול. אמנם לד' הבית הלוי והגר"ח יש לומר שמה שמבואר מדברי התוס' בסוכה, שגם המשך הנטילה נחשב עובר לעשייתן, זהו דוקא כשלא הניח האתרוג מידו אלא ממשיך את המעשה הנטילה הראשון שבו קיים את המצוה, שבאופן זה המשך הנטילה נחשב להמשך מעשה המצוה.

[6] והנה בעצם יסודו של הנצי"ב ראה כאן מה שכתבנו ליישב קו' הקהילות יעקב. ​