בגדרי כפירת שעבוד קרקעות

קושית הראשונים בדינא דר' יוחנן ובכל מלוה ע''פ

הנה מבואר בגמ' שבועות ל''ז דינא דר' יוחנן ''רבי יוחנן אמר הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור אמר רב פפא מאי טעמיה דרבי יוחנן עדים עבידי דמייתי שטר הא מנח אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא שטרא נמי עביד דמרכס אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע היינו טעמיה דרבי יוחנן משום דהוה שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות''

והינו שדין שבועת הפיקדון אינו נאמר בכפירת קרקע, ובהמשך הגמ' נחלקו בזה.

והנה מצינו כמה דיני קרקע בתורה א]שאינו בשבועת העדות[וג''ז מחלו' כמבואר בהמשך הגמ'] ב]שאינו בשבועת הפיקדון וכנ''ל. ג]שאינו בחיוב שבועה והינו במובמ''ק אינו חיב להישבע. ד]שאינו משמט כשיש שעבוד קרקעות בשטר.

מהלך התוס' בב''מ והמבואר מדבריהם

והנה כתבו התוס' בב''מ ד' ב' וז''ל ''אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות - וא"ת למ"ד בפרק גט פשוט (ב"ב דף קעה:) שעבודא דאורייתא מודה מקצת הטענה למה נשבע הא כופר שעבוד קרקעות וי"ל שמחל לו השעבוד או שאין לו כלל קרקעות אפי' משעבדי.

אבל לרבי יוחנן דאמר בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף לז: ושם ד"ה ואין) כופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן שיש עליו שטר פטור משום דכופר שעבוד קרקעות דבעדים לא חשיב כופר שעבוד קרקעות אע"ג דסבר ר' יוחנן שעבודא דאורייתא היינו משום כיון שהפקיעו חכמים השעבוד במלוה ע"פ משום פסידא דלקוחות חשיב כאילו מחל לו השעבוד.

ומיירי דאית ליה משעבדי ולית ליה בני חרי דאי אית ליה בני חרי אפי' יש עליו עדים פטור ואי לית ליה אפי' משועבדים אפילו יש עליו שטר חייב''

ומבאור ג' ענינים מדברי התוס' א)הוקשה להם דכל מלוה ע''פ יש בו גם שעבוד קרקעות וא''כ איך שיכא ביה שבועת מובמ''ק ותי' ע''ז דשיכא במחל לו השעבוד.

ב)ר' יוחנן אירי אחרי הפקעת השעבוד מדרבנן בע''פ, ולאחר ההפקעה לעולם אנו דנים א''ז ככפירת מטלטלי בלבד דהרי הפקיעו שעבוד הקרקע.

ג)אם ללוה עצמו יש קרקע הוא ג''כ סיבה שיהיה בזה דין כפירת שעבו''ק.

והנה מבואר בדברי התוס' שס''ל דעצם זה שיש כאן גם תביעת קרקע וגם תביעת מטלטלי הוא סיבה שיהיה בזה דין כפירת שעבו''ק ואינו מהני מה שיש כאן גם כפירת מטלטלי ואינו כפירת קרקע לבד ומ''מ יש בזה דיני כפירת שעבו''ק.

ועוד מבואר מדבריהם דהנה יל''ע שהרי ביארו דאירי רק בקרקע משועבדת וא''כ לכאורה הרי בפועל לא גובים מהלקוחות כשאין כאן שטר דלקוחות עצמם לעולם יכולים לטעון פרוע ומ''מ הווה כפירת שעבו''ק כי מצד עצם הדין הנעמד בהודאה הוא ג''כ כלפי הקרקעות שאצל הלקוחות, ואינו משנה מה שבפועל אין גובים מהם דסו''ס עיקר הדין שבטו''נ הוא ג''כ על הקרקעות.

ולפי''ז לכאורה יתבאר דשיטת התוס' במה שרבנן הפקיעו השעבוד דאין הגדר רק שתקנו שבפועל לא יגבו מהם אך לא הפקיעו עיקר דין השעבוד דא''כ הרי סו''ס יש כאן דיון של קרקע ורק בפועל אין גובים, אלא ס''ל דרבנן עקרו מכוח הפקר בי''ד את עיקר דין השעבוד אצל הלקוחות, וא''כ אינו דין של קררקע כלל.

ואע''פ דיש לחלק בזה דיתכן דלא הפקיעו דין הקרקע ועדין שונה מטענת פרעתי של הלקוחות כיון שסו''ס כאן עיקר הדין שאין גובים מהלקוחות.

ומ''מ נראה דבלשון התוס' מבואר כן שכתבו דחשיב כאילו מחל לו השעבוד ושם ודאי הווה הפקעה מוחלטת על עיקר השעבוד ע''י המחילה ומשמע שרבנן תקנו דומיא דמחילה שזה הפקעה ממש.

וכן מבואר בדברי הריטב''א בסוגין[שבועות ל''ז ב'] דרבנן עשו הפקר בי''ד על השעבוד שאצל הלקוחות עי''ש היטב בלשונו.

פלוג' תוס' והר''ן בב''מ בדאית ליה קרקע מיניה דידיה וביאור סתירת דברי הרא''ש בדאית ליה גם מטלטלי

ומש''כ התוס' בסוף דבריהם דאירי דלית ליה קרקע כי הרי מיניה אכתי גובים, עי' בר''ן שם שביאר דגם בדאית ליה קרקע אי''ז ריעותא כי התקנה היתה למעקר לגמרי דין השעבוד והשתא גם המיניה אינו מדין שעבוד וא''כ אין בזה דעין כפירת קרקע.

ומבואר מדברי הר''ן דכל מה שכשיש גם קרקע נחשב ככפירת קרקע הוא רק באופן שהקרקע משועבדת אך מה שתובעו על החוב ובפועל יש לו גם קרקע ואולי יגביהו ממנה אינו סיבה שיהיה כאן דין כפירת קרקע ואע''פ שסו''ס הוא כופר גם בקרקע מ''מ בעי שתהיה הקרקע משועבדת.

וגם התוס' לא נראה דפליגי ע''ז[ולהלן יתבאר סברת הדין דכפירת קרקע בשעבוד ויהיה מוכח דכל מה שיש כאן פטור הוא מחמת הדין שעבוד וא''כ ודאי לא בהא פליגי התוס'].

וע''ד זה יש לישב סתירת דברי הרא''ש דהנה הרא''ש בסוגין מקשה ג''כ כהתוס' על מלוה ע''פ וכו' מצד שעבודא דאוריתא ועונה מצד מחילה[ןלהלן יתבאר דבריו בהרחבה], ומבואר א''כ ברא''ש דס''ל דאם יש כאן גם טענת קרקע וגם מטלטלין כבר יש לזה דין כפירת קרקע, והנה ברא''ש בכתובות ריש פ''ב כתב בפטורא דשבועה על כתובה וז''ל ''טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן ואף שבועה דאורייתא לא בעי אע"פ שהיא תובעת מאתים והוא מודה לה במנה. ולא חשבינן ליה כמודה מקצת משום דהוה ליה כהודאת שיעבוד קרקעות דכתובה שיעבוד קרקע היא. ואפילו לבתר דתקינו דכתובה גובה ממטלטלי לפי שאינו יכול לומר פרעתי כרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. ''

ויל''ע מה הוקשה לו לאחר תקנת הגאונים שהוצרך לטעם נוסף של ממון שא''א לכפור בו הרי סו''ס יש כאן גם שעבוד קרקע והוא סיבה למפטריה ומה אכפ''ל שיש כאן גם מטלטלין, והיה אפ''ל דס''ל דאם יש גם מטלטלי כבר אינו כפירת קרקע אך זה נסתר להדיא משיטתו בסוגין וכמבואר לעיל.

וע''ד הנ''ל יש לישב דס''ל לרא''ש דלעולם במטלטלי אין דין שעבוד ואפ' במיניה[וכבר חקרו בזה האחרו' האם מה שאין שעבוד במטלטלי כי רק בקרקע סמכה דעתיה הוא אפ' במיניה, ועי' רמב''ן בסוגין דמשמע שיש עשבוד על מטלטלי במיניה, אך הרבה אחרונים דנו דליתא כלל שעבוד במטלטלי דלעולם לא סמכה דעתיה עליהם ואינם בכלל ערבות השעבוד], וא''כ י''ל דס''ל לרא''ש דכל שאינו בשעבוד אינו בתורת הטו''נ להיחשב כחלק מהטו''נ, וע''כ לעולם במלוה ע''פ מדאוריתא הרי אין שעבוד כלל במטלטלי וכל השעבוד הוא רק בקרקע וע''כ הטענה היא על הקרקע ,ומה שבפועל אולי יגבה ממטלטלי אינו סיבה שיהיה בתוך הטענה כי אי''ז חלק מהדינים שתובע, ואמנם לאחר תקנת הגאונים הרי כבר תקנו שעבוד על המטלטלין במיניה[כי דנו את הסמכ''ד],וא''כ לעולם כבר הטו''נ עומד על המטלטלין של מיניה דשניהם נתבעים בדין ע''י השעבוד, ומעתה כבר אינו חשיב כתביעת קרקע גרידא.

ואמנם טענת הר''ן יותר ברורה כי מלבד הסברא שביארנו ברא''ש דבעי שיהיה חלק מהטו''נ יש כאן עוד סברא דעיקר הדין של הפטור בקרקע מבוסס ע''מ שיש כאן שעבוד וכמשי''ת לעיל וע''כ בדברי הר''ן הוא פשוט יותר, אך הרא''ש מחדש דלעולם לא מהני שיתבע שניהם רק דכל הטו''נ עומד רק על הקרקע מהני ומה שנעמד בטו''נ הוא רק מה שמחויב בדין שזה הקרקע המשועבדת.

ואמנם בדעת התוס' יש לפרש עד כמה שלא הוכח אחרת, דס''ל דגם אם שניהם משועבדים מ''מ עד כמה שיש כאן גם קרקע הוא בדין כפירת קרקע, ואמנם יתכן דגם ס''ל כרא''ש דכל הטו''נ נעמד ביחס לקרקע וע''כ חשיב ככפירת קרקע הגם שיש גם מטלטלי, ויל'''ע בזה ולהוכיח בזה בדעת התוס'.

מהלך התוס' והרא''ש בסוגין וביאור האחרו' בזה

והנה בתוס' כאן מעמידים הקושיא ג''כ בזה''ל ''תימה והא רבי יוחנן גופיה אית ליה בסוף בבא בתרא (דף קעה:) דשעבודא דאורייתא וא"כ אפילו בעל פה היכי משכחת לה לשבועת העדות ולשבועת הפקדון והכי נמי קשה מהשולח (גיטין דף לז.) דאמר רבי יוחנן שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט ואם כן אפילו בעל פה לא משכחת לה לדידיה וכן בפרק קמא דב"מ (דף ד: ושם) גבי מודה מקצת ובפרק הכותב (כתובות דף פז: ושם) ואיתא נמי התם גבי עד אחד דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ולמ"ד שעבודא דאורייתא לעולם לא משכחת שבועה וצ"ל דאליביה משכחת כשמחל השעבוד''

והנה לא ביארו התוס' בסוגין היאך יהיה התשובה על עיקר מימריה דר' יוחנן שחילק בין שטר לקרקע, והיה אפ''ל דסמכו ע''מ שכתבו בב''מ לבאר מצד אחרי הפקעת חכמים וכמשנ''ת לעיל.

אך יעוין היטב בדברי הרא''ש שמעמיד להדיא ב' הקושיות וז''ל הקשו התוס' מ"ש שטר מעדים דעדים נמי שעבוד קרקעות הוא דהא ר' יוחנן הוא דאמר בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קעה:) דמלוה על פה גובה מן היורשין ומן הלקוחות משום דשיעבודא דאורייתא ועוד קשה דלמ"ד שיעבודא דאורייתא מודה מקצת דחייב רחמנא שבועה וכן ע"י עד אחד היכי משכחת לה הא הוה ליה כפירת שיעבוד קרקעות ותירץ כגון שמחל לו השיעבוד או כגון שאין לו קרקע'', ונראה להדיא דס''ל דמחילה ואין לו קרקע הוא תירוץ גם על הסוגיא הכא[שהרי לא כתב תי' נוסף ונראה דהווה תירוץ על ב' הקושיות וגם עי' בסוף דבריו דמשמע שפסק לדינא למ''ד שעבודא דאוריתא דכל מלוה ע''פ אינו חיב שבועה אלא המחל או האין לו קרקע ולמרות שמדבר כבר לאחר התקנה עי''ש], וזה תמוה דהרי אם אין לו קרקע או שמחל השעבוד מה ההבדל בין קרקע לעדים.

ושוב מצאתי שעמד בזה המהר''ם בב''מ ד' ב' ונשאר בזה בצ''ע.

ובס''ד מצאתי שזכיתי לכוין בזה לגדולי האחרונים אם כי סברתם לא הבניתי כ''כ, דהנה בהפלאה בריש נערה בכתובות ג''כ למד התוס' כהמהר''ם הנ'''ל ומבאר כלפי מחילה שס''ל לתוס' כשיטות הפוסקים דעל מלוה בשטר אינו שיכא מחילת החוב[שאינו יכול להסתלק מהחוב כשהשטר אצלו], ובזה ביאר דברי התוס' דהוא החילוק בין שטר לעדים האם חל המחילה.

ואמנם ביחס לתירוץ הרא''ש דאין לו קרקע הוא מתמיה ביותר מה שיכא בזה הבדל, אך מצאתי בס''ד דבסמ''ע פ''ח ס''ק נ''א[ובדרישה בסעיף ל''ח ביאר בזה יותר] עמד ע''ד הרא''ש ודקדק בדבריו כמש''כ לעיל ומחדש מכוח זה דכל כפירה בשטר אע''פ שבפועל אין לו קרקע מ''מ הווה כפירת קרקע כי יש לזה כוח שעבוד בקרקע, והדברים צ''ע טובא בסברא, ובש''ך באמת נחלק עליו בתוקף.

ועכ''פ ודאי מתבאר בהדיא מדברי הרא''ש ע''פ הסמ''ע והתוס' ע''פ ההפלאה, דהגדר בהפקעת חכמים את השעבוד אינו כמשנ''ת מהריטב''א דעשו הפקר בי''ד והפקיעו לגמרי השעבוד,דא''כ סו''ס לעולם אין כאן כפירה וגם בדאית ליה קרקע וכמה שדקדקנו ברא''ש דבאית ליה קרקע אפ' בע''פ יהיה חשיב כפירת שעבו''ק, אלא כל עיקר הדין הוא שלא יעמידו הגביה מהלקוחות [והרי גבית קרקע לעולם בעי בי''ד ואינו יכול להעמיד הקרקע לעצמו שלא ע''י כוח בי''ד וממילא יש להבין שפיר דיעמידו גדר התקנה על הבתי דינים של יגבו].

ונראה שורש הנידון בזה דהכא הוא דבר מחודש שבי''ד יעמידו כאן משפט ממון כללי בלי גדר מצד עצמו[פירוש הדברים שכל התקנות בי''ד דמהני מכוח הפקר בי''ד יש להם תוכן מצ''ע כגון פרוזבול יש כאן מסירה מסוימת של החוב לבי''ד, וקנין ד''א יש לו אחיזה מסוימת שהרי הווה מקומו של אדם וקונה את מקומו, וכן ע''ז הדרך משא''כ הכא דיש כאן הפקעה גרידא על הממון וכמדומה שאין עוד מקום כזה שידונו משפט ממון כללי שלא ביחס רק לאדם מסוים, וידונו אותו בלא איזה תוכן ומעשה המביאו להיות נפעל, וע''ז עמד הנידון בזה, ויל''ע בזה].

מהלך הר''י מיגא''ש והי''א

וע''ע ברמב''ן שהביא ביאור אחר בשם הר''י מיגאש וז''ל ''והא בורכא דכל מודה מקצת שאין לו עדים כאן חייב דאפי' תבעו נמי מנה לי בידך בשטר ואבד ממני השטר והלה אומר אין לך אלא חמשים בשטר מתחייב הוא בשבועה דאורייתא, דכיון דאין השטר כאן ואינו יכול לגבות בו מן המשועבדין לאו שעבוד קרקעות מיקרי, וכדכתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בפירושיו בפרק יש נוחלין, וכל שכן בעדים שאינן כאן שאין תביעה זו שעבוד קרקעות דהא לא גבי ממשעבדי כלל''

וביאור הכונה בזה הוא דכיון דאין כאן עדים בפועל ואין כאן שטר בפועל הרי בפועל לא יגבו מהלקוחות כי אינו נאמן בהודאתו כלפיהם[לכאורה בגלל שהווה חב לאחרים ויבואר בזה להלן], וא''כ אין כאן כלל תביעה על הקרקע והקרקע אינו עומד בטו''נ ביניהם כיון שסו''ס בין כה לא יגבה את הקרקע.

והינו דס''ל לרימ''ג דעיקר צורת התביעה הוא כפי הבפועל שיהיה ממנה לכאורה, ואמנם צ''ע דהרי גם אם יהיה כאן עדים לא יגבו מהלקוחות כיון שיוכלו לטעון פרעתי.

וצ''ל דאין כונת הרימ''ג דמצד מה שבפועל אינו נגבה הקרקע כבר מפקיע מלהיות כפירת קרקע אלא ס''ל דכיון שבדין עצמו לא נעמד כלפיהם כיון דההודאה אינה מתקבלת כלפי הלקוחות ע''כ הקרקע אינו חלק מהדין ודברים ביניהם.

ועיקר הנקודה הוא מצד איך הדברים נעמדים בטו''נ מצד עיקר הדין ולא מצד חידוש טענת פרוע וע''כ אם היה עדים שפיר הווה כפירת קרקע דלא מהני מה שהלקוחות יכולים לטעון פרוע, רק כל שכל הענין הוא ע''י הודאתו א''כ כבר בדין עצמו אינו נתבע ביחס לקרקע שעל בלקוחות הרי אינו נאמן.

והנה יל''ע היאך יענה הרימ''ג על הגמ' כאן[שהרי הכא איכא עדים ושטר] ולא נתבאר בדבריו, ויתכן שיענה ג''כ מצד אחרי ההפקעה דרבנן, אך אולי יל''פ באופ''א דאירי כשרק אח''כ נמצא השטר ובאו העדים,וא''כ יש לחלק דכלפי דין חיוב שבועה הרי הוא תליא כפי העמידה בטו''נ ביניהם וכיון שאז לא היה שטר לפנינו א''כ סו''ס נגמר הדין בכפירת קרקע וכבר נתחיב שבועה בדין, אבל הכא הרי הנושא הוא על איזה ממון נעמד השבועה וכל שמצאנו אח''כ השטר למפרע נעמד דכפר בסוג ממון של שעבו''ק, ויל''ע בזה.

ואמנם הרמב''ן משיג ע''ד הרימ''ג וז''ל ''ולבי מפקפק בתשובת השאלה הזאת דהכא כיון דתרוייהו אמרי דעדים הוה במילתא ושמא יבואו ויעידו או במנה או בחמשים ונמצא שעבוד קרקעות אין מחייבין אותו שבועה, וכן יש לומר בטוען אבדתי את שטרי, ואינה דומה לההיא דסלעין דינרין ולא לעדים מעידין שפרעו כולו דהתם לעולם לא אתי לידי שעבוד קרקעות, אלא שכבר הורה הרב ז"ל''

ונראה ביאור קושית הרמב''ן דיל'ד דהרי עיקר טענת רימ''ג דבדין ודברים אינו כלפי קרקע וע''ז טוען הרמב''ן דכל כמה שטוענים שניהם דהיה כאן עדים רק אינם נמצאים כאן או השטר אבד א''כ הרי בתוך הטו''נ עומד המציאות של הקרקע שתיתכן כאן וע''כ כל כה''ג שפיר חשיב ככפירת קרקע.

עוד מביא הרמב''ן ''ואחרים העמידו דין מודה מקצת של תורה בדלא אוזפיה בסהדי או שהן אומרין שמתו וא"ת והא מעשים ומחייבי רבנן [שבועה] ואפי' בעדים וקי"ל שעבודא דאורייתא איכא למימר כיון דתקון רבנן דמלוה על פה לא מיגבי ממשעבדי משום דלית ליה קלא לאו שעבוד קרקעות הוא ואין דברים הללו נכונים כלל''.

והינו דדעת אחרים הוא ג''כ ע''ד רימ''ג דהכל הוא מצד המקום של הטו''נ ביניהם, ובגונא ששתיהם מעמידים הענין באופן שהעדים מתו וא''כ אין עומד בנידון כלל ביניהם הענין של הקרקע.

ואמנם כלפי הסוגיא כאן מישבים האחרים שהוא אחרי התקנתא, ויש להוסיף דהרימ''ג לא הוצרך לזה וכמשנ''ת אבל לדבריהם שהעדים מתו א''כ צריך להיות דומיא דהכא שהוא שהשטר אבד לגמרי ולא שנמצא אח''כ וא''כ שוב ל''ה כפירת קרקע כלל.

ביאור קו' הרמב''ן בדבריהם

וע''ע ברמב''ן שמקשה מכמה פנים בדברי הרימ''ג והאחרים וז''ל ''ובין לדברי זה בין לדעת ראשון שחייבוהו כשאין העדים לפנינו אכתי קשיא דרבי חייא קמייתא דאיהו מדינא מחייב ליה ולא מבתר תקנתא דוקא ועוד דשמעתין לב איפריקא דחיוב קרבן אדינא דאורייתא הוא והא אית ליה לרב"י שעבוד' דאוריתא והכא בשבאו עדים עסקינן דהא אתרו ביה וכל שכן דגבי פקדון הכופר בממון ואחר כך נמצא עליו שטר פטור ובמשבי' עדים חייב (דעידי) [והא עדי] קרקע נינהו''.

ונראה לעמוד בביאור הקושיות והנה קושיתו הראשונה היא דאכתי קשיא דר''ח קמיתא ששם העדים מחיבים אותו והווה מלוה ע''פ וסו''ס יש ע''ז שעבוד קרקע ושם ליתא לתי' דאין כאן עדים, ור''ח מחיב מדינא ולא לבתר תקנתא.

ואמנם עי' בריטב''א דתי' בפשיטות דדינא דר''ח קמיתא הוא לבתר תקנתא, וי''ל דגם בזמן התורה היה נ''מ בזה, וכגון באופן שלית ליה קרקע, וצ''ע בהבנת פלוג' הריטב''א ורמב''ן אם יש כאן קושיא אם לאו.

וקושיתו השניה דסו''ס מדאוריתא איכא שעבוד וא''כ בהכרח שיהיה כאן דין קרקע כלפי שבועת הפיקדון וסו''ס יש שעבודא דאוריתא, ונראה ביאור הדברים דרמב''ן ס''ל דגדר התקנה היה רק שלא יגבו ולא שיהיה כאן מצב של הפקר בי''ד גמור וכבר הפקיעו לגמרי כל ענין השעבוד בכה''ג, וע''ע בזה מש''כ לעיל בדברי הרא''ש ותוס' בב''מ.

ועוד מקשה הרמב''ן איש לפוטרו מחמת שאין כאן עדים והרי הפשטות הוא שיש כאן התראה ומסתמא זה ע''י העדים, וא''כ אירי כשהעדים כאן ולא שיכא להעמיד הסוגיא כשאין העדים כאן, וכמשנ''ת ברימ''ג.

ועוד מקשה אח''כ דמשביע עדים חיב ולעולם במלוה הוה עדי קרקע, ויש כאן עדים.[ואולי ס''ל דבשבועת ה עדות סגי שיהיה גם מטלטלי ואכמ''ל בזה וית' להלן].



מהלך הי''א דשאני שעבוד בשטר ודברי הגר''ח בזה וביאור חדש בדברי רש''י בב''מ ד' ב'

עוד מבואר ברמב''ן מהלך מחודש בשם י''א וז''ל ויש מי שאומר דבעדים אע"ג דאיכא שעבוד קרקעות איכא נמי שיעבוד מטלטלין ומיחייב אבל שטרא משום קרקעות הוא דכתבי לה אינשי דשטרא למטלטלי לא כתבי ועיקר שעבודא אמקרקעי וכמאן דתפיס להו דמי הילכך כי קא תבע מקרקעי תבע אבל במלוה על פה לא דהא איכא נמי שעבוד מטלטלי ואין טעם זה מחוור.''

ומבואר מדבריהם ב' ענינים א] שבמצב שיש תביעת קרקע ומטלטלין יחד אכתי אינו חשיב כפירת שעבו''ק, דהרי יש כאן גם מטלטלי ודלא כמה שהוכחנו מהתוס' ב''מ.

ב]ששעבוד בשטר יש לו מהלך אחר בגוף שעבודו אע''פ שגם במלוה ע''פ איכא שעבוד מ''מ בשטר שאני, ולכאורה הדברים צ''ע דהרי סו''ס חל כאן שעבוד ומה לי אם היה גם שטר בהלואה.

ובאמת שכן מצינו בדברי התוס' בגיטין ל''ז שפירשו המבואר בגמ' שם דשטר שיש בו אחריות אינו משמט וכתבו ע''ז וז''ל '' הא דאמרינן לעיל בפ"ב (גיטין דף יח.) דאונס קנס ופיתוי שזקפן במלוה משמטין ומפרש דהיינו משעת העמדה בדין אע"ג דמשעמד בדין גבי ממשעבדי כדמוכח בכמה דוכתי וכן כתובה משתפגום ותזקוף משמטת אע"ג דגבי ממשעבדי מ"מ אלים טפי כשמפורש שיעבוד בשטר''.

ומבואר מדבריהם ג''כ דשעבוד בשטר יש לו מהלך לעצמו בתוך הדין שעבוד וצ''ע בהבנת הענין לכאורה.

והנה בחי' הגר''ח בהל' שבועות הקשה על עיקר מהלך הראשונים דביאור הסוגיא הוא לאחר הפקעת השעבוד דלפי''ז אי''ז חלוקה בין שטר לעדים, אלא בממון עם שעבוד או לא, כי הרי יש מצבים של שעבוד גם בלא שטר, וכגון המוכר שדיהו בעדים דאית ליה קלא.

וע''ע בדבריו שממשיך להקשות ע''ד הראשונים דמה אכפ''ל בשעבוד הרי יש גם תביעת מטלטלי, ויעוין בדקדוק לשונו שנראה שעיקר קושיתו איננה רק שיש כאן גם מטלטלי אלא קושיתו היא דסו''ס לעולם עיקר התביעה עומד על שעבוד הגוף של לווה ולא על השעבוד הבקרקע או במטלטלי וכלפי התביעה על הלווה עצמו ה רי לעולם אין להגדריה כתביעת קרקע.

וע''כ מבאר הגר''ח ג''כ כהי''א הנ''ל ומבאר בזה וז''ל ''ורק בשטר הוא דחשוב כפירת שע"ק, משום דשטר יש בו דין הקנאת שעבוד, ע"כ זהו דמשוי לי' גם לעצם החוב שיהא בכלל שע"ק, וגם דהשטר מועיל דאינו נגמר כפירת וגזלת החוב כי אם בצירוף כפירת וגזלת השעבוד נכסים שבשטר, ולהכי הוא דיש בו דין כפירת קרקעות להפטר מקרבן שבועה.''

וצל''ע בהבנת הדברים,ונראה ביאור הענין דאמנם אמת הוא הוא דלא חל כאן בקרקע אכתי דין משכון וכדו' שהרי אין לו זכות שימוש בקרקע כלל, אך מ''מ הגדר הוא דבכל הלואה לעולם עיקר החוב הוא על הגברא רק דאיכא שעבוד בקרקע ומ''מ חלוקים הם בגדרם, דכל שעבוד ענינו שעומד כערבות על החיוב של הגברא וכמקום קיום לשעבוד הגוף של הגברא, ואמנם הכא ע''י שנותן לו השטר עבור השעבוד א''כ כבר נקבע הקרקע כמקום גביה של החוב, וכבר גוף החוב עומד על הקרקע שזהו מקום הגביה של החוב.

והינו שנקבע בקרקע שממנה יהיה גבית החוב וכבר חל בה יחס של ''מקום גבית החוב'',ואדרבה כל מה שיהני לשלם במטלטלי הוא רק מצד דעי''ז מסלק החוב עצמו וסיבת החוב, וזהו ביאור לשון הי''א דהוא כגבוי דמי.

ואמנם הוא נפעל כיון שנתינת השטר הוא עבור השעבוד וא''כ קונה השעבוד בקנין שטר, ובחזו''א הקשה דגם בכל הלואה יהיה קנין כסף, ויל''ע האם אפשר לפעול קנין ע''י נתינת ממון להלואה ובפשטות הוא סתירה למציאות של קנין כסף כי אין כאן נתינה מוחלטת של הכסף[ויש להאריך בזה בסוגיא דיחוד כלי בהזהב ואכמ''ל בזה],ואמנם אכתי י''ל בפשיטות שאה''נ רק בכסף אי''ז כונתם ובשטר כל נתינת השטר היא לשעבוד.

ויל''ע היאך יהיה הדין בגונא דהיה עד''ח על השטר ולא עד''מ, לדעת התוס' בגיטין ג' א' דלראיה לעולם מהני השטר גם בעד''ח, ורק לקנין בעי עד''מ וא''כ בכה''ג לא יחול הקנין, ויל''ע בזה.

והנה בסוגיא ב''מ ד' ב' מבואר ששטר הווה כהילך והראשונים פירשו מצד דהווה ממון שא''א לכפור בו וכל כה''ג הוא כהילך, ואמנם ברש''י שם פירש שהווה הילך מצד השעבוד קרקעות שבו וז''ל רש''י שם ''כל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך אבל כי אמר שלש סלעים שלישי מלוה ע"פ הוא דלאו בשטר כתובה ואין הקרקעות משועבדים ולאו הילך הוא''.

והקשו רבותינו בדברי רש''י דא''כ כל מלוה ע''פ מדאוריתא יהיה בו שעבו''ק ויהיה הילך, ולא שמענן דגם מצד הילך צ''ל דהווה רק במחל לו הקרקע.
והנה יעוין באור זרוע חלק ג פסקי בבא מציעא סימן ח שביאר דברי רש''י וז''ל ''ההיא לא קשיא כדפירש רש"י זצ"ל הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדות על כך הילכך הויא ליה הילך שבשעה שהלוהו וכתב לו השטר בההיא שעתא נשתעבדו לו נכסי לוה למלוה והוה ליה כאילו קרקע זו הלוהו והוי הילך''

ומבואר מלשון האו''ז דעיקר הענין דכיון דהלוהו בשטר הווה כאילו הלוהו קרקע, ונראה דע''פ דרכינו הדברים מיושבים היטב כיון דכל כה''ג שהיה שטר א''כ חל בקרקע שהיא המקום גביה של ההלואה וההוה כהלואת קרקע, ודו''ק.

והנה לשון רש'י בסוגין ''האי שטר ממון שהקרקעות משועבדים לו והכופר בו ככופר בקרקעות'' ולשונו קצ''ע דנראה דהכופר בשטר הוא הכופר בקרקע ממש, ולכאורה ההלוה היא הדבר המשועבד, ואמנם אי''ז דקדוק מוכרח כלל מצ''ע, אך למשנ''ת דרש''י ס''ל כהגר''ח הדברים מאירים שכונתו דע''י כן חל השעבוד בקרקע והוה ככופר בקרקע.

ביאור עיקר שיטת הרמב''ן בביאור הענינים

והנה הרמב''ן גופיה כתב לבאר בזה''ל ''אלא הטעם לפי שכל מה שאדם טורף מן הלקוחות עיקר שעבודו עליו עוקר טענתו אותו הוא תובע.
ואני אומר דבעדי' לא משכחת לה דגבי מן הלקוחות אלא כגון דאמרי אנן סהדי דלא פרע ואיפשר דגבי בדלא מטא זימניה כדגבי מיתמי משום דלא עביד אינש דפרע בגו זימניה אע"פ שאין סברתנו כן אבל לבתר זמניה ודאי אעפ"י שחייב מודה לא גבי דהא טענינן להו ללקוחות הילכך מצו למימ' פרע וכי גבי מיניה גבי ומיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה הילכך שעבוד מטלטלין הוא דרמי על כל מאי דאית לדידי' שעבוד' דאורייתא כדמוכח בפרק גט פשוט מוהאיש אשר אתה נושה יוציא אליך העבוט.

ומשום הכי כל מודה מקצת נשבע דלאו שעבוד קרקעות הוא וכן נמי דר' חייא קמייתא לאו שעבוד קרקעו' הוא אלא אם כן אמרו שהם עדים שלא פרעו ואליבא דמאן דאמר שעבודא דאורייתא''.

ומבואר בדברי הרמב''ן א] דס''ל דלא כתוס' ואם יש כאן גם קרקע וגם מטלטלי שפיר יש כאן דין כפירת מטלטלי , ונחלק בזה על תוס'. ב] דהכל תליא בתביעה בפועל מה עומד עיקר תביעתו.

והינו דלרמב''ן ב' הדברים תלוי הא בהא דכיון דהכל תלוי בעיקר תביעתו א''כ אינו שמנה מה שיש גם מטלטלי דסו''ס עיקר תביעתו על הקרקע.

וביאור הדברים בסוגיא הוא דבעדים הרי סו''ס אינו גובה מהלקוחות דהרי אין נאמנות שלא פרע לגבי הלקוחות וא''כ אין תביעתו על הקרקע אלא על הקרקע ומטלטלי בשווה מצד ה''מיניה'' וא''כ הווה תביעת שניהם וכל כה''ג אינו חשוב כפירת קרקע.

[ויש להעיר מדוע הוצרך הרמב''ן להדיגש שבמטלטלי יש שעבוד גם על המיניה מדינא דשעבוד ולמשנ''ת לעיל בדברי הרא''ש ניחא היטב, דרק בכה''ג שיש שעבוד זה נהיה חלק מהתביעה, וע''ז הוצרך הרמב''ן להדגיש שיש שעבוד גם במטלטלי.]

ובביאור הדין בסוגין כתב הרמב''ן וז''ל ''ולענין קרבן, לעולם הכופר בפקדון חייב משום דלעולם לא גבי מלקוחות ואע"ג דאיכא עדים דאפקיד ליה ולא אהדריה ניהליה אבל איפשר שאם טענו מלוה ובאו עדים והעידו שהלוהו ולא פרעו פטור דשעבוד קרקעות הוא לרבי יוחנן וכשטר דמי ולאו בהכי עסקינן בשמעתין''.

ומבואר להדיא שפוסק לדינא דבמקום שהעדים מעידים שלא פרע יהיה גם דין קרקע ולא יהיה כאן דין שבועה''פ, ובשמעתין עסקינן כשאין העדים מעידים שלא פרע.

ויל'''ע בדברי הרמב''ן דהרי סו''ס רבנן הפקיעו את השעבוד וא''כ גם בעדים שלא פרעו הרי סו''ס אין גובים מהלקוחות, וא''כ אין תביעתו על הקרקע.

ויש לבאר בזה ע''פ ב' הנחות א]הרמב''ן לשיטתו וכמשנ''ת דאין הגדר בהפקעה שהפקיעו השעבוד עצמו אלא רק תקנו שאין הבי''ד גובים מהלקוחות.

ב]אין כונת רמב''ן דהכל תלוי בכונתו בפועל ולפי מה שיקבל בפועל, אלא עיקר כונתו איך התביעה עומדת מצד עצמה ועל מה עומד עיקר צורת התביעה.

ולפי''ז יש לבאר דכאשר אין גובים מלקוחות הרי הםמטוענים פרעתי ועיקר הדין שאין גובים מהם וע''כ אין הטענה נעמדת על הקרקע של הלקוחות, אך בהפקעה דרבנן האי שפיר נעמד הטענה על הקרקע דעיקר דינו לגבות רק דהבי''ד אין מגבים ממנה, ודו''ק.

והנה צ''ע היאך מבאר הרמב''ן את ההבדל בסוגיא בין שטר לעדים , ולעיל מבואר ברמב''ן בקו' על הרימ''ג שהבין דהסוגיא אירי כשיש עדים, וצ''ל דבאמת מדובר כשיש כאן עדים ושטר ומ''מ אינם מעידים שפרעו וע''כ בשטר חשיב כפירת שעבו''ק, ורק בעדים ל''ח כםירת שעבו''ק שהרי אין הטו''נ עומד על הקרקע וכשיטת רמב''ן.

והרמב''ן לשיטתו בזה דהרי הנה בתוס' לעיל ל''ג כתבו דבגונא שיש עדים לפנינו כו''ע מודי לרבה דפטור גם בעדות וגם בפיקדון, אך הרמב''ן שם תי' באופ''א ועי''ש וע''כ יכול לפרש הסוגיא כשהעדים לפנינו, והתוס' אינם יכולים לפרש כן אלא בהרח דאין כאן עדים, ודו''ק.



בדין כפירה במקום שאין משמעות להודאה והנראה בזה מדברי רמב''ן

ויש לעורר בעיקר שיטת הרמב''ן שהשטר כאן דלכארוה צ''ע איזה משמעות יש לכפירה בקרקע הרי סו''ס גם אם היה מודה היה חיב וגם אם כופר ולא הועיל בכפירתו כלל ביחס לקרקע[ובשלמא ע''ע החוב הרי סו''ס אינו מחזיר הממון ומעכבו אצלו אך ביחס לקרקע הר לא עושה כלום בכפירה].

ומבואר דאי''ז משנה וסו''ס הוא חלק מהכפירה, והנה לעיל במשנה מבואר דכל שאילו הודה מפטר אינו בדין שבוע''הפ והיה אפשר להבין דהמכוון משום דאין משמעות לכפירה שהרי גם בהודה נפטר, אבל מבואר בדברי הרמב''ן לא כן אלא כיון שסוו'ס כפר חיב ולא בעי משמעות הכפירה.

והנה באמת רש''י במשנה כתב בפירוש ככלא דכל שהודה בו מפטר אינו בשבועת הפיקדון וז''ל רש''י ''וכיון דאי אודי לא מיחייב לשלומי כי כפר נמי לאו ממונא קא כפר ליה'', ומבואר מדבריו דרק הווה סימן למה שאין כאן ממונא ואין כאן כלל בעצמותו שבע שההודאה תחיבו ויהיה משמעות לכפירה, והינו כמשנ''ת.

ואמנם הר''מ בפיהמ''ש כתב וז''ל ''יסוד כל זה מודה בקנס פטור, וכל מה שאמר בהלכה זו פטור אינו אלא בכפירת קנס, אשר אלו הודה בו לא היה חייב לשלם לפי הכללים שנתבארו'',ונראה מלשונו דהעיקר תליא במה שאילו הודה מפטר ולא במה שאינו ממון, ויל''ע בזה, ואם באמת יש כאן פלוג' אז יהיה מוכח מהרמב''ן כרש''י, ודו''ק.

ביאור דברי התוס' ב''ב קע''ה

והנה בתוס' ב''ב קע''ה ג''כ הקשו כקו' התוס' הכא ותי בזה''ל ''והקשה ה"ר יעקב מקורבי"ל אם כן היאך נשבעין במודה מקצת הטענה והא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ואומר רבי כגון שמחל שעבודו א"נ בדליכא עדים דהא דשעבודא דאורייתא היינו על פי עדים אבל על פי עצמו לא ובפרק קמא דבבא מציעא (דף ד: ושם) הארכתי יותר מבכאן''

והנה תירוצו הראשון הוא כהתוס' ב''מ, אך בתירוצו השני יל''ע ואפשר שהוא כהרמב''ן וכונתו שכיון שאין גובים מהלקוחות א''כ אינו עומד בתביעה, וזה צע''ג לומר שהתוס' שינה בין ב' התירוצים את כל המהלך בדיני כפירת קרקע וכמשנ''ת שיש כאן מחלוקת יסודית בין התוס' לרמב''ן.

ויותר נראה דהתוס' הוא ע''ד הרימ''ג לעיל והכונה דכל כה''ג שאין כאן עדים א''כ אינו עומד בתוך הטו''נ כיון שאין הדין עומד כלפי העדים.

ויל''ע אם כונת התוס' דמחלקים למקום שאין עדים כלל, או דכונתם אפ' אם יש עדים רק לא אמרו שפרע.

ובנוב''י תנינא חו''מ י''ז למד בדבריהם דאירי אפ' בשיש עדים ורק לא יודעים אם פרע, ולפי''ז נצטרך לומר דבעיקר הגדר ס''ל כהרימ''ג דהכל תליא אם עומד בטו''נ ביניהם, רק דמ''מ ס''ל דגם עצם מה שהלקוחות יכולים לטעון פרעתי הוא נסיבה שלא יעמוד בטו''נ ביניהם, ובשונה מהצד שנתבאר ברימ''ג דרק כאטשר עיקר הדין אינו נעמד על הלקוחות אף הלא הטענה של פרעתי דרק בכה''ג אינו עומד בטו''נ, ויש להרחיב בזה.



בירור עיקר פלוג' התוס' ורמב''ן בגונא דיש קרקע ומטלטלי אם חשיב ככפירת קרקע

והשתא יש לברר ביאור עיקר הפלוג' בראשונים האם בגונא דיש כאן קרקע ומטלטלי האם חשיב ככפירת קרקע, דבתוס' ורא''ש נתבאר דשפיר חשיב כל כה''ג ככפירת קרקע ואילו ברמב''ן נתבאר דכל שיש כאן שניהם לא מהני אלא אם כן עיר תביעתו בקרקע, וצ''ע ביאור הפלוג' בזה.

ונראה דיש לדון בזה בב' דרכים א)דהנה נתבאר בדברי הרא''ש מצד סתירת דבריו בשבוכות וכתובות, דרק מה שהוא בכלל הדין שעבוד הוא נידון בתוך הטו''נ, ונתבאר עוד דגם הרמב''ן אחז מזה רק דס''ל דיש שעבוד גם על מטלטלי וכמשנ''ת בדבריו.

וא''כ אפשר מלבאר דע''ז גופא המחלוקת אם יש שעבוד במטלטלי אם לאו, והרמב''ן לשיטתו דיש שעבוד במטלטלי ס''ל דלעולם לא חשיב כפירת קרקע שהרי תביעת מטלטלי בכלל בתיעה, והרא''ש ותוס' אחזו שבמטלטלי ג''כ איכא שעבוד במיניה וע''כ הוא נכנס בתוך הטו''נ ביניהם.

ובעיקר הנידון בזה האם במיניה יש דין שעבוד במטלטלי[ויש בזה אולי נ''מ אם דין קדימה לבע''ח מוקדם הוא מצד השעבוד, וכן ביארו עי''ז סוגיא דכושל בכתובות כשלא באו הנכסים ליד היתומים, ואכמ''ל בזה], וכבר דברו בזה רבותינו עין בקצוה''ח ל''ט ובאמרי בינה ובאבה''ז מה שדנו בזה באריכות להוכיח בזה מדברי הראשונים לב' הצדדים האם במיניה איכא שעבוד מדאוריתא]שהרי הסיבה דליכא שעבוד במטלטלי כי לא סמכה דעתיה, וע''ז דנו דאפ' דבמיניה סמכה דעתיה, או דדנו האם סמכה דעתיה במיניה או שדנו אם שיכא שעבוד למחצה במקום שסומך דעתו באופן חלקי, ועוד יל''ד בזה ואכמ''ל בזה].

ב)ואמנם נראה להעמיד בזה באופ''א ובעיקר הדבר הנה מצינו כמה דינים בקרקע שאין בהם חיוב שבועה וקרבן שבועה, וגם שאינם נגזלים הקרקעות.

ונראה שהדברים מישך שיכא שהקרקע אינה נגזלת כיון דאינו מוציא א''ז מרשות הבעלים, וע''כ אינו בחיוב שבועה כי אינו יכול לתבוע שבועה על כזה סוג גזילה ועיכוב, וגם אינו בקרבן שבועה כיון דאין כאן כ''כ גזילה ע''י כפירתו בשבועה כיון דסו''ס נשאר הקרקע אצלו ולא הצליח לגוזלה[אמנם לענין קרבן הווה מחלוקת כמבו' בסוגין, וגם בגזילת קרקע הוא מחלוקת תנאים].

ואין להקשות למ''ד דהקרקע נגזלת ומ''מ דנו בגמ' דפטור משבועה''פ אף לשיטתו, די''ל דגם למ''ד הקרקע נגזלת מ''מ פחות קימא במציאות הגזילה כיון שאינו מצליח להעלימה ממנו לגמרי, ויל''ע.

ובתוספת ביאור הענין דבקרקעות דעיקר העיכוב והגזילה בקרקע אינם מוחלטים כיון דקרקע אינה נגזלת ואין כאן תביעה על השבת הממון אלא על הסתלקותו מהממון של התובע, ובכה''ג לא נתחדש זכות לברר אלא במקום של גזילה גמורה, וע''כ גם לא נתחדש הקרבן דאין כאן כ''כ כפירת ועיכוב הממון ע''י השבועה.

וע''ד זה יש לבאר גם הדין שקרקע אינה מחיבת שבועה[דגם ההודאה אינה מחיבת שבועה כמבואר בבא מציעא, ויש לבאר דהוא גם נובע ממה דיש כאן דיון אחר ולכן אינו נכנס לדיון על המטלטלים כיון שכאן אין הדיון על החזרת הדבר אלא על הסתלקותו מהממון וב' הדינים [שההודאה ושהכפירה אינם מחיבים]נובע מאותו מקום דנתחדש לדון גם את צורת הדיון בקרקע כאופן אחר של דיון, ויש להרחיב בזה ואכמ''ל.

ומעתה יל''פ שיטת התוס' דכל כה''ג שיש כאן עכ''פ גם שעבוד א''כ אינו כפירת והעלמת הממון בשבועה, דהרי אכתי מה שיש לו שעבוד בקרקע לא הצליח להעלים ע''י השבועה.

ואמנם בהא פליגי הרמב''ן ותוס' דהרי כלפי המטלטלי יש כאן כפירה גמורה, ונחלקו כל כה''ג שיש כאן כפירה חלקית הממון דכלפי המטלטלי כבר לא יוכל לגבות החוב ורק כלפי הקרקע נשאר לו השעבוד א''כ כל כה''ג הווה כפירה חלקית בחוב רק כלפי המטלטלי, וא''כ נחלקו בכה'ג דאין כפירה גמורה בחוב אלא רק כלפי המטלטלי שיש לדונה ככפירת דברים, ובהא פליגי האם אנו דנים כל כה''ג ככפירת דברים.

[ואמנם האחרו' מבארים בזה באופ''א בדעת התוס' א) האבנ''מ צ''ו סק''ח מבאר דעיקר סמיכת דעתו הוא לעולם על הקרקע וע''כ מגודר כתביעת קרקע, ב)וברעק''א בדו''ח מערכה י''ב אות י''ב מבאר בגונא שאין לו מטלטלי, וצ''ע מדוע לאמענו כן דבכה''ג שיכא שבועה כשיש מטלטלי.]

ושוב מצאתי בס''ד בתרמוה''כ סי' פ''ח סעי' כ''ח שכתב לבאר כדברינו לעיל שסו''ס יש לו שעבוד ואין כאן גזילה.

ובעיקר הגדר שביארנו בהא דאין נשבעים על הקרקעות דהוא מחמת שאינם נגזלות הראוני לדברי הרמב''ם שבועות, פרק ז ה''ד וז''ל ''וְלָמָּה נִפְטָר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וַהֲרֵי זֶה אִלּוּ הוֹדָה חַיָּב הָיָה וּמְשַׁלֵּם מַה שֶּׁכָּפַר. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה כא) "בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְּגֵזֶל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא ה כב) "אוֹ מָצָא אֲבֵדָה" הַכּל מִטַּלְטְלִין שֶׁאִם יוֹדֶה בָּהֶן יוֹצִיא מָמוֹן מִתַּחַת יָדוֹ. וְיָצְאוּ קַרְקָעוֹת שֶׁאֵין מִטַּלְטְלִין וַהֲרֵי הֵן לִפְנֵי בַּעֲלֵיהֶן וּבְחֶזְקָתָן. וְיָצְאוּ עֲבָדִים שֶׁהֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. וְיָצְאוּ שְׁטָרוֹת שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן'', וכמדומה שהם הם דברינו בס''ד, ואמנם האחרו' שלא ביארו כן כלפי שעבוד ג''כ מסכימים לעיקר הגדר רק היה פשיט''ל כהצד שכפירה חלקית כזו אינה כפירת דברים, וכמה שביארנו ברמב''ן וע''כ ביאור התוס' באופ''א, ועין.



בדין קרקע בשבועת העדות

הנה בסוגין מבואר שנחלקו גם לענין שבועת העדות אם חיבים בקרקע, ונראה דלכאו' הוא ג''כ ע''ד הנ''ל רק באופן שונה קצת שעיקר התביעה על העדים הוא מצד מה שיש לו הפסד ממון בכפירתם בעדות, והפסד כזה של קרקע אינו הפסד כ''כ דהקרקע לא נגזלה ממנו ועדין היא בבעלותו.

והנה לעיל מבואר בדל'''ב ב' כלפי ע''א במיתת הבעל שיש לזה דין עד ממון וחיב קרבן ומקשה הגמ' דהווה כפירת קרקע שהרי הכתובה אינה נגבית ממטלטלי, ותי' הגמ' דאירי בדתפסה מטלטלי[דהינו למשכון וכל כה''ג חשיב שהעדות היא על מטלטלי שהרי מהם היא גובה].

והק' התוס' שם מהגמ' לפני''ז בע''א כלפי עד בסוטה דחשיב גורם לממון, ועונים דגם התם אירי בתפסה מטלטלי.

ואמנם בתורא''ש שם כתב וז''ל ''ולעיל במשביע עד טומאה לא מצי למיפרך כי הכא דהתם מיניה דידיה איירי ומטלטלי דידיה משתעבדי לכתובה, ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר"מ בפ' האומר ואית להו דאפי' מיניה ממקרקעי ולא ממטלטלי מ"מ לאו עידי קרקע נינהו כיון שאם רוצה נותן לה מטלטלין אבל לגבי דידה קרי להו עידי קרקע דאין לה חזקה כי אם על מקרקעי. רבינו מאיר ז"ל''.

ומבואר מדבריו דעצם מה שיש כאן גם אפשרות שיגבה ממטלטלי ואפ' בלא שעבוד כבר משוי לה כהפבסד מטלטלי לדין שבועה, וצ''ע מאי שנא מהכא שנתבאר בראשונים [התוס' והרא''ש, וכ''ה בתורא''ש ג''כ], שאם יש גם מטלטלי עדין חשיב כפירת קרקע, ואפ' בדברי הרמב''ן דקדקנו דכ''מ דהווה כפירה על מטלטלי כשיש גם מטלטלים, הוא מצד שיש שעבוד גם על מטלטלי אבל בגונא דרבינו מאיר הנ''ל הרי אין כאן שעבוד כלל.

ולכאורה יש לבאר בזה דשנא ושנא דין קרקע בשבועת הכפירה משבועת העדות, דבעדים נתמעט שהפסד של קרקע אינו אלים לחיב עליו וא''כ כל שיש גם צד מטלטלי שפיר נחשב כהפסד, וגם בזה סגי לחיב, אבל בכפירה בעי שיגזליהו ע''י הכפירה והרי לא הצליח למגזליה כל שאכתי יש כאן קרקע, ושו''ר שכ''כ בחי' הגר''ח [בהל' אישות פט''ז הכ''ה] ע''ד זה.

ומה שאינו הפסד אלים לחיב עליו שבוהע''ד הינו ככל הסברא דלעיל דכשנבו ממנו הקרקע לעולם אינה נגזלת ממנו לגמרי וא''כ אינם מעמידי לו בעדות ממון ממש אלא רק סילוק של הגזלן מהקרקע וכל כה''ג לא חיבה תורה בשבועת העדות אך אם יש גם צד מטלטלי שיעמידו לו בעדות שלא יגזלוהו בזה א''כ חיבים כבר, וכמשנ''ת.

ואמנם עי' בלשון התוס' דהקשו גם מדין שבועת העדות היכי שיכא בדאוריתא ולהדיא פלליגי על היסוד הנ''ל[וכנראה דס''ל דגם בעדות בעי הפסד מוחלט של מטלטלי ולא צד הפסד], ובשיטתם קאי שבדל''ב לא ענו כרבינו מאיר.

ואמנם צע''ג דהכא כותב להדיא להקשות כהתוס' גם ביחס לשבועת העדות היאך שיכא מדאו' במלוה וצ''ע מדוע לא ענה כאן כמש''כ לעיל דצד מטלטלי ואף הלא שעבוד מהני, ויל''ע בזה.



בדין הודאת הלווה ביחס ללקוחות- תוספת ביאור בקו' הרא''ש על הרימ''ג

ובהשלמת הדברים יש לעורר דהנה הרא''ש הביא דברי הר''י מיגאש שנתבארו לעיל בדברי הרמב''ן והשיג עליו וז''ל ''הרמב"ן ז"ל כתב דהא בורכתא דכל מודה מקצת שאין בו עדים כאן חייב דאפי' תבעו נמי מנה לי בידך בשטר ואבד ממני השטר והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים בשטר חייב הוא שבועה דאורייתא כיון דאמר דאין השטר כאן ואין יכול לגבות בו מן המשועבדין לאו שעבוד קרקעות מקרי.

ואין דבריו נראין לי דכיון דשיעבודא דאורייתא אפי' מלוה על פה נמי נשתעבדו נכסיו והא דלא גבי מיתמי ומלקוחות משום דאין המלוה ידוע כיון שאין עדים בדבר ואפילו הלוה מודה דחיישינן ואם היה הלוקח מודה בהלואה היה גובה ממנו הלכך אין שיעבוד קרקעות תלוי לא בעדים ולא בשטר למאן דאית ליה שיעבודא דאורייתא אלא [על] כל הלואה נשתעבדו נכסי הלוה''

ובעיקר דברי הרא''ש כבר הרחבנו לעיל, ועכ''פ מבואר דלא קיבל תי' הר''י מיגא''ש כיון דס''ל דמה שבפועל אינו גובה מהלקוחות אינו שמנה דסו''ס עיקר הדין עומד על הקרקע.

ואמנם כתב בביאור הדין שאין גובים מהלקוחות דהוא מצד קנוניא, ולכאורה צ''ע בכונתו שהרי לכאורה עיקר הסיבה שלא להאמינו היא מדין חב לאחרים[עי' קידושין ס''ה ע''ב], ומדוע בעי לקנוניא.

והנה כן מצינו גם בסוגיא ב''מ י''ב דבמצא שטר ויש ריעותא וחישי' שפרע לא יחזיר השטר ואם הלווה מודה מחזירים, וביש לקוחות ויש שעבוד לא מחזירים דחישי' לקנוניא, ונתקשו שם האחרו' מדוע בעי לענין קנוניא ותיפו''ל דהווה חב לאחריני.

והגרש''ר הוציא מזה את יסודו המפורסם דבכל הובע''ד יש גם אנ''ס, ואכמ''ל בזה אך בפשטות אין מקום לדון אנ''ס כשאינו בגוף הענין, וכמו שאין דנים אנ''ס בעדות של משה ואהרן, ואכמ''ל בזה[עימש''כ בעקרי הגדרים בזה בסוגיא דערכאות גיטין ט' ב'].

וגם שמעתי ממרן הגרי'''ג זללה''ה להקשות ע''ז ממה דמודה בקנס פטור דלמרות של"מ מדין הודאתו יהני מדין ההוכחה [וזה קשה דווקא למ"ד דאח"כ באו עדים חייב דאם פטור אף כשבאים עדים אח"כ א"כ מבו' דזה דין מדיני הקנס], ואמנם קו' זו היא רק אם מבינים שלמ''ד דבאו עדים חיב ס''ל דאין פטור בהודאתו אלא רק הוה דין דלא סמכי' עליה, והדברים עתיקים, ומבו' לכאו' דאי"ז מספיק הוכחה להוציא וא"כ שוב יל"ע איך מהני ללקוחות.

ויש שביארו שם דכל הסוגי' דהתם הוא אינו ריעותא גמורה אלא רק כלפי החזרת השטר וא''כ כל שכבר יכול להחזיר השטר אין כאן ריעותא, ואמנם מדברי הרא''ש הכא מבואר דאי''ז סוגיא רק בהחזרת השטר אלא בכל הודאה של לווה.

וצ''ל בזה דשעבוד אינו מגודר כחב לאחרים כיון שאינו אלא תוצאה ואינו עיקר ההודאה שלו, ואמנם בר''ן בנדרים צ' ב' מבואר שהאשה אינה נאמנת למימרא טמאה אני לך כיון דהווה חב לאחרים[והינו כלפי שויא ודיני חב לאחרים שוים בזה, כמבו' בקידושין שם], ואמנם הראשונים חולקים שם על הר''ן ואפ' דבהא פליגי.

אמנם בלא''ה י''ל דהר''ן אירי רק כלפי שעבוד אשה לבעלה שיש לו קנין בה ממש, ובשונה מכל שעבוד שהוא תוצאה, והרחבנו בזה בסוגיא בכתובות ד''ט בקו' האחרונים מדוע הבעל נאמן דפ''פ מצא הרי יש לו שעבוד לאשה, ויש להרחיב בזה ואכמ''ל.