בפירוש הרשב"ם בשכוני גוואי
ב"ב כ"ט: ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה אנא בשכוני גוואי הואי אתא לקמיה דר"נ אמר ליה זיל ברור אכילתך אמר ליה רבא הכי דינא הוא מע"ה וכו'.
ופ' רשב"ם "אנא בשכוני גוואי הואי, בחדרים הפנימיים היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון שדרת בו ברשותי ולכך לא מחיתי" והיינו דהעברת הדרך גורעת בחזקתו ובהכי פליגי ר"נ ורבא על מי להביא ראיה.
וברמב"ן הקשה "לא נראה לי מפני שהדין נותן שלא יפסיד חזקתו בשביל כך, וכי אין אדם עשוי למכור בית החיצון ומשייר לעצמו הפנימי לדרך, ואעפ"כ כיון שזה לבדו דר למה לא יעלה לו חזקה, ועוד א"כ מ"ט דרבא והלא כ"ז שלא הביא ראיה שדר לבדו לא הביא עדי חזקה שאין חזקה למי שדר עם הבעלים". והיינו דקשיא לרמב"ן ביסוד מה שפי' רשב"ם דהעברת דרך מכלל החזקה על כך פי' שמעתא באופן אחר. ובנימוק"י הקשה קושיתו הראשונה דהרמב"ן.
ובקצוה"ח (סי' ק"מ סק"נ) הביא מתשובות הב"ח (סי' ז') שכתב בטעם דבנימוק"י הקשה רק קושיה ראשונה דהרמב"ן ולא קשיא ליה קושיתו השניה דהרמב"ן דהקשה בטעמא דהבא ופי' דהרמב"ן קשיא לו תרוויהו משום דכתוב ברשב"ם והייתי משתמש עמך וא"כ הקשה בדרך ממ"נ דאי נפרש דהעברת דרך גרידא הוה א"כ קשיא לו קושיה ראשונה מ"ט ליכא חזקה ואי נימא דהוה שימוש בהדא א"כ מ"ט דרבא אמנם הנימוק"י סבר דודאי טעמו דהרשב"ם משום העברת דרך הלכך קשיא לו קושיא ראשונה ולא קושיא שניה דהרמב"ן דניחא טעמא דרבא דסבר דהעברת דרך לא מנגד לחזקה.
ובקצוה"ח הקשה על דבריוד מלשון הגמ' דהממע"ה מבואר דפלוגתא דרבא ור"נ הוה על שהביא ראיה אמנם אף רבא מודה לסברת ר"נ דאי ידעינן דעבר דרך עליו דלא היה חזקה וא"כ קושיה השניה ודאי קשיה, ועוד ד"כ דבפשוטו אף אילולי דבריו דהתשובות הב"ח שייך לבאר דברי הרמב"ן בדרך ממ"נ דקושיא ראשונה היה בעצם סברת הרשב"ם דהעברת דרך יתבטל לחזקה אמנם הקשה דאף אי נימא בדבריו לשיטתו קשיא מ"ט דרבא.
אמנם שייך למימר דמכיון דסבר הב"ח דשייך לבאר שפיר דפליגי אי הוה דבר המבטל או לאו א"כ לא שייך למימר דהקשה בדרך ממ"נ לשיטתו דהרשב"ם דיכול לתרץ דרבא פליג הלכך פי' הקושיא באופן אחר דהרמב"ן הקשה דע"כ בעינן למימר דר"נ איירי בנשתמש עימו ולכך קשיא סברת רבא, אמנם עצם דבריו קשיא כדהקשה בקצוה"ח.
-ב-
וברשב"ם כתב בפירוש פלוגתא דר"נ ורבא "זיל ברור אכלתך הבא עדים שדרת בבית לבדך ג' שנים בלא אותו שבא עמך כדין כל חזקת ג' שנים שצריך להביא עדים שהחזיק בה חזקה גמורה" והיינו דסברת ר"נ דכ"ז דלא הביא עידם דישב לבדו לית ליה עדי חזקה על ישיבה המועלת לחזקה.
וברבא פי' "המוציא מחבירו דהיינו מוכר שהרי לוקח מוחזק, עליו למערער להדיא ראיה שנשתמש עמו וסבירא ליה לרבא דכיון שראו עדים לזה המוחזק שנשתמש בו שלש שנים אין לנו לחוס שמא גם זה היה עמו הואיל ולא שמענו בלתי היום" דהיינו דפי' משום דלוקח מוחזק הילכך על המערער להביא ראיה.
אמנם דבריו צ"ב דהרי פי' דהטעם דמוקמינן בידו דלוקח אליבא דרבא משום דלוקח מוחזק וזה תימא דממאי דלוקח מוחזק הרי הא גופא מספקינן אם אמת כדבריו או דלמא דמוכר ישב עימו ולכך אינו כלל מוחזק, וא"כ מפני מה חשיב מוכר מוציא ממוחזק הרי טענתו דכלל אינו מוחזק וזה קשיא אף לתירוץ הגמ' אליבא דרבא דתירצה דאליבא דרבא תלי דמאן דקאי בנכסי וזה תימה מפני מה חשיב מוחזק.
ועוד תימה דאף אי נימא בדבריו דלוקח חשיב מוחזק א"כ מאי קשיא לגמ' מדבר סיסין הרי התם ודאי דלוקח אינו מוחזק וא"כ מאי ס"ד דנוקמינן בידו אליבא דרבא דהכא הרי פי' רשב"ם דכל סברתו הכא משום דהוא מוחזק, ואף דבאת זהו תירוץ הגמ' אמנם תימא מאי ס"ד למימר הכי אלביא דרשב"ם דפי' הכי אף בסי"ד דהגמ'.
וביסוד דבריו צ"ב דבתחילת דבירו ביאר הטעם דמוקמינן בידו משום דלוקח מוחזק ומשמע דהוה טעם מועיל לאוקמי בידו דלוקח אמנם בהמשך דבריו ביאר הטעם משום דלא שמענו בלתי היום דישב עמו המוכר וא"כ משמע דמוקמינן בידו משום דיאן אנו מסופקים דילמא ישב עימו וא"כ לא צריך כלל למה שפי' דהוא מוחזק דסגי דאין אנו מאמינים דישב עמו.
-ג-
ובשיעורי הגרש"ר כתב לבאר שמעתין ע"פ הרשב"ם דפלוגתא דרבא ור"נ בס"ד דהגמ' דהיכא דאיכא סתמא אי מהני טענה כנגדו דלר"נ שפיר מהניטענה כנגדו הילכך אף דהסתמא מורה דישב לבדו מ"מ היכא דטוען דאינו כן נאמן בטענתו לעורר ספק משא"כ רבא סבר דהיכא דאיכא סתמא השני קרוי מוחזק ועל השני להביא ראיה לומר דאינו כן.
ולפי"ז פי' דה"נ דבר סיסין דהסתמא מורה דהאי ארעא מדבר סיסן והמוכר מוציא מהסתמא לומר דאינו כן וזהו דקשיא לגמ' דסברת רבא ור"נ בהיפוך דר"נ סבר דמוקמינן בידו דלוקח מחמת סתמא ורבא סבר דשפיר מהניטענתו דהמוכר אף דמוציא בהכי מהסתמא קמן דהאי ארעא מדבר סיסין היא.
אמנם אף לביאורו קשה דהרי הרשב"ם פי' דבירו אף לס"ד דהגמ' מדין מוחזק ובדבריו מבואר דהוה משום סתמא ועוד בד"ב בתירוץ הגמ' דמבואר דהוא משום דקאי בנכסי וצ"ב דמה בכך והרי אילולי ג' שנים ליכא משמעות בישיבתו בקרקע וא"כ הוא ספק מוחזק מפני מה חשבינן ליה למוחזק.
-ד-
ונראה לדון במאי פליגי הרשב"ם והרמב"ן אי העברת דרך מבטל החזקה או לאו, דהנה עיקר סברתוד הרמב"ן דהיה חזקה משוםד החזיק כדמחזקי אינשי וא"כ צריך להיות חזקה בהכי או כדכתב הנימוק"י דאי לאו הכי במאי יקנה אדם דירה וישאר דרך, ובאמת צ"ב בדברי הרשב"ם דהנה הגמ' לקמן לה: מייתי דאי טעין בתוך ג' שנים לפירות הורדתיך דנאמן ומ"מ לאחר שלש אינו נאמן דאיבעי ליה למחויי ומבואר דאף דשייך לפרש ישיבתו דאינה מחמת קנין מ"מ צריך למחות דלא יוכל לומר דקנאה מידו וא"כ ה"נ נימא הכי דאף דשייך לפרש דעבר דרכו משום דלא מכרה לו מ"מ נצריכו למחות דלא יוכל לטעון דירד לקרקע מחמת קנין.
והנה ברשב"ם כדפי' טענתו דהמערער דהוה בשכוני גוואי כתב "וברשותי דרתה" וכן כתב בהגהות אושר"י וז"ל "מכאן פוסק מוהר"ר מאיר, אדם שבא ליישוב חבירו והחזיק בו ג' שנים לא הוי חזקה מטעם דשכוני גוואי כי יכול לומר לו מה שלא מחיתי לך עד הנה כי ברשותי ישבתי' ומבואר דאיכא טעם לביטול החזקה משום דברשותו של מ"ק דר.
והביאור נראה דפליגי בשורש החזקה הנצרכת לחזקת ג' שנים דהרשב"ם סבר דגדר החזקה הינה ישיבה המורה בעלות ליושב כדין כל תפיסה דמוחזק דהמציאות מורה דהוא בעלים ואף דבתוך ג' שנים לא הוי מוחזק בהכי משום דאיכא רעותא דאחוי שטרך מ"מ בעי תפיסה דאילולי הרעותא הוה מוחזק מחמתה ולפי"ז היכא דהמ"ק דר בחדרים הפנימיים ועובר דרך עליו מיקרי כל הבית עדין רשות מ"ק והמחזיק דר ברשותו ואינו מרוה על בעלות כלל ואף דהחזיק כדמחזקי אינשי מ"מ בעינן דהתפיסה תוכיח דמחמת בלעות היא וליכא.
משא"כ הרמב"ן סבר דאינו כן וליכא כלל תפיסה בקרקע בדאיכא מ"ק אלא כל סיבת הדין רק משוםד בעי למחויי ולכך סבר דגדר הישיבה הנצרכת לחזקה היא ישיבה כדמחזקי אינשי וזהו סיבת המחאה דהוה לבלעים למחות וזה שפיר איכא.
-ה-
ומעתה נראה לדון בדברי הרשב"ם דכתב "דלא שמענו בלתי היום" ע"פ מה שביאר בשיעורי הגרש"ר דהוה סתמא ונראה לדון מהו הנהגת סתמא דבפשוטו אין משמע דהוה מדין רוב דכל שורש הוא דלא שמענו בלתי היום היינו דליכא סיבת הנהגה למימר הכי אלא העדר שיהה למימר איפכא, אלא נראה דהביאור דסתמא היינו מה דהמציאות מורה בסתמא אלולי דנחדש דאינו כן, כלומר דמציאות דאינה מספקת לנו כיצד לפרשה, ליכא מספק לומר בהיפך מהסתמא, הילכך טענתו אתי לשנות מהפשטות ולהכי בעי ראיה. ולפי"ז אינו כלל הנהגה מחודשת לומר כהסתמא אלא דהוה מציאות וע"כ מוטל על השני להוכיח דהאמת בהיפוך.
ויעויין בחזו"א אבה"ע סי' ע"ב דביאר טעמא דר"נ בבר סיסין וז"ל "וטעמא דכל הני דהבא בטענה שהיא משנה ומדחשת את הענין חשיב כמוציא והמחזיק בטענה המעמדת את הדבר על ענינו הידוע חשיב מוחזק, וכי היכי דהמוחזק בממון שאין לאחד טענה מחוורת מחבירו מהני חזקת המוחזק להעמיד הממון בידו, ה"נ כל הני שהממון ידוע טפי לאחד חשיב כמוחזק ואידך חשיב מוציא ומבואר בדבריון דחשיב מחמת כן מוחזק בממון וצ"ב כיצד אלים מחזקת המוחזק בפועל שכנגדו ועוד מפני מה נעשה מוחזק בממון בשל טענתו והרי כלל אין לו תפיסה ומוחזקות בממון ועוד דבחזו"א דימה דין זה לדין דאין ספק מוציא מידי ודאי דספק .. (יבמות ל"ז ב') זה ודאי דאינו מחמת דין מוחזק דמצינו בממון.
ובביאור ענין הוצאת ממון נראה לומר דכל היכא דמוציא ממה דמוחזק לן לגבי הממון מיקרי מוציא ועליו להביא ראיה, אמנם זה שייך בתרתי או היכא דמוחזק בממון בפועל (ויעויין מה שנתבאר גבי קרקע בחזקת בלעיה דאף מוחזק הוה משום דכך מוחזק לנו) או ע"י דמוחזק לנו דע"פ הדין הממון שלו, כלומר ב"מ דאיכא סיבה להחזיק בידו מחמת דכך מוחזק לנו והשני מחדש לומר דשלו הוא.
אמנם צריך להקדים ולחלק דלא דמי לגמרי דהנה בדיני טו"כ זוכה מי דאית ליה טענה מחוורת מחבירו או דאית ליה ראיה דהדין עימו, ורק אי לית לאחד אלימות מחבירו ותרוויהו שווים אזלינן בתר מאן דמוחזק מחמת תפיסתו בפועל דאינה מורה עם מי הדין אלא כיצד לנהוג בספק הילכך היכא דמוחזק מחמת טענתו לא בעינן מידי לדיני ההנהגות מספק ולכך אלים דין המוחזק מחמת טענתו ממוחזק מחמת תפיסתו, ולי"ז היכא דמוחזק מחמת סתמא דטענתו הוה מחמת דיאן מספק להוציא ממון משא"כ במוחזק מחמת תפיסה הוה על אף דאיכא ספק מ"מ איכא דין לנהוג לתת לו מחמת תפיסתו.
-ו-
ומעתה נראה לבאר לפי"ז פי' הרשב"ם בסוגיין דכתב מצד אחד דהוא מוחזק ומאידך דהטעם משום ד"לא שמענו בלתי היום" ולכך זוכה דאין מספק לומר דהיה דר עימו, דהפירוש כמו דנתבאר דמחמת דלא שמענו בלתי היום דישב עימו א"כ חשיב מוחזק בטענתו דהשני מיקרי מחדש וחשיב מוציא מחבירו ולפי"ז שפיר קשיא לגמ' מדבר סיסין דהתם נמי מוחזק בטענתו דקריה בר סיסין והמוכר מחדש לומר דלאו דדי בר סיסין היא, וא"כ הוה ליה להיות מוחזק ללוקח וסבר רבא דמוכר זוכה, וכן קשיא אליבא דר"נ דהכא פי' דלא אזלינן בתר הסתמא להחשיבו מוחזק והתם פי' דעל המוכר להביא ראיה דלאו דבי בר סיסין היא ואף דהוא מוחזק וע"כ דהוה מחמת דאזלינן בתר הסתמא דקריה דבי בר סיסין.
וע"ז תירצה הגמ' אליבא דרבא דבאמת אין כוונתו דבשכוני גוואי הטעם משוםד מוחזק ע"פ טענתו אלא דבפועל קאי בנכסי וחשיב מוחזק משוםד הסתמא מורה דיושב מחמת בלעות וא"כ נעשית תפיסתו מוכחת וחשיב השני מוציא מתפיסה בפועל משא"כ בבר סיסין דהמוכר קאי בנכסי וטענתו להחזיק הממון בידו לא חשיב ממוחזק מחמת תפיסה דהתפיסה שפיר מורה כדבריו.
ואליבא דר"נ תירצה הגמ' דבאמת שפיר סבר דאיכא מוחזק מחמת דהסתמא מורה כדבריו הילכך בבי בר סיסין סבר דהלוקח זוכה דהסתמא מורה דהוא קנאה מהמוכר דהרי קריה דבי בר סיסין אמנם בשכוני גוואי הוה כדין שטר דבעי קיום אמנם צ"ב במאי פליגי אי חשיב שטר.
-ז-
ונראה לבאר סברת ר"נ דחשיב שטר דצריך קיום משא"כ רבא דסבר דסו"ס הוה מוחזק, דאולי שייך לומר דתלי באותו הטעם גופא דלר"נ דסבר דלא שייך להוציא ממאן דמוחזק ע"פ הדין בממון וא"כ היכא דטען דלקחה מהמ"ק אף דהוא מוחזק מ"מ תלי בטענתו לומר דלקחה ממנו וזה לא שייך דהרי מוציא בטענתו משא"כ לרבא דסבר דשפיר שייך לטעון טענה להוציא ממאן דמוחזק ע"פ דין א"כ הכא דמלבד טענתו הוה מוחזק ותפוס בממון סגי ולכך לר"נ בעינן ראיה דווקא ולא סגי בתפיסתו וא"כ הוה כדין שטר ובעי קיום כלומר דיהיה טענה מבוררת.
