"הר הבית בידינו" נשמעה הקריאה במכשירי הקשר, היה זה קולו של המפקד הצבאי "מוטה גור" שבישר כי ידי מדינת ישראל, כבשו את הר הבית מידי ממלכת ירדן. דגל המדינה הונף על מסגד "עומר", מבנה אבן עתיק בן כאלף פלוס שנה, שעבר גלגולים רבים, מבנה מרשים בעל כיפת זהב. ומעל הכל, מבנה שנמצא במקום, באותו מקום, בו עמד בעבר בית המקדש. הבית הגדול והקדוש, אליו נשואות עיני כל בית ישראל, מקום בו הושרתה השכינה, ואם ננסה לתאר את רום מעלתו לא נצליח לעולם.
כמה זמן שרד הדגל באותו מקום קדוש? האם אכן סולקו השועלים הערביים מהר הבית ואת מקומם תפסו החילוניים? התשובה ידועה--- "הר הבית בידי הוואקף". (ההקדש) המוסלמי ששולט בו ביד רמה; מגביל או מרחיב כרצונו את פעולותיו במקום המקדש, ואף מאשר כניסה למחבלים שמיידים מדי פעם אבני רצח לרחבת הכותל, ומסכנים חיי יהודים. בקיצור, עושה במקום כאוות נפשו.
אולי ננסה קצת לגלות את האמת ההיסטורית מאחורי הנסיגה מהר הבית שעות ספורות (!) לאחר כיבושו. כיצד הקריאה "הר הבית בידינו" שהפכה לסמל ההיסטורי של מלחמת ששת הימים, פרחה ונמוגה. כיבוש שלמרות שהיה אמור להיות הישג זניח נקרא המרכזי ביותר. אמרנו זניח, מאחר ובמלחמה זו נכבשו- רצועת עזה וכל חצי האי סיני ממצרים, יהודה ושומרון מירדן, ורמת הגולן מסוריה. המדינה היחסית צעירה הביסה בניסי ניסים כמה צבאות ערביים של מדינות גדולות וחזקות פי כמה ממנה בדרך הטבע (מצרים, ירדן, סוריה, ופלוגות מעירק, לבנון וערב הסעודית) [צריך להדגיש, שאמנם כאן אפשר לכתוב את האמת שהיו שם ניסים, אמנם יש מסרבים להכיר בכך, ומשננים את סיסמתם "כוחי ועוצם ידי" גם בהקשר הבלתי אפשרי הזה.] ובכל אופן נסטה בחזרה לעניין, איך סמל ההצלחה, התגשמות החזון הציוני כביכול למדינה יהודית בארץ ישראל, שכביכול אמורה להחזיר את מלכות ישראל למקומה. והנה כשההצלחה הייתה מתחת ידיהם, הר הבית שיכל להביא להם כבוד היה בשליטתם, ו... הר הבית מהר מאוד כבר לא בידיהם.
כפי שמפורסם, הסיפור הוא בעצם ה"התנתקות" הראשונה, לא פינוי חצי האי סיני, או גוש קטיף הם מעשה הוויתור הראשון שנעשה למען ה"שלום". שעות ספורות לאחר שמ. גור מפקד פלוגת הכיבוש של הצבא הישראלי הניף את הדגל הכחול לבן, הורה הממונה עליו "שר הביטחון" מ. דיין להסירו.
לא היה זה בגלל שחשש לכבוד וניקיון המקום, הוא החליט למסור את המפתחות למדינת ירדן- הצבא היריב. באופן רשמי מטעמים ביטחוניים. כאילו ומצב של כיבוש כזה יביא למלחמה מסוכנת יותר.
אולם בבחינה ישרה, כל בר דעת מבין שטיעון כזה הוא שולי ביחס לאסטרטגיות של הר הבית. ראשית, בגלל המיקום המרכזי בו הוא נמצא, המפלס הטופוגרפי שלו, והשטח עליו הוא חולש. מלבד הסכנה האמורה לרחבת הכותל, כשההר בידיים ערביות הוא מהווה סכנה ביטחונית ממדרגה ראשונה, ולהיפך הינו מהווה נכס צבאי שחולש על כל אזור ירושלים.
ומעבר לכך, הרי ברור שאנשי דת מהזן ה"דתי לאומי" לא היו מסרבים להקים במקום מחדש מבנה דמוי בית המקדש, מבנה שהיה מביא ים של תיירות ובעיקר יוקרה. ומעל זה, הרי היה זה אמור להיות המקסימום אליו יכלו להגיע, ההצהרה שבדבר כזה יכלה לתת להם מעמד כגואלי ישראל החדשים, כ"שלימותא דגאולה" בעיני מאמיניהם, פשוט שההיסטוריה הייתה נראית אחרת.
ניכר להווכח בזאת מהעצם שנשארה ביד המדינה- כלומר "הכותל המערבי". כמה תיירות המקום סוחף, וכמה חוגגים את שחרורו ביום כ"ח אייר. ההתרגשות שסוחפת כל בעל מוצא יהודי מאז ועד היום, יכלה להכפיל את עצמה פי כמה. (ליודעי דבר, ידוע שמ. דיין שיכל את עינו בשוד עתיקות, ואכמ"ל. בכל אופן קשה ודאי להבין את העובדה שבדיוק הוא זה שוויתר על "אתר ארכיאולגי" שכזה, הלוא דבר הוא)
לגבי הטענה הביטחונית, גם די ברור שאולי להיפך, דווקא מצב הר הבית הנוכחי הינו מסוכן פי כמה בהיותו חבית חומר נפץ שמבעירה שוב ושוב את הגזרה, (תזכורת קטנה משם המלחמה הנוכחית בפי החמאס "מבול אל-אקצה", האינתיפאדה שפרצה בעקבות עליית א. שרון להר והמהומות שפרצו בעקבות מנהרות הכותל ועוד) והמקום שמספק עליה לרגל לרבבות חמומי מוח מדי יום שישי. מלבד זה, הגישה שנראתה אז כנכונה שהערבים מורתעים, מאחר וספגו תבוסה מעל לדרך הטבע, לא מסתבר שהיו מעיזים להילחם בבריון החדש בשכונת המזרח התיכון ש"הוכח" כחזק מכולם. ועוד, שכידוע על פי רוב הדרך להרתיע את בני ישמעאל היא בדרך כלל דווקא בהפגנת כוח. פיצוץ של המסגד ומחיקתו היו אמורים לסיים את הסיפור לחלוטין.
לחילופין, בקלות היה ניתן להשיג היתר מפוקפק מרבני המזרחי ו"הרבנות הראשית [וי"א הרשעית]" להקים את בית המקדש לצד המסגד, ואולי אף הקמת כנסיה נוצרית בכדי להראות יפים בעיני כולם, ומימוש חלומם של כל שלושת הדתות שנלחמו אלפי שנים ושפכו דם למען תפיסת יד בירושלים. הצגת גמישות שכזו, ומתן ייפוי כח לכולם יכלו מבחינתם להביא ל"הסכמי תרח" בין כל שבעים האומות. ממש "וגר זאב עם נמר" כפשוטו. בכל אופן שהוא, החלטה משמעותית שכזו לא אמורה להחתם תוך שעות ספורות, וללא הנחיה מראש הממשלה לפחות, ויותר הגיוני-משאל עם, או הצבעה במליאה. לא ייתכן ששר ביטחון, בעל תפקיד חשוב, אבל עם כל הכבוד לא סוף דבר אצל מקבלי ההחלטות, הוא זה שהורה דבר כל כך קריטי. באופן עצמאי...
התשובה די פשוטה, ובכל זאת בתור קטע קישור לפיסקה הבאה נפרט אותה.
-המדינה הציונית מעוניינת לעקור כל זיקה לדת, המלחמה שלה בסמלי היהדות היא מעל לכל המלחמות שלה. פשוט, שאכן החלטה מרכזית כמו וויתור על הר הבית לא קיבל "שר הביטחון" אלא הייתה זו הוראה מגבוה או מכמה גבוהים מעליו- שבשום פנים ואופן אין לתת לחלום כזה להתגשם. אנשים יכולים להתעורר לדת... זה מסוכן ל"חזונו של הרצל", ובפירוש לא התגשמות החזון! להיפך...
שווה היה להם לוותר על כל מה שיכלו להרוויח, רק שלא יהיה דבר שיסחוף את ההמון לדת. רק לא זה!
עמדת התורה הקדושה לגבי עליה להר הבית בזמננו, וכן הקמת בית המקדש בלי שירד משמיים, בטומאת הגופים והנפשות- ידועה. התורה אוסרת את כל אלו בכל תוקף! ומבחינתנו, מאת ה' הייתה זאת שהר הבית הוא בשליטת הערבים, בכדי שאולי כמה יהודים ינצלו מעבירות חמורות.
אמנם, משום מה, לפני תקופה, נודע שכמה משיחיים הזויים, אנשי קיקיון המנסים לכנות עצמם כ"אגודה", קבוצה שכל ראשיה מעולי הר הבית, תוך רמיסת הוראות רבותינו, איסורי כרת, ורדיפה גופנית מסכנת ומסוכנת של שאר יהודי הארץ והעולם בהתגרות באומות, כנגד ג' השבועות וכו'. ניסו לעשות כינוסי שכנוע בכל מיני מקומות.
בכינוסים הללו הם מסכנים את הדעת והדת. לא רק בשיכנוע בדברים הכרוכים בהר הבית, אלא מעבר לכך בחיבור הדוק לציונות. הם מפארים ומרוממים את ענין המדינה, ו"האתחלתא דגאולה" שבאה בעקבותיה כביכול.
ואנכי הקטן מתפלא, הרי הם יותר מכל אמורים היו לתעב את הללו שמסרו את מפתחות העזרה לערבים? היו צריכים להסביר שפסגת הגלות קרתה דווקא אז. הם והרב גורן היו צריכים להפסיק לומר הלל ביום העצמאות, ויום ירושלים בשנה המכונה 67 כאשר "חרב הבית בשלישית" היה אמור להיות יום אבל לאומי, -היהודים פינו את מקום המקדש וויתרו על הזדמנות הפז להקים שם מזבח. השאלה מופנית לזני הציונות הדתית הרשמית, ולחברי "קדושת-ציון"- למה לא פרשו מהציונות ברגע שמסרו את הר הבית לערבים, וגנזו את חלומם לבנות מבנה במקום המקדש?
אינני יודע מה הם יענו, אבל אם יורשה לי להגיד את האמת שעומדת מאחורי הדברים.
לא אכפת להם הר הבית, לא בית המקדש, ולא הקורבנות. רק הלאומיות והציונות מעניינים אותם. ודוקא לכן, כפי שאת מנהיגי המדינה הפחיד שיהיה את הר הבית בידיהם, גם את המשיחיים הללו זה מפחיד ממש. כי אילו יבנה הבית, יקיץ הקץ על הלאומיות, החילוניות תהפוך לבדיחה עצובה, ומאחר והם לחלוטין מאמינים בחזונו של הרצל ממילא אין כאן שום שאלה.
ובקיצור, שווה לוותר על כל מה שיכלו להרוויח, רק שלא יהיה דבר שירחיק את האנשים מלאומיות. רק לא זה!
יסוד זה מיסוד תכונות הנפש, והזיהוי הנכון לדעת מה הערך הדוחה כל ערך אחר, יכול להוות משקל אצל כל אדם לעצמו, ולהבחנה ציבורית...
לא ברור שאדם יידע לזהות, ומסתבר שלא יאמר זאת מעל השולחן, אבל בשעת מבחן כשיעמדו אצלו ערך מול ערך, ויצא זה אשר ידו על העליונה... כך נבחן את עצמנו- נדמיין סיטואציה של שתי ברירות- ונחליט! באומץ רוח!
בחרנו בדרך ה', הנפנו דגל תורני- התורה היא חיינו!
כמה זמן שרד הדגל באותו מקום קדוש? האם אכן סולקו השועלים הערביים מהר הבית ואת מקומם תפסו החילוניים? התשובה ידועה--- "הר הבית בידי הוואקף". (ההקדש) המוסלמי ששולט בו ביד רמה; מגביל או מרחיב כרצונו את פעולותיו במקום המקדש, ואף מאשר כניסה למחבלים שמיידים מדי פעם אבני רצח לרחבת הכותל, ומסכנים חיי יהודים. בקיצור, עושה במקום כאוות נפשו.
אולי ננסה קצת לגלות את האמת ההיסטורית מאחורי הנסיגה מהר הבית שעות ספורות (!) לאחר כיבושו. כיצד הקריאה "הר הבית בידינו" שהפכה לסמל ההיסטורי של מלחמת ששת הימים, פרחה ונמוגה. כיבוש שלמרות שהיה אמור להיות הישג זניח נקרא המרכזי ביותר. אמרנו זניח, מאחר ובמלחמה זו נכבשו- רצועת עזה וכל חצי האי סיני ממצרים, יהודה ושומרון מירדן, ורמת הגולן מסוריה. המדינה היחסית צעירה הביסה בניסי ניסים כמה צבאות ערביים של מדינות גדולות וחזקות פי כמה ממנה בדרך הטבע (מצרים, ירדן, סוריה, ופלוגות מעירק, לבנון וערב הסעודית) [צריך להדגיש, שאמנם כאן אפשר לכתוב את האמת שהיו שם ניסים, אמנם יש מסרבים להכיר בכך, ומשננים את סיסמתם "כוחי ועוצם ידי" גם בהקשר הבלתי אפשרי הזה.] ובכל אופן נסטה בחזרה לעניין, איך סמל ההצלחה, התגשמות החזון הציוני כביכול למדינה יהודית בארץ ישראל, שכביכול אמורה להחזיר את מלכות ישראל למקומה. והנה כשההצלחה הייתה מתחת ידיהם, הר הבית שיכל להביא להם כבוד היה בשליטתם, ו... הר הבית מהר מאוד כבר לא בידיהם.
כפי שמפורסם, הסיפור הוא בעצם ה"התנתקות" הראשונה, לא פינוי חצי האי סיני, או גוש קטיף הם מעשה הוויתור הראשון שנעשה למען ה"שלום". שעות ספורות לאחר שמ. גור מפקד פלוגת הכיבוש של הצבא הישראלי הניף את הדגל הכחול לבן, הורה הממונה עליו "שר הביטחון" מ. דיין להסירו.
לא היה זה בגלל שחשש לכבוד וניקיון המקום, הוא החליט למסור את המפתחות למדינת ירדן- הצבא היריב. באופן רשמי מטעמים ביטחוניים. כאילו ומצב של כיבוש כזה יביא למלחמה מסוכנת יותר.
אולם בבחינה ישרה, כל בר דעת מבין שטיעון כזה הוא שולי ביחס לאסטרטגיות של הר הבית. ראשית, בגלל המיקום המרכזי בו הוא נמצא, המפלס הטופוגרפי שלו, והשטח עליו הוא חולש. מלבד הסכנה האמורה לרחבת הכותל, כשההר בידיים ערביות הוא מהווה סכנה ביטחונית ממדרגה ראשונה, ולהיפך הינו מהווה נכס צבאי שחולש על כל אזור ירושלים.
ומעבר לכך, הרי ברור שאנשי דת מהזן ה"דתי לאומי" לא היו מסרבים להקים במקום מחדש מבנה דמוי בית המקדש, מבנה שהיה מביא ים של תיירות ובעיקר יוקרה. ומעל זה, הרי היה זה אמור להיות המקסימום אליו יכלו להגיע, ההצהרה שבדבר כזה יכלה לתת להם מעמד כגואלי ישראל החדשים, כ"שלימותא דגאולה" בעיני מאמיניהם, פשוט שההיסטוריה הייתה נראית אחרת.
ניכר להווכח בזאת מהעצם שנשארה ביד המדינה- כלומר "הכותל המערבי". כמה תיירות המקום סוחף, וכמה חוגגים את שחרורו ביום כ"ח אייר. ההתרגשות שסוחפת כל בעל מוצא יהודי מאז ועד היום, יכלה להכפיל את עצמה פי כמה. (ליודעי דבר, ידוע שמ. דיין שיכל את עינו בשוד עתיקות, ואכמ"ל. בכל אופן קשה ודאי להבין את העובדה שבדיוק הוא זה שוויתר על "אתר ארכיאולגי" שכזה, הלוא דבר הוא)
לגבי הטענה הביטחונית, גם די ברור שאולי להיפך, דווקא מצב הר הבית הנוכחי הינו מסוכן פי כמה בהיותו חבית חומר נפץ שמבעירה שוב ושוב את הגזרה, (תזכורת קטנה משם המלחמה הנוכחית בפי החמאס "מבול אל-אקצה", האינתיפאדה שפרצה בעקבות עליית א. שרון להר והמהומות שפרצו בעקבות מנהרות הכותל ועוד) והמקום שמספק עליה לרגל לרבבות חמומי מוח מדי יום שישי. מלבד זה, הגישה שנראתה אז כנכונה שהערבים מורתעים, מאחר וספגו תבוסה מעל לדרך הטבע, לא מסתבר שהיו מעיזים להילחם בבריון החדש בשכונת המזרח התיכון ש"הוכח" כחזק מכולם. ועוד, שכידוע על פי רוב הדרך להרתיע את בני ישמעאל היא בדרך כלל דווקא בהפגנת כוח. פיצוץ של המסגד ומחיקתו היו אמורים לסיים את הסיפור לחלוטין.
לחילופין, בקלות היה ניתן להשיג היתר מפוקפק מרבני המזרחי ו"הרבנות הראשית [וי"א הרשעית]" להקים את בית המקדש לצד המסגד, ואולי אף הקמת כנסיה נוצרית בכדי להראות יפים בעיני כולם, ומימוש חלומם של כל שלושת הדתות שנלחמו אלפי שנים ושפכו דם למען תפיסת יד בירושלים. הצגת גמישות שכזו, ומתן ייפוי כח לכולם יכלו מבחינתם להביא ל"הסכמי תרח" בין כל שבעים האומות. ממש "וגר זאב עם נמר" כפשוטו. בכל אופן שהוא, החלטה משמעותית שכזו לא אמורה להחתם תוך שעות ספורות, וללא הנחיה מראש הממשלה לפחות, ויותר הגיוני-משאל עם, או הצבעה במליאה. לא ייתכן ששר ביטחון, בעל תפקיד חשוב, אבל עם כל הכבוד לא סוף דבר אצל מקבלי ההחלטות, הוא זה שהורה דבר כל כך קריטי. באופן עצמאי...
התשובה די פשוטה, ובכל זאת בתור קטע קישור לפיסקה הבאה נפרט אותה.
-המדינה הציונית מעוניינת לעקור כל זיקה לדת, המלחמה שלה בסמלי היהדות היא מעל לכל המלחמות שלה. פשוט, שאכן החלטה מרכזית כמו וויתור על הר הבית לא קיבל "שר הביטחון" אלא הייתה זו הוראה מגבוה או מכמה גבוהים מעליו- שבשום פנים ואופן אין לתת לחלום כזה להתגשם. אנשים יכולים להתעורר לדת... זה מסוכן ל"חזונו של הרצל", ובפירוש לא התגשמות החזון! להיפך...
שווה היה להם לוותר על כל מה שיכלו להרוויח, רק שלא יהיה דבר שיסחוף את ההמון לדת. רק לא זה!
עמדת התורה הקדושה לגבי עליה להר הבית בזמננו, וכן הקמת בית המקדש בלי שירד משמיים, בטומאת הגופים והנפשות- ידועה. התורה אוסרת את כל אלו בכל תוקף! ומבחינתנו, מאת ה' הייתה זאת שהר הבית הוא בשליטת הערבים, בכדי שאולי כמה יהודים ינצלו מעבירות חמורות.
אמנם, משום מה, לפני תקופה, נודע שכמה משיחיים הזויים, אנשי קיקיון המנסים לכנות עצמם כ"אגודה", קבוצה שכל ראשיה מעולי הר הבית, תוך רמיסת הוראות רבותינו, איסורי כרת, ורדיפה גופנית מסכנת ומסוכנת של שאר יהודי הארץ והעולם בהתגרות באומות, כנגד ג' השבועות וכו'. ניסו לעשות כינוסי שכנוע בכל מיני מקומות.
בכינוסים הללו הם מסכנים את הדעת והדת. לא רק בשיכנוע בדברים הכרוכים בהר הבית, אלא מעבר לכך בחיבור הדוק לציונות. הם מפארים ומרוממים את ענין המדינה, ו"האתחלתא דגאולה" שבאה בעקבותיה כביכול.
ואנכי הקטן מתפלא, הרי הם יותר מכל אמורים היו לתעב את הללו שמסרו את מפתחות העזרה לערבים? היו צריכים להסביר שפסגת הגלות קרתה דווקא אז. הם והרב גורן היו צריכים להפסיק לומר הלל ביום העצמאות, ויום ירושלים בשנה המכונה 67 כאשר "חרב הבית בשלישית" היה אמור להיות יום אבל לאומי, -היהודים פינו את מקום המקדש וויתרו על הזדמנות הפז להקים שם מזבח. השאלה מופנית לזני הציונות הדתית הרשמית, ולחברי "קדושת-ציון"- למה לא פרשו מהציונות ברגע שמסרו את הר הבית לערבים, וגנזו את חלומם לבנות מבנה במקום המקדש?
אינני יודע מה הם יענו, אבל אם יורשה לי להגיד את האמת שעומדת מאחורי הדברים.
לא אכפת להם הר הבית, לא בית המקדש, ולא הקורבנות. רק הלאומיות והציונות מעניינים אותם. ודוקא לכן, כפי שאת מנהיגי המדינה הפחיד שיהיה את הר הבית בידיהם, גם את המשיחיים הללו זה מפחיד ממש. כי אילו יבנה הבית, יקיץ הקץ על הלאומיות, החילוניות תהפוך לבדיחה עצובה, ומאחר והם לחלוטין מאמינים בחזונו של הרצל ממילא אין כאן שום שאלה.
ובקיצור, שווה לוותר על כל מה שיכלו להרוויח, רק שלא יהיה דבר שירחיק את האנשים מלאומיות. רק לא זה!
יסוד זה מיסוד תכונות הנפש, והזיהוי הנכון לדעת מה הערך הדוחה כל ערך אחר, יכול להוות משקל אצל כל אדם לעצמו, ולהבחנה ציבורית...
לא ברור שאדם יידע לזהות, ומסתבר שלא יאמר זאת מעל השולחן, אבל בשעת מבחן כשיעמדו אצלו ערך מול ערך, ויצא זה אשר ידו על העליונה... כך נבחן את עצמנו- נדמיין סיטואציה של שתי ברירות- ונחליט! באומץ רוח!
בחרנו בדרך ה', הנפנו דגל תורני- התורה היא חיינו!
