רבינו יעקב 'תם' בר מאיר [תת"ס - תתקל"א]
[אוחיל את פני הקוראים שיואילו בטובם לתקנני בעצה טובה והארה, למען אחכם עוד, כאן אציע מה שעלה בחכתי]
רבינו נולד ברומרוג שבצרפת בשנת תת"ס (וי"ח) לאביו הגדול ר' מאיר, הלא הוא חתנו של רש"י הקדוש - בעצם ר"ת הוא נכדו של רש"י, ואחיו הצעיר של ריב"ם - ר' יצחק, ורשב"ם - ר' שמואל.בפן הכללי האחים הקדושים הללו היו ענקי בעלי התוספות כמוש"כ ר' דוד קונפורטי ב'קורא הדורות' (פ"ג ד"ה גם) וז"ל "גם בדור ההוא של הראב"ד והרמב"ם היו תלמידי רש"י, והם רבותינו הצרפתים בעלי התוס', ומגדולי תלמידיו הם בני בִּתו של רש"י ז"ל והם שלשה אחים" וכו'.
הייתה להם עוד אחות שהיא אמו של ר' יצחק [ר"י הזקן] מבעלי התוספות העיקריים, שכן ראינו בטור (יו"ד שמא) "כתב ר' יצחק כשנפטרה אמי מורתי הודיעו הדבר לר"ת שהיה אחיה והיה דר בעיר אחרת".
רבינו זכה בחייו לתורה וגדולה במקום אחד, שהיה עשיר גדול כמובא בכמה מקומות ('סדר הדורות' ד'תתק"ל, 'ליקוטי מהרי"ל' ליקוטים אות פ"ג, עיי"ש).
רבינו ניצל 'בעור שיניו' ממסעי הצלב (- השניים, בשנות תתק"ו - תתק"ט) וכבר הוצא להריגה, אך ניצל בדרך ניסית ביותר אחר שסבל, (ראה ב'ספר הזכירה' לר' אפרים בר יעקב מבונא, בערכו).
| שבחיו מי מנה
ר"ת היה הגדול באחיו, והיה מיוחד וענק בקנה מידה נדיר אף ל'דור דעה' זה, היה אסור לנו להזכיר משפט זה אם לא שהזכירוהו גדולי הדורות שאחריו כמה פעמים.ר' יצחק בר ששת (שו"ת הריב"ש סימן שצד) כותב וז"ל "המאור הגדול רבינו שלמה זצ"ל [-כוונתו לרש"י ז"ל] והמאור השני רבינו יעקב איש תם, אשר כמוהו בפלפול לא נהיה מאחר שהתלמוד נחתם!, תלמוד ערוך בפיו ושגור, סיני ועוקר הרים וטוחנן זה בזה, מפלפולו ועומק שכלו ורוחב בינתו, וכו', וכל חכמי ישראל הנמצאים היום כולם כקליפות השום וכגרגיר שומשום נגד אחד מתלמידיו הקטנים!".
וכתב הראב"ד בספר הקבלה* וז"ל "ושמענו שבארץ צרפת היה חכם גדול ורב מובהק במדינת רומרוג שמו ר' יעקב, ה' ישמרהו ויחייהו ויזכהו ללמוד וללמד ולהרביץ תורה בישראל" ע"כ. ('קורא הדורות' פרק ג)
*שלשה ראשונים אשר "ראב"ד" נקראו; א. בעל 'ספר הקבלה' [תת"ע – תתק"מ]; ב. בעל 'ספר האשכול' [תתמ"ה – תתקי"ט] רבו של הרז"ה; ג. בעל ההשגות – חתנו של השני [תת"פ – תתקנ"ט].
ה'בית יוסף' מכנה אותו 'מריה דתלמודא' - כהגדרה הלכתית! (יו"ד סי' שלא ד"ה "ודוקא בלוקח"), וז"ל באריכות "ואף על פי שכתבו שם התוספות דריב"ם - משני איפכא וכו' - לא חשש רבינו [הטור] לכתוב אלא דברי רבינו תם משום דאיהו מריה דתלמודא טפי". אתה רואה את יחס הטור למחלוקת בין ר"ת לריב"ם – אחיו.
אף ה'אור זרוע' (הל' ערב שבת סי' לג) שהיה כמעט בן דורו [רבו של מהר"ם מרוטנבורג] כתב "הדבר ידוע גודל ליבו של ר"ת שהיה בידו להתיר השרץ!".
רבינו היה בידידות גדולה עם ר' אברהם אבן עזרא ואף מזכירו בחיבור התוספות, (במסכת ר"ה יג. תוד"ה דאקריבו ואף בקידושין לז: תוד"ה ממחרת וכן בתענית כ: תוד"ה בהכינתו שמוזכר שם).
וז"ל 'שם הגדולים' (מערכת גדולים אות א סעיף פט), "ובספר 'עומר השכחה' יש שיר אשר שר ר"ת, שכותב בכבוד גדול להראב"ע, וז"ל "אבי עזרי ישיבוהו סעפיו, אשר נתן ידידו בין אגפיו, אני עבד לאברהם למקנה, ואקדה ושתחווה לאפיו". ה'אבן עזרא לא נשאר חייב, וכך כתב, חרז, "הנכון אל אביר עם אל ורועם, להשפיל ראש במכתב אל בזוי עם, וחלילה אל מלאך אלהים, אשר יקוד וישתחווה לבלעם".
באופן כללי היה לעיתים מתפייט, כדאיתא בתוס' בע"ז (לד. ד"ה דורדיא דארמאי) שנחלק עם ר' אפרים גיסו, וכותב לו בחריפות ושנינות כחד, "המורה יורה כבן סורר ומורה, ועלי יערה רוח הבורא" כמובן שהיה בחינת את והב בסופה, כדמצינו אצל הרבה גדולים.
| ביאור שמו היוצא דופן
הסיבה שמכונה 'רבינו תם', והרי יעקב קראו שמו, הביאו כמה טעמים א. משום 'יעקב איש תם יושב אהלים' ושמו יעקב, ובאמת היה מתמיד גדול והצמידו לו את השם הנ"ל, (כן הביא ה'קורא הדורות' פ"ג ד"ה אות י) ב. כתוב בתו"כ (בחוקותי עה"פ "וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם" כו ו) "זהו המשיא את בתו ונותן לה ממון הרבה ולא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו, נמצא קובר את בתו ומאבד את ממונו", אך איתא בתוספות בכתובות (מז: ד"ה כתב) שכל מה שמקנה האב את ממונו זה על דעת שתהנה בתו, ואם מתה בתו חוזר הממון, וז"ל "והורה ר"ת הלכה למעשה בחתן אחד שמתה אשתו והיה אבי הכלה מוחזק בנדוניא ופסק לה דלא זכה הבעל מכח שמעתין דהכא, ועוד תיקן - לא מכח ההלכה, שאפילו בעל מוחזק שיחזיר אם מתה בתוך שנה", אז ממילא הוא ביטל את הגזירה של "ותם לריק"!. דרוש יפה אך ממשיך התוס' "וחזר בו בסוף ימיו", והאמת שפסק זה כתב ר"ת אף ב'ספר הישר' שלו (סימן תתפ"ח).כוחו היה רב. מסופר על ה'חפץ חיים' שדיבר במעלתו, ובין השאר סיפר שפעם כשלמד רבינו עם תלמידיו את הגמ' בגיטין (נז.) גבי אותו האיש ועונשו בצואה רותחת, וקשה היה להם לתפוס את עומק הדין, אמר להם שיכול בכוחו להראות להם אותו רק שיזהרו לא לצחוק עליו כי מראהו משונה, והורידו רבינו בכוח תורתו, וכולם נבעתו מאימת הדין, רק שאחד התלמידים גיחך עליו וצחק בעל כרחו, ומאותו הרגע לא פסק הסירחון מאותו התלמיד ('נפלאות הצדיקים' עמ' 869).
נודעה מחלוקתו עם סבו הגדול, אודות הנחת פרשיות התפילין (עי' שו"ע או"ח לד א). וכתוב בספר 'אלף כתב' (אות רפ"ד) שבעת שכתב רש"י את תפיליו, ישב נכדו על ברכיו, והסיט את ידו, ונפסלה הפרשה. וכעס עליו רבינו שלמה - כעס הפנים, וראתה את זה בתו יוכבד - אמו הצדקת דר"ת, ואמרה לאביה "הנח לו כי בלאו הכי יבוא יום והוא ישיג על התפילין שלך".
מתלמידיו: הר"ש משאנץ, ר"א ממיץ, רבינו חיים כ"ץ ועוד רבים, (מהרש"ל בהקדמה ליש"ש מסכת ב"ק).
רבינו הגדול נפטר בד' תמוז ד'תתקל"א [ב'קורא הדורות' פ"ג כתב תתק"ל] ומובא בתוספות בכתובות (קג: ד"ה אותו היום) שתלמידו ר' חיים הכהן אמר עליו "אלמלא הייתי כשנפטר ר"ת ז"ל, הייתי מטמא לו!".
זכר צדיק לברכה.
