פתיחה לדיני המוחזק חלק ב'

במאמר הקודם נתבאר דסיבת הדין דבממון אין הולכין אחר הינו משום דבממון הדין נקבע ע"י דין המשפט הילכך כלל ליכא מקום לדון בתר המציאות דמקודם דכיון דאיכא דין לא להוציא מיד המוחזק שוב ליכא ספק בהנהגה ושוב לא נוהגים לכל דיני הנהגות התורה.

אמנם מצינו דאיכא כמה שיטות בדבר לבאר דיני משפטי הממון.

והנה ראשית נראה לבאר שיטת הגרש"ש שכתב דכל דיני הממון תלוים בדין משפט השכל בלבד וע"ז נתחדש דיני התורה התלוים בבעלות כגון גזל דהיינו דהדין לא לגזול הינו ממי שהמשפט מורה דלא הזכות לשלוט בדבר, ואף דבהשקפה ראשונה הדבר תימא דמה שייך דיהיה דין ממון אילולי דין התורה הרי עד כמה דליכא סיבה שינהגו כן שוב הכול תלוי ברצון בני אדם ותלוי מה יבחרו לעשות.

אלא ודאי כפי שכתב הגרש"ש בהמשך דבריו דאיכא דברים שאף דליכא כוח המחייבם מ"מ כך ראוי לעשות ע"פ צורת קיום העולם ובכדי לבאר זאת נראה לבאר בהקדם דאיכא ב' מושגים א. "חוב-הכרח" ב. "ראוי", ובביאור הדבר דהמודג חוב הינו דבשביל למלות צורך ומטרה מחויב האדם לעשות דבר כלומר דאין מציאות לחוב מידי לעצמו דהרי אם בחירתו הינה שלו לקיים המטרה שוב ליכא חוב מידי דבאמת הדבר הינו יחסי ביחס למטרה כמה רצונו בקיומה ודוגמה לדבר דאף החולה אינו מוכרח לקחת תרופה לחוליו אלא מחמת חפצו בחייו אמנם אם אינו חפץ חיים שוב ליכא חוב מיידי.

אמנם המושג ראוי אינו כן דמשמעותו ביחס לעולם מה ראוי להעשות ואינו מטרתו האישית ואף דבאמת אינו מחויב עדיין לעשות הדבר הראוי דאם רצונו לעשות היפך הראוי והיפך קיום העולם ליכא סיבה המעקבתו מכך, והיינו דכל עניין החוב הוא דבשביל לקיים הדבר הראוי הוא מחוייב לנהוג כפי מה שראוי לנהוג.

ולפי"ז כל חוב ממון הינו דע"מ לעשות המנהג הראוי בממון מחויב לנהוג כמשפטי הממון כגון להחזיר ההלוואה וכדו', וא"כ שפיר שייך למימר דדין התורה הינו דמי שראוי לקיום העולם שהוא יהיה הבעלים לו הדין לשלוט והלוקח ממנו חשיב גזלן וע"י זה נעשה מחויב נמי ע"פ דין תורה דהיינו דבשביל לקיים דין התורה מחויב לעשות כן.

ולפי"ז צריך לומר דהכא נמי עניין הכפיה לעשות כן הינה דבכך שמכהו גורם דנעשה לאדם סיבה נוספת לחיובו בקיום הדבר הראוי דבשביל שלו יכהו מחויב לעשות כפי הראוי בעולם.

ומעתה זהו ביאור דברי השערי יושר במשפטי הממון ומבואר שפיר מ"ט היכא דאיכא ספק מי הראוי ע"פ משפט השכל לשלוט שוב עד כמה דאיכא דין דלא נוציא שוב חשיב דהיום קיום העולם הוא שנשאיר אצל המוחזק בדבר ולפי האמור לעיל שוב ליכא לראשון שום סיבה לשלוט שכל זמן דהמציאות מסופקת ליכא כלל סיבה הגורמת שיהיה לו דין לשלוט דכל סיבתו עד עתה הינה רק משום דכך ראוי לקיום העולם וא"כ שוב המוחזק חשיב בעלים גמור ודינו לשלוט אינו מוטל בספק כלל ושפיר מה שהקשה על דברי הקונה"ס דלא שייך לתלות זאת בדין ספק דהרי ליכא סיבת גזל מידי משום דאינו שולט בדבר דאיכא צד דראוי לשני.

אלא דהקונה"ס פליג על דברי השערי יושר דכתב דאיכא סיבת העולם דהיא סיבת הבעלות אלא סבר דודאי דהוה דין תורה לנוהג הדבר לבעלים אלא דלא ככול איסורי התורה דהתורה קבעה הדין לאיסור והיתר גרידא אלא דהכא ראשית קבעה התורה למי ראוי הממון דהיינו למיששולט בתחילה ולבתר כן קבעה התורה דהעובר על ניהוג זה עובר באיסור גזל וא"כ סבר הקונה"ס דתרוויהו דין תורה גם עצם דין הבעלות וגם הדין לא לגנוב מדין הבעלות.

ומעתה שפיר שייך למימר דלעולם סיבת הדין הינה למי שהוא בעלים ע"פ האמת אף דעתה המציאות מסופקת מי הוא וא"כ אף דיהיה דין כיצד לנהוג מ"מ לא יצא הנידון מכלל ספק מי הוא הראוי לשלוט בדבר ע"פ האמת, אמנם עדיין צ"ב לפי זה מה תירץ על קושיית הר"י בסאן.

אלא דבשביל לבאר עניין זה נראה להקדים בעניין הבעלות דאף אם נאמר דגדריה ופרטיה קבועים בבריאה או דנאמר דנקבעו ע"י תורתינו הקדושה מ"מ צורת הדבר שנקבע הינו דאדם הנעשה שליט על הממון הוא הראוי מכן והילך לשלוט ומעקב בכך על יתר בני אדם לשלוט בממון וא"כ שייך לדון במי שגנב ממון מחבירו האם אסור בממון כי אינו שלו או דילמא משום דאיכא בעלות השני האוסרתו מכך, ולפי מה שנתבאר עתה צריך לומר דכל דין גזל הוא רק משום דאיכא לדין הבעלות של הראשון המורה דהממון מיוחד לראשון.

ומעתה שייך לבאר תירוצו דבדין מוחזק נאמר דהמוציא מחבירו עליו הראיה כלומר דעד דליכא ראיה ממשיכים כפי הנהוג עתה (ובסיעתא דשמיא נדון כיצד במאמרים הבאים) ולא להוציא מיד המחזיק אלא דמ"מ לפי דבריו ודאי דין התורה מורה שסיבת הבעלות קיימת לבעלים ע"פ האמת דדין הבעלות אינו מה דאנו מתייחסים לממון אלא מה שנתחדש בתורה וכלפי שמיא גליא למי ראוי הממון אלא דמ"מ אנו לא יכולים להוציא ממון מספק.

ואם נקשה א"כ שוב הדרה קושיה לדוכתא שנחשוש לאיסור גזל תשובה בדבר שלא משום דאף דע"פ האמת ראוי דהראשון ישלוט בדבר מ"מ עתה כשאין בכוחו לעקב ע"פ דין מהשני שוב אין בבעלותו למנוע שליטת השני ושוב יכול לשלוט.

ומעתה מתורץ שפיר נמי מה שכתב ההר"י באסן לתרץ דאי נזכה התובע אף הוא אסור מספק והקשה השערי יושר מ"מ נחשוש אף לנתבע והביאור דלא דעד כמה דלתובע ליכא כך ודאי לעקב מהתופס שוב לא צריך לחשוש לאסור גזל דאיסור גזל נאמר רק ממי דיכול לעקב ע"פ דין.

ולגבי מה שהקשה השערי יושר דמ"מ מה מקורו לזה דדין גזל נאמר על הספק שייך לתרץ נמי דעד כמה דדין התורה דבעלות נתחדש בדרך של דין למי ראוי לשלוט ועל זה נאמר דין איסור גזל ע"כ דאם עתה מספק הדין לשלוט אינו שייך למי שע"פ האמת אלא למי שמחזיק מספק ודאי שלא יתחדש נמי איסור גזל משא"כ בשאר דיני התורה דאינם כן אלא איכא איסור מחמת מציאות הדבר זה ודאי תלוי ע"פ האמת ובזה בעינן לחידוש התורה דאינם על הספק.

ומה שהקשה דבספק כגון ספק נוכרי דלמ"ד גזל עכו"ם אסור לא מצינו שיהיה מותר משום דאיכא ספק איסור גזל דהתם הספק אינו האם יש לו בעלות דהבעלות מבררת אלא דאיכא ספק האם היא אוסרת ועל זה אין דין משפטי המורה כיצד לנהוג שיתיר את הממון.

ובעז"ה במאמרים הבאים נבאר צורת ההנהגה וגדריה