בגמ'. אמר רב קרן כעין שגנב, כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין ... ת"ש שמינה והכחישה תשלומי כפל ודו"ה כעין שגנב, התם נמי משום דאמרינן ליה מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא.
(ראשית, צריך להתבונן במילות הגמ' ב"התם נמי", הרי לכאו' ב' ענינים נפרדים הם - אנא פטימנא ומה לי קטלא, ולפי הגרש"ש שמובא להלן מיושב שפיר, ובלא"ה אפשר שאין לדקדק בכך, והכוונה שגם בזה לא קשה על רב.).
לא ברור כ"כ מה שייכת טענה זו, הרי ס"ס ההכחשה עצמה לא מחייבת דו"ה, וא"כ ודאי שיש הבדל בין קטלא כולה לקטלא פלגא, ומדוע יתחייב כשעת הקטלא פלגא. ולכאו' הי' אפשר לו' שהיות וסוף דבר טבח האדם את הבהמה, עתה אנו רואים את ההכחשה שפעל בבהמה כהתחלת הטביחה שלה. אך קשה הדבר ממכירה, שם מדוע ההכחשה שייכת לטביחה לפי"ז, וכן משמע שגם בכפל סתם (בלא טבח ומכר) אמרינן להאי סברא דמה לי כו', ולפי"ז גם בזה אינו שייך. ועיי' להלן בביאור דברי רש"י.
יל"ע מדוע לא תרצה הגמ' שהתם כשהכחישה בעצמו הרי דא"א למימר שיתחייב כשעת הגניבה שכן לא מצינו חוטא נשכר (וכפי שכ' הרא"ש להאי טעמא גבי תברא ושתיה).
וצ"ל שא"א למימר סברא זו ד"שלא יהא חוטא נשכר" בהקשר של גזילה, שכן עד כמה שנרצה באופן כזה למנוע את שכר החוטא יש בדבר פגיעה בתקנת השבין. והיינו, שמכח תקנת השבין לא אומרים שלא יהא חוטא נשכר בעניין זה. אך אין זה מסתדר עם דברי הרא"ש שבתברא או שתיה מעמיד את הדין על סברא זו.
אכן בבנין שלמה, כתב להדיא דהוא גופא פי' הגמ', דמה שאמרינן מה לי קטלא כולה כו', היינו שהיות ועכשיו התחיל את החסרון בהכחשתו ודאי שלא יהא חוטא נשכר לפוטרו על מה שהפחית בדמיה.
תוס' מקשים (ד"ה מה לי) על רש"י שפי' דההכחשה אתחלתא דטביחה היא, ולכן משלם כשווי של שעה זו, שכן גם אם הי' משלים את ההריגה בצורה שבה הכחיש לא הי' מתחייב דו"ה מדין טביחה, וא"כ מה שייך הדבר לטביחה, ויל"ע כיצד יענה רש"י על קושיה זו.
ונראה דיש לבאר בדברי רש"י, כעין שהתחלנו ליישב גבי היכא שלבסוף טבח, ולו', דבאמת כל היכא שלבסוף השלים והחסיר את הדבר, הרי שמתייחסים א"כ להכחשה שפעל לפני כן כתחילת החסרת הדבר, ואע"פ שהמשיך את החסרון בדרך אחר, כיוון שעכ"פ המשיך במהלך החסרון הרי שמצורפת לכך ההכחשה שפעל בתחילה, וע"כ מגדיר רש"י את ההכחשה הזו כאתחלתא דטביחה. ולכן יהא הדבר נכון לא רק היכא שלבסוף טבח, אלא גם כאשר מכר, היות ומדובר בהשלמה של החסרת הדבר מבעליו, ע"כ רואים עתה את פעולת הכחשתו הראשונית כהתחלה לאותה מכירה. וממילא גם ל"ק קושיית התוס' ע"ד רש"י, שכן אע"פ שאם הי' הורג את הבהמה בדרך בה הכחישה לא הי' מתחייב ע"ז דו"ה, מ"מ כל שהשלים החסרון באופן שאכן מחייב דו"ה, רואים את ההכחשה כתחילת חסרון זה, ועל כן יתחייב את דמי הדו"ה כשווי הדבר בעת ההכחשה. ובפשטות משמע שכך למד הנימו"י ברש"י, שכן הק' על פירושו את קושיית התוס' וכ' דמ"מ היות ולבסוף טבח אז אמרינן דלמפרע התברר שהתחיל מהלך הטביחה כבר במעשה ההכחשה, עיי"ש בדבריו[1], ועוד חידוש שעולה מדבריו של הנימו"י, הוא שלמד דכוונת רש"י היא כביאור ר"י בתוס', ועיי' בזה להלן.
אך עדיין קשה גבי חיובא דכפל, דמה שייכת בזה הסברא שכ' רש"י שההכחשה היא תחילת הטביחה. ואפשר לו' בזה דבאמת גבי כפל מעיקרא לק"מ, וגם לפי רש"י שהוצרכנו לקרא כדי לו' שישלם הקרן כעין שגנב, אחר וחידש זאת הפס' רק גבי קרן אז אין הו"א לו' שבכפל כאשר השביחה הוא ישלם כדהשתא (או כפי שבארנו ברש"י לעי' באופן נוסף), וכל ההו"א דלא מצי למימר אנא פטימנא וישלם כדהשתא הוא דווקא בדו"ה שעשה מעשה נוסף, כפי שדייקנו לעי' מדברי רש"י.
ובבנין שלמה שצוין לעי', כתב דמתורצת קושיית התוס' על רש"י מכח ההבנה שיסוד הסוגיא של "מה לי קטלה כולה" עניינו שלא יהא חוטא נשכר, דמכח האי טעמא, אף אם לא הי' מתחייב על הריגה בדרך זו, לא ייתכן לפוטרו על מה שהופחתה הבהמה בדמיה בידיו, וע"כ למימר שחשיב זה כבר כתחילת הטביחה.
ולפי כל מהלך דבריו, יימצא דנימא שאמנם הטעם שעומד מאחורי דין הסוגיה, הוא ש"לא יהא חוטא נשכר", רק שלמעשה צורת הדין הוא שמחייבים אותו כפי השווי שלפני שעת ההכחשה הראשונית שכן מגדירים בזה את תחילת הטביחה.
עוד יש ליישב לפי מש"כ הגרש"ש (סי' ל"ו ד"ה ובביאור) דכל דרישת התו' שישלם הדו"ה כדהשתא הוא על השווי כדהשתא של הבהמה מכח טבעה בהוכחשה או הושמנה מאליה, אך כל שיש התערבות של הגזלן שהובילה לכך זה אינו נכלל א"כ בדין של הכדהשתא. ובי' בזה כוונת הגמ' הן בפטימנא והן במה לי קטלה כולה, שעד כמה שהשינוי בגוף הבהמה לא הי' טבעי אלא בא ע"י הגזלן אי"ז שייך לדין כדהשתא. ולפי"ד א"ש דברי רש"י, די"ל שאע"פ שהריגה בצורת הכחשה זו לא היתה מחייבת דו"ה, עכ"פ היות ובתחלת הכחשה זו שנעשתה על ידו כלה שינוי הבהמה הטבעי והתחיל שינויה ע"י מעשי הגזלן, אז ממילא זה סוף הזמן ששייך הדין כדהשתא, וממילא גם הדין כדהשתא הוא לשלם כעין שגנב בכה"ג.[2] וזהו מש"כ רש"י שההכחשה היא תחילת הטביחה, היינו תחילת החסרת הבהמה ע"י הגזלן (כפי שמגדיר שם הגרש"ש שזה גופא הטעם שודאי אין כוונת התו' לשלם כדהשתא גם אחרי שטבח אותה, וא"כ גם בהתחלת טביחה כ"ה).
ואפשר לבאר דמה שהביאו התוס' בתירוצם הב' בשם ר"י הוא גופא האמור בכוונת רש"י (וכפי שהבאנו לעי' שלמד הנימו"י). אמנם, לפי הדרך הב', של הבניין שלמה בדברי רש"י, דרואים את ההכחשה כהתחלה ממשית של מהלך הטביחה משום שלא יהא חוטא נשכר, קשה לבאר בדברי ר"י שזו כוונתו, שכן בדבריו משמע שעיקר העניין הוא שזה הי' המעשה הראשוני של הגזלן בחפץ ולכן נמדד חיובו לפי שלב זה. אך לפי ב' הדרכים האחרות שהצענו, נראה שאפשר להבין שרש"י ור"י נתכוונו לדבר א'. והיינו שלדרך הא' בה בארנו לעי' את דברי רש"י, שהיות והשלים לבסוף חסרון גמור בבהמה רואים עתה את הפעולה הראשונית כהתחלה לחסרון זה, אפשר להבין דזו גם כוונת ר"י, ולכן מתחייב לפי שעת עשייתו הראשונה, שהיא תחילת מהלך החסרת הבהמה. ולדרך האחרונה, בה בארנו דברי רש"י ע"פ דברי הגרש"ש, שתחילת עשייתו של הגזלן היא שלב הסיום להגדרת החפץ במצבו כגוף הגזילה ללא שינוי חיצוני, ולכן חל רק ה"והשיב" רק על החלק הזה, ממילא אפשר דגם לפי ר"י היא הסבה שמחמתה החיוב נקבע לפי השווי בזמן מעשה זה.
אכן בתור"פ הבין את ד' ר"י שכל שבא' ההכחשה על ידו ודאי משלם כפי שהי' שוה לפני ההכחשה, ונראה שלמד א"כ בדברי ר"י כיסודו של הגרש"ש.
בפירוש הראשון של התוס' (שם) כתבו דכשם שבטביחה מתחייב לשלם כשווי הדבר לפני השינוי (שמחמתו קנה את הגזילה), כשעוד הי' בבעלות הגזלן, כ"ה נמי בהכחיש שמתחייב לשלם כשווי הדבר לפני השינוי, ובזה אמרה הגמ' "מה לי קטלא כולה" כו'. אך אינו מובן לפי"ז, אם העניין הוא השינוי, ושישלם הדבר כשעה שלפני השינוי, מה שייך לו' "מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא", ודאי חילוק טובא איכא בינייהו, שבלא קטלה כולא לכאו' עדיין אין כאן שינוי הקונה (ואולי יש כאן, צ"ע).
בפירושם הב', כתבו התוס' דכמו שלמ"ד שאינה לשחיטה אלא לבסוף מ"מ משלם כשווי הבהמה לפני השחיטה, כך יהי' הדין כשהכחישה שישלם כשווי הבהמה לפני ההכחשה. ולא ברורה כוונתם, האם היסוד הוא שכל שפעל בידיו את חסרון הדבר משלם כשוויו לפני החסרון הזה, א"כ האם אין מדובר ב"לא יהא חוטא נשכר".
יש להבין את כוונת התוס' בתירוצם הא', מצד מה ישנה השוואה בין "קטלה כולה" ל"קטלא פלגא", הרי מבואר מדברי התוס' דבקטלה כולה היות ונשתנה הדבר וכעת קנאו הגזלן, היא הסבה לכך שישלם כשווי הדבר מעיקרא, בזמן שעוד הי' בבעלות הנגזל. וא"כ דבר זה אינו שייך בקטלא פלגא, שהרי היכא שהכחישה ואח"כ טבחה א"א לו' שקנאה בשינוי זה, שכן א"כ לא הי' מתחייב כלל בדו"ה שכן "שלו הוא טובח". וכה"ק הרעק"א והגרי"ז בדב' התוס'.
וברעק"א נקט מכח קושיה זו, דדברי התוס' שבקטלא כולה קנאה הגזלן אינם בדווקא, וכוונתם לבאר ד' הגמ' אליבא דהמ"ד ששינוי אינו קונה, ואעפ"כ משלם כדמעיקרא. ועפר אנחנו תחת כפות רגלי רבינו הרעק"א, אך דבריו דחוקים ביותר, שכן כ' התוס' להדיא שסבת התשלום כדמעיקרא בקטלא כולה הוא מחמת מה שקנאה בזה וכבר ל"ה של הנגזל עתה.
ובתור"פ כתב לבאר בתירוץ הגמ', שאע"פ שבהכחישה אין שינוי הקונה, מ"מ ע"י השינוי מוגדר הדבר שהחפץ הקיים עתה אינו החפץ הגזול עצמו, שכן נעשה בו שינוי, ולכן משלם על שוויו הראשוני כשעוד הי' עצם החפץ הגזול[3]. ונראה בפשט דברי התור"פ, שלא חזר בו ממה שלמד בקושייתו – שהסבה לכך שמשלם כדמעיקרא בקטלה כולה, הוא משום שקנה את הבהמה, כד' התוס', ומ"מ למד שמשווה הגמ' ב"קטלה פלגא" שגם בזה ישלם כדמעיקרא מהסבה שנקט. וא"כ לכאו' צ"ע בדבריו, מה שייכת השוואת הגמ' בין קטלא כולא וקטלה פלגא, אם הסבה השייכת בקטלא כולה היא לא זו שמחמתה אמרינן שגם בקטלא פלגא ישלם כדמעיקרא, הרי להתור"פ מדובר בב' סיבות נפרדות.
ונראה לבאר בדבריו, שהשוואת הגמ' היא בין ב' הסיבות הללו. והיינו שכוונת הגמ' למימר, שכשם שכאשר החפץ כבר אינו של הנגזל ודאי שא"א לחייב את הגזלן כשעה זו, כך גם כשהחפץ כבר אינו החפץ הגזול עצמו, א"א לחייב את הגזלן כתשלום שעה זו.
ולפי"ז נראה לבאר שזו גם כוונת התוס', שאמנם ודאי למדו שהשוואה בגמ' היא מקטלא כולה למ"ד ששינוי קונה, וששם סבת התשלום כדמעיקרא היא שכעת זה כבר לא של הנגזל, ושלא כד' הרעק"א. אלא שלזה הגמ' משווה, שגם כאשר קטלא פלגא וכבר החפץ אינו עצם החפץ הנגזל, א"א לחייבו כדהשתא.
ואולם ראיתי מי שהק', שלא ניתן לבאר את ד' התוס' ע"פ דברי התור"פ הללו, שכן דווקא הר"פ יכול לו' כן, שהעקרון בקטלא פלגא הוא שאחר כחש הבהמה כבר אי"ז החפץ הנגזל עצמו, שכן כ' הר"פ דיבור אח"כ שבכחש או בנתפטמה ממילא ג"כ אינו משלם כדהשתא וגם בזה לא עומדים ד' רב שכן כבר אי"ז גוף החפץ הנגזל. אך התוס' סברו שבנתפמה ממילא מצינן לאוקמי לד' רב, וא"כ לשיטתם מבואר שס"ל שהשבח דממילא כן מוגדר כחלק מגוף הבהמה הגזולה ומחמ"כ משלם כדהשתא בזה. וממילא לכאו', אליבא דהתוס' א"א לו' שהיסוד שהשווה כאן לקטלא כולה, הוא כד' הר"פ – שגם כשהחפץ כבר אינו החפץ הנגזל א"א לחייבו כדהשתא, שכן בכחש דממילא צ"ל דלפי התוס' חשיב כחלק מהבהמה הגזולה[4].
אך נראה דאין לדחות בכך לביאור זה בד' התוס', שכן י"ל, שכל מה שסברו התוס' שהשינוי הטבעי מוגדר כחלק מהבהמה הגזולה הוא דווקא לגבי פיטום ושבח, אך לגבי כחש, אכן יסברו התוס' שגם בבא ממילא ל"ה חלק מגוף הבהמה. ונבאר חילוק זה בא' משני אופנים, או באופן יותר פשוט ושטחי, שהשבח זה דבר שאמור לקרות לבהמה באופן טבעי, וממילא נידון כחלק מגוף הבהמה הנגזלת, אך בכחש שבד"כ אמורים למנוע את הגעתו לבהמה, אין זה מוגדר כן. או שנגדיר באופן יותר מחוור, שלמעשה כל שמדובר בשינוי שלילי, של העדר, א"א לכלול אותו בגוף הבהמה הגזולה, משום שדווקא כשמיירינן בשינוי של שבח אפשר לומר שמה שנתווסף בבהמה כבר הי' "טמון" בה בכח משעת הגזילה, אך כשמדובר על הכחש שנוצר בה, קשה להגדיר שמה שנחסר ממנה כבר הי' טמון בה. ועדיין יל"ע בזה.
והגרי"ז (הובא בס' אהל ישעיהו) ביאר שהשוואה בין קטלא כולה לקטלא פלגא, היא לעניין זה שכל שהדבר לא בעין לא ניתן לקבוע את חיובו כשעת העמדה בדין, שכן אין את מה לשום בשעה זו (כיסוד אביו הגר"ח). ולכן בי', שמשווה הגמ' ואומרת שגם בקטלא פלגא, היות והכחש כבר אינו בעין, ממילא א"א לשום אותו כשעת העמדה בדין. אך דבריו אינם מובנים כלל, ראשית, לא כ"כ ברור אם הוא בא להכניס זאת בבי' דברי התוס', ואם זו כוונתו, הרי שזה דחוק טובא לו' כן בדברי התוס' שבפשט דבריהם בקטלא כולה העניין שמחמתו משלם כדמעיקרא הוא השינוי, כפי שתמהנו לעי' על דברי הרעק"א. בנוסף, עצם הרעיון בדבריו אינו מובן, מה שייכות יש בו לגבי כחש, וכי מה אכפ"ל שהכחש עתה אינו בעין, ס"ס איננו באים לדונו ולחייבו על הכחש, אלא לחייב אותו על הבהמה כפי שהיא לאחר הכחש, ואה"נ דנחייבו רק על מה שבעין בשעת העמדה בדין, ועדיין יהא אפשר לחייבו על הבהמה כדהשתא.
[1] והעמיקו האחרונים לבאר הסבר זה, ע"פ מה דאמרינן לקמן (סז: - סח.) דא"ר עקיבא שהגזלן חייב דו"ה על טביחה ומכירה "מפני שנשתרש בחטא", ועל כן היות ועניין חיוב הטביחה הוא העמקת החטא וההשתרשות בו, מובן ששייכת גם החסרה של הכחשת הגזילה למהלך זה.
[2] ובזה תירץ את קושיית המצפ"א המובאת לעי' גבי אנא פטימנא בדומה למה שביארנו לעי' בתירוץ החזו"א.
[3] ובמש"כ הר"פ שטוען בכך ש"לאו כחושה גנבי מינך", ודאי שאין הכוונה שהגזלן טוען כך, שהרי אין לו שום סיבה לטעון כך ולחייב את עצמו לשלם שמינה, אלא הכוונה כנראה שכ"ה אליבא דאמת.
[4] לפחות כלפי הנידון של דו"ה, בו מדובר בסוגייתנו. משא"כ לגבי קרן, שממה שהתוס' לא תרצו כהתו"ר של"מ לאוקמי בנתפטמה ממילא כי אז גם את הקרן ישלם כדהשתא, מוכח קצת דלא ס"ל שכלול פיטום טבעי זה בהגדרת גוף הבהמה הנגזלת.
(ראשית, צריך להתבונן במילות הגמ' ב"התם נמי", הרי לכאו' ב' ענינים נפרדים הם - אנא פטימנא ומה לי קטלא, ולפי הגרש"ש שמובא להלן מיושב שפיר, ובלא"ה אפשר שאין לדקדק בכך, והכוונה שגם בזה לא קשה על רב.).
לא ברור כ"כ מה שייכת טענה זו, הרי ס"ס ההכחשה עצמה לא מחייבת דו"ה, וא"כ ודאי שיש הבדל בין קטלא כולה לקטלא פלגא, ומדוע יתחייב כשעת הקטלא פלגא. ולכאו' הי' אפשר לו' שהיות וסוף דבר טבח האדם את הבהמה, עתה אנו רואים את ההכחשה שפעל בבהמה כהתחלת הטביחה שלה. אך קשה הדבר ממכירה, שם מדוע ההכחשה שייכת לטביחה לפי"ז, וכן משמע שגם בכפל סתם (בלא טבח ומכר) אמרינן להאי סברא דמה לי כו', ולפי"ז גם בזה אינו שייך. ועיי' להלן בביאור דברי רש"י.
יל"ע מדוע לא תרצה הגמ' שהתם כשהכחישה בעצמו הרי דא"א למימר שיתחייב כשעת הגניבה שכן לא מצינו חוטא נשכר (וכפי שכ' הרא"ש להאי טעמא גבי תברא ושתיה).
וצ"ל שא"א למימר סברא זו ד"שלא יהא חוטא נשכר" בהקשר של גזילה, שכן עד כמה שנרצה באופן כזה למנוע את שכר החוטא יש בדבר פגיעה בתקנת השבין. והיינו, שמכח תקנת השבין לא אומרים שלא יהא חוטא נשכר בעניין זה. אך אין זה מסתדר עם דברי הרא"ש שבתברא או שתיה מעמיד את הדין על סברא זו.
אכן בבנין שלמה, כתב להדיא דהוא גופא פי' הגמ', דמה שאמרינן מה לי קטלא כולה כו', היינו שהיות ועכשיו התחיל את החסרון בהכחשתו ודאי שלא יהא חוטא נשכר לפוטרו על מה שהפחית בדמיה.
תוס' מקשים (ד"ה מה לי) על רש"י שפי' דההכחשה אתחלתא דטביחה היא, ולכן משלם כשווי של שעה זו, שכן גם אם הי' משלים את ההריגה בצורה שבה הכחיש לא הי' מתחייב דו"ה מדין טביחה, וא"כ מה שייך הדבר לטביחה, ויל"ע כיצד יענה רש"י על קושיה זו.
ונראה דיש לבאר בדברי רש"י, כעין שהתחלנו ליישב גבי היכא שלבסוף טבח, ולו', דבאמת כל היכא שלבסוף השלים והחסיר את הדבר, הרי שמתייחסים א"כ להכחשה שפעל לפני כן כתחילת החסרת הדבר, ואע"פ שהמשיך את החסרון בדרך אחר, כיוון שעכ"פ המשיך במהלך החסרון הרי שמצורפת לכך ההכחשה שפעל בתחילה, וע"כ מגדיר רש"י את ההכחשה הזו כאתחלתא דטביחה. ולכן יהא הדבר נכון לא רק היכא שלבסוף טבח, אלא גם כאשר מכר, היות ומדובר בהשלמה של החסרת הדבר מבעליו, ע"כ רואים עתה את פעולת הכחשתו הראשונית כהתחלה לאותה מכירה. וממילא גם ל"ק קושיית התוס' ע"ד רש"י, שכן אע"פ שאם הי' הורג את הבהמה בדרך בה הכחישה לא הי' מתחייב ע"ז דו"ה, מ"מ כל שהשלים החסרון באופן שאכן מחייב דו"ה, רואים את ההכחשה כתחילת חסרון זה, ועל כן יתחייב את דמי הדו"ה כשווי הדבר בעת ההכחשה. ובפשטות משמע שכך למד הנימו"י ברש"י, שכן הק' על פירושו את קושיית התוס' וכ' דמ"מ היות ולבסוף טבח אז אמרינן דלמפרע התברר שהתחיל מהלך הטביחה כבר במעשה ההכחשה, עיי"ש בדבריו[1], ועוד חידוש שעולה מדבריו של הנימו"י, הוא שלמד דכוונת רש"י היא כביאור ר"י בתוס', ועיי' בזה להלן.
אך עדיין קשה גבי חיובא דכפל, דמה שייכת בזה הסברא שכ' רש"י שההכחשה היא תחילת הטביחה. ואפשר לו' בזה דבאמת גבי כפל מעיקרא לק"מ, וגם לפי רש"י שהוצרכנו לקרא כדי לו' שישלם הקרן כעין שגנב, אחר וחידש זאת הפס' רק גבי קרן אז אין הו"א לו' שבכפל כאשר השביחה הוא ישלם כדהשתא (או כפי שבארנו ברש"י לעי' באופן נוסף), וכל ההו"א דלא מצי למימר אנא פטימנא וישלם כדהשתא הוא דווקא בדו"ה שעשה מעשה נוסף, כפי שדייקנו לעי' מדברי רש"י.
ובבנין שלמה שצוין לעי', כתב דמתורצת קושיית התוס' על רש"י מכח ההבנה שיסוד הסוגיא של "מה לי קטלה כולה" עניינו שלא יהא חוטא נשכר, דמכח האי טעמא, אף אם לא הי' מתחייב על הריגה בדרך זו, לא ייתכן לפוטרו על מה שהופחתה הבהמה בדמיה בידיו, וע"כ למימר שחשיב זה כבר כתחילת הטביחה.
ולפי כל מהלך דבריו, יימצא דנימא שאמנם הטעם שעומד מאחורי דין הסוגיה, הוא ש"לא יהא חוטא נשכר", רק שלמעשה צורת הדין הוא שמחייבים אותו כפי השווי שלפני שעת ההכחשה הראשונית שכן מגדירים בזה את תחילת הטביחה.
עוד יש ליישב לפי מש"כ הגרש"ש (סי' ל"ו ד"ה ובביאור) דכל דרישת התו' שישלם הדו"ה כדהשתא הוא על השווי כדהשתא של הבהמה מכח טבעה בהוכחשה או הושמנה מאליה, אך כל שיש התערבות של הגזלן שהובילה לכך זה אינו נכלל א"כ בדין של הכדהשתא. ובי' בזה כוונת הגמ' הן בפטימנא והן במה לי קטלה כולה, שעד כמה שהשינוי בגוף הבהמה לא הי' טבעי אלא בא ע"י הגזלן אי"ז שייך לדין כדהשתא. ולפי"ד א"ש דברי רש"י, די"ל שאע"פ שהריגה בצורת הכחשה זו לא היתה מחייבת דו"ה, עכ"פ היות ובתחלת הכחשה זו שנעשתה על ידו כלה שינוי הבהמה הטבעי והתחיל שינויה ע"י מעשי הגזלן, אז ממילא זה סוף הזמן ששייך הדין כדהשתא, וממילא גם הדין כדהשתא הוא לשלם כעין שגנב בכה"ג.[2] וזהו מש"כ רש"י שההכחשה היא תחילת הטביחה, היינו תחילת החסרת הבהמה ע"י הגזלן (כפי שמגדיר שם הגרש"ש שזה גופא הטעם שודאי אין כוונת התו' לשלם כדהשתא גם אחרי שטבח אותה, וא"כ גם בהתחלת טביחה כ"ה).
ואפשר לבאר דמה שהביאו התוס' בתירוצם הב' בשם ר"י הוא גופא האמור בכוונת רש"י (וכפי שהבאנו לעי' שלמד הנימו"י). אמנם, לפי הדרך הב', של הבניין שלמה בדברי רש"י, דרואים את ההכחשה כהתחלה ממשית של מהלך הטביחה משום שלא יהא חוטא נשכר, קשה לבאר בדברי ר"י שזו כוונתו, שכן בדבריו משמע שעיקר העניין הוא שזה הי' המעשה הראשוני של הגזלן בחפץ ולכן נמדד חיובו לפי שלב זה. אך לפי ב' הדרכים האחרות שהצענו, נראה שאפשר להבין שרש"י ור"י נתכוונו לדבר א'. והיינו שלדרך הא' בה בארנו לעי' את דברי רש"י, שהיות והשלים לבסוף חסרון גמור בבהמה רואים עתה את הפעולה הראשונית כהתחלה לחסרון זה, אפשר להבין דזו גם כוונת ר"י, ולכן מתחייב לפי שעת עשייתו הראשונה, שהיא תחילת מהלך החסרת הבהמה. ולדרך האחרונה, בה בארנו דברי רש"י ע"פ דברי הגרש"ש, שתחילת עשייתו של הגזלן היא שלב הסיום להגדרת החפץ במצבו כגוף הגזילה ללא שינוי חיצוני, ולכן חל רק ה"והשיב" רק על החלק הזה, ממילא אפשר דגם לפי ר"י היא הסבה שמחמתה החיוב נקבע לפי השווי בזמן מעשה זה.
אכן בתור"פ הבין את ד' ר"י שכל שבא' ההכחשה על ידו ודאי משלם כפי שהי' שוה לפני ההכחשה, ונראה שלמד א"כ בדברי ר"י כיסודו של הגרש"ש.
בפירוש הראשון של התוס' (שם) כתבו דכשם שבטביחה מתחייב לשלם כשווי הדבר לפני השינוי (שמחמתו קנה את הגזילה), כשעוד הי' בבעלות הגזלן, כ"ה נמי בהכחיש שמתחייב לשלם כשווי הדבר לפני השינוי, ובזה אמרה הגמ' "מה לי קטלא כולה" כו'. אך אינו מובן לפי"ז, אם העניין הוא השינוי, ושישלם הדבר כשעה שלפני השינוי, מה שייך לו' "מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא", ודאי חילוק טובא איכא בינייהו, שבלא קטלה כולא לכאו' עדיין אין כאן שינוי הקונה (ואולי יש כאן, צ"ע).
בפירושם הב', כתבו התוס' דכמו שלמ"ד שאינה לשחיטה אלא לבסוף מ"מ משלם כשווי הבהמה לפני השחיטה, כך יהי' הדין כשהכחישה שישלם כשווי הבהמה לפני ההכחשה. ולא ברורה כוונתם, האם היסוד הוא שכל שפעל בידיו את חסרון הדבר משלם כשוויו לפני החסרון הזה, א"כ האם אין מדובר ב"לא יהא חוטא נשכר".
יש להבין את כוונת התוס' בתירוצם הא', מצד מה ישנה השוואה בין "קטלה כולה" ל"קטלא פלגא", הרי מבואר מדברי התוס' דבקטלה כולה היות ונשתנה הדבר וכעת קנאו הגזלן, היא הסבה לכך שישלם כשווי הדבר מעיקרא, בזמן שעוד הי' בבעלות הנגזל. וא"כ דבר זה אינו שייך בקטלא פלגא, שהרי היכא שהכחישה ואח"כ טבחה א"א לו' שקנאה בשינוי זה, שכן א"כ לא הי' מתחייב כלל בדו"ה שכן "שלו הוא טובח". וכה"ק הרעק"א והגרי"ז בדב' התוס'.
וברעק"א נקט מכח קושיה זו, דדברי התוס' שבקטלא כולה קנאה הגזלן אינם בדווקא, וכוונתם לבאר ד' הגמ' אליבא דהמ"ד ששינוי אינו קונה, ואעפ"כ משלם כדמעיקרא. ועפר אנחנו תחת כפות רגלי רבינו הרעק"א, אך דבריו דחוקים ביותר, שכן כ' התוס' להדיא שסבת התשלום כדמעיקרא בקטלא כולה הוא מחמת מה שקנאה בזה וכבר ל"ה של הנגזל עתה.
ובתור"פ כתב לבאר בתירוץ הגמ', שאע"פ שבהכחישה אין שינוי הקונה, מ"מ ע"י השינוי מוגדר הדבר שהחפץ הקיים עתה אינו החפץ הגזול עצמו, שכן נעשה בו שינוי, ולכן משלם על שוויו הראשוני כשעוד הי' עצם החפץ הגזול[3]. ונראה בפשט דברי התור"פ, שלא חזר בו ממה שלמד בקושייתו – שהסבה לכך שמשלם כדמעיקרא בקטלה כולה, הוא משום שקנה את הבהמה, כד' התוס', ומ"מ למד שמשווה הגמ' ב"קטלה פלגא" שגם בזה ישלם כדמעיקרא מהסבה שנקט. וא"כ לכאו' צ"ע בדבריו, מה שייכת השוואת הגמ' בין קטלא כולא וקטלה פלגא, אם הסבה השייכת בקטלא כולה היא לא זו שמחמתה אמרינן שגם בקטלא פלגא ישלם כדמעיקרא, הרי להתור"פ מדובר בב' סיבות נפרדות.
ונראה לבאר בדבריו, שהשוואת הגמ' היא בין ב' הסיבות הללו. והיינו שכוונת הגמ' למימר, שכשם שכאשר החפץ כבר אינו של הנגזל ודאי שא"א לחייב את הגזלן כשעה זו, כך גם כשהחפץ כבר אינו החפץ הגזול עצמו, א"א לחייב את הגזלן כתשלום שעה זו.
ולפי"ז נראה לבאר שזו גם כוונת התוס', שאמנם ודאי למדו שהשוואה בגמ' היא מקטלא כולה למ"ד ששינוי קונה, וששם סבת התשלום כדמעיקרא היא שכעת זה כבר לא של הנגזל, ושלא כד' הרעק"א. אלא שלזה הגמ' משווה, שגם כאשר קטלא פלגא וכבר החפץ אינו עצם החפץ הנגזל, א"א לחייבו כדהשתא.
ואולם ראיתי מי שהק', שלא ניתן לבאר את ד' התוס' ע"פ דברי התור"פ הללו, שכן דווקא הר"פ יכול לו' כן, שהעקרון בקטלא פלגא הוא שאחר כחש הבהמה כבר אי"ז החפץ הנגזל עצמו, שכן כ' הר"פ דיבור אח"כ שבכחש או בנתפטמה ממילא ג"כ אינו משלם כדהשתא וגם בזה לא עומדים ד' רב שכן כבר אי"ז גוף החפץ הנגזל. אך התוס' סברו שבנתפמה ממילא מצינן לאוקמי לד' רב, וא"כ לשיטתם מבואר שס"ל שהשבח דממילא כן מוגדר כחלק מגוף הבהמה הגזולה ומחמ"כ משלם כדהשתא בזה. וממילא לכאו', אליבא דהתוס' א"א לו' שהיסוד שהשווה כאן לקטלא כולה, הוא כד' הר"פ – שגם כשהחפץ כבר אינו החפץ הנגזל א"א לחייבו כדהשתא, שכן בכחש דממילא צ"ל דלפי התוס' חשיב כחלק מהבהמה הגזולה[4].
אך נראה דאין לדחות בכך לביאור זה בד' התוס', שכן י"ל, שכל מה שסברו התוס' שהשינוי הטבעי מוגדר כחלק מהבהמה הגזולה הוא דווקא לגבי פיטום ושבח, אך לגבי כחש, אכן יסברו התוס' שגם בבא ממילא ל"ה חלק מגוף הבהמה. ונבאר חילוק זה בא' משני אופנים, או באופן יותר פשוט ושטחי, שהשבח זה דבר שאמור לקרות לבהמה באופן טבעי, וממילא נידון כחלק מגוף הבהמה הנגזלת, אך בכחש שבד"כ אמורים למנוע את הגעתו לבהמה, אין זה מוגדר כן. או שנגדיר באופן יותר מחוור, שלמעשה כל שמדובר בשינוי שלילי, של העדר, א"א לכלול אותו בגוף הבהמה הגזולה, משום שדווקא כשמיירינן בשינוי של שבח אפשר לומר שמה שנתווסף בבהמה כבר הי' "טמון" בה בכח משעת הגזילה, אך כשמדובר על הכחש שנוצר בה, קשה להגדיר שמה שנחסר ממנה כבר הי' טמון בה. ועדיין יל"ע בזה.
והגרי"ז (הובא בס' אהל ישעיהו) ביאר שהשוואה בין קטלא כולה לקטלא פלגא, היא לעניין זה שכל שהדבר לא בעין לא ניתן לקבוע את חיובו כשעת העמדה בדין, שכן אין את מה לשום בשעה זו (כיסוד אביו הגר"ח). ולכן בי', שמשווה הגמ' ואומרת שגם בקטלא פלגא, היות והכחש כבר אינו בעין, ממילא א"א לשום אותו כשעת העמדה בדין. אך דבריו אינם מובנים כלל, ראשית, לא כ"כ ברור אם הוא בא להכניס זאת בבי' דברי התוס', ואם זו כוונתו, הרי שזה דחוק טובא לו' כן בדברי התוס' שבפשט דבריהם בקטלא כולה העניין שמחמתו משלם כדמעיקרא הוא השינוי, כפי שתמהנו לעי' על דברי הרעק"א. בנוסף, עצם הרעיון בדבריו אינו מובן, מה שייכות יש בו לגבי כחש, וכי מה אכפ"ל שהכחש עתה אינו בעין, ס"ס איננו באים לדונו ולחייבו על הכחש, אלא לחייב אותו על הבהמה כפי שהיא לאחר הכחש, ואה"נ דנחייבו רק על מה שבעין בשעת העמדה בדין, ועדיין יהא אפשר לחייבו על הבהמה כדהשתא.
[1] והעמיקו האחרונים לבאר הסבר זה, ע"פ מה דאמרינן לקמן (סז: - סח.) דא"ר עקיבא שהגזלן חייב דו"ה על טביחה ומכירה "מפני שנשתרש בחטא", ועל כן היות ועניין חיוב הטביחה הוא העמקת החטא וההשתרשות בו, מובן ששייכת גם החסרה של הכחשת הגזילה למהלך זה.
[2] ובזה תירץ את קושיית המצפ"א המובאת לעי' גבי אנא פטימנא בדומה למה שביארנו לעי' בתירוץ החזו"א.
[3] ובמש"כ הר"פ שטוען בכך ש"לאו כחושה גנבי מינך", ודאי שאין הכוונה שהגזלן טוען כך, שהרי אין לו שום סיבה לטעון כך ולחייב את עצמו לשלם שמינה, אלא הכוונה כנראה שכ"ה אליבא דאמת.
[4] לפחות כלפי הנידון של דו"ה, בו מדובר בסוגייתנו. משא"כ לגבי קרן, שממה שהתוס' לא תרצו כהתו"ר של"מ לאוקמי בנתפטמה ממילא כי אז גם את הקרן ישלם כדהשתא, מוכח קצת דלא ס"ל שכלול פיטום טבעי זה בהגדרת גוף הבהמה הנגזלת.
