מהות האהבה והשנאה
האדם הוא זיכרון. רגשותיו המניעות אותו להתקרב או להתרחק הם זיכרון. כל דבר שאדם חוה בחייו נקלט במאגר זכרונו, ורגשותיו הם סיכום תמציתי של מאגרו. בינה לא מלאכותית. אולי בכלל לא בינה. כשאדם אוהב אדם אחר - כלומר הוא מרגיש רגשות נוחים ומשמחים כשנזכר או מדבר או מתקרב לאותו אדם - זה בגלל שיש לו בזכרונו זכרונות טובים מפעמים קודמות שהתקרב לאדם זה. במוחו נוצר חיבור בין קרבה לאותו אדם לבין הרגשות הטובים ההם, ובכל קרבה נוספת מתעורר הזיכרון של כל אותם רגשות הטובים הנמצאים אצלו בקטגוריה המוחית הזו. בעברית חדשה קוראים לחיבור המוחי הזה - 'התניה', ובלטינית ובשפות האירופאיות - 'אסוציאציה'. בכל פעם שנוצרת קרבה נוספת עם הנאה נוספת, מתמלא מאגר הזיכרון בעוד זכרונות טובים, ובשעת הקירבה הבאה תצוף תמצית הזיכרון הטוב הזו ביתר שאת, וכך עם הזמן תלך האהבה ותגבר. אך כל זה רק בתנאי שבכל קירבה תתווסף לזיכרון עוד הנאה נוספת. אך אם באחת הקרבות יהיה מאורע שיגרום להרגשה לא טובה, יתעכר מאגר הזכרונות הטובים והוא יפיק ממוצע של תחושה טובה בצורה יותר חלשה, אבל עדיין האהבה לא תכבה. כוס מים לא מכבה מדורה. אבל אם יתמידו שוב ושוב התחושות הלא נוחות מכל קרבה, אט אט תתקרר האהבה, ותמצית הזיכרון יפיק אדישות מאותו אדם, ובמידה שהזיכרון ימשיך להתעכר הוא יהפוך לריחוק עד שנאה. השנאה והאהבה הם מהות אחת והם פועלים באותם דרכים רגשיות אלא שהם דבר והיפוכו - הטמפרטורה שמעל האפס והטמפרטורה שתחת האפס.
טיב האהבה תלוי בטיב ההנאה הבאה מהקרבה לאותו אדם. בעומק הענין כל אהבה היא תלויה בדבר - הדבר המביא את ההנאה בשעת הקירבה. אלא שלפעמים הדבר הזה הוא מטבעו דבר שבדרך כלל אינו מתמיד לאורך זמן, ולפעמים הוא דבר שמטבעו הוא מתמיד ואז מכונה אהבה זו - אהבה שאינה תלויה בדבר. ישנה אהבה התלויה בתחושה טובה הבאה מנתינה, וישנה אהבה הבאה מתחושה טובה הבאה מקבלה. הנאה מחמת קבלה היא או קבלת חפצים או קבלת יחס טוב או שניהם. הנאה הבאה מנתינה - אם ההנאה היא מחמת שאני שמח שאדם שאני חפץ בקרבתו הסכים לקבל ממני - זו קבלה ולא נתינה כי זו הנאה מחמת שקיבלתי יחס ממנו בזה שהוא הסכים ליטול ממני את המתנה שנתתי לו, שהיא יכולה להיות חפץ או יחס. הנאה שבאמת באה מנתינה היא כשאדם מרגיש סיפוק מהנתינה ותחושה שהוא אדם טוב שהרי הוא מטיב לזולת. זו תחושה שלא באה מחמת 'שהמקבל חשב' עלי כך או כך, אלא מחמת 'שאני חושב' על עצמי כך. ממילא אהבה זו פחות תלויה באחר והיא תעמוד יותר. אהבת הורים לילדים ורב לתלמידים - היא אהבה של נתינה. אהבת בני זוג - היא תלויה בכל זוג וזוג. יש אהבה שתחושת ההנאה שלה היא סיפוק תאוה - זו אהבה חלשה כי עיקר האהבה סובבת סביב התאוה, והתאוה מטבעה מחפשת דברים חדשים ואז נוצר קונפליקט בשורש אהבה כשיש הצעה טובה יותר, כי הזיכרון מושך לאהבה הישנה, והתאוה להצעה החדשה. יש אהבת רעים שהיא מבוססת על הנאה של החלפת דעות או עשיית חוויות משותפות. כמעט כל אהבה היא שילוב של כמה סוגים של 'הנאת אהבה'. אבל מהות האהבה והשנאה אחד הוא - זיכרון.
הזיכרון של האדם הוא הוא זה שגורם לדבר מסויים למצוא חן בעיניו ולדבר אחר לא למצוא חן בעיניו. המוח קושר קשרי זיכרון - 'התניות', והאדם מנהיג עצמו על פיהם. כשבני זוג הולכים לבחור ארון, וכל אחד רוצה צבע אחר, אין כאן 'מחלוקת אידיאולוגית', אלא כל אחד בוחר את הצבע שמזכיר לו דברים טובים מעברו, וכך הוא גם בטעם וריח - החכמת חיים של הדור הקודם הכריזה 'על טעם ועל ריח אין מה להתווכח', רק בתרבות המערבית השטחית של זמנינו יש תחרויות בישול בין שפים מקצועיים וכמה שופטים אניני טעם מכריעים מי ניצח על סמך איזה ניואנס בטעם - ובעצם המנצח הוא לא מי שבישל הכי טעים אלא מי שקלע לזכרונות הטובים של השופטים. כשאדם נכנס לחנות והמוכר כעס עליו, מוחו מחבר זיכרון רע בין החנות להרגשה הרעה שהיתה לו אז, ואז כבר כל החנות מוגדרת בזיכרון כדבר 'שלא מוצא חן בעיניו'.
כשאדם פוגש אדם אחר שאינו מכירו ותוך כמה שעות הוא מרגיש אליו אהבה גדולה - זה מחמת שהאדם הזה שלפניו יש בו ובבגדיו ובתנועותיו שילוב של דברים רבים שיש מהם זכרונות טובים בזכרונו של האדם האוהב. למשל פניו מזכירות לו אדם אחר שבעבר התייחס אליו טוב או שהיה מוצלח, ותנועותיו מזכירות לו אדם אחר עם תנועות אלו שהתנהג אליו טוב וכיוצא בזה, ואז מעוררים שילוב הזכרונות הטובים אהבה חדשה לאדם זה שלפניו, ומכאן ואילך נפתח במוח מאגר של אהבה חדשה לאדם זה, ואז הוא מתייחס אליו באהבה, וממילא הנאהב נהנה ממנו ונעשה גם אצלו בזיכרונו תחושות טובות מהאוהב, ואז גם הוא חוזר ומתייחס אליו באהבה וחוזר חלילה, וכך האהבה הולכת וגדילה ודוהרת עד שנכנסים מקלות בגלגלי העגלה, ונעשים זכרונות רעים במאגר המוחי הזה, ואז האהבה הולכת ומתקררת עד שנכבית. כשנעיין בדבר נראה שתחילתה של אהבה זו - שלפעמים היא חזקה מאוד כי הזיכרון לאדם זה נקי מכל זיכרון רע - היא אהבה מדומה, כי אהבה זו בוערת מחמת זכרונות טובים שהיה לאוהב מאנשים אחרים, והאדם הנאהב אין הוא אלא 'בובה' המזכירה לאוהב את הזכרונות ההם. על כן מטבעה היא אהבה חלשה ואם היא לא תתמלא לאורך זמן בתחושות טובות נוספות ויציבות היא לא תחזיק לאורך זמן. נמצא שחוזק האהבה ועוצמתה לא תלויה ברמת סערת הרגשות אלא בנימוקיה - אם יציבים הם אם לאו.
ככל שיש לאדם בלב אהבה 'ישנה' יותר כך היא 'חזקה' יותר כי הזיכרון מלא וגדוש בתחושות טובות, וככל שיש לאדם אהבה 'חדשה' יותר כי היא חלשה יותר כי הזיכרון אינו מרובה, וכך בדיוק הוא בשנאה - זכרונות של תחושות רעים. השנאה ואהבה אינן למי שהזיק לי או הטיב לי, אלא למי 'שהרגשתי' שהוא הזיק לי ולמי 'שהרגשתי' שהוא הטיב לי. למי 'שאני זוכר' שהוא הזיק לי ולמי 'שאני זוכר' שהוא הטיב לי.
התורה מצוה אותנו ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך - כלומר, הולך עצמך בדרכים ודעות שיביאו לך תחושה טובה מעבודת ה' ועשיית מצוותו ואז תהא לך אהבה אליו. אם תעבוד את ה' שלא 'בשמחה ובטוב לבב' תבוא לידי חוסר אהבת ה'. התורה מצוה לא תשנא את אחיך בלבבך - כלומר, הובל עצמך בדרכים ודעות שלא יביאו לך תחושה רעה מקרבה לישראל אחר. וממילא לא תשנא את אחיך. התורה מצוה ואהבת לרעך כמוך - כלומר, הולך עצמך בדרכים ודעות שיביאו לך תחושות טובות מכל קרבה לישראל אחר, וממילא תאהב את רעך.
אהבה ושנאה הן מטבען רגשות ולא מחשבות שכליות. המחשבות השכליות דבר אין להם עם רגשות, אבל הן יכולות להשתלט עליהם ולהנהיגם. אם אדם מוליך עצמו על ידי שכלו בדרך זו או אחרת הוא יכול 'לחשב מסלול' המוביל אל אהבה או אל שנאה. מאידך כשאדם 'זורק את שכלו' והולך אחר רגשותיו הוא מהר מאוד ימצא עצמו פגוע בכל הפגעים והמכשולות הנמצאים בדרכו של האדם מיום היוולדו - 'דרך רשעים כאפלה, לא ידעו במה יכשלו' (משלי ד,יט). 'אוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו' (משלי יט,ג). האדם חייב לנתב את רגשותיו ודרכיו לפי שכלו, ואף מי שאין לו שכל עד כדי לבחור דרך, ודאי יש לו שכל המספיק כדי לבחור רב או דמות ללכת בדרכיו.
טיב האהבה תלוי בטיב ההנאה הבאה מהקרבה לאותו אדם. בעומק הענין כל אהבה היא תלויה בדבר - הדבר המביא את ההנאה בשעת הקירבה. אלא שלפעמים הדבר הזה הוא מטבעו דבר שבדרך כלל אינו מתמיד לאורך זמן, ולפעמים הוא דבר שמטבעו הוא מתמיד ואז מכונה אהבה זו - אהבה שאינה תלויה בדבר. ישנה אהבה התלויה בתחושה טובה הבאה מנתינה, וישנה אהבה הבאה מתחושה טובה הבאה מקבלה. הנאה מחמת קבלה היא או קבלת חפצים או קבלת יחס טוב או שניהם. הנאה הבאה מנתינה - אם ההנאה היא מחמת שאני שמח שאדם שאני חפץ בקרבתו הסכים לקבל ממני - זו קבלה ולא נתינה כי זו הנאה מחמת שקיבלתי יחס ממנו בזה שהוא הסכים ליטול ממני את המתנה שנתתי לו, שהיא יכולה להיות חפץ או יחס. הנאה שבאמת באה מנתינה היא כשאדם מרגיש סיפוק מהנתינה ותחושה שהוא אדם טוב שהרי הוא מטיב לזולת. זו תחושה שלא באה מחמת 'שהמקבל חשב' עלי כך או כך, אלא מחמת 'שאני חושב' על עצמי כך. ממילא אהבה זו פחות תלויה באחר והיא תעמוד יותר. אהבת הורים לילדים ורב לתלמידים - היא אהבה של נתינה. אהבת בני זוג - היא תלויה בכל זוג וזוג. יש אהבה שתחושת ההנאה שלה היא סיפוק תאוה - זו אהבה חלשה כי עיקר האהבה סובבת סביב התאוה, והתאוה מטבעה מחפשת דברים חדשים ואז נוצר קונפליקט בשורש אהבה כשיש הצעה טובה יותר, כי הזיכרון מושך לאהבה הישנה, והתאוה להצעה החדשה. יש אהבת רעים שהיא מבוססת על הנאה של החלפת דעות או עשיית חוויות משותפות. כמעט כל אהבה היא שילוב של כמה סוגים של 'הנאת אהבה'. אבל מהות האהבה והשנאה אחד הוא - זיכרון.
הזיכרון של האדם הוא הוא זה שגורם לדבר מסויים למצוא חן בעיניו ולדבר אחר לא למצוא חן בעיניו. המוח קושר קשרי זיכרון - 'התניות', והאדם מנהיג עצמו על פיהם. כשבני זוג הולכים לבחור ארון, וכל אחד רוצה צבע אחר, אין כאן 'מחלוקת אידיאולוגית', אלא כל אחד בוחר את הצבע שמזכיר לו דברים טובים מעברו, וכך הוא גם בטעם וריח - החכמת חיים של הדור הקודם הכריזה 'על טעם ועל ריח אין מה להתווכח', רק בתרבות המערבית השטחית של זמנינו יש תחרויות בישול בין שפים מקצועיים וכמה שופטים אניני טעם מכריעים מי ניצח על סמך איזה ניואנס בטעם - ובעצם המנצח הוא לא מי שבישל הכי טעים אלא מי שקלע לזכרונות הטובים של השופטים. כשאדם נכנס לחנות והמוכר כעס עליו, מוחו מחבר זיכרון רע בין החנות להרגשה הרעה שהיתה לו אז, ואז כבר כל החנות מוגדרת בזיכרון כדבר 'שלא מוצא חן בעיניו'.
כשאדם פוגש אדם אחר שאינו מכירו ותוך כמה שעות הוא מרגיש אליו אהבה גדולה - זה מחמת שהאדם הזה שלפניו יש בו ובבגדיו ובתנועותיו שילוב של דברים רבים שיש מהם זכרונות טובים בזכרונו של האדם האוהב. למשל פניו מזכירות לו אדם אחר שבעבר התייחס אליו טוב או שהיה מוצלח, ותנועותיו מזכירות לו אדם אחר עם תנועות אלו שהתנהג אליו טוב וכיוצא בזה, ואז מעוררים שילוב הזכרונות הטובים אהבה חדשה לאדם זה שלפניו, ומכאן ואילך נפתח במוח מאגר של אהבה חדשה לאדם זה, ואז הוא מתייחס אליו באהבה, וממילא הנאהב נהנה ממנו ונעשה גם אצלו בזיכרונו תחושות טובות מהאוהב, ואז גם הוא חוזר ומתייחס אליו באהבה וחוזר חלילה, וכך האהבה הולכת וגדילה ודוהרת עד שנכנסים מקלות בגלגלי העגלה, ונעשים זכרונות רעים במאגר המוחי הזה, ואז האהבה הולכת ומתקררת עד שנכבית. כשנעיין בדבר נראה שתחילתה של אהבה זו - שלפעמים היא חזקה מאוד כי הזיכרון לאדם זה נקי מכל זיכרון רע - היא אהבה מדומה, כי אהבה זו בוערת מחמת זכרונות טובים שהיה לאוהב מאנשים אחרים, והאדם הנאהב אין הוא אלא 'בובה' המזכירה לאוהב את הזכרונות ההם. על כן מטבעה היא אהבה חלשה ואם היא לא תתמלא לאורך זמן בתחושות טובות נוספות ויציבות היא לא תחזיק לאורך זמן. נמצא שחוזק האהבה ועוצמתה לא תלויה ברמת סערת הרגשות אלא בנימוקיה - אם יציבים הם אם לאו.
ככל שיש לאדם בלב אהבה 'ישנה' יותר כך היא 'חזקה' יותר כי הזיכרון מלא וגדוש בתחושות טובות, וככל שיש לאדם אהבה 'חדשה' יותר כי היא חלשה יותר כי הזיכרון אינו מרובה, וכך בדיוק הוא בשנאה - זכרונות של תחושות רעים. השנאה ואהבה אינן למי שהזיק לי או הטיב לי, אלא למי 'שהרגשתי' שהוא הזיק לי ולמי 'שהרגשתי' שהוא הטיב לי. למי 'שאני זוכר' שהוא הזיק לי ולמי 'שאני זוכר' שהוא הטיב לי.
התורה מצוה אותנו ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך - כלומר, הולך עצמך בדרכים ודעות שיביאו לך תחושה טובה מעבודת ה' ועשיית מצוותו ואז תהא לך אהבה אליו. אם תעבוד את ה' שלא 'בשמחה ובטוב לבב' תבוא לידי חוסר אהבת ה'. התורה מצוה לא תשנא את אחיך בלבבך - כלומר, הובל עצמך בדרכים ודעות שלא יביאו לך תחושה רעה מקרבה לישראל אחר. וממילא לא תשנא את אחיך. התורה מצוה ואהבת לרעך כמוך - כלומר, הולך עצמך בדרכים ודעות שיביאו לך תחושות טובות מכל קרבה לישראל אחר, וממילא תאהב את רעך.
אהבה ושנאה הן מטבען רגשות ולא מחשבות שכליות. המחשבות השכליות דבר אין להם עם רגשות, אבל הן יכולות להשתלט עליהם ולהנהיגם. אם אדם מוליך עצמו על ידי שכלו בדרך זו או אחרת הוא יכול 'לחשב מסלול' המוביל אל אהבה או אל שנאה. מאידך כשאדם 'זורק את שכלו' והולך אחר רגשותיו הוא מהר מאוד ימצא עצמו פגוע בכל הפגעים והמכשולות הנמצאים בדרכו של האדם מיום היוולדו - 'דרך רשעים כאפלה, לא ידעו במה יכשלו' (משלי ד,יט). 'אוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו' (משלי יט,ג). האדם חייב לנתב את רגשותיו ודרכיו לפי שכלו, ואף מי שאין לו שכל עד כדי לבחור דרך, ודאי יש לו שכל המספיק כדי לבחור רב או דמות ללכת בדרכיו.
[1] כותב המאמר הוא מחבר ספר אור חדש – הרחבת הבית יוסף לאורך כל הבית יוסף, על ידי ראשונים שלא נזכרו בבית יוסף, וניתן לקבל מהדורה דיגיטלית של הספר על ידי בקשה בפרטי
