אע"פ ששבועות חלף עבר לו, כתב המהרש"ם בשו"ת תורה לשמה (סי' ק"מ), שבאסרו חג מתפשטת ההארה של החג, ואסרו חג של שבועות הוא "הגדול ביותר". ובחק יעקב (תע"ג, ס"ק א', וכן משמע במג"א שם) כתב שמי שלא ברך "שהחיינו" ביו"ט של שבועות, יש לו תשלומין כל שבעה. ולכן שייך וראוי להמשיך הלאה את הארת החג בס"ד.
כידוע, כתב השפ"א (ח"א עמ' י"א) שכל שנה אדם מקבל את מה שעתיד לחדש בתורה - בחג השבועות. והובא כאן בא' האשכולות, מש"כ המבי"ט בבית אלקים (שער היסודות פמ"ג), דדווקא בר"ה יוה"כ ועצרת, מתקיימת קדושה עצמית בכל שנה ושנה מכח גוף עניינם, עיי"ש דבריו. ויש להבין, בשלמא בימי הדין אנו נידונים כל שנה ושנה, אך מדוע בשבועות מתחדש עלינו כל שנה עניין זה של קבלת התורה, מדוע בזה מחדש עלינו הקב"ה את עניין התורה יותר ממה שמחדש עלינו בשאר המועדים את ענייניהם?
ונראה ליישב, עפ"י דבריו המופלאים של הגר"י הוטנר בפחד יצחק. במאמר כ"ד מתוך מאמריו על שבועות, פותח הרב הוטנר בשאלה, מדוע דווקא בפסוק העוסק בלימוד התורה לאחרים - "ושננתם לבניך" - נתפרש העניין של ידיעת התורה על בוריה? כלומר, לכאורה עניין החידוד והידיעה השלימה בתורה, "שאם ישאלך אל תגמגם ואמור לו כו'", שייך ונצרך לא רק כשמעביר האדם את התורה לאחרים, אלא גם בלימוד העצמי שלו. תחילה, מייסד הרב הוטנר, שעניין התמידיות בתלמוד תורה, שונה הוא באופיו מעניין התמידיות בשאר המצוות התמידיות. במצוות התמידיות, עניין התמידיות שבהן הוא מצד מעשהו של האדם, שעליו תמיד לעסוק בהן, משא"כ בעניין ת"ת, עניין התמידיות הוא בגוף החפצא של הלימוד. כלומר, כאשר האדם מחסיר שעה מתלמודו, לא רק שחסר לו לימוד של שעה, אלא שעצם השם של הלימוד - תורה שבכאן חסר. ומוכיח שם הרב הוטנר את הדבר ממקומות רבים. ומכ"מ, מתוך כך, מתרץ הרב הוטנר את הקושיא עמה פתח את דבריו. כדי שהלימוד יימסר לאחרים, על הלומד קודם כל להתאחד עם לימודו בצורה שלימה. "שיהו דברי תורה מחודדים בפיך", חידוד אומר הרב הוטנר, הוא מלשון "חד", איחוד גמור עם התורה. סכין חד, הוא מתאחד עם הדבר שאותו הוא חותך, ועי"ז חותך אותו בצורה מושלמת. כשיהא האדם מאוחד עם התורה לגמרי, יתקיים בו "אל תגמגם ואמור לו", זה לא יהי' "גם" ו"גם", זה יהיה איחוד שלם. ומגדיר בזה הפחד יצחק, שזה חלק בלתי נפרד מעניינה של התורה, שהאדם לומד אותה ומתאחד עמה לגמרי, וע"י זה מעביר אותה הלאה, ובזה - מחד מקשר עצמו לראשית שרשרת הדורות של מסירת התורה, ומאידך - מקשר עצמו בזה הלאה עד סוף שרשרת הדורות. וגם זה, נוגע לגוף החפצא של התורה, שנמסרה בצורה של תורה תמידית שנמשכת ונמסרת לכלל ישראל לדורי דורותיו.
ממילא, לפי מהלכו של הפחד יצחק, ניתן לבאר את העניין בו פתחנו. לעומת החגים האחרים, שכמובן גם בהם מתחדשות השפעות השייכות לעניינם, בשבועות אנו מתחדשים בגוף הדבר כל שנה ושנה. זאת מדוע? מפני שחלק בלתי נפרד ממהותה של תורה - הוא התמידיות שבה, התמידיות המוחלטת שעוברת בכלל ישראל לדורי דורות, ובצורה זו נמסרה לנו התורה מעיקרא.
במשך חכמה על פרשת אמור ביאר שזה עיקר הגורם שמקשר את עמ"י אחד לחבירו באופן מוחלט. שבניגוד לשאר האומות שהדבר המשותף להם הינו עניין נימוסי כזה או אחר, בישראל נעשה איחודם המוחלט ע"י מה שכופפים עצמם תחת סמכותם של החכמים, מעבירי התורה ומעתיקי השמועה, הנמצאים בכל דור ודור. ובזה, יש להוסיף, ממשיך והולך אותו עניין של החפצא עצמו של התורה, שהינו חפצא תמידי ומוחלט לכל דור ודור בישראל, עד עולם. בכך מבאר המשך חכמה, את מה שהוסיף משה יום אחד מדעתו דווקא במתן תורה, והוא מפני, שגוף עניינה של תורה, המאחד את ישראל, הוא התבטלות עמ"י אל סמכותם של החכמים, שעוברת איתנו מדור לדור. ובזה מסביר את האמור בגמ' (פסחים ס"ח ע"ב) דבעצרת כ"ע מודו דבעי' נמי "לכם", ו"לכם" - היינו, נתינת התורה לישראל, והסמכות שנתונה לחכמים, אליה מתבטלים ישראל.
בפרשתנו, פרשת נשא, רואים אנו מחזה מופלא, שבו כל הנשיאים בוחרים להביא את אותם הקרבנות בדיוק, כ"א כקרבנות חבירו ממש. ותמה השם משמואל, מה גרם להם להביא קרבנות זהים, הרי אין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד. וכותב בזה השם משמואל לתרץ "עפ"י המדרש ויהי ביום כלות משה אותו יום נמסרו ישראל למשה כמו כלה לחתן, נמסרו פירוש שנמסרו ונתבטלו מכל וכל בדעתם וברצונם ולא הי' להם שום גוון בפני עצמם, כמו דמצינו לענין קידושין משויא עצמה כהפקר, משום זה השיגו כולם כאחת". והיינו, כאותו עניין, שנתבטלו ביטול גמור להמשך מסירת התורה, המשך סמכות התורה, שהתבטאה בדמותו של משה רבנו.
הדברים מגיעים עד כדי כך, שרש"י באחת מתשובותיו, כותב דבר בשם רבו, אך מסיים לבסוף, שלא שמע דברים אלו מרבו ממש, אך ידוע לו כי זה מה שהיה אומר בעניין זה, מתוך ששימש אותו כהוגן (אינני זוכר כרגע את המקור המדויק של התשובה, ואשמח אם מישהו יפנה אותי לזה). והיינו, שהתלמיד מתבטל ביטול גמור לתמידיות שבתורה, המתהווה ומתבטאת ע"י מסירת התורה מדור דור, והתבטלות זו, נעשית ע"י הכפיפות לרבותינו, שימושם, והקבלה מהם, שלאחר מכן, יתבטאו על ידינו, בחידושים שנחדש ובתורה שנוסיף ונמשיך הלאה לדורות הבאים.
שנזכה בס"ד להתאחד עם התורה, ועם התמידיות שבה, המקשרת את כלל ישראל זל"ז באופן שלם ואמיתי.
כידוע, כתב השפ"א (ח"א עמ' י"א) שכל שנה אדם מקבל את מה שעתיד לחדש בתורה - בחג השבועות. והובא כאן בא' האשכולות, מש"כ המבי"ט בבית אלקים (שער היסודות פמ"ג), דדווקא בר"ה יוה"כ ועצרת, מתקיימת קדושה עצמית בכל שנה ושנה מכח גוף עניינם, עיי"ש דבריו. ויש להבין, בשלמא בימי הדין אנו נידונים כל שנה ושנה, אך מדוע בשבועות מתחדש עלינו כל שנה עניין זה של קבלת התורה, מדוע בזה מחדש עלינו הקב"ה את עניין התורה יותר ממה שמחדש עלינו בשאר המועדים את ענייניהם?
ונראה ליישב, עפ"י דבריו המופלאים של הגר"י הוטנר בפחד יצחק. במאמר כ"ד מתוך מאמריו על שבועות, פותח הרב הוטנר בשאלה, מדוע דווקא בפסוק העוסק בלימוד התורה לאחרים - "ושננתם לבניך" - נתפרש העניין של ידיעת התורה על בוריה? כלומר, לכאורה עניין החידוד והידיעה השלימה בתורה, "שאם ישאלך אל תגמגם ואמור לו כו'", שייך ונצרך לא רק כשמעביר האדם את התורה לאחרים, אלא גם בלימוד העצמי שלו. תחילה, מייסד הרב הוטנר, שעניין התמידיות בתלמוד תורה, שונה הוא באופיו מעניין התמידיות בשאר המצוות התמידיות. במצוות התמידיות, עניין התמידיות שבהן הוא מצד מעשהו של האדם, שעליו תמיד לעסוק בהן, משא"כ בעניין ת"ת, עניין התמידיות הוא בגוף החפצא של הלימוד. כלומר, כאשר האדם מחסיר שעה מתלמודו, לא רק שחסר לו לימוד של שעה, אלא שעצם השם של הלימוד - תורה שבכאן חסר. ומוכיח שם הרב הוטנר את הדבר ממקומות רבים. ומכ"מ, מתוך כך, מתרץ הרב הוטנר את הקושיא עמה פתח את דבריו. כדי שהלימוד יימסר לאחרים, על הלומד קודם כל להתאחד עם לימודו בצורה שלימה. "שיהו דברי תורה מחודדים בפיך", חידוד אומר הרב הוטנר, הוא מלשון "חד", איחוד גמור עם התורה. סכין חד, הוא מתאחד עם הדבר שאותו הוא חותך, ועי"ז חותך אותו בצורה מושלמת. כשיהא האדם מאוחד עם התורה לגמרי, יתקיים בו "אל תגמגם ואמור לו", זה לא יהי' "גם" ו"גם", זה יהיה איחוד שלם. ומגדיר בזה הפחד יצחק, שזה חלק בלתי נפרד מעניינה של התורה, שהאדם לומד אותה ומתאחד עמה לגמרי, וע"י זה מעביר אותה הלאה, ובזה - מחד מקשר עצמו לראשית שרשרת הדורות של מסירת התורה, ומאידך - מקשר עצמו בזה הלאה עד סוף שרשרת הדורות. וגם זה, נוגע לגוף החפצא של התורה, שנמסרה בצורה של תורה תמידית שנמשכת ונמסרת לכלל ישראל לדורי דורותיו.
ממילא, לפי מהלכו של הפחד יצחק, ניתן לבאר את העניין בו פתחנו. לעומת החגים האחרים, שכמובן גם בהם מתחדשות השפעות השייכות לעניינם, בשבועות אנו מתחדשים בגוף הדבר כל שנה ושנה. זאת מדוע? מפני שחלק בלתי נפרד ממהותה של תורה - הוא התמידיות שבה, התמידיות המוחלטת שעוברת בכלל ישראל לדורי דורות, ובצורה זו נמסרה לנו התורה מעיקרא.
במשך חכמה על פרשת אמור ביאר שזה עיקר הגורם שמקשר את עמ"י אחד לחבירו באופן מוחלט. שבניגוד לשאר האומות שהדבר המשותף להם הינו עניין נימוסי כזה או אחר, בישראל נעשה איחודם המוחלט ע"י מה שכופפים עצמם תחת סמכותם של החכמים, מעבירי התורה ומעתיקי השמועה, הנמצאים בכל דור ודור. ובזה, יש להוסיף, ממשיך והולך אותו עניין של החפצא עצמו של התורה, שהינו חפצא תמידי ומוחלט לכל דור ודור בישראל, עד עולם. בכך מבאר המשך חכמה, את מה שהוסיף משה יום אחד מדעתו דווקא במתן תורה, והוא מפני, שגוף עניינה של תורה, המאחד את ישראל, הוא התבטלות עמ"י אל סמכותם של החכמים, שעוברת איתנו מדור לדור. ובזה מסביר את האמור בגמ' (פסחים ס"ח ע"ב) דבעצרת כ"ע מודו דבעי' נמי "לכם", ו"לכם" - היינו, נתינת התורה לישראל, והסמכות שנתונה לחכמים, אליה מתבטלים ישראל.
בפרשתנו, פרשת נשא, רואים אנו מחזה מופלא, שבו כל הנשיאים בוחרים להביא את אותם הקרבנות בדיוק, כ"א כקרבנות חבירו ממש. ותמה השם משמואל, מה גרם להם להביא קרבנות זהים, הרי אין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד. וכותב בזה השם משמואל לתרץ "עפ"י המדרש ויהי ביום כלות משה אותו יום נמסרו ישראל למשה כמו כלה לחתן, נמסרו פירוש שנמסרו ונתבטלו מכל וכל בדעתם וברצונם ולא הי' להם שום גוון בפני עצמם, כמו דמצינו לענין קידושין משויא עצמה כהפקר, משום זה השיגו כולם כאחת". והיינו, כאותו עניין, שנתבטלו ביטול גמור להמשך מסירת התורה, המשך סמכות התורה, שהתבטאה בדמותו של משה רבנו.
הדברים מגיעים עד כדי כך, שרש"י באחת מתשובותיו, כותב דבר בשם רבו, אך מסיים לבסוף, שלא שמע דברים אלו מרבו ממש, אך ידוע לו כי זה מה שהיה אומר בעניין זה, מתוך ששימש אותו כהוגן (אינני זוכר כרגע את המקור המדויק של התשובה, ואשמח אם מישהו יפנה אותי לזה). והיינו, שהתלמיד מתבטל ביטול גמור לתמידיות שבתורה, המתהווה ומתבטאת ע"י מסירת התורה מדור דור, והתבטלות זו, נעשית ע"י הכפיפות לרבותינו, שימושם, והקבלה מהם, שלאחר מכן, יתבטאו על ידינו, בחידושים שנחדש ובתורה שנוסיף ונמשיך הלאה לדורות הבאים.
שנזכה בס"ד להתאחד עם התורה, ועם התמידיות שבה, המקשרת את כלל ישראל זל"ז באופן שלם ואמיתי.
