מאמר זה מיוסד על דא"ח של האדמוה"ז בלקוטי תורה פרשת בעלותך ד"ה בעלותך הב':
בקבלה מוכר המושג "עולם התוהו ועולם התיקון", וברגל אחת עולם התוהו הוא עולם שבו היה אורות מרובים מהכלים ולכך נשברו הכלים,
בעולם התיקון ממנו שמשתלשל עולמינו האורות והכלים מדודים ולכך הכלי יכול להכיל את האור
וידוע בקבלה שאדם שורשו מעולם התיקון, ובהמה מעולם התוהו,
אנו במאמר זה לא נעמיק יתר על המידה בעניינים קבלייים אלא נקח את מושג וענינים אלו אל תחום הנפש ועבודת השי"ת.
כידוע, לכל אדם יש שני כוחות – כוח בהמי, שמונע מרצונות ותשוקות, נפגע ונעלב, וכוח מושכל- האינטלקטואלי הפועל בצורה שקולה ומחושבת. מבחינה כללית, אלה הם כוח הלב מול כוח השכל.
החלק האנושי משתלשל מעולם התיקון, עולם מסודר ומאורגן שבו המחשבה עוברת בראש, מקבלת מילים ותוכנית מסודרת, ורק אחר כך עוברת לשלב הביצוע.
לעומת זאת, בחלק הבהמי הכל מבולגן ומעורבב; הלב מעלה חשקים רבים, וכל דבר שמסייע למימושם שווה בעיניו – בין מחשבה, דיבור או מעשה.
מעלותיו של החלק האנושי ברורות: הכל מסודר ומושכל, כמעט ללא נפילות ומשברים. החיסרון הוא, כפי שידוע בפתגם "מהרצפה לא נופלים", שאדם שאינו מרגיש חיבור ורגשות ממה שהוא עושה, לא יוכל להתעלות מעבר למצבו ולפעולותיו.
מצד שני, מעלותיה של החלק הבהמי הן שהוא מעניק חיבור ומשמעות לחיי היום יום, אך החיסרון ברור, שהנפילות במצב זה קרובות ותכופות, משום שהלב חפץ אף בדברים רעים,
וכאן מגיעה דרך הפעולה כתוב "והחיות נושאות את הכיסא" וכתוב גם "והחיות מנשאות את הכיסא"
הכוונה היא שתפקידנו כבני אדם הוא לתת ללב לבטא את רצונותיו, לספר מה הוא רוצה, למה הוא שואף ומה הוא פוחד, ולסנן זאת בעזרת השכל. הרצונות הטובים נממש באמצעות השכל ודרך פעולתו, והרצונות הרעים נדחה אחורה.
וכך נמצא שהחיות – החלק הבהמי הוא הלב נושא את האדם ומזניק אותו קדימה וכך גם הוא מתעלה ומתברר. (למי שמכיר זהו מודל וול"ט ממש)
אך הנה מובא מהאר"י שעם הארץ אסור שיאכל בשר, ולתלמיד חכם מותר, והנה לא מובא שלצדיק מותר ולרשע אסור, אלא אנו מדברים על מודד שונה לחלוטין
וכאן יש ליצור הכרות עם מידת חכמה.
חכמה מורכבת מאותיות כח – מה, ופירושה התקטנות והכרת קטנותנו ומוגבלות יכולתנו כבני אדם.
חכמה מהווה למעשה את סוד ההכלה – כאשר אדם מגיע להכרה ולהרגשה שהוא מוכן להיות מלא חסרונות אפי' שהם רבים מאוד, הוא יצליח בחיים, מכיוון שהוא יפסיק להיאבק בעצמו,
הנה אותו אדם שנותן לליבו לספר את רצונותיו, יתקל רבות אף ברצונות רעים, ומגונים, וכאשר נתקלים בכאלו רצונות וחשקים רבים נוטים להיאבק בהם, או לברוח מעצמם ומרצונותיהם, אולם החכם הוא מי שמכיל את עצמו, ומקבל את מגרעותיו, ובכזה אופן אומר השכל ללב, "אני מבין שאתה מאוד רוצה כך וכך וזה בסדר גמור שאתה רומה אבל מה העשה שהקב"ה אסר".
וכאן טמון ההבדל בין עם הארץ לתלמיד חכם, עם הארץ ילחם בעצמו ורק מזה ייפול, ולכך תפקידו בסיטואציה זו לא להשתמש במידות הבהמיות שבו, אבל תלמיד חכם שמקבל ממידת חכמה יודע להכיל את מגרעותיו ולבחור בטוב מתוך שלימות הלב והנפש.
המקטע הבא הוא למיטיבי לכת בלבד!!!
עד כה ראינו כי אדם שמכיל את מגרעותיו יכול להתרומם ולהתנשא מעבר למצבו לו היה מדחיק את רגשותיו ורצונותיו הבהמיים.
עם זאת לאחר כל זה עדיין ישנו חסרון נוסף שראוי להתייחס אליו.
אדם שיתבונן בדרך זו עלול לחוש שהוא עובד את עצמו, שכן הוא פועל רבות מתוך מקום אישי, ומתרכז בכיצד הוא מכיל את עצמו וכמו שנתבאר באריכות.
אך מהשי"ת ייתכן מאוד והוא שוכח, ואפי' כאשר הוא זוכר והוא רוצה לעבוד, בסופו של דבר הוא עוסק במה שטוב לו ולא מה טוב להשי"ת, וכשהאדם מנשא את הבהמה שבתוכו הוא במובן מסויים מעצים את עצמו - הבהמה ולא את השי"ת,
וע"ז עונה השי"ת "היד השם תקצר?" והכן שלח לנו שליו, שהוא בשר מלא בשמן.
הביטוי החסידי לכך, שמן רומז לחכמה, ובשר כנ"ל רומז לבהמיות ולחלק התוהו שבתוכינו.
התפקיד הוא לשלב בין החכמה לבהמיות, שחכמה כנתבאר היא הכרה במיעוט יכולתינו והכלתו,
והנה השהאדם יתבונן במצבו, שבמובן מסויים הוא עובד את עצמו ולא את השם, ולא ילחם במצב הזה, שוב יתכן שבאמת יתחיל לעבוד את השי"ת ופחות לעסוק בעצמו.
אך כל עוד נלחם בעצמו, ולא נותן לבהמה שבתוכו את צרכיה, דעת לעסוק בעבודת השי"ת לא תהיה לו.
בקבלה מוכר המושג "עולם התוהו ועולם התיקון", וברגל אחת עולם התוהו הוא עולם שבו היה אורות מרובים מהכלים ולכך נשברו הכלים,
בעולם התיקון ממנו שמשתלשל עולמינו האורות והכלים מדודים ולכך הכלי יכול להכיל את האור
וידוע בקבלה שאדם שורשו מעולם התיקון, ובהמה מעולם התוהו,
אנו במאמר זה לא נעמיק יתר על המידה בעניינים קבלייים אלא נקח את מושג וענינים אלו אל תחום הנפש ועבודת השי"ת.
כידוע, לכל אדם יש שני כוחות – כוח בהמי, שמונע מרצונות ותשוקות, נפגע ונעלב, וכוח מושכל- האינטלקטואלי הפועל בצורה שקולה ומחושבת. מבחינה כללית, אלה הם כוח הלב מול כוח השכל.
החלק האנושי משתלשל מעולם התיקון, עולם מסודר ומאורגן שבו המחשבה עוברת בראש, מקבלת מילים ותוכנית מסודרת, ורק אחר כך עוברת לשלב הביצוע.
לעומת זאת, בחלק הבהמי הכל מבולגן ומעורבב; הלב מעלה חשקים רבים, וכל דבר שמסייע למימושם שווה בעיניו – בין מחשבה, דיבור או מעשה.
מעלותיו של החלק האנושי ברורות: הכל מסודר ומושכל, כמעט ללא נפילות ומשברים. החיסרון הוא, כפי שידוע בפתגם "מהרצפה לא נופלים", שאדם שאינו מרגיש חיבור ורגשות ממה שהוא עושה, לא יוכל להתעלות מעבר למצבו ולפעולותיו.
מצד שני, מעלותיה של החלק הבהמי הן שהוא מעניק חיבור ומשמעות לחיי היום יום, אך החיסרון ברור, שהנפילות במצב זה קרובות ותכופות, משום שהלב חפץ אף בדברים רעים,
וכאן מגיעה דרך הפעולה כתוב "והחיות נושאות את הכיסא" וכתוב גם "והחיות מנשאות את הכיסא"
הכוונה היא שתפקידנו כבני אדם הוא לתת ללב לבטא את רצונותיו, לספר מה הוא רוצה, למה הוא שואף ומה הוא פוחד, ולסנן זאת בעזרת השכל. הרצונות הטובים נממש באמצעות השכל ודרך פעולתו, והרצונות הרעים נדחה אחורה.
וכך נמצא שהחיות – החלק הבהמי הוא הלב נושא את האדם ומזניק אותו קדימה וכך גם הוא מתעלה ומתברר. (למי שמכיר זהו מודל וול"ט ממש)
אך הנה מובא מהאר"י שעם הארץ אסור שיאכל בשר, ולתלמיד חכם מותר, והנה לא מובא שלצדיק מותר ולרשע אסור, אלא אנו מדברים על מודד שונה לחלוטין
וכאן יש ליצור הכרות עם מידת חכמה.
חכמה מורכבת מאותיות כח – מה, ופירושה התקטנות והכרת קטנותנו ומוגבלות יכולתנו כבני אדם.
חכמה מהווה למעשה את סוד ההכלה – כאשר אדם מגיע להכרה ולהרגשה שהוא מוכן להיות מלא חסרונות אפי' שהם רבים מאוד, הוא יצליח בחיים, מכיוון שהוא יפסיק להיאבק בעצמו,
הנה אותו אדם שנותן לליבו לספר את רצונותיו, יתקל רבות אף ברצונות רעים, ומגונים, וכאשר נתקלים בכאלו רצונות וחשקים רבים נוטים להיאבק בהם, או לברוח מעצמם ומרצונותיהם, אולם החכם הוא מי שמכיל את עצמו, ומקבל את מגרעותיו, ובכזה אופן אומר השכל ללב, "אני מבין שאתה מאוד רוצה כך וכך וזה בסדר גמור שאתה רומה אבל מה העשה שהקב"ה אסר".
וכאן טמון ההבדל בין עם הארץ לתלמיד חכם, עם הארץ ילחם בעצמו ורק מזה ייפול, ולכך תפקידו בסיטואציה זו לא להשתמש במידות הבהמיות שבו, אבל תלמיד חכם שמקבל ממידת חכמה יודע להכיל את מגרעותיו ולבחור בטוב מתוך שלימות הלב והנפש.
המקטע הבא הוא למיטיבי לכת בלבד!!!
עד כה ראינו כי אדם שמכיל את מגרעותיו יכול להתרומם ולהתנשא מעבר למצבו לו היה מדחיק את רגשותיו ורצונותיו הבהמיים.
עם זאת לאחר כל זה עדיין ישנו חסרון נוסף שראוי להתייחס אליו.
אדם שיתבונן בדרך זו עלול לחוש שהוא עובד את עצמו, שכן הוא פועל רבות מתוך מקום אישי, ומתרכז בכיצד הוא מכיל את עצמו וכמו שנתבאר באריכות.
אך מהשי"ת ייתכן מאוד והוא שוכח, ואפי' כאשר הוא זוכר והוא רוצה לעבוד, בסופו של דבר הוא עוסק במה שטוב לו ולא מה טוב להשי"ת, וכשהאדם מנשא את הבהמה שבתוכו הוא במובן מסויים מעצים את עצמו - הבהמה ולא את השי"ת,
וע"ז עונה השי"ת "היד השם תקצר?" והכן שלח לנו שליו, שהוא בשר מלא בשמן.
הביטוי החסידי לכך, שמן רומז לחכמה, ובשר כנ"ל רומז לבהמיות ולחלק התוהו שבתוכינו.
התפקיד הוא לשלב בין החכמה לבהמיות, שחכמה כנתבאר היא הכרה במיעוט יכולתינו והכלתו,
והנה השהאדם יתבונן במצבו, שבמובן מסויים הוא עובד את עצמו ולא את השם, ולא ילחם במצב הזה, שוב יתכן שבאמת יתחיל לעבוד את השי"ת ופחות לעסוק בעצמו.
אך כל עוד נלחם בעצמו, ולא נותן לבהמה שבתוכו את צרכיה, דעת לעסוק בעבודת השי"ת לא תהיה לו.
