בענין אין עשה דוחה ל"ת ועשה - בגדרו וטעמו - ב'

בענין אין עשה דוחה לא תעשה - בגדרו וטעמו - ב'​

ד. דעת התוס' בפסחים​

בקובץ הערות (ס"ט סק"ט) כתב לפרש בשם הגר"ח בדברי הריב"א, דסבירא ליה להריב"א דהא דעדל"ת אפילו במקום שאסור לקיים את העשה מסיבה צדדית אפ"ה דוחה את הלאו, ולפיכך הכא דוחה העשה את הלאו אע"פ שאין העשה דוחה את העשה, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, ואי אפשר לקיים את העשה[1], אמנם, מדברי התוס' בפסחים (מ"ז ע"ב ד"ה כתישה) הוכיח, דהעשה אינו דוחה ל"ת במקום שא"א לקיים את העשה, דכתבו התוס' דעשה דכסוי הדם דוחה לאו דכלאים, אמנם אם יהיה זה ביו"ט לוקה אלאו דכלאים כיון דאין עשה דכסוי הדם דוחה לאו ועשה דיו"ט[2], ע"ש (הובאו דבריו בספר דבר שמואל בפסחים שם).

והנה לפי מה שפירש הקוה"ע בדברי התוס' בפסחים, ניתן לפרש סברא שלישית בהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, דאפילו אי נימא דאין הלאו ועשה מצטרפים יחד עכ"פ אין העשה דוחה את הלאו, כיון דהעשה לא יתקיים ע"י דחיה זו, כיון דיש את העשה השני שכנגדו שאינו יכול לדחותו, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה[3] [4].

ובספר קובץ ענינים הביא דר' אלחנן הוכיח מדברי רש"י ביבמות (ס"ד ע"ב) דסבירא ליה כדברי התוס' בפסחים, איסורא וסכנתא - שאם חזקה בשני פעמים והשלישי ניתן לדחות ממנה (היינו דבמקום שמתו אחיו מחמת מילה אסור למול בבן הרביעי) הויא מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת. ע"כ. נמצא דאי אסור למול בשבת חשוב כמילה שלא בזמנה, ואין העשה דוחה שבת, ושוב דחה דשאני מתו אחיו מחמת מילה דאסור למל מדין וחי בהם ולפיכך חשוב כמילה שלא בזמנה מה שאין כן בשאר לאוין דנדחים מחמת עשה אף אם יש עמהם עשה אחר.

ובמה שכתב הקובץ הערות בשם הגר"ח, יש להוסיף דהנה כתב בספר משחת שמן (ח"א סי' ק"ו) לפרש, דמה שכתב הגר"ח דבעשה שאסור לו לקיימה, ועבר וקיימה ועבר על לאו האם אמרינן בזה עשה דוחה ל"ת, הייו דתלוי האם בכל עשה דוחה ל"ת אמרינן דקודם הדחייה אזלינן, וכיון דאסור לקיים את העשה אינו יכול לדחות ל"ת, או דלמא דאזלינן אחר הדחיה, וכיון דכבר קיים את העשה שוב יכול הלאו להדחות מפני העשה[5].

ה. דעת רבינו ניסים גאון​

עוד יעויין בפירוש רבי ניסים גאון לשבת (קל"ב ע"א) דכתב וז"ל: וכמו כן אם יהיה ל"ת שאין בו כרת, אבל נוסף עליו עשה שנמצא באותה מצוה עשה ול"ת, אין לנו נמי לדחותה במצות עשה לפי שיצאת מן הכלל לאו גרידא מפני הציווי שנתוסף עליה, ואפילו שתי מצוות עשה שהן זו כנגד זו ואין מכרעת מחברתה אין לנו לדחות אחת מהן מפני האחרת כמו שנאמר בתלמוד וכו', מכדי האי עשה והאי עשה, מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, וכל שכן אם יהיה עשה ול"ת שמן הדין לקיים אותם יותר מלקיים העשה בלבד שכנגדם, עכ"ל.

משמע דס"ל לרבינו ניסים גאון דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, משום דאינו בכלל דין עדל"ת כיון דיש עמו עשה, והרי הלאו והעשה חמורים מהעשה ולא גרע מהא דאין עשה דוחה עשה. משמע דכיון דאין לנו ילפותא למילף דעשה דוחה ל"ת ועשה שוב אנו חוזרים לסברא דמעיקרא, דלאו חמור מהעשה ואין העשה יכול לדחותו, דכל מה שדוחה לאו את העשה הינו מחמת דילפינן מכלאים בציצית, אבל במקום שאי אפשר למילף מכלאים בציצית, הדרינן שהלאו חמור מן העשה ואין העשה יכול לדחותו[6] [7].

ו. דעת הרמב"ם​

הנה הרמב"ם (שחיטה פי"ג הי"ט) כתב "אסור ליטול אם על הבנים ואפילו לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה, ואם לקח חייב לשלח, ואם לא שלח לוקה, שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה", ע"כ. ועיין במנח"ח (מצוה תקמ"ה י') מש"כ בזה.

ובספר ברוך טעם (דין עדל"ת, סי' הרביעי פ"ג, ד"ה וע"ד הנ"ל) הביא את דברי הרמב"ם בגירסה שונה וז"ל: שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ועשה ול"ת דוחה עשה. ע"כ. וכן כתוב בשאגת אריה (סוס"י ל"ג) ופירש הברוך טעם דדעת הרמב"ם באה לאפוקי מסברת הריב"א, וכוונתו דאם עבר וקיים העשה דמצורע לוקה, דעשה ול"ת דשילוח הקן דוחה עשה דמצורע, ע"ש. (ועי' לעיל מה שהבאנו בדעת הרמב"ם)

ולכאורה משמע מכאן סברא חמישית בטעמא דמילתא אמאי אין עשה דוחה ל"ת ועשה, דמצד העשה הוא אינו דוחה את העשה השני, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, ואם כן היה צריך לדחות את הלאו וכדברי הריב"א, אלא דאיכא דין אחר דעשה ול"ת דוחים עשה, ולפיכך אין האדם יכול לעשות את העשה, דהלאו והעשה דוחים אותו, ולכן אם יעשה את העשה וידחה את הל"ת והעשה לוקה, ואפשר לפרש בזה את כוונת התוס' בפסחים.

והנה ראיתי דהפמ"ג (שושנת העמקים כלל ג') דן בזה אי עשה ול"ת דוחים עשה או לא, וז"ל: הנה רש"י בבא מציעא (ל' ע"א ד"ה האי) פירש דהא דפריך והא אין עשה דוחה עשה ולא תעשה, אף באבידה איכא ג"כ לא תעשה מכל מקום אין הלא תעשה מהני מידי, הביאו המגן אברהם או"ח (סי' תמ"ו סק"ב) התם שפיר דהלא תעשה אין דוחה לא תעשה דטומאה, מה שאין כן עשה ולא תעשה י"ל דדוחה לעשה לחוד דלא שייך מה אולמיה כו', אמנם מתורתו של הריטב"א הביאו השיטה מקובצת (שם) שכתב הא דמזכיר לעשה ולא תעשה לאו דוקא, דאי נמי לא היה בטומאה כי אם עשה לחוד אין עשה דוחה עשה, והא אבידה יש עשה ולא תעשה והוצרך להזכיר בטומאה עשה ולא תעשה, שמע מינה עשה ולא תעשה לא דחי לעשה לחוד, ונראה שם מריטב"א דבאבידה יש עשה ולא תעשה שמע מינה כדאמרן, ע"כ. נמצא דדעת הרמב"ם כדעת רש"י דעשה ול"ת דוחה עשה, אך הראשונים שחולקים על הרמב"ם סבירא להו דאין עשה ול"ת דוחים עשה לכך פירשו טעמים אחרים אמאי אין עשה דוחה ל"ת ועשה.

---

[1] הנה מדברי הקה"ע נראה דכוונתו לפרש דהתוס' בפסחים פליגי על התוס' בקידושין, דס"ל דעשה אינו דוחה לאו ועשה אף שאין העשה מענין הלאו, וכ"כ בס' שעורי הגר"א וסרמן עמ"ס חולין (סי' ל"א, ג'). אמנם הדבר שמואל בפסחים (שם) הביא דברי הקה"ע לפרש כן בדברי התוס' בפסחים וקידושין, עיי"ש.
[2] אמנם, יעויין במשנה למלך הלכות שופר פ"א ה"ד דכתב דאין להוכיח מדברי התוס' דס"ל כדעת הר' יוסף בתוס' בקידושין, אלא אפשר לפרש את דבריהם כדעת הריב"א, ע"ש.
[3] והנה בהא דאמרינן מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה נחלקו המפרשים, האם הכוונה דכיון דיש כאן ב' עשין שסותרים זה את זה ואין אחד מהם חמור יותר מהשני, מש"ה אמרינן דשוא"ת עדיף ולא יקיים את העשה ויעבור ע"י כך על העשה השני, או דלמא אמרינן מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה, היינו דאין עשה דוחה עשה ולא מטעם שוא"ת עדיף, אלא דאין כח ביד עשה לדחות עשה אחר, דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. ויעיין במאירי בפסחים נ"ט ע"א והובא דבריו בדבר שמואל שם, נודע ביהודה קמא סוף הספר בתשובה לחתנו, דס"ל דמה אולמיה הוה דין של שוא"ת עדיף ודעת הים של שלמה יבמ' פ"ב סי' ג', הוה דין שאין עשה יכול לדחות עשה אחר, וראה מה שכתב להקשות בזה הרע"א בבבא מציעא ל"ב ע"א מדברי הגמ' בחולין קמ"א ע"א.

ומעתה, אי נימא דאין עשה דוחה עשה הוה מדין דשוים הם דהי מנייהו מפקת, לכך אמרינן דשוא"ת עדיף, אם כן לדעת הראשונים דס"ל דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוה משום דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, אם כן אם יקיים את העשה שפיר יוצא יד"ח, דכל מה שאין עדל"ת ועשה הוה רק מדין שוא"ת עדיף, וכך מפרש הנודע ביהודה בדברי הריב"א. וכ"כ באמרי משה (פי"ד) ע"ש, דלכך ס"ל דאי עבר וקיים את העשה דאין לוקה על הלאו. אך אי נימא דאין עשה דוחה עשה, וכדעת הים של שלמה, אם כן אפילו שעבר וקיים העשה לוקה, דעכ"פ אין לו דין לקיים את העשה (וכמו שהקשה בדברי הרמב"ם, אמאי בחייבי עשה אם בעלו קנו, הא אין עשה דוחה עשה, ע"ש והובאו דבריו במק"א).
[4] והנה במהרי"ק (שורש קל"ט) כתב להקשות על דברי השואל, דהא דאין עשה דוחה ל"ת היינו משום דהל"ת לא נאמר במקום שיש בו עשה שצריך לקיימו, והקשה מדברי הריב"א, דכיון דאין העשה דוחה את הלאו מחמת העשה שנמצא עם הלאו, אם כן לא נאמר כאן לקיים את העשה כנגד הלאו ומעתה הלאו אינו נדחה מחמת העשה ושפיר לוקים עליו, ואיך כתב הריב"א דאינו לוקה. ולכאורה כוונתו למעין דברי הגר"ח, דעשה דאין יכול להתקיים אינו דוחה את הלאו. ואפשר לפרש בזה את דעת התוס' בפסחים, דס"ל דאין העשה דוחה לאו ועשה, דמה שהלאו נדחה הוא רק במקום שיש עשה אחר לעשות, ואם כן י"ל בדעת הריב"א דפליג וס"ל דדוחה עשה לאו אף במקום שא"א לקיים העשה, דמה שעשה דוחה ל"ת הוא מטעם אחר, כמו שנתפרש.
^[5]ועוד כתב המשחת שמן נפק"מ בנשים בכלאים בציצית, דאין כאן חיוב עשה ומכל מקום התעטפו בציצית קיומו העשה, ועוד עיין שם מה שכתב לפרש גבי כיבוד אב.

ועוד עי' בזה כלי חמדה סוף פרשת משפטים במה שיישב בזה דברי החזקוני שם, ועיין מה שכתב בזה בפרשת תזריע אות ב',
[6] וכ"כ בשאגת אריה (קונטרס אחרון, סי' ל"ג ד"ה אמנם, בתו"ד) דהא דאין עדל"ת ועשה, דכיון דאין לו ילפותא דדחי אם כן לא דחי ואפילו שבדיעבד לא יצא, עיי"ש
[7] והנה הפרי מגדים (שושנת העמקים כלל ב' ד"ה הן אמת) דייק מדברי רש"י דמה שהלאו חמור מן העשה מחמת המלקות שבו, דכתב רש"י אטו עשה דוחה את ל"ת, לאו ל"ת חמור מיניה ופרש"י חמור מיניה שהרי לוקין עליו, ע"כ משמע דבלאו שאין לוקין עליו כגון לאו הניתק לעשה אין לו עדיפות מעשה. ולפי זה י"ל לדעת ר' ניסים גאון דאפשר דהוה בלאו כזה שאין לוקין עליו ידחה העשה את הלאו, ורק כלפי העשה נימא דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, ולפי הטעמים האחרים אפשר דאף בזה אמרינן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה.
[8] ובפשוטו היה אפשר לפרש דהטעם דאין עשה דוחה ב' לאוין הוה משום דאינו דומיא דכלאים בציצית, דהתם הוה לאו א', ודו"ק.
[9] ולכאורה זה חידוש לבאר בדעת ר"ל דאיירי אף בכהאי גונא דאפשר לקיים שניהם, דהא הכא לא איירי דאותו העשה שעושה בדחיית הלאו עושה אף בלא דחיית הלאו אלא הוה עשה אחר ואעפ"כ אמרינן דכיון דאפשר לקיים עשה בלא דחיית הלאו הוא קודם, ואי נימא כדעת הרמב"ן דפירש דהא דעשה דוחה ל"ת הוה משום דעשה הוה אהבה ול"ת הוה יראה, ודין שיקדום אהבה ליראה, ע"ש. וכמו שהתפרש זה כמה פעמים, לפיכך י"ל דכיון שתתקיים מצוה מאהבה ותתקיים אף ל"ת מיראה סגי בהא ולא בעי למדחי לאו בכהאי גוונא דאין דוחים את הלאו אאם כן לא תתקיים מצוה מאהבה, ולא איכפת לן איזה מצוה היא זו דהא עכ"פ יהיה מעשה אהבה, ודו"ק.