השמטות הרמב"ם
המושג 'השמטות' שייך בכל ספר ובפרט בספר מקיף כמו משנה תורה. בכלל המושג 'השמטות' ישנם 'השמטות נקודתיות', שבדרך כלל יש לכל השמטה כזו סיבה נקודתית ומקומית, או על כל פנים צריך לחפש סיבה כזו, וישנם גם 'השמטות כשיטה'. השמטות כשיטה - זה כשמחבר משמיט באופן עקבי השמטות מסויימות על פי שיטה שהוא קבע לעצמו. אולי שייך להכליל בכלל זה גם 'השמטות כשיטה בשוגג' - שהמחבר משמיטם בטעות מחמת שלפי שיטת עבודתו הם משתמטים ממנו באופן עקבי יחסית.
'השמטות כשיטה' בספר משנה תורה, הן השמטות הרמב"ם בעניני אמונות מסויימות המובאות בתלמוד, כגון שדים, רוחות רעות, עין הרע, מזיקים, השפעת המזלות והכוכבים, ואפילו במקום שיש להם השלכה מעשית - הנהגתית או הלכתית. אין ספק שהשמטותיו אלו נובעות מדעותיו האישיות בענינים אלו, המפורשות בספרו בהלכות עבודה זרה פרק יא, בהלכות ט-יא-טז, ובתשובותיו ובספר מורה הנבוכים.
בכלל 'שיטה' זו השמיט את האמור בשבת קט., שבשחרית צריך ליטול ידיו ג' פעמים משום רוח רעה, וכן השמיט את האמור במו"ק יח., שאשה מעוברת העוברת על ציפורנים שבקרקע חיישינן שמא תפיל, וכן השמיט את כל דיני מזיקים וזוגות ורוחות רעות שבפסחים קי.-קיב., וכן השמיט את האמור בברכות נד:, ג' צריכים שימור - חולה חתן וכלה, וכן השמיט את האמור בב"ב ב:, אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו כשהיא עומדת בקמותיה כדי שלא יזיקנו בעין רעה, וכן השמיט את האמור בכריתות ו., לאכול בראש השנה קרא ורוביא כרתי וסילקא, וכן השמיט את האמור בגיטין ע., הבא מבית הכסא אל ישמש מיטתו עד שישהה חצי מיל מפני ששד של בית הכסא מתלוה עמו.
נראה גם שמחמת כן השמיט בהלכות גירושין ב,יג, את האמור בגיטין סו., שמי שמושלך בבור ואומר כתבו גט לאשתי חיישינן שמא שד הוא, עד דחזו ליה בבואה דבבואה, והכסף משנה שם טרח לתת טעם אחר להשמטתו. כמו כן במכות ו:, מבואר שהתראה מפי השד הויא התראה, וכשהביא הרמב"ם הלכה זו בהלכות סנהדרין יב,ב, לא הזכיר שד אלא כתב דהויא התראה אף אם לא ראה את המתרה ורק שמע קולו, ע"כ, וכיוצא בזה השמיט עוד הרבה.
טעם הרמב"ם בזה כנראה מחמת שהוא סובר שכל אלו הדעות אינם חלק מהתורה אלא אלו אמונות שהיו מצויות בקרב רוב בני בבל, ומחמת כן האמינו בזה גם כמה אמוראים ומסדרי התלמוד, ואפשר שהחכמים שהיו בדורות שלפניהם או בדורות שאחריהם או אמוראי ארץ ישראל לא סברו בזה כאמונות בני בבל, והרמב"ם סובר שהתלמוד בבלי בלול מדעות התורה ודעות בני בבל, ולא כל הכתוב בו נחשב לחלק ממשי מהתורה המסורה בידינו - דעה שהחזיקו בה ראשונים וגאונים רבים, מי פחות ומי יותר, אמנם קשה למוצאה להדיא אצל הראשונים באשכנז או אצל בעלי התוספות.
שורש הדברים עד כאן ידוע יחסית. מכאן ואילך אני רוצה לדון בדבר חדש - 'השמטה כשיטה' חדשה. שאיני בטוח אם מדובר כאן ממש בשיטה - בשוגג או בכוונה - או שמא צירוף מקרים בעלמא.
מצינו בספר משנה תורה כמה השמטות של דינים הלכתיים, ששייכים להלכות שיש עליהם מסכת מסודרת, אך משום מה לא הוזכרו כלל באותה מסכת, והוזכרו רק במסכת אחרת אגב גררא. אם אכן יש כאן 'השמטה כשיטה', הנימוק יהיה או מחמת שאישתמיטיתיה לרמב"ם דינים אלו מחמת גודל המלאכה שנטל על עצמו, או מחמת שהרמב"ם סבור שכיון שלא הובאו בדוכתייהו, שמע מינה שאינם הלכה. אמנם בחלק מההשמטות ודאי אי אפשר לומר שאינם להלכה. אתן כמה דוגמאות שמצאתי באקראי ויתכן שיש עוד רבות.
בכתובות ז., מבואר שמותר מן התורה לעשות ביום טוב מלאכות לצורך אוכל נפש רק אם מלאכות אלו שוות לכל נפש. דבר זה פסקוהו להלכה כל הראשונים אף על פי שלא הוזכר כלל במסכת ביצה, והוזכר רק פעם אחת בתלמוד אגב גררא. אך הרמב"ם השמיטו ולא הזכירו כלל בהלכות יום טוב - מבחינת חשיבות דין זה שיש לו השלכה מדאורייתא על מלאכות רבות ביום טוב, יתכן שזו אחת ההשמטות המשמעותיות ביותר בספר משנה תורה.
באותה סוגיא בכתובות מבואר דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה גם שלא לצורך, לגבי חבורה, וחבורה לפי דעת הרמב"ם בהלכות שבת ח,ח, אסורה משום מלאכת דש, ומבואר מזה שדין מתוך נאמר בהרבה מלאכות ולא דוקא בהוצאה והבערה, אבל הרמב"ם בהלכות יום טוב ד,ד, כתב דאמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה - ובאמת במסכת ביצה הוזכר 'מתוך' על שני מלאכות אלו בלבד, ונמצא שלפנינו השמטת דין מחמת שהוזכר רק במסכת אחרת.
תקיעת שופר ביום ולא בלילה - כך נשנה במשנה במגילה כ:, והרמב"ם השמיטו בהלכות שופר, אף על פי שהוא ודאי הלכה. (בספר מעשה איש כתוב שרב אחד מחוץ לארץ ביקר בארץ וכשנכנס לראות את החזון איש, שאל את החזון איש על השמטה זו, ולתדהמת השואל השיב החזון איש שלגודל המלאכה הרמב"ם שכח להביא דין זה).
בתרומות ב,ג, תנן הנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, והובא דין זה בגיטין נג:, ושם נחלקו בזה רבי יהודה ורבי מאיר, והרמב"ם השמיט דין זה בהלכות שבת, וכמו כן הושמט מהטור והשו"ע, ובאמת דין זה לא הוזכר במסכת שבת, והביאור הלכה בסימן שיח,א ד"ה אחת, כתב שדין זה ודאי הלכה שהרי כן איתא בהדיא בגיטין, ע"כ.
בב"ק ב., אמרינן שאדם שעשה שתי תולדות בשבת בהעלם אחד חייב שתי חטאות, וכ"כ הרמב"ם בהל' שגגות ז,ו, אמנם כתב על דין זה 'יראה לי' - והכסף משנה הביא שכבר נשאל רבי אברהם בן הרמב"ם, למה אמר 'יראה לי', והלא היא גמרא ערוכה בריש בבא קמא - ובאמת לא הוזכר דין זה בדוכתיה בפרק כלל גדול בשבת או בדיני שגגות במסכת כריתות.
בהמה שנפלה לבור יש חשש שנעשית טריפה ואסורה, ובב"ק נא., מבואר שאדם ובהמה יכולים למות מנפילה של עשרה טפחים, ומבואר שם גבי נפילה שיהיה בה חשש טריפה - דהיינו רק אם נפלה מגובה י' טפחים, וכיון שמכריסה לקרקע יש ד' טפחים, מצטרפים ד' טפחים אלו עם הגובה שבבור, ואם יש בבור עוד ו' טפחים חשיב נפילה לגבי טריפה, ואם התגלגלה על גבה ונפלה לבור, צריך עשרה טפחים כי נפלה מגבה ולא מרגליה, ע"כ, והרמב"ם בהלכות שחיטה ט,ח, אמנם כתב דבעי עשרה טפחים, אך לא הזכיר שהטפחים שמרגליה עד הקרקע מצטרפים, ושאם נפלה על גבה אין מצטרפים, וכבר תמה על זה הכסף משנה שם והבית יוסף ביו"ד נח,א, ובאמת דין זה לא הוזכר בדוכתיה בחולין, אמנם, גם שיעור עשרה טפחים לא הוזכר בחולין, ואותו הרמב"ם כן כתב.
סוף דבר: הדברים עדיין לא שלמים, הן מחמת שעדיין כמות הדוגמאות מעטות, והן מחמת שכבר מתוך דוגמאות אלו ניכר שאינם ממש חטיבה אחת, כי מקצתם ודאי הלכה אף על פי שהושמטו, ומקצתם אפשר שהרמב"ם סובר שאינם הלכה כי לא הובאו בדוכתייהו ודבר כזה היה צריך להיות כתוב גם בדוכתיה.
מאמר זה בא לעורר את הלומדים והמתעניינים בנושא, לבדוק את הדברים בצורה יסודית. מי שמצטמרר מהמחשבה שתפול שכחה לאחד מגדולי הראשונים, ראוי לו לראות את לשון רש"י בשבועות מב. ד"ה כיון - 'שכחתי לפרש המשנה, והנני מפרשה כאן'! כלומר הוא שכח לפרשה במקומה והוא מפרשה אחרי כמה דפים שלא במקומה.
'השמטות כשיטה' בספר משנה תורה, הן השמטות הרמב"ם בעניני אמונות מסויימות המובאות בתלמוד, כגון שדים, רוחות רעות, עין הרע, מזיקים, השפעת המזלות והכוכבים, ואפילו במקום שיש להם השלכה מעשית - הנהגתית או הלכתית. אין ספק שהשמטותיו אלו נובעות מדעותיו האישיות בענינים אלו, המפורשות בספרו בהלכות עבודה זרה פרק יא, בהלכות ט-יא-טז, ובתשובותיו ובספר מורה הנבוכים.
בכלל 'שיטה' זו השמיט את האמור בשבת קט., שבשחרית צריך ליטול ידיו ג' פעמים משום רוח רעה, וכן השמיט את האמור במו"ק יח., שאשה מעוברת העוברת על ציפורנים שבקרקע חיישינן שמא תפיל, וכן השמיט את כל דיני מזיקים וזוגות ורוחות רעות שבפסחים קי.-קיב., וכן השמיט את האמור בברכות נד:, ג' צריכים שימור - חולה חתן וכלה, וכן השמיט את האמור בב"ב ב:, אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו כשהיא עומדת בקמותיה כדי שלא יזיקנו בעין רעה, וכן השמיט את האמור בכריתות ו., לאכול בראש השנה קרא ורוביא כרתי וסילקא, וכן השמיט את האמור בגיטין ע., הבא מבית הכסא אל ישמש מיטתו עד שישהה חצי מיל מפני ששד של בית הכסא מתלוה עמו.
נראה גם שמחמת כן השמיט בהלכות גירושין ב,יג, את האמור בגיטין סו., שמי שמושלך בבור ואומר כתבו גט לאשתי חיישינן שמא שד הוא, עד דחזו ליה בבואה דבבואה, והכסף משנה שם טרח לתת טעם אחר להשמטתו. כמו כן במכות ו:, מבואר שהתראה מפי השד הויא התראה, וכשהביא הרמב"ם הלכה זו בהלכות סנהדרין יב,ב, לא הזכיר שד אלא כתב דהויא התראה אף אם לא ראה את המתרה ורק שמע קולו, ע"כ, וכיוצא בזה השמיט עוד הרבה.
טעם הרמב"ם בזה כנראה מחמת שהוא סובר שכל אלו הדעות אינם חלק מהתורה אלא אלו אמונות שהיו מצויות בקרב רוב בני בבל, ומחמת כן האמינו בזה גם כמה אמוראים ומסדרי התלמוד, ואפשר שהחכמים שהיו בדורות שלפניהם או בדורות שאחריהם או אמוראי ארץ ישראל לא סברו בזה כאמונות בני בבל, והרמב"ם סובר שהתלמוד בבלי בלול מדעות התורה ודעות בני בבל, ולא כל הכתוב בו נחשב לחלק ממשי מהתורה המסורה בידינו - דעה שהחזיקו בה ראשונים וגאונים רבים, מי פחות ומי יותר, אמנם קשה למוצאה להדיא אצל הראשונים באשכנז או אצל בעלי התוספות.
שורש הדברים עד כאן ידוע יחסית. מכאן ואילך אני רוצה לדון בדבר חדש - 'השמטה כשיטה' חדשה. שאיני בטוח אם מדובר כאן ממש בשיטה - בשוגג או בכוונה - או שמא צירוף מקרים בעלמא.
מצינו בספר משנה תורה כמה השמטות של דינים הלכתיים, ששייכים להלכות שיש עליהם מסכת מסודרת, אך משום מה לא הוזכרו כלל באותה מסכת, והוזכרו רק במסכת אחרת אגב גררא. אם אכן יש כאן 'השמטה כשיטה', הנימוק יהיה או מחמת שאישתמיטיתיה לרמב"ם דינים אלו מחמת גודל המלאכה שנטל על עצמו, או מחמת שהרמב"ם סבור שכיון שלא הובאו בדוכתייהו, שמע מינה שאינם הלכה. אמנם בחלק מההשמטות ודאי אי אפשר לומר שאינם להלכה. אתן כמה דוגמאות שמצאתי באקראי ויתכן שיש עוד רבות.
בכתובות ז., מבואר שמותר מן התורה לעשות ביום טוב מלאכות לצורך אוכל נפש רק אם מלאכות אלו שוות לכל נפש. דבר זה פסקוהו להלכה כל הראשונים אף על פי שלא הוזכר כלל במסכת ביצה, והוזכר רק פעם אחת בתלמוד אגב גררא. אך הרמב"ם השמיטו ולא הזכירו כלל בהלכות יום טוב - מבחינת חשיבות דין זה שיש לו השלכה מדאורייתא על מלאכות רבות ביום טוב, יתכן שזו אחת ההשמטות המשמעותיות ביותר בספר משנה תורה.
באותה סוגיא בכתובות מבואר דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה גם שלא לצורך, לגבי חבורה, וחבורה לפי דעת הרמב"ם בהלכות שבת ח,ח, אסורה משום מלאכת דש, ומבואר מזה שדין מתוך נאמר בהרבה מלאכות ולא דוקא בהוצאה והבערה, אבל הרמב"ם בהלכות יום טוב ד,ד, כתב דאמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה - ובאמת במסכת ביצה הוזכר 'מתוך' על שני מלאכות אלו בלבד, ונמצא שלפנינו השמטת דין מחמת שהוזכר רק במסכת אחרת.
תקיעת שופר ביום ולא בלילה - כך נשנה במשנה במגילה כ:, והרמב"ם השמיטו בהלכות שופר, אף על פי שהוא ודאי הלכה. (בספר מעשה איש כתוב שרב אחד מחוץ לארץ ביקר בארץ וכשנכנס לראות את החזון איש, שאל את החזון איש על השמטה זו, ולתדהמת השואל השיב החזון איש שלגודל המלאכה הרמב"ם שכח להביא דין זה).
בתרומות ב,ג, תנן הנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, והובא דין זה בגיטין נג:, ושם נחלקו בזה רבי יהודה ורבי מאיר, והרמב"ם השמיט דין זה בהלכות שבת, וכמו כן הושמט מהטור והשו"ע, ובאמת דין זה לא הוזכר במסכת שבת, והביאור הלכה בסימן שיח,א ד"ה אחת, כתב שדין זה ודאי הלכה שהרי כן איתא בהדיא בגיטין, ע"כ.
בב"ק ב., אמרינן שאדם שעשה שתי תולדות בשבת בהעלם אחד חייב שתי חטאות, וכ"כ הרמב"ם בהל' שגגות ז,ו, אמנם כתב על דין זה 'יראה לי' - והכסף משנה הביא שכבר נשאל רבי אברהם בן הרמב"ם, למה אמר 'יראה לי', והלא היא גמרא ערוכה בריש בבא קמא - ובאמת לא הוזכר דין זה בדוכתיה בפרק כלל גדול בשבת או בדיני שגגות במסכת כריתות.
בהמה שנפלה לבור יש חשש שנעשית טריפה ואסורה, ובב"ק נא., מבואר שאדם ובהמה יכולים למות מנפילה של עשרה טפחים, ומבואר שם גבי נפילה שיהיה בה חשש טריפה - דהיינו רק אם נפלה מגובה י' טפחים, וכיון שמכריסה לקרקע יש ד' טפחים, מצטרפים ד' טפחים אלו עם הגובה שבבור, ואם יש בבור עוד ו' טפחים חשיב נפילה לגבי טריפה, ואם התגלגלה על גבה ונפלה לבור, צריך עשרה טפחים כי נפלה מגבה ולא מרגליה, ע"כ, והרמב"ם בהלכות שחיטה ט,ח, אמנם כתב דבעי עשרה טפחים, אך לא הזכיר שהטפחים שמרגליה עד הקרקע מצטרפים, ושאם נפלה על גבה אין מצטרפים, וכבר תמה על זה הכסף משנה שם והבית יוסף ביו"ד נח,א, ובאמת דין זה לא הוזכר בדוכתיה בחולין, אמנם, גם שיעור עשרה טפחים לא הוזכר בחולין, ואותו הרמב"ם כן כתב.
סוף דבר: הדברים עדיין לא שלמים, הן מחמת שעדיין כמות הדוגמאות מעטות, והן מחמת שכבר מתוך דוגמאות אלו ניכר שאינם ממש חטיבה אחת, כי מקצתם ודאי הלכה אף על פי שהושמטו, ומקצתם אפשר שהרמב"ם סובר שאינם הלכה כי לא הובאו בדוכתייהו ודבר כזה היה צריך להיות כתוב גם בדוכתיה.
מאמר זה בא לעורר את הלומדים והמתעניינים בנושא, לבדוק את הדברים בצורה יסודית. מי שמצטמרר מהמחשבה שתפול שכחה לאחד מגדולי הראשונים, ראוי לו לראות את לשון רש"י בשבועות מב. ד"ה כיון - 'שכחתי לפרש המשנה, והנני מפרשה כאן'! כלומר הוא שכח לפרשה במקומה והוא מפרשה אחרי כמה דפים שלא במקומה.
