"מה, נראה לך שבבית המקדש היו מחפשים סוּדָנִים בשביל לנקות?!"

כן, כולכם מכירים אותו, או את חבר שלו. הוא לא נראה לכם טיפוס שיש לו מה למכור, הוא נראה פשוט מדי. אולי בגלל זה גם נעים לנו שהוא יעבוד עוד קצת בגללנו. בקיצור, הוא נראה איש שיודע בעיקר להחזיק מטאטא וסמרטוט רצפה ולנקות את בית הכנסת שלי, או שלכם – אין הרבה הבדל.
למרות הנתונים הללו, היום אני רוצה לספר לכם על שלוש דמויות שגיליתי שעומדות מאחורי המטאטא – גילוי שהגעתי אליו אחרי חיבור חזק לשיר '...אבל כל יהודי הוא קודש קדשים' של שלוימי מאיר.
– ולכו תדעו, אולי אם תחפשו גם אתם, תמצאו עוד כמה נקודות של 'קודש קדשים'.
רוצים להכיר אותם? מוזמנים לקרוא. מקווה שינעם לכם להכיר, ואולי אפילו להוזיל דמעה של התרגשות (כן, יש דבר כזה גם בשנת 2026), ובעיקר – לחפש את האנשים שמאחורי המטאטא בבית הכנסת שלכם, (אולי אצלכם הוא במקום אחר).

הראשון: ר' מיכאל​

בית הכנסת 'המרכזי' שוקק חיים. זה מתחיל מתפילות השחרית של המשכימים בשעה 06:00, ונמשך עד למניין זמן תפילה, וממשיך ב'שטייגען' נפלא של אברכי הכולל – החל מכולל בוקר ועד לכולל ערב בשעות המאוחרות של הלילה.
כל הנוכחים והשוהים במקום תמיד פוגשים בית כנסת ושטיבלאך נקיים ומסודרים להפליא, למרות שמעולם לא נראה שם אדם שעובד על הניקיון. תמיד ידענו שהמנקה מגיע באמצע הלילה כדי שלא יפריעו לו בעבודתו, ומעולם לא חשבתי להתעניין מי הוא זה ואיזהו. העיקר שאין טענות – תמיד נקי בכל פינה.
לילה אחד חזרנו משמחה משפחתית. השעון הצביע על 02:30, שעה מאוחרת לכל הדעות. בדרך לביתי ראיתי אור דולק בבית הכנסת. ומתוך סקרנות, מצאתי את עצמי חונה ליד המבנה; רציתי רק לראות מי הוא האלמוני שבאופן קבוע מנקה את בית הכנסת, אולי אפילו להגיד לו תודה?
צמרמורת אחזה בי כשהוא נגלה לנגד עיניי: אברך יקר מהשכונה, ר' מיכאל שמו, שיום-יום לומד בבית הכנסת בשעות אחר הצהריים. כעת נודע לי סודו.
הצמרמורת התחלפה מיד בתחושת רחמים, כך שלא העזתי להאריך בדברים. לאחר תודה נימוסית ואיחול לילה טוב נפרדנו.

מבחינתי כאן נגמר הסיפור, אבל באמת – הוא רק התחיל שם.

עברו כמה שבועות, ושמעתי על הצעת עבודה מכובדת ומכניסה. מיד רצתי לידידנו כדי להציע לו אותה. אולם להפתעתי הגדולה, מסיבות טכניות העבודה לא התאימה לו. חיכיתי לפחות לראות דמעות מבצבצות בקצות עיניו על הפספוס, וכשהן מיאנו לבוא, העזתי פניי והבעתי בפניו את תחושת הרחמים שלי עליו.

"מה?!" ענה לי ר' מיכאל, "אני מאוד מרוצה מהעבודה שלי, אני מאושר! אתה יודע כמה עבודות הציעו לי? אבל בכל העבודות האחרות לא ראיתי סיפוק, רק משכורת. היום, ברוך ה', יש לי גם פרנסה טובה וגם סיפוק גדול. הַקַּלָּה היא בעיניך? אתה יודע מה זה לנקות בית כנסת?! לנקות את הבית של השם!
נראה לך שבבית המקדש היו מחפשים סוּדָנִים כדי לנקות? אשרי שזכיתי לעבודה הזו!".

מעולם לא חשבתי מי יכול לעמוד מאחורי המטאטא, אבל גם באותו רגע לא היה לי הרבה זמן לחשוב עליו – פשוט התחלתי בעיקר להתבייש בעצמי... איך אני (לפעמים) מסוגל להשאיר שאריות של כוס קפה בבית הכנסת?!

השני: דוד​

תלמוד תורה 'דרך התלמוד' בבית שמש. ביום בו התרחש הסיפור שימשתי כממלא מקום. היה קשה, קשה מאוד. כשהסתיים יום הלימודים לא היה לי כוח אפילו ללכת, ונשארתי ב'חדר מלמדים' כדי להתאושש מעט.
ואז דוד הגיע. דוד הוא בחור שכולם מכירים בשכונה, משום שאת הישיבה הוא עזב מזמן – אתם יכולים לדמיין לבד את התספורת שלו או המראה הכללי. דיברנו קצת על היום המפרך שעבר עליי, ומכאן לשם עברנו לדבר על העבודה הסיזיפית היומיומית שלו.

אחרי עשר דקות של שיחה (זה היה נצח בשבילי, תבינו) לא הצלחתי להתאפק ושאלתי אותו בנימה אישית: "בחור אינטליגנט כמוך, מה מביא אותך לבחור בעבודה הזו, ולא במשהו מקובל יותר לחבר'ה במצבך, אולי בָּרְמֶן, שָׁלִיחַ או נהג?" (כמובן שהוספתי סליחה על הסקרנות...).

למען האמת, עד לאותו רגע הייתי בטוח לעצמי: מילא אני בחרתי בעבודה כ'מלמד' מתוך תחושת שליחות קודש, אבל דוד – מעניין מה הסיבה שלו?
עם דמעה בעיניים הוא אמר לי: "בעבודות אחרות כבר התנסיתי, ומאוד קשה שם לשמור על העיניים.
כאן אני לבד. לבד זה קשה, אבל זה הרבה יותר קדוש".
כשנפרדנו, כבר לא הסתכלתי עליו מלמעלה למטה. בכלל לא.
'...כי לא כל יהודי הוא קדוש, אבל כל יהודי הוא קודש קדשים...'

השלישי: פרנסיסקו​

בית הכנסת 'אהבת תורה', רמה ג' בבית שמש.
בית כנסת ליטאי שוקק חיים: כוללי אברכים, ישיבה גדולה, שטיבלאך, קפה שטיבל ואפילו מקווה – זה רק חלק ממה שיש בו. חלק בלתי נפרד מהנוף הזה הוא 'פרנסיסקו דה אסיס'. זה השם של האיש (איתי בתמונה) שמנקה את בית הכנסת באופן קבוע, ובזכותו המקום תמיד, אבל תמיד, מבריק (באמת תודה מכל הלב! :).
חוץ מלראות אותו מנקה במסירות ומקשיב לאוזניות, לא רואים מה מסתתר בתוכו. אך אחרי כמה שיחות מתורגמות, גיליתי דברים שחשבתי שקיימים רק בתקופות של הרבי ר' לוי יצחק מברדיטוב זיע"א.

עד לפני כמה שנים הוא עבד כעיתונאי בברזיל. עד היום הוא כותב טורי דעה בפורטוגזית, בהם הוא מציין את היופי וההמשכיות הנצחית של עם ישראל והתנ"ך.
כיום, בעבודתו בניקיון, הוא רואה עבודת קודש ממש – דרך למיזוג הגשמיות והרוחניות, קדושת בית הכנסת במקסימום נקיון, מבחינתו ממש כמו טהרת בית המקדש.
בעברית עילגת הוא הצליח להגיד לי: "אתה רואה אותי מנקה, אבל זה רק הידיים שלי. הראש שלי נמצא בשמיים". בזמן העבודה הוא כל הזמן מתרגל לעצמו את הטורים שהוא כותב, את האמונה בקדושת עם ישראל, ואת הבריאה היפה והמושלמת שהשם ברא. למשל, כשהוא ראה לטאה מטפסת על העץ, הוא מיד חיבר שיר (בפוטוגזית) על ההשגחה האלוקית על הלטאה הקטנה בתוך העץ הענק. מזכיר ממש את 'עלה קטן שלי...'
אכן, תמיד ראיתי אדם מטאטא. עברית הוא בקושי מדבר, אבל גיליתי שמדובר באדדם שעל קדושה וטהרה הוא השקיע את כל חייו. את הכל הוא השאיר מאחוריו בברזיל הענקית, וכאן הוא לבד, לבד לגמרי – אבל הוא נמצא המון יחד עם השם יתברך.

פרנסיסקו היקר, אני בטוח שבסוף המאמר הזה יגיע גם אליך, אז דע לך: אולי המשורר לא הכיר אותך באופן אישי, אבל עליך ועל שכמותך הולחן השיר: '...כי לא כל יהודי הוא קדוש, אבל כל יהודי הוא קודש קדשים...'


נ.ב. קוראים יקרים, הלואי שחלמתי, הלואי שלא חידשתי לכם כלום ותמיד אתם רגילים לראות בכל יהודי את חלק ה'קודש הקדשים' שלו, אני אכן מבקש את סליחתכם, אבל אולי אל אחד מכם כן דיברתי, לפחות לעצמי, תתפללו עלי שאזכה חיים אהרן ב"ר זאב בוגרד.