בס''ד
איתא בגמ' בתענית כו: חמשה אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז וחמשה בתשעה באב, בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. ואע"פ שלכאו' אלו הם חמשה דברים שונים אין זה סתם שחמשה אלו אירעו ביום זה, ונצטרך למצוא את הקשר ביניהם.
ונקדים שהנה בספר היצירה מצינו שסדר י"ב חודשי השנה עומדים כנגד י"ב כוחות שבאדם וחודש תמוז עומד כנגד כח הראיה, דהיינו שהחודש הזה נועד לתקן כח זה של הראיה ונצטרך לבאר היכן הקשר בין חודש זה לענין הראיה, ונעמוד על כך לקמן.
על הפסוק 'אלא תולדות השמים והארץ בהבראם' (בראשית ב,ד) פירש רש"י וכן איתא בבראשית רבה דבהבראם בה' בראם כמו שנאמר בישעיה כי ביה ה' צור עולמים בשני אותיות אלו י' וה' ברא שני עולמות וביאור הענין הוא שהאות יו"ד היא נקודת המחשבה הראשונית כלפי העתיד וזהו העולם הבא לעתיד לבוא והעולם הזה נברא בצירוף שניהם נקודת מחשבה שמצטרפת לה"א שהוא ענין ההוצאה לפועל של המחשבה, וענין הה"א הוא כאדם האומר לחבירו הא לך זהו נתינת העולם לבריותיו, ואין זה נתינת החומר שבעולם אלא נתינת הרוח ומהו המתנה הרוחנית הכי גדולה שהקב"ה נתן לנו – 'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו', וזהו ביאור לכאו' בדברי הזוהר בפרשת תרומה 'קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא' דזהו בהבראם בה' בראם בדבר שאמר לנו הא לכם בה הוא ברא את העולם.
וזהו לכאו' הקשר שבין חמישה דברים אלו שאירעו את אבותינו בי"ז בתמוז דהם ה' דברים כנגד הה' שע"י נברא העולם, והנה הדבר הראשון הוא נשתברו הלוחות דהוא ביטול המהות של הה' של הנתינה של הה"א לכם דיש ענין בשבירה שאינו בכל איבוד אחר כשריפה, נטילה וכדו' ששבירה מסמלת את הסתירה לעצם הדבר דהיא התנגשות של שני דברים הסותרים לגמרי זה את זה, וזה קרה מידה כנגד מידה של השלכתם של ישראל את התורה כדאי' באיכה רבה, אריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שמואל תני לה בשם ר' שמואל בר אמי אימתי המלכות גוזרת גזרה וגזירתה מצלחת בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ, וכן מצינו בנביא ירמיהו (ט,יא יב) "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר, ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה".
הדבר השני, בטל התמיד והנה התמיד הוא קיום הברית בינינו לקב"ה שנעשתה בהר סיני שבו ניתנה לנו התורה מאת קודשא בריך הוא והנה הקיום של הברית מהצד שלנו הוא כביכול מתבטא בתמיד וזהו שנאמר (במדבר כח,ו) עולת תמיד העשויה בהר סיני, שהתמיד הוא קיום הברית מאיתנו עם הקב"ה וזהו כנגד התורה והנה ענין התמיד הוא נצח לא שייך להתחיל שוב פעם תמיד אחרי שהוא פסק כי אין זה תמיד כיון שהוא כבר פסק, וזהו ענין בוטל התמיד אין זה נפסק אלא בוטל כיון שמציאות של תמיד כבר לא תחזור לעולם, וכן בתורה כל מהות תלמוד תורה היא והגית בו יומם ולילה זהו ענין תמידי שלעולם אינו פוסק, ואע"פ שגם היום הרבה אחרי שבוטל התמיד עדין אנו לומדים תורה וזה לא בוטל והרי ברית מתקיימת משני צדדים וכשאין צד אחד הצד השני גם אמור להתבטל, עדין איבדנו מעלה מסוימת במהות של תורה שניתנה בסיני ונבארה בהמשך.
הדבר השלישי, הובקעה העיר שזהו חורבן נוסף בענין לימוד התורה, שבקיעת העיר גורמת לעיר להיות נחלת הכלל וירושלים היא מקור ההשפעה של התורה כמו שכתוב 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים', וע"י הפיכת הדבר לרשות הרבים ממילא נכנסים דברים החיצוניים, ואיתא במסכת עבודת כוכבים ד"ג כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עימי תפילה לאל חיי, דיש מעלה בלימוד התורה בלילה וענין זה הוא שהלילה זמן היחיד הוא שכל אחד לעצמו שאז יוצא ממנו תורה דיליה אבל ביום לומדים ביחד ואמנם שיש מעלה בלימוד בצוותא אך בזמן הזה האדם מאבד מהעצמו והופך לציבור, ולכן כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום דהוא מגלה את האני שבו כלפי חוץ וכן מצינו בשיר השירים (ז,יב) לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים, וביאר הנצי"ב נצא השדה שהוא מקום התבודדות נלינה בכפרים דהיינו נלינה בדברי תורה בכפרים הרחק משאונה של עיר נשכימה לכרמים ובבוקר נלך לכרמים דהיינו בתי כנסיות ובתי מדרשות, והנה איתא בעירובין (ו:) אמר רב יוחנן ירושלים אילמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, דהמהות של הלילה בירושלים הוא הרשות היחיד שבה - הדלתות הנעולות כיון שזהו מקום של מציון תצא תורה וזהו שנחרב בשבעה עשר בתמוז הרשות היחיד של ירושלים התורה של הלילה.
וממילא מגיע הדבר הרביעי שהוא שרף אפוסטמוס את התורה, כיון שאחר שהובקעה העיר ונפרצה החומה ממילא מה שיש בפנים נהיה נחלת הכלל ובלי חורבן זה לא היה שייך לשרוף את התורה כיון שהתורה ירדה באש מן השמים ואש לעולם לא יכולה לשרוף אש וכשהובקעה העיר כבר אבדה מעלת האש אוכלה של התורה והדבר נהיה בר השגה גם לאפוסטומוס וע"י כך יכול היה לשרוף את התורה.
והדבר החמישי, העמיד צלם בהיכל זהו החורבן הגדול והישורת האחרונה שכולל בתוכו את הכל שהרי ההיכל ובית המקדש הוא הגורם והמשפיע הכי גדול ללימוד התורה וליראת שמים כדאיתא בתוס' בבא בתרא (כא. ד"ה כי) לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכוהנים עוסקים בעבודה היה מכוון ליבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה, ע"כ. ולכאו' הדברים תמוהים וכי רק בירושלים היו עוסקים בתורה וכי בציפורי ובביתר לא היו עוסקים בתורה, אלא שמה שהיה רואה שם זה שכולם עוסקים במלאכת שמים דהיינו שאין שום מציאות אחרת של חולין באותו מקום אלא הכל היה מלא ביראת שמים ובתלמוד תורה, וממילא אין בבית המקדש שום מקום לדברים החיצוניים כיון שכולם עוסקים בתורה אז לא שייך מציאות זרה שתחדור לשם, וזה נחרב בהעמדת הצלם כיון שיש כבר גושפנקה לדברים זרים ולא סתם דברים זרים אלא ההיפך הגמור של יראת שמים ועבודת ה', וזהו שאמר ריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, ורבותינו דרשו למה נקרא שמו חורב והלוא סיני שמו אלא שמשם ירדה חרבה על אומות העולם, דהיינו שחורבן הוא ביטול דבר הקיים העומד והפיכתו לדבר חסר קיום וצורה וכשניתנה תורה לעם ישראל הפכנו לעם אשר כל כולו עומד לתכלית מסוימת לא ככל העמים אשר אצלם העולם כמנהגו נוהג קיץ וחורף יום ולילה לא ישבותו דהיינו שאין צורה אלא הכל נוהג במתכונת אחת בלי שום התחדשות, וכשכל העולם הוא חסר צורה אז אין שום משמעות לצורה אבל כשעם אחד נהיה בעל צורה ועתיד ותכלית ממילא מי שאין לו צורה מקבל ביטוי כדבר חרב, ולכך לאחר החורבן שלנו יוצאת בת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה דדווקא התורה שממנה וממסירתה לנו ירד חורבן לאומות העולם היום כביכול היא חסרת צורה שכל הדברים שראינו לעיל שהם הם צורתה של תורה בטלו וחרבו.
וזהו הקשר שבין חודש תמוז שבו אירעו חמשה דברים אלו שהם בעצם החורבן שלנו בענין התורה לכח הראיה שחודש תמוז עומד כנגדו שהרי תורתינו עומדת כמקור אור כדאיתא בתהילים (יט,ט) פיקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים, שאיבדנו בחודש זה את מה שעמד כנגדנו לאור שהיינו התורה שרק דרכה יכולנו לראות בראיה אמיתית ללא עירוב של דברים חיצוניים, וכן מצינו במסכתא ב"ב (ד.) דשאל הורדוס מאי תקנתא דההוא גברא, אמר לו בבא בן בוטא, הוא כיבה אורו של עולם דכ' "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו') ילך ויעסוק באורו של עולם דכ' "ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיה ב'), וע"י חמשה דברים אלו איבדנו את כח הראיה הזקוקה שלנו שיקבלנו מן התורה, וכן מצינו בהא דאסור לדיין לקחת שוחד כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים דהיינו שקודם נתינת השוחד לדיין יש ראיה של תורה ראיה זקוקה שגורמת לו לדון דין אמת לאמיתו, והרמב"ם כבר כתב שהקב"ה נתן בלב הדיין את הדרך הנכונה לדון כל דין וזה מחמת הזיקוק של תורה בלבד, והשוחד כיון שהוא התערבות של דבר חיצוני בשיקול דעתו של הדיין לא משנה כמה חכם וצדיק וישר הוא יהיה השוחד מעוורו דהיינו שניטל ממנו כח הראיה הזקוקה והפשוטה כיון שיש דבר אחר שמעורב כאן, וזה מה שקרה מחמת חמשה דברים אלו עירוב של דברים חיצוניים שמחמתם ראייתינו כבר אינה אותה ראיה ולכן חודש תמוז עומד כנגד כח הראיה, ומחמת שכן על כח זה אנו צריכים לעבוד בחודש זה להחזיר את ראייתינו לקדמותה ולחדש ימינו כקדם.
איתא בגמ' בתענית כו: חמשה אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז וחמשה בתשעה באב, בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. ואע"פ שלכאו' אלו הם חמשה דברים שונים אין זה סתם שחמשה אלו אירעו ביום זה, ונצטרך למצוא את הקשר ביניהם.
ונקדים שהנה בספר היצירה מצינו שסדר י"ב חודשי השנה עומדים כנגד י"ב כוחות שבאדם וחודש תמוז עומד כנגד כח הראיה, דהיינו שהחודש הזה נועד לתקן כח זה של הראיה ונצטרך לבאר היכן הקשר בין חודש זה לענין הראיה, ונעמוד על כך לקמן.
על הפסוק 'אלא תולדות השמים והארץ בהבראם' (בראשית ב,ד) פירש רש"י וכן איתא בבראשית רבה דבהבראם בה' בראם כמו שנאמר בישעיה כי ביה ה' צור עולמים בשני אותיות אלו י' וה' ברא שני עולמות וביאור הענין הוא שהאות יו"ד היא נקודת המחשבה הראשונית כלפי העתיד וזהו העולם הבא לעתיד לבוא והעולם הזה נברא בצירוף שניהם נקודת מחשבה שמצטרפת לה"א שהוא ענין ההוצאה לפועל של המחשבה, וענין הה"א הוא כאדם האומר לחבירו הא לך זהו נתינת העולם לבריותיו, ואין זה נתינת החומר שבעולם אלא נתינת הרוח ומהו המתנה הרוחנית הכי גדולה שהקב"ה נתן לנו – 'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו', וזהו ביאור לכאו' בדברי הזוהר בפרשת תרומה 'קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא' דזהו בהבראם בה' בראם בדבר שאמר לנו הא לכם בה הוא ברא את העולם.
וזהו לכאו' הקשר שבין חמישה דברים אלו שאירעו את אבותינו בי"ז בתמוז דהם ה' דברים כנגד הה' שע"י נברא העולם, והנה הדבר הראשון הוא נשתברו הלוחות דהוא ביטול המהות של הה' של הנתינה של הה"א לכם דיש ענין בשבירה שאינו בכל איבוד אחר כשריפה, נטילה וכדו' ששבירה מסמלת את הסתירה לעצם הדבר דהיא התנגשות של שני דברים הסותרים לגמרי זה את זה, וזה קרה מידה כנגד מידה של השלכתם של ישראל את התורה כדאי' באיכה רבה, אריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שמואל תני לה בשם ר' שמואל בר אמי אימתי המלכות גוזרת גזרה וגזירתה מצלחת בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ, וכן מצינו בנביא ירמיהו (ט,יא יב) "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר, ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה".
הדבר השני, בטל התמיד והנה התמיד הוא קיום הברית בינינו לקב"ה שנעשתה בהר סיני שבו ניתנה לנו התורה מאת קודשא בריך הוא והנה הקיום של הברית מהצד שלנו הוא כביכול מתבטא בתמיד וזהו שנאמר (במדבר כח,ו) עולת תמיד העשויה בהר סיני, שהתמיד הוא קיום הברית מאיתנו עם הקב"ה וזהו כנגד התורה והנה ענין התמיד הוא נצח לא שייך להתחיל שוב פעם תמיד אחרי שהוא פסק כי אין זה תמיד כיון שהוא כבר פסק, וזהו ענין בוטל התמיד אין זה נפסק אלא בוטל כיון שמציאות של תמיד כבר לא תחזור לעולם, וכן בתורה כל מהות תלמוד תורה היא והגית בו יומם ולילה זהו ענין תמידי שלעולם אינו פוסק, ואע"פ שגם היום הרבה אחרי שבוטל התמיד עדין אנו לומדים תורה וזה לא בוטל והרי ברית מתקיימת משני צדדים וכשאין צד אחד הצד השני גם אמור להתבטל, עדין איבדנו מעלה מסוימת במהות של תורה שניתנה בסיני ונבארה בהמשך.
הדבר השלישי, הובקעה העיר שזהו חורבן נוסף בענין לימוד התורה, שבקיעת העיר גורמת לעיר להיות נחלת הכלל וירושלים היא מקור ההשפעה של התורה כמו שכתוב 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים', וע"י הפיכת הדבר לרשות הרבים ממילא נכנסים דברים החיצוניים, ואיתא במסכת עבודת כוכבים ד"ג כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עימי תפילה לאל חיי, דיש מעלה בלימוד התורה בלילה וענין זה הוא שהלילה זמן היחיד הוא שכל אחד לעצמו שאז יוצא ממנו תורה דיליה אבל ביום לומדים ביחד ואמנם שיש מעלה בלימוד בצוותא אך בזמן הזה האדם מאבד מהעצמו והופך לציבור, ולכן כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום דהוא מגלה את האני שבו כלפי חוץ וכן מצינו בשיר השירים (ז,יב) לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים, וביאר הנצי"ב נצא השדה שהוא מקום התבודדות נלינה בכפרים דהיינו נלינה בדברי תורה בכפרים הרחק משאונה של עיר נשכימה לכרמים ובבוקר נלך לכרמים דהיינו בתי כנסיות ובתי מדרשות, והנה איתא בעירובין (ו:) אמר רב יוחנן ירושלים אילמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, דהמהות של הלילה בירושלים הוא הרשות היחיד שבה - הדלתות הנעולות כיון שזהו מקום של מציון תצא תורה וזהו שנחרב בשבעה עשר בתמוז הרשות היחיד של ירושלים התורה של הלילה.
וממילא מגיע הדבר הרביעי שהוא שרף אפוסטמוס את התורה, כיון שאחר שהובקעה העיר ונפרצה החומה ממילא מה שיש בפנים נהיה נחלת הכלל ובלי חורבן זה לא היה שייך לשרוף את התורה כיון שהתורה ירדה באש מן השמים ואש לעולם לא יכולה לשרוף אש וכשהובקעה העיר כבר אבדה מעלת האש אוכלה של התורה והדבר נהיה בר השגה גם לאפוסטומוס וע"י כך יכול היה לשרוף את התורה.
והדבר החמישי, העמיד צלם בהיכל זהו החורבן הגדול והישורת האחרונה שכולל בתוכו את הכל שהרי ההיכל ובית המקדש הוא הגורם והמשפיע הכי גדול ללימוד התורה וליראת שמים כדאיתא בתוס' בבא בתרא (כא. ד"ה כי) לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכוהנים עוסקים בעבודה היה מכוון ליבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה, ע"כ. ולכאו' הדברים תמוהים וכי רק בירושלים היו עוסקים בתורה וכי בציפורי ובביתר לא היו עוסקים בתורה, אלא שמה שהיה רואה שם זה שכולם עוסקים במלאכת שמים דהיינו שאין שום מציאות אחרת של חולין באותו מקום אלא הכל היה מלא ביראת שמים ובתלמוד תורה, וממילא אין בבית המקדש שום מקום לדברים החיצוניים כיון שכולם עוסקים בתורה אז לא שייך מציאות זרה שתחדור לשם, וזה נחרב בהעמדת הצלם כיון שיש כבר גושפנקה לדברים זרים ולא סתם דברים זרים אלא ההיפך הגמור של יראת שמים ועבודת ה', וזהו שאמר ריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, ורבותינו דרשו למה נקרא שמו חורב והלוא סיני שמו אלא שמשם ירדה חרבה על אומות העולם, דהיינו שחורבן הוא ביטול דבר הקיים העומד והפיכתו לדבר חסר קיום וצורה וכשניתנה תורה לעם ישראל הפכנו לעם אשר כל כולו עומד לתכלית מסוימת לא ככל העמים אשר אצלם העולם כמנהגו נוהג קיץ וחורף יום ולילה לא ישבותו דהיינו שאין צורה אלא הכל נוהג במתכונת אחת בלי שום התחדשות, וכשכל העולם הוא חסר צורה אז אין שום משמעות לצורה אבל כשעם אחד נהיה בעל צורה ועתיד ותכלית ממילא מי שאין לו צורה מקבל ביטוי כדבר חרב, ולכך לאחר החורבן שלנו יוצאת בת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה דדווקא התורה שממנה וממסירתה לנו ירד חורבן לאומות העולם היום כביכול היא חסרת צורה שכל הדברים שראינו לעיל שהם הם צורתה של תורה בטלו וחרבו.
וזהו הקשר שבין חודש תמוז שבו אירעו חמשה דברים אלו שהם בעצם החורבן שלנו בענין התורה לכח הראיה שחודש תמוז עומד כנגדו שהרי תורתינו עומדת כמקור אור כדאיתא בתהילים (יט,ט) פיקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים, שאיבדנו בחודש זה את מה שעמד כנגדנו לאור שהיינו התורה שרק דרכה יכולנו לראות בראיה אמיתית ללא עירוב של דברים חיצוניים, וכן מצינו במסכתא ב"ב (ד.) דשאל הורדוס מאי תקנתא דההוא גברא, אמר לו בבא בן בוטא, הוא כיבה אורו של עולם דכ' "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו') ילך ויעסוק באורו של עולם דכ' "ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיה ב'), וע"י חמשה דברים אלו איבדנו את כח הראיה הזקוקה שלנו שיקבלנו מן התורה, וכן מצינו בהא דאסור לדיין לקחת שוחד כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים דהיינו שקודם נתינת השוחד לדיין יש ראיה של תורה ראיה זקוקה שגורמת לו לדון דין אמת לאמיתו, והרמב"ם כבר כתב שהקב"ה נתן בלב הדיין את הדרך הנכונה לדון כל דין וזה מחמת הזיקוק של תורה בלבד, והשוחד כיון שהוא התערבות של דבר חיצוני בשיקול דעתו של הדיין לא משנה כמה חכם וצדיק וישר הוא יהיה השוחד מעוורו דהיינו שניטל ממנו כח הראיה הזקוקה והפשוטה כיון שיש דבר אחר שמעורב כאן, וזה מה שקרה מחמת חמשה דברים אלו עירוב של דברים חיצוניים שמחמתם ראייתינו כבר אינה אותה ראיה ולכן חודש תמוז עומד כנגד כח הראיה, ומחמת שכן על כח זה אנו צריכים לעבוד בחודש זה להחזיר את ראייתינו לקדמותה ולחדש ימינו כקדם.
