המשנה במכות דף ב ע"א:
"כיצד העדים נעשים זוממין : מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה ארבעים...".
טעם הדין מוסבר בגמ':
"דאמר קרא 'ועשיתם לו כאשר זמם' - לו ולא לזרעו" - בן גרושה נפסל, ופסולו עובר לזרעו אחריו. מכח הפסוק לא ניתן להעביר פסול זה לבני העדים, ולכן גם הם אינם נפסלים. ואם תאמר: "ולפסלוהו לדידיה ולא ליפסלו לזרעיה?" עונה הגמרא: "בעינן 'כאשר זמם לעשות' וליכא " - פסילת העדים ללא בניהם איננה מהווה קיום מלא של 'כאשר זמם'.
ההווא אמינא במשנה "אין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה" מוסברת על ידי רש"י: "אין אומרים אם הוזמו והן כוהנים יעשה זה בן גרושה וחלוצה לקיים בו כאשר זמם...". הריטב"א חולק ואומר: "דהכי נמי מיתני בעד ישראל, דלא אמרינן שיהא פוסל אישה בביאתו לכהונה".
נראה שמחלוקת זו תלויה בשתי הבנות יסוד בדין "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו":
הבנה א': את פסק הדין שהעדים זממו להחיל על הנידון - אנו מחילים עליהם, כלומר - ההתייחסות היא למציאות שהם זממו להחיל על הנידון.
הבנה ב' : באותו העונש שהעדים זממו שהנידון יענש בו - אנו מענישים אותם, כלומר - ההתייחסות היא לתוצאות המעשיות שהם זממו להחיל על הנידון.
רש"י מבין כהבנה א', שמחילים את פסק הדין, וזה שייך רק בכהנים. הריטב"א לעומתו מבין כהבנה ב', שמחילים את התוצאות, ואז אפילו אם העד ישראל - נעביר את תוצאת הפסול שרצה להחיל על הנידון עליו, ונאמר שיהא פוסל אישה בביאתו (למרות שאיננו כהן, ואין משמעות לפסול לגביו).
הבנות אלו מעוגנות בדברי רב המנונא בגמרא (ב:), שם מובאת ברייתא האומרת שעדים זוממים אינם נמכרים בעבד עברי. בהווא אמינא סבר רב המנונא לומר:
"הני מילי היכא דאית ליה לדידיה, דמיגו דאיהו לא נזדבן - אינהו נמי לא מידזבנו, אבל היכא דלית ליה לדידיה - אף על גב דאית להו לדידהו מזדבנו".
במסקנת הגמ' משנה רב המנונא את דבריו ואומר:
"הני מילי היכא דאית ליה או לדידיה או לדידהו, אבל היכא דלית ליה לא לדידיה ולא לדידהו - מזדבני".
לכאורה, אם מבינים כהבנה א' לעיל, יש לומר כמסקנת הגמרא - העדים רצו להחיל על הנידון מציאות ושם של גנב, ואת זה אנו מחילים עליהם. השאלה אם הוא היה נמכר או לא תלויה בשאלה אם יש לו מניין לשלם, ואינה מהווה חלק מפסק הדין של בית הדין. לכן עניין המכירה לא חל עליהם מצד "כאשר זמם", וגם אם הנידון היה נמכר, היות ויש לעדים כסף לשלם - הם אינם נמכרים, ורק אם אין להם - יימכרו, כדי לממן את התשלום [2].
אם סוברים כהווא אמינא בגמ', שמכירתם תלויה במכירת הנידון, צריך לומר כהבנה ב' - -שהיות ותוצאת דבריהם לגבי הנידון הייתה שהוא יימכר, אנו מוכרים אותם.
ייתכן ששתי תפיסות אלו קשורות בעצם הבנת עניין העונש ב'כאשר זמם':
לפי הבנה א' - רואים את העדים הזוממים עצמם כאילו הם עברו את העבירה שהעידו בה על הנידון, ועל פי זה הם נענשים.
לפי הבנה ב' - העדים נענשים על עדות השקר שלהם, אלא שקבעה התורה שהעונש על עדות שקר נקבע לפי מה שהעדים רצו לחייב את הנידון.
הסברים אלו ניתן למצוא בראשונים ביחס לגמרא בסנהדרין (מו.) - שם נאמר שאין דנים שתי מיתות ביום אחד אם חיובם הוא על שתי עבירות, או אפילו אם מדובר בעבירה אחת אלא שהמיתות שונות (כגון: שריפה וחנק).
כדוגמא נוקטת הגמרא במקרה של בת כוהן שזנתה על פי עדים שהוזמו, ובאו אחרים והזימו את המזימים. ממילא היא נהרגת וגם עדי הכת האמצעית שהזימה את העדים הראשונים - נהרגים [3].
התוס' בסוגייתנו (ב., ד"ה זוממי) לומד מהעובדה שלא ננקטה בגמ' דוגמא פשוטה יותר, של בת כהן ובועלה - היא בשריפה והוא בחנק, שגם כשהבועל איננו מואשם על ידי העדים (כגון קטן), כשהם מוזמים - נהרגים בחנק ולא בשריפה, אלא שראייתו איננה הכרחית. ייתכן שמקרה זה הובא בגמרא להדגים שגם מיתה אחת שבאה על שתי עבירות - לא דנים ביום אחד: בת הכהן נהרגת על זנות, והעדים אמנם נהרגים כמוה בחנק - אבל כעונש על עדות השקר, ולכן לא דנים את שניהם באותו יום, בעוד שבמקרה שמציע התוס' - של בת כהן ובועלה - יש מיתות שונות (האישה בשריפה ובועלה בחנק), ועבירה אחת. מכיוון שהתוס' הביא בכל זאת ראיה מכאן, מוכח שהוא מבין כהבנה א' לעיל - שהזוממים נענשים כאילו עברו את העבירה שרצו להאשים בה את הנידון, וממילא בת הכהן והזוממים כולם נהרגים על עבירת הזנות, וכדי לומר שאין דנים אותם ביום אחד - היינו חייבים לומר שהעדים נהרגים בחנק והאישה בשריפה, כהוכחת התוס ', ואז אלו שתי מיתות - ולכן אין דנים.
הר"ן בסנהדרין (שם) אינו מבין כתוס', והוא כותב: "דהני שתי מיתות ושתי עבירות, דמיתת האישה משום ניאוף ומיתת העדים משום עדות שקר" - כלומר, הוא הולך כדרך השנייה בהבנת "כאשר זמם" [4].
שתי הבנות אלו מהוות אולי בסיס למחלוקת הרמב"ם והרמב"ן לגבי מלקות בכופר. הגמ' (ב:) מונה את תשלום הכופר של מי ששורו הרג אדם, כאחד הדברים שעדים זוממים אינם משלמים. הראשונים דנים אם במקרה זה נלקה אותם, כפי שבבן גרושה ובן חלוצה הם לוקים כיוון שאי אפשר לפוסלם.
הרמב"ן בסוגייתנו (ד"ה שהיא) מבין שאין עליהם חיוב מלקות: "דמתניתין לא קתני אלא שלוקין, וגבי כופר לא לקי". הרמב"ם (עדות כ, ח) חולק: "העידו על שורו של זה שהרג הנפש והוזמו הרי הן לוקין ואין משלמים את הכופר". הסבר לשיטת הרמב"ן מובא בריטב"א: "דלמאן דאמר כופרא כפרה - לא שייכא הזמה, דהא עיקר עדותם לחייבו מיתה בידי שמיים כדכתיב 'וגם בעליו יומת', ועדותן לשמיים לא מעלה ולא מוריד, שאם הרג שורו את הנפש בלא עדותם של אלו - יחייבוהו בשמיים, ואי לאו - מפני עדותן לא יחייבוהו, ואין השמיים צריכין לעדותן כלל..." - נראה שהריטב"א מבין את החיוב בכופר לא כחלק מהעונש שמטיל בית דין על מי ששורו הרג, ולא כחלק מפסק הדין, אלא כתוצאה נלווית להודעת העדים ששורו הרג, ואם כן בעדים זוממים הואיל ומחייבים אותם בפסק הדין שרצו להחיל על הנידון (בהבנה א'), אין זה כולל את תשלום הכופר, שכן הוא אינו מהווה חלק מפסק הדין, ולכן גם לא לוקים במקום תשלום הכופר.
את הרמב"ם שחולק, ניתן להבין בשתי דרכים:
1) הרמב"ם מבין כהבנה השנייה לעיל, שמטילים על העדים את התוצאות שמחילים על הנידון, וזה אמור היה לכלול גם את הכופר, שבעקבות עדותם היה משלם, ולכן לוקים כתחליף לכופר.
2) הרמב"ם חולק בהבנת כופר, ולדעתו זהו חלק מפסק הדין ולא תוצאה נלווית, ואז גם אם על העדים הזוממים מחילים רק את פסק הדין - הם חייבים בתשלום כופר, וכתחליף לו הם לוקים.
שאלה נוספת המתקשרת לעניין זה היא שאלת הראשונים על המשנה - מדוע לא נחייב את העדים הזוממים בבן גרושה ובן חלוצה גם על הפסד מתנות כהונה שהיו גורמים לנידון, אם היו פוסלים אותו?
המאירי ואחרים תירצו שאין כאן אלא גרמא, וכתיב 'כאשר זמם לעשות' ולא 'כאשר זמם לגרום'. נראה שדבריו מסתמכים על הבנה א' לעיל, שמתייחסת רק לפסק הדין. בית דין, כשהיו דנים את הנידון, היו רק פוסלים אותו. אחת המשמעויות של פסול זה היא הפסד מתנות כהונה, אך זו תוצאה של בלבד ולא חלק מפסק הדין, ולכן אין מקום לחייב בכך את העדים.
הריטב"א משיב על שאלה זו בצורה אחרת: "דכיוון שלא מקיימינן בהו הזמה במאי דהוי עיקר סהדותייהו, דפסולה דגופא דבן גרושה או בן חלוצה לא מקיימינן לה בהא, דלא מקיימינן הזמה לחצאין וכדאמרינן בגמ' גבי 'ועשיתם לו ולא לזרעו'".
להבנת דברי הריטב"א יש צורך להקדים בדיון על מהות הפסול של "לו ולא לזרעו". הגמ' מסבירה שעדי בן גרושה ובן חלוצה אינם נפסלים, כיוון שאי אפשר לפסול את בניהם אחריהם ("לו - ולא לזרעו"), ואילו הם התכוונו לפסול את הנידון ואת בניו. כאן המקום להבהיר, שעד המעיד על אב ובנו שחיללו שבת והוא הוזם - הורגים אותו, כיוון שעדותו על האב והבן הרי היא שתי עדויות נפרדות ומקיימים בו 'כאשר זמם לעשות' לכל אחד מהם, בעוד שבעדות על בן גרושה הוא מעיד עדות אחת, שבעקבותיה היה פוסל את האב ובניו אחריו, ובזה לא ניתן לקיים בו 'כאשר זמם' אם לא פוסלים את בניו.
אלא שעדיין מעלה החתם סופר (שו"ת, חלק חו"מ, סימן כד) שאלה מעניין עיר הנידחת, שלפי הרמב"ם (עבודה זרה ד, ו) הורגים בה גם את הנשים והטף. לכאורה אם יוזם עד שהעיד על עיר הנידחת - כיצד נקיים בו כאשר זמם? להרוג את משפחתו - אי אפשר, כי "ועשיתם לו ולא לזרעו", להרוג רק אותו - אין כאן קיום מלא של "כאשר זמם"?
לאור זה צריך לומר שבהריגתו, למרות שלא הורגים את בני משפחתו, יש קיום של 'כאשר זמם', כיוון שמקיימים בו את מה שרצה לעשות לאנשים רבים. אך בפסול גברא יש הבדל איכותי בין אם פוסלים אדם כשלעצמו, לבין אם פוסלים אותו בפסול שמועבר לזרעו אחריו. ההבדל כאן אינו כמותי בלבד, אם פוסלים אדם אחד או יותר, אלא איכותי - גם בנוגע לפסול של אותו אדם. לכן בעד זומם אם נפסול רק אותו - לא יהיה קיום של 'כאשר זמם', כי הוא התכוון לפסול את הנידון בפסול ממדרגת איכות אחת ואין פוסלים פסול שונה ממדרגת איכות אחרת.
בריטב"א ראינו שמדובר על דין כללי של אין הזמה לחצאין. כמו שאי אפשר לפסול עד זומם בעדות בן גרושה וחלוצה מבלי שפוסלים את בניו, כך גם אי אפשר לחייבו על הפסד מתנות כהונה מבלי לפוסלו. השוואה זו מונעת אותנו מלומר, שהריטב"א הבין את הבעיה בכך שנפסול אותו ללא בניו כפי שהסברנו, כיוון שמתנות כהונה קשה לראותם כמעידים על איכות הפסול, ואם כן מדוע שלא נחייבם על הפסד מתנות כהונה. ועל כן יש לומר שהריטב"א כאן לשיטתו (במחלוקת עם רש"י בראשית המאמר), שמחילים על העדים הזוממים את התוצאות שרצו להחיל על הנידון (כהבנה ב'), ולכן כדי לקיים כאשר זמם - צריך להטיל את כל חלקי העונש שהיה נגרם לנידון על פיהם, וזה כולל פסול בהם ובזרעם וחיוב על הפסד מתנות כהונה. מספיק שייחסר אחד מהם כדי שלא יהיה כאן קיום של 'כאשר זמם'. המקרה של עיר הנידחת נשאר קשה, וכנראה יסבור הריטב"א כשיטת הראשונים החולקים על הרמב"ם, וסוברים שלא הורגים את הנשים והטף.
חיוב המלקות
ראינו לעיל שבמקרים מסויימים, בהם לא ניתן לקיים בעדים זוממים את הדין הרגיל של 'כאשר זמם', מלקים אותם. כעת ננסה להבין כיצד משתלבים מלקות אלו בדין הכללי של 'כאשר זמם'.
הגמ' (ב:) שואלת:
"אמר עולא: רמז לעדים זוממים מן התורה (שלוקין במקום שאין 'כאשר זמם') מניין?" ומביאה הגמ' את הפסוק: "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע... והיה אם בין הכות הרשע". ממשיכה הגמ' לשאול: "ותיפוק ליה מ'לא תענה'" - לאו הנאמר בפרשת עדים זוממים. ותשובתה: "משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו".
מסקנת הגמ' ניתנת להתפרש בשני אופנים:
1) המחייב של המלקות הוא הפסוק "והצדיקו את הצדיק...".
2) המחייב של המלקות הוא הלאו "לא תעשה", ותפקיד הפסוק "והצדיקו" ללמד שאף על פי שזהו לאו שאין בו מעשה - לוקים עליו.
במשנה (ד.) מופיעה מחלוקת ר' מאיר וחכמים. רבי מאיר סובר, שמעבר לחיוב עדים זוממים ב'כאשר זמם', רובץ עליהם חיוב מלקות מצד הפסוק "לא תענה". ומשמעות הדבר, שאם זממו לחייב את הנידון ממון, הם לוקים ומשלמים, ואם זממו לחייבו מלקות - לוקים שמונים. חיוב מלקות זה זהה לחיוב של עדי בן גרושה וחלוצה, שאם לא כן היו צריכים עדים ללקות גם הם שמונים, וזאת לא מצינו לרבי מאיר. יוצא, אם כן, שחיוב המלקות בבן גרושה הוא מצד 'לא תענה'.
חכמים חולקים ומנמקים זאת במשנה: "שכל המשלם אינו לוקה". בגמרא מופיעה הסיבה:
"'כדי רשעתו' - משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעויות ".
מנימוקם משתמע, שהם מודים לרבי מאיר שיש חיוב על "לא תענה", אלא שמכיוון שאי אפשר לחייב אדם בשני עונשים על אותו מעשה - אין הם לוקים על לאו זה. אך, אין הכי נמי, במקרה שחיוב 'כאשר זמם' אינו חל, כגון בעדי בן גרושה וחלוצה, ילקו מצד הלאו [8]. (דעה זו מובנת היטב על פי ההסבר בדין "רשעה אחת" - ששני החיובים חלים על האדם, אלא שבפועל בית דין מחילים עליו רק אחד מהם, וכשאי אפשר להעניש באחד - מענישים בשני). ואף על פי שזהו לאו שאין בו מעשה, יש לומר כתוספות (ד:, ד"ה ורבנן) - ש"והצדיקו" מגלה לנו שכאן לוקים.
ממשנה זו עולה, אפוא, כהבנה השנייה, שהמלקות בבן גרושה הינם מכח לאו מיוחד של "לא תענה", שאינו קשור כלל לדין של "כאשר זמם". אבל בראשונים מצינן כאלה שמתבטאים גם באופן אחר.
הזכרנו לעיל את הרמב"ן לגבי מלקות בכופר. בריטב"א שמצטט אותו מופיע הביטוי: "דהא מלקות 'והצדיקו' במקום הזמה עומד".
תוספות (ב., ד"ה מעידין) שואל: לכאורה, עדות בן גרושה וחלוצה זוהי עדות שאי אתה יכול להזימה, שהרי העדים המוזמים אינם נפסלים, ואם כן זו אינה עדות?
תירוצו הראשון: "ויש לומר כיוון דלוקין הווי 'כאשר זמם'" - משמע שיש במלקות קיום של 'כאשר זמם'. ו"הצדיקו" מלמד שזוהי הדרך לקיים דין "כאשר זמם" במקרים אלו [9].
לעומת זאת, מתירוצו השני משמע שמלקות אלו הינם חיוב עצמאי, שכן הוא כותב: "ועוד יש לומר, דגבי עדות דבן גררושה ובן חלוצה לא חיישינן כלל באתה יכול להזימה ".
רבי מאיר, המחייב מלקות מעבר לחיוב 'כאשר זמם' (במשנה ד. שנידונה לעיל), מוסבר על ידי המאירי: "שהמלקות באו מ'לא תענה', והוא סובר שלוקין על לאו שאין בו מעשה". וקשה: מדוע לא הסביר בפשטות כתוספות ש"והצדיקו" מלמד על לאו זה שבאופן חריג לוקין עליו, ואז היה יכול להימנע מלומר שרבי מאיר חולק על הכלל שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו?
לאור זה עלינו לומר, שהמאירי סובר ש"והצדיקו" מלמד על חיוב המלקות בבן גרושה וחלוצה, שהוא קיום של 'כאשר זמם'. ממילא אין גילוי על הלאו של 'לא תענה', ואם רבי מאיר מחייב עליו מלקות - זה רק אם הוא סובר שלוקין תמיד על לאו שאין בו מעשה. אלא שהסבר זה אינו מספק, שכן לפיו היה על רבי מאיר לחייב בעדי בן גרושה שמונים - ארבעים מצד 'כאשר זמם' ('והצדיקו') וארבעים מצד 'לא תענה'? לכן נראה שצריך לצרף לפי המאירי את שתי ההבנות שהועלו בחיוב המלקות, ולומר שבכל מקרה יש מלקות על 'לא תענה' - כאשר יש קיום רגיל של 'כאשר זמם', חייבים על לא תענה כלאו נפרד. כאשר אין חיוב מצד 'כאשר זמם', חיוב המלקות של 'לא תענה' משרת גם את החיוב של 'כאשר זמם', ולכן הוא בבחינת קיום של דין זה.
צירוף זה יובן על פי ההסבר השני בדין 'כאשר זמם', שהועלה בתחילת המאמר. ההבנה שם הייתה שהעדים הזוממים נענשים על עדות השקר שרצו להחיל על הנידון, ואם כן ייתכן שבמקרים מסויימים כבן גרושה וחלוצה - העונש יהיה מלקות. (אם מבינים כהבנה הראשונה שם, שמתייחסים אל העדים כאילו עברו את העבירה שרצו להאשים בה את הנידון, קשה לומר שנלקה אותם כתחליף לעונש הקבוע על אותה עבירה).
לשאלה אם המלקות בעדי בן גרושה מהווים קיום של 'כאשר זמם' או על הלאו של 'לא תענה' קיימות נפקותות שונות:
א) כדי שעדים זוממים יתחייבו ב'כאשר זמם' אין צורך בהתראה. המאירי דן האם יש צורך בהתראה למלקות בבן גרושה. הוא מסיק: "ולא יראה לי, שמכל מקום זה במקום 'כאשר זמם', ואילו היה צריך התראה לא היה התלמוד נשמר מדבר זה שלא לגלותו". השטמ"ק (ב"ק עד.) בשם תוספות שאנץ סובר אחרת: "אבל בן גרושה ובן חלוצה דלקי על עוון עדות שקר, ההוא לאו קנסא הוא, ולכן בעי התראה כשאר חייבי מלקיות". ברור, אם כן, שלמאירי חיוב המלקות נובע מחיוב 'כאשר זמם', וכמו שבזה אין צורך בהתראה - גם להתחייב מלקות אין צורך. ואילו לתוספות שאנץ חיוב המלקות נובע מ'לא תענה', והריהו ככל לאו אחר וצריך התראה.
ב) מקרים נוספים בהם יבוא לידי ביטוי ההבדל בין שתי הגישות, אלו המקרים בהם יש הזמה אלא שהיא פגומה.
המשנה (ה:) אומרת: "אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין". המנחת חינוך במצווה לז דן אם הצורך בגמר דין קיים גם בחיוב מלקות בעדי בם גרושה, או ששם אפילו לא נגמר הדין לוקים. לכאורה אם חיוב מלקות בא כקיום ל'כאשר זמם', צריך לומר שכמו שבקיום רגיל של דין זה חייבים רק אם נגמר הדין על פיהם, כך גם בחיוב המלקות. לעומת זאת אם חיוב המלקות בא על 'לא תענה', ייתכן שאין צורך בגמר דין - כמו שבכל לאו אחר אין צורך [11], אך ייתכן שגם אז נצריך גמר דין - וזאת מאחת משתי סיבות:
1) חיוב מלקות של 'לא תענה' נלמד מ'והצדיקו והרשיעו', ויש צורך בצידוק והרשעה גמורים.
2) כדי להתגבר על הבעיה של לאו שאין בו מעשה (אם לא הולכים בכיוון התוספות, שלאו זה חריג), צריך שיהיה מעשה מסויים, והוא קיים בגמר דין.
ג) דין נוסף בעדים זוממים הוא, שהם אינם נענשים עד שיזומו כולם. במלקות בן גרושה - אם החיוב מצד 'כאשר זמם', נצריך גם שיזימו את כולם כדי להלקותם. אך אם המלקות באות כעונש על 'לא תענה', סביר שגם עד אחד יכול לעבור על הלאו, וגם כשהוזם רק אחד מהם - ילקה.
ד) נפקותא נוספת תיתכן במקרה בו ללא הייתה הזמה כלל:
הגמרא בבבא קמא (עד:) בהקשר לדיון אם עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין, מביאה את דברי רבי אליעזר שעדים שהוכחשו בנפש לוקין, במקרה שיש ראיה בררוה שאכן שיקרו, כגון אם בא הרוג ברגליו. (אם לא כן יש כאן תרי ותרי, ואי אפשר להענישם). כמקור לחיוב מלקות זה מביאים רש"י ותוספות את 'לא תענה', ולמרות שזהו לאו שאין בו מעשה, "והצדיקו" מגלה שלוקים עליו. עולה מכאן בבירור על פי שיטה זו, שהמלקות בבן גרושה שנלמדים גם הם מ'והצדיקו' מקורם הוא 'לא תענה', ואין בהן קיום של "כאשר זמם", כי עינינו ראות שגם במקרה של הכחשה שאין בה כלל הזמה - לוקין על לאו זה.
להבנת דין 'כאשר זמם' קיימות שתי אפשרויות:
א. רואים את העדים כאילו הם עברו את העבירות שהאשימו בה את הנידון, ומחילים עליהם את פסק הדין שהיה חל עליו.
ב. העדים נענשים על עדות השקר שהעידו, ועונשם נקבע על פי העונש שהיה מקבל הנידון.
חיוב המלקות בבן גרושה וחלוצה הוא:
1. קיום של 'כאשר זמם', כאשר 'והצדיקו' מלמדנו שניתן במקרים מסויימים לקיים דין זה על ידי מלקות.
2. עונש על הלאו של 'לא תענה', כאשר 'והצדיקו' מגלה שלוקים עליו אף על פי שאין בו מעשה.
3. נובע כנ"ל מ'לא תענה', אך 'והצדיקו' מלמד שחיוב מלקות על 'לא תענה' יכול לשרת את חיוב 'כאשר זמם'.
"כיצד העדים נעשים זוממין : מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה ארבעים...".
טעם הדין מוסבר בגמ':
"דאמר קרא 'ועשיתם לו כאשר זמם' - לו ולא לזרעו" - בן גרושה נפסל, ופסולו עובר לזרעו אחריו. מכח הפסוק לא ניתן להעביר פסול זה לבני העדים, ולכן גם הם אינם נפסלים. ואם תאמר: "ולפסלוהו לדידיה ולא ליפסלו לזרעיה?" עונה הגמרא: "בעינן 'כאשר זמם לעשות' וליכא " - פסילת העדים ללא בניהם איננה מהווה קיום מלא של 'כאשר זמם'.
ההווא אמינא במשנה "אין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה" מוסברת על ידי רש"י: "אין אומרים אם הוזמו והן כוהנים יעשה זה בן גרושה וחלוצה לקיים בו כאשר זמם...". הריטב"א חולק ואומר: "דהכי נמי מיתני בעד ישראל, דלא אמרינן שיהא פוסל אישה בביאתו לכהונה".
נראה שמחלוקת זו תלויה בשתי הבנות יסוד בדין "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו":
הבנה א': את פסק הדין שהעדים זממו להחיל על הנידון - אנו מחילים עליהם, כלומר - ההתייחסות היא למציאות שהם זממו להחיל על הנידון.
הבנה ב' : באותו העונש שהעדים זממו שהנידון יענש בו - אנו מענישים אותם, כלומר - ההתייחסות היא לתוצאות המעשיות שהם זממו להחיל על הנידון.
רש"י מבין כהבנה א', שמחילים את פסק הדין, וזה שייך רק בכהנים. הריטב"א לעומתו מבין כהבנה ב', שמחילים את התוצאות, ואז אפילו אם העד ישראל - נעביר את תוצאת הפסול שרצה להחיל על הנידון עליו, ונאמר שיהא פוסל אישה בביאתו (למרות שאיננו כהן, ואין משמעות לפסול לגביו).
הבנות אלו מעוגנות בדברי רב המנונא בגמרא (ב:), שם מובאת ברייתא האומרת שעדים זוממים אינם נמכרים בעבד עברי. בהווא אמינא סבר רב המנונא לומר:
"הני מילי היכא דאית ליה לדידיה, דמיגו דאיהו לא נזדבן - אינהו נמי לא מידזבנו, אבל היכא דלית ליה לדידיה - אף על גב דאית להו לדידהו מזדבנו".
במסקנת הגמ' משנה רב המנונא את דבריו ואומר:
"הני מילי היכא דאית ליה או לדידיה או לדידהו, אבל היכא דלית ליה לא לדידיה ולא לדידהו - מזדבני".
לכאורה, אם מבינים כהבנה א' לעיל, יש לומר כמסקנת הגמרא - העדים רצו להחיל על הנידון מציאות ושם של גנב, ואת זה אנו מחילים עליהם. השאלה אם הוא היה נמכר או לא תלויה בשאלה אם יש לו מניין לשלם, ואינה מהווה חלק מפסק הדין של בית הדין. לכן עניין המכירה לא חל עליהם מצד "כאשר זמם", וגם אם הנידון היה נמכר, היות ויש לעדים כסף לשלם - הם אינם נמכרים, ורק אם אין להם - יימכרו, כדי לממן את התשלום [2].
אם סוברים כהווא אמינא בגמ', שמכירתם תלויה במכירת הנידון, צריך לומר כהבנה ב' - -שהיות ותוצאת דבריהם לגבי הנידון הייתה שהוא יימכר, אנו מוכרים אותם.
ייתכן ששתי תפיסות אלו קשורות בעצם הבנת עניין העונש ב'כאשר זמם':
לפי הבנה א' - רואים את העדים הזוממים עצמם כאילו הם עברו את העבירה שהעידו בה על הנידון, ועל פי זה הם נענשים.
לפי הבנה ב' - העדים נענשים על עדות השקר שלהם, אלא שקבעה התורה שהעונש על עדות שקר נקבע לפי מה שהעדים רצו לחייב את הנידון.
הסברים אלו ניתן למצוא בראשונים ביחס לגמרא בסנהדרין (מו.) - שם נאמר שאין דנים שתי מיתות ביום אחד אם חיובם הוא על שתי עבירות, או אפילו אם מדובר בעבירה אחת אלא שהמיתות שונות (כגון: שריפה וחנק).
כדוגמא נוקטת הגמרא במקרה של בת כוהן שזנתה על פי עדים שהוזמו, ובאו אחרים והזימו את המזימים. ממילא היא נהרגת וגם עדי הכת האמצעית שהזימה את העדים הראשונים - נהרגים [3].
התוס' בסוגייתנו (ב., ד"ה זוממי) לומד מהעובדה שלא ננקטה בגמ' דוגמא פשוטה יותר, של בת כהן ובועלה - היא בשריפה והוא בחנק, שגם כשהבועל איננו מואשם על ידי העדים (כגון קטן), כשהם מוזמים - נהרגים בחנק ולא בשריפה, אלא שראייתו איננה הכרחית. ייתכן שמקרה זה הובא בגמרא להדגים שגם מיתה אחת שבאה על שתי עבירות - לא דנים ביום אחד: בת הכהן נהרגת על זנות, והעדים אמנם נהרגים כמוה בחנק - אבל כעונש על עדות השקר, ולכן לא דנים את שניהם באותו יום, בעוד שבמקרה שמציע התוס' - של בת כהן ובועלה - יש מיתות שונות (האישה בשריפה ובועלה בחנק), ועבירה אחת. מכיוון שהתוס' הביא בכל זאת ראיה מכאן, מוכח שהוא מבין כהבנה א' לעיל - שהזוממים נענשים כאילו עברו את העבירה שרצו להאשים בה את הנידון, וממילא בת הכהן והזוממים כולם נהרגים על עבירת הזנות, וכדי לומר שאין דנים אותם ביום אחד - היינו חייבים לומר שהעדים נהרגים בחנק והאישה בשריפה, כהוכחת התוס ', ואז אלו שתי מיתות - ולכן אין דנים.
הר"ן בסנהדרין (שם) אינו מבין כתוס', והוא כותב: "דהני שתי מיתות ושתי עבירות, דמיתת האישה משום ניאוף ומיתת העדים משום עדות שקר" - כלומר, הוא הולך כדרך השנייה בהבנת "כאשר זמם" [4].
שתי הבנות אלו מהוות אולי בסיס למחלוקת הרמב"ם והרמב"ן לגבי מלקות בכופר. הגמ' (ב:) מונה את תשלום הכופר של מי ששורו הרג אדם, כאחד הדברים שעדים זוממים אינם משלמים. הראשונים דנים אם במקרה זה נלקה אותם, כפי שבבן גרושה ובן חלוצה הם לוקים כיוון שאי אפשר לפוסלם.
הרמב"ן בסוגייתנו (ד"ה שהיא) מבין שאין עליהם חיוב מלקות: "דמתניתין לא קתני אלא שלוקין, וגבי כופר לא לקי". הרמב"ם (עדות כ, ח) חולק: "העידו על שורו של זה שהרג הנפש והוזמו הרי הן לוקין ואין משלמים את הכופר". הסבר לשיטת הרמב"ן מובא בריטב"א: "דלמאן דאמר כופרא כפרה - לא שייכא הזמה, דהא עיקר עדותם לחייבו מיתה בידי שמיים כדכתיב 'וגם בעליו יומת', ועדותן לשמיים לא מעלה ולא מוריד, שאם הרג שורו את הנפש בלא עדותם של אלו - יחייבוהו בשמיים, ואי לאו - מפני עדותן לא יחייבוהו, ואין השמיים צריכין לעדותן כלל..." - נראה שהריטב"א מבין את החיוב בכופר לא כחלק מהעונש שמטיל בית דין על מי ששורו הרג, ולא כחלק מפסק הדין, אלא כתוצאה נלווית להודעת העדים ששורו הרג, ואם כן בעדים זוממים הואיל ומחייבים אותם בפסק הדין שרצו להחיל על הנידון (בהבנה א'), אין זה כולל את תשלום הכופר, שכן הוא אינו מהווה חלק מפסק הדין, ולכן גם לא לוקים במקום תשלום הכופר.
את הרמב"ם שחולק, ניתן להבין בשתי דרכים:
1) הרמב"ם מבין כהבנה השנייה לעיל, שמטילים על העדים את התוצאות שמחילים על הנידון, וזה אמור היה לכלול גם את הכופר, שבעקבות עדותם היה משלם, ולכן לוקים כתחליף לכופר.
2) הרמב"ם חולק בהבנת כופר, ולדעתו זהו חלק מפסק הדין ולא תוצאה נלווית, ואז גם אם על העדים הזוממים מחילים רק את פסק הדין - הם חייבים בתשלום כופר, וכתחליף לו הם לוקים.
שאלה נוספת המתקשרת לעניין זה היא שאלת הראשונים על המשנה - מדוע לא נחייב את העדים הזוממים בבן גרושה ובן חלוצה גם על הפסד מתנות כהונה שהיו גורמים לנידון, אם היו פוסלים אותו?
המאירי ואחרים תירצו שאין כאן אלא גרמא, וכתיב 'כאשר זמם לעשות' ולא 'כאשר זמם לגרום'. נראה שדבריו מסתמכים על הבנה א' לעיל, שמתייחסת רק לפסק הדין. בית דין, כשהיו דנים את הנידון, היו רק פוסלים אותו. אחת המשמעויות של פסול זה היא הפסד מתנות כהונה, אך זו תוצאה של בלבד ולא חלק מפסק הדין, ולכן אין מקום לחייב בכך את העדים.
הריטב"א משיב על שאלה זו בצורה אחרת: "דכיוון שלא מקיימינן בהו הזמה במאי דהוי עיקר סהדותייהו, דפסולה דגופא דבן גרושה או בן חלוצה לא מקיימינן לה בהא, דלא מקיימינן הזמה לחצאין וכדאמרינן בגמ' גבי 'ועשיתם לו ולא לזרעו'".
להבנת דברי הריטב"א יש צורך להקדים בדיון על מהות הפסול של "לו ולא לזרעו". הגמ' מסבירה שעדי בן גרושה ובן חלוצה אינם נפסלים, כיוון שאי אפשר לפסול את בניהם אחריהם ("לו - ולא לזרעו"), ואילו הם התכוונו לפסול את הנידון ואת בניו. כאן המקום להבהיר, שעד המעיד על אב ובנו שחיללו שבת והוא הוזם - הורגים אותו, כיוון שעדותו על האב והבן הרי היא שתי עדויות נפרדות ומקיימים בו 'כאשר זמם לעשות' לכל אחד מהם, בעוד שבעדות על בן גרושה הוא מעיד עדות אחת, שבעקבותיה היה פוסל את האב ובניו אחריו, ובזה לא ניתן לקיים בו 'כאשר זמם' אם לא פוסלים את בניו.
אלא שעדיין מעלה החתם סופר (שו"ת, חלק חו"מ, סימן כד) שאלה מעניין עיר הנידחת, שלפי הרמב"ם (עבודה זרה ד, ו) הורגים בה גם את הנשים והטף. לכאורה אם יוזם עד שהעיד על עיר הנידחת - כיצד נקיים בו כאשר זמם? להרוג את משפחתו - אי אפשר, כי "ועשיתם לו ולא לזרעו", להרוג רק אותו - אין כאן קיום מלא של "כאשר זמם"?
לאור זה צריך לומר שבהריגתו, למרות שלא הורגים את בני משפחתו, יש קיום של 'כאשר זמם', כיוון שמקיימים בו את מה שרצה לעשות לאנשים רבים. אך בפסול גברא יש הבדל איכותי בין אם פוסלים אדם כשלעצמו, לבין אם פוסלים אותו בפסול שמועבר לזרעו אחריו. ההבדל כאן אינו כמותי בלבד, אם פוסלים אדם אחד או יותר, אלא איכותי - גם בנוגע לפסול של אותו אדם. לכן בעד זומם אם נפסול רק אותו - לא יהיה קיום של 'כאשר זמם', כי הוא התכוון לפסול את הנידון בפסול ממדרגת איכות אחת ואין פוסלים פסול שונה ממדרגת איכות אחרת.
בריטב"א ראינו שמדובר על דין כללי של אין הזמה לחצאין. כמו שאי אפשר לפסול עד זומם בעדות בן גרושה וחלוצה מבלי שפוסלים את בניו, כך גם אי אפשר לחייבו על הפסד מתנות כהונה מבלי לפוסלו. השוואה זו מונעת אותנו מלומר, שהריטב"א הבין את הבעיה בכך שנפסול אותו ללא בניו כפי שהסברנו, כיוון שמתנות כהונה קשה לראותם כמעידים על איכות הפסול, ואם כן מדוע שלא נחייבם על הפסד מתנות כהונה. ועל כן יש לומר שהריטב"א כאן לשיטתו (במחלוקת עם רש"י בראשית המאמר), שמחילים על העדים הזוממים את התוצאות שרצו להחיל על הנידון (כהבנה ב'), ולכן כדי לקיים כאשר זמם - צריך להטיל את כל חלקי העונש שהיה נגרם לנידון על פיהם, וזה כולל פסול בהם ובזרעם וחיוב על הפסד מתנות כהונה. מספיק שייחסר אחד מהם כדי שלא יהיה כאן קיום של 'כאשר זמם'. המקרה של עיר הנידחת נשאר קשה, וכנראה יסבור הריטב"א כשיטת הראשונים החולקים על הרמב"ם, וסוברים שלא הורגים את הנשים והטף.
חיוב המלקות
ראינו לעיל שבמקרים מסויימים, בהם לא ניתן לקיים בעדים זוממים את הדין הרגיל של 'כאשר זמם', מלקים אותם. כעת ננסה להבין כיצד משתלבים מלקות אלו בדין הכללי של 'כאשר זמם'.
הגמ' (ב:) שואלת:
"אמר עולא: רמז לעדים זוממים מן התורה (שלוקין במקום שאין 'כאשר זמם') מניין?" ומביאה הגמ' את הפסוק: "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע... והיה אם בין הכות הרשע". ממשיכה הגמ' לשאול: "ותיפוק ליה מ'לא תענה'" - לאו הנאמר בפרשת עדים זוממים. ותשובתה: "משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו".
מסקנת הגמ' ניתנת להתפרש בשני אופנים:
1) המחייב של המלקות הוא הפסוק "והצדיקו את הצדיק...".
2) המחייב של המלקות הוא הלאו "לא תעשה", ותפקיד הפסוק "והצדיקו" ללמד שאף על פי שזהו לאו שאין בו מעשה - לוקים עליו.
במשנה (ד.) מופיעה מחלוקת ר' מאיר וחכמים. רבי מאיר סובר, שמעבר לחיוב עדים זוממים ב'כאשר זמם', רובץ עליהם חיוב מלקות מצד הפסוק "לא תענה". ומשמעות הדבר, שאם זממו לחייב את הנידון ממון, הם לוקים ומשלמים, ואם זממו לחייבו מלקות - לוקים שמונים. חיוב מלקות זה זהה לחיוב של עדי בן גרושה וחלוצה, שאם לא כן היו צריכים עדים ללקות גם הם שמונים, וזאת לא מצינו לרבי מאיר. יוצא, אם כן, שחיוב המלקות בבן גרושה הוא מצד 'לא תענה'.
חכמים חולקים ומנמקים זאת במשנה: "שכל המשלם אינו לוקה". בגמרא מופיעה הסיבה:
"'כדי רשעתו' - משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעויות ".
מנימוקם משתמע, שהם מודים לרבי מאיר שיש חיוב על "לא תענה", אלא שמכיוון שאי אפשר לחייב אדם בשני עונשים על אותו מעשה - אין הם לוקים על לאו זה. אך, אין הכי נמי, במקרה שחיוב 'כאשר זמם' אינו חל, כגון בעדי בן גרושה וחלוצה, ילקו מצד הלאו [8]. (דעה זו מובנת היטב על פי ההסבר בדין "רשעה אחת" - ששני החיובים חלים על האדם, אלא שבפועל בית דין מחילים עליו רק אחד מהם, וכשאי אפשר להעניש באחד - מענישים בשני). ואף על פי שזהו לאו שאין בו מעשה, יש לומר כתוספות (ד:, ד"ה ורבנן) - ש"והצדיקו" מגלה לנו שכאן לוקים.
ממשנה זו עולה, אפוא, כהבנה השנייה, שהמלקות בבן גרושה הינם מכח לאו מיוחד של "לא תענה", שאינו קשור כלל לדין של "כאשר זמם". אבל בראשונים מצינן כאלה שמתבטאים גם באופן אחר.
הזכרנו לעיל את הרמב"ן לגבי מלקות בכופר. בריטב"א שמצטט אותו מופיע הביטוי: "דהא מלקות 'והצדיקו' במקום הזמה עומד".
תוספות (ב., ד"ה מעידין) שואל: לכאורה, עדות בן גרושה וחלוצה זוהי עדות שאי אתה יכול להזימה, שהרי העדים המוזמים אינם נפסלים, ואם כן זו אינה עדות?
תירוצו הראשון: "ויש לומר כיוון דלוקין הווי 'כאשר זמם'" - משמע שיש במלקות קיום של 'כאשר זמם'. ו"הצדיקו" מלמד שזוהי הדרך לקיים דין "כאשר זמם" במקרים אלו [9].
לעומת זאת, מתירוצו השני משמע שמלקות אלו הינם חיוב עצמאי, שכן הוא כותב: "ועוד יש לומר, דגבי עדות דבן גררושה ובן חלוצה לא חיישינן כלל באתה יכול להזימה ".
רבי מאיר, המחייב מלקות מעבר לחיוב 'כאשר זמם' (במשנה ד. שנידונה לעיל), מוסבר על ידי המאירי: "שהמלקות באו מ'לא תענה', והוא סובר שלוקין על לאו שאין בו מעשה". וקשה: מדוע לא הסביר בפשטות כתוספות ש"והצדיקו" מלמד על לאו זה שבאופן חריג לוקין עליו, ואז היה יכול להימנע מלומר שרבי מאיר חולק על הכלל שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו?
לאור זה עלינו לומר, שהמאירי סובר ש"והצדיקו" מלמד על חיוב המלקות בבן גרושה וחלוצה, שהוא קיום של 'כאשר זמם'. ממילא אין גילוי על הלאו של 'לא תענה', ואם רבי מאיר מחייב עליו מלקות - זה רק אם הוא סובר שלוקין תמיד על לאו שאין בו מעשה. אלא שהסבר זה אינו מספק, שכן לפיו היה על רבי מאיר לחייב בעדי בן גרושה שמונים - ארבעים מצד 'כאשר זמם' ('והצדיקו') וארבעים מצד 'לא תענה'? לכן נראה שצריך לצרף לפי המאירי את שתי ההבנות שהועלו בחיוב המלקות, ולומר שבכל מקרה יש מלקות על 'לא תענה' - כאשר יש קיום רגיל של 'כאשר זמם', חייבים על לא תענה כלאו נפרד. כאשר אין חיוב מצד 'כאשר זמם', חיוב המלקות של 'לא תענה' משרת גם את החיוב של 'כאשר זמם', ולכן הוא בבחינת קיום של דין זה.
צירוף זה יובן על פי ההסבר השני בדין 'כאשר זמם', שהועלה בתחילת המאמר. ההבנה שם הייתה שהעדים הזוממים נענשים על עדות השקר שרצו להחיל על הנידון, ואם כן ייתכן שבמקרים מסויימים כבן גרושה וחלוצה - העונש יהיה מלקות. (אם מבינים כהבנה הראשונה שם, שמתייחסים אל העדים כאילו עברו את העבירה שרצו להאשים בה את הנידון, קשה לומר שנלקה אותם כתחליף לעונש הקבוע על אותה עבירה).
לשאלה אם המלקות בעדי בן גרושה מהווים קיום של 'כאשר זמם' או על הלאו של 'לא תענה' קיימות נפקותות שונות:
א) כדי שעדים זוממים יתחייבו ב'כאשר זמם' אין צורך בהתראה. המאירי דן האם יש צורך בהתראה למלקות בבן גרושה. הוא מסיק: "ולא יראה לי, שמכל מקום זה במקום 'כאשר זמם', ואילו היה צריך התראה לא היה התלמוד נשמר מדבר זה שלא לגלותו". השטמ"ק (ב"ק עד.) בשם תוספות שאנץ סובר אחרת: "אבל בן גרושה ובן חלוצה דלקי על עוון עדות שקר, ההוא לאו קנסא הוא, ולכן בעי התראה כשאר חייבי מלקיות". ברור, אם כן, שלמאירי חיוב המלקות נובע מחיוב 'כאשר זמם', וכמו שבזה אין צורך בהתראה - גם להתחייב מלקות אין צורך. ואילו לתוספות שאנץ חיוב המלקות נובע מ'לא תענה', והריהו ככל לאו אחר וצריך התראה.
ב) מקרים נוספים בהם יבוא לידי ביטוי ההבדל בין שתי הגישות, אלו המקרים בהם יש הזמה אלא שהיא פגומה.
המשנה (ה:) אומרת: "אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין". המנחת חינוך במצווה לז דן אם הצורך בגמר דין קיים גם בחיוב מלקות בעדי בם גרושה, או ששם אפילו לא נגמר הדין לוקים. לכאורה אם חיוב מלקות בא כקיום ל'כאשר זמם', צריך לומר שכמו שבקיום רגיל של דין זה חייבים רק אם נגמר הדין על פיהם, כך גם בחיוב המלקות. לעומת זאת אם חיוב המלקות בא על 'לא תענה', ייתכן שאין צורך בגמר דין - כמו שבכל לאו אחר אין צורך [11], אך ייתכן שגם אז נצריך גמר דין - וזאת מאחת משתי סיבות:
1) חיוב מלקות של 'לא תענה' נלמד מ'והצדיקו והרשיעו', ויש צורך בצידוק והרשעה גמורים.
2) כדי להתגבר על הבעיה של לאו שאין בו מעשה (אם לא הולכים בכיוון התוספות, שלאו זה חריג), צריך שיהיה מעשה מסויים, והוא קיים בגמר דין.
ג) דין נוסף בעדים זוממים הוא, שהם אינם נענשים עד שיזומו כולם. במלקות בן גרושה - אם החיוב מצד 'כאשר זמם', נצריך גם שיזימו את כולם כדי להלקותם. אך אם המלקות באות כעונש על 'לא תענה', סביר שגם עד אחד יכול לעבור על הלאו, וגם כשהוזם רק אחד מהם - ילקה.
ד) נפקותא נוספת תיתכן במקרה בו ללא הייתה הזמה כלל:
הגמרא בבבא קמא (עד:) בהקשר לדיון אם עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין, מביאה את דברי רבי אליעזר שעדים שהוכחשו בנפש לוקין, במקרה שיש ראיה בררוה שאכן שיקרו, כגון אם בא הרוג ברגליו. (אם לא כן יש כאן תרי ותרי, ואי אפשר להענישם). כמקור לחיוב מלקות זה מביאים רש"י ותוספות את 'לא תענה', ולמרות שזהו לאו שאין בו מעשה, "והצדיקו" מגלה שלוקים עליו. עולה מכאן בבירור על פי שיטה זו, שהמלקות בבן גרושה שנלמדים גם הם מ'והצדיקו' מקורם הוא 'לא תענה', ואין בהן קיום של "כאשר זמם", כי עינינו ראות שגם במקרה של הכחשה שאין בה כלל הזמה - לוקין על לאו זה.
סיכום
להבנת דין 'כאשר זמם' קיימות שתי אפשרויות:
א. רואים את העדים כאילו הם עברו את העבירות שהאשימו בה את הנידון, ומחילים עליהם את פסק הדין שהיה חל עליו.
ב. העדים נענשים על עדות השקר שהעידו, ועונשם נקבע על פי העונש שהיה מקבל הנידון.
חיוב המלקות בבן גרושה וחלוצה הוא:
1. קיום של 'כאשר זמם', כאשר 'והצדיקו' מלמדנו שניתן במקרים מסויימים לקיים דין זה על ידי מלקות.
2. עונש על הלאו של 'לא תענה', כאשר 'והצדיקו' מגלה שלוקים עליו אף על פי שאין בו מעשה.
3. נובע כנ"ל מ'לא תענה', אך 'והצדיקו' מלמד שחיוב מלקות על 'לא תענה' יכול לשרת את חיוב 'כאשר זמם'.
