בס"ד
בסליחות לשבעה עשר בתמוז, בסליחה שניה אנו אומרים, "הביא מועד במלאתו לשבר בחורי גמוז, ורבה בו פעמים כמסמוס ומזמוז, זבולו כשר שאננות מבכות את התמוז, חיבני איבני אזי בירח תמוז".
וכדי להבין על מה נסובה סליחה זו, צריכים אנו לילך למקור ענין זה, שמקורו בנביא יחזקאל (ח, יד), "ויבא אותי אל פתח שער בית ה' אשר על הצפונה והנה שם הנשים ישבות מבכות את התמוז", ע"כ.
ומפרש שם רש"י, מבכות את התמוז, דמות אחת שמחממות אותו מבפנים, והיו עיניו של עופרת, והם נתוכין מחום ההיסק, ונראה כאלו בוכה, ואומרות, תקרובת הוא שואל.
דהיינו, שהציבו צלם שעיניו עשויות עופרת, והיו מסיקות אש תחתיו, עד שהיו יוצאות טיפות מעיניו מהחום, והיה נראה כאילו הוא בוכה, והיו מבכות איתו והיו אומרות שהוא מבקש תקרובת, ואז היו מסיקים עוד עצים, ואז היה מוסיף לבכות, וחוזר חלילה.
וכנגד זה, "חייבני אייבני אזי בירח תמוז", דהיינו שכנגד אותה בכיה שהיו מבכות הנשים עם הצלם תמוז, נתחייבנו בכיה בחודש תמוז, וצריך להבין מה עומד מאחורי אותה עבודה לצלם תמוז שמחמתה לקינו, מה היה שם מיוחד יותר מכל ע"ז אחרת.
ועוד צריך להבין, מדוע כנגד זה עומד חודש תמוז כמועד לחיוב ולבכיה, שהרי מלשון הסליחה נראה שהחיוב של ירח תמוז הגיעה מחמת אותה בכיה עם הצלם.
ונקדים, דהנה ישראל מונים ללבנה שהיא מתחדשת כל חודש מחדש, וזהו בעצם שורש השם 'חודש', שהחודש מתחדש כל ל' יום, משא"כ אומות העולם הם מונים לשמש, שבמסלול השמש אין שום חידוש אלא כל שנה היא חוזרת על אותו מהלך שעשתה ועברה בשנה הקודמת.
והחילוק בין שני מהלכים אלה, שהחיים תחת ממשלת השמש בלבד הם חיים של טבע גמור, בלי שום אינטרקציה למשהו מעבר, למשהו עליון יותר, וזהו שאמר קהלת (א, ט), "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש", כי מציאות תחת השמש היא מציאות ללא שום חידוש, אלא גלגל שמסתובב וחוזר ומסתובב, ולכך קוראים למהלך השמש שנה, מלשון שניות, שהוא חוזר על עצמו כל הזמן.
אבל חיים תחת ממשלת הלבנה הם חיים שכל מהותם הם חידוש, שהלילה הוא זמן העדר והחושך, ובשיא החושך מאירה הלבנה, ואז היא נעלמת, ושוב מתחדשת, וזה מה שמציב את האיש הישראלי בתפיסה שיש משהו מעבר, ויש חידוש בעולם ויש למה לקוות ולצפות.
והנה חודש תמוז הוא הזמן שהשמש בשיא כוחה, והכל יבש, והחום מקיף הכל, בלי טיפת לחלוחית, וזהו גם פירוש המילה תמוז בלשון ארמי, שהוא היסק כמו "על די חזא למזיה" (דניאל ג).
ובאותו החודש היו עושים עבודה זו לצלם תמוז, שעבודה זו היא מבטאת באופן חזק מאוד את התפיסה שהכל חוזר על עצמו ואין שום חידוש בעולם, וזה הבכי שגורם להוסיף הסקה שהוא גורם להוסיף בכי, ושוב, ושוב.
וכנגד זה, נתחייבנו אנו בבכי בירח תמוז, ודבר זה הוא תימה, שהרי הבכי הוא בדרך כלל תוצאה של כאב או כל תחושה קשה, א"כ מה שייך שנתחייב בבכי, בשלמא אם היינו מתחייבים באיזשהו עונש ולכן היינו בוכים, אבל שכל העונש יהיה בכי, מה המקום לדבר כזה.
וכן מצינו בחטא המרגלים, דאיתא בסנהדרין (קד:), "בכה תבכה בלילה" (איכה א, ב), שתי בכיות הללו למה, אמר רבה אמר רבי יוחנן, אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני, בלילה על עסקי לילה, שנאמר "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד, א), אמר רבה אמר רבי יוחנן, אותו לילה ליל ט' באב היה, אמר להם הקב"ה לישראל, אתם בכיתם בכיה של חינם אני אקבע לכם בכיה לדורות.
וגם כאן צ"ב, מה שייך להטיל עונש של בכי, הרי בכי אינו דבר בפני עצמו הוא דבר שבא מחמת סיבת כאב או אובדן שקדמה לו, אז מה שייך לקבוע בכי.
ונעמוד על ענינו של בכי, הגורם לבכיה, הוא החוסר אונים, כלומר כשאדם מבין שאין לו אפשרות מעצמו לשנות את המציאות שלו, אז הוא פורץ בבכי, וכלשון הכתוב בשירת האזינו (דברים לב, י), "ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמון", דהיינו שהתהו והשממה הוא הגורם ליללה, ותוצאת הבכי מאידך, שאדם שבוכה הוא יותר חסר אונים, שהרי אדם שבוכה שני יכולות נעצרות אצלו, היכולת לדבר, והיכולת לראות, שהם שני הכוחות שמנהיגים את האדם, הראיה היא מראה לאדם לאן ללכת, והדיבור גם הוא מנהיג את האדם, וכלשון הכתוב (תהילים מז, ד), "ידבר עמים תחתינו", דהיינו ינהיג אותנו מעל כל העמים, כי גם הדיבור הוא כוח המנהיג את האדם, כמו שאמר ה' אל משה, "הוא יהיה לך לפה".
וזו גזירה של בכי, דהיינו שהחוסר אונים ימשיך אחריו עוד יותר חוסר אונים, שנמשיך בחיי הטבע שמסתובבים בגלגל שוב ושוב, ואנו הגורמים לעצמינו בכל זה, והאפשרות היחידה לצאת מהגלגל הזה שלא נגמר היא ע"י תפיסה של חידוש, ע"י בכי של צעקה וזעקה לישועה, ולא בכי של אובדן ויאוש.
וזו האפשרות שלנו לצאת מגזירת הבכיה, כשנפסיק לבכות מחוסר אונים אלא נבכה בכי שאינו של חינם, בכי מתוך הבנה שיש משהו מעבר לחיי הטבע הקבועים, משהו שנותן אופציה להתחדש שוב, ע"י כך יהיה ניתן לפרוץ את המעגל של הטבע שמוביל לתהו, ולכוון למציאות האמתית.
הגמ' בברכות מח: אומרת, כל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים, לא יצא ידי חובתו, וצריך להבין, מה כ"כ משמעותי במלכות בית דוד שהיא עיקר כ"כ גדול בבקשה וצפייה לגאולה, ועוד צריך ביאור, מדוע מתפללים על בנין ירושלים, מה יש בירושלים עצמה אף בלא ביהמ"ק שאנו מתפללים שתבנה.
ואיתא בגמ' ר"ה (כה.), רבי חייא חזייא לסיהרא דהוה קאי בצפרא דעשרים ותשעה, שקל קלא פתק ביה, אמר, לאורתא בעינן לקדושי בך, ואת קיימת הכא, זיל איכסי, אמר ליה רבי לרבי חייא, זיל לעין טב וקדשיה לירחא, ושלח לי סימנא, דוד מלך ישראל חי וקיים, ע"כ.
וצ"ב מהו האי סימנא, ומה ההקשר בין מלכות בית דוד, ולכך שדוד מלך ישראל חי וקיים, לקידוש הלבנה, ולכך שהיה ברור לרבי שניתן לקדש את הלבנה.
ונראה לבאר, דהנה נמשלה מלכות בית דוד לירח, וכלשון הכ' בתהילים (פט, לז-לח), "זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה", והנה צמד הדימויים שניתנו למלכות דוד הינם סותרים אחד לשני לפי דברינו לכאו', שהרי מהלך ממשלת השמש נוגד לחלוטין את מהלך ממשלת הירח, וכיצד ניתן לדמות דבר אחד לשני דברים סותרים במהותם.
אבל אם נעיין בלשון הכתוב יהיה מבואר החילוק מאליו, שהדימוי של מלכות בית דוד לשמש, הוא כלפי הקב"ה, 'וכסאו כשמש לנגדי', דהיינו דכלפי הקב"ה אין מציאות של חידוש, וממילא כשרוצים לומר שמשהו קיים ועומד כלפי הקב"ה הדימוי הוא לשמש, שהיא אינה משתנית ומתחדשת אלא בקיומה עומדת, אבל הדימוי של מלכות בית דוד כלפי העולם שאנו חיים בו הוא ללבנה, שהיא מתחדשת והולכת וגם אם היא מתכסה אנו יודעים שהיא תתחדש שוב, ולכך שלח לו האי סימנא, דוד מלך ישראל חי וקיים, דהיינו שכמו שמלכות בית דוד אינה בטלה לעולם אלא מתחדשת, כך גם הלבנה וממילא בודאי שיהיה אפשר לקדש את הלבנה.
והכי איתא בסנהדרין (צו:), אמר ליה רב נחמן לרב יצחק, מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי, אמר ליה מאן בר בר נפלי, אמר ליה משיח, אמר ליה משיח בר נפלי קרית ליה, אמר ליה אין, דכתיב (עמוס ט, יא), "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת", ע"כ.
והדברים פלא, מה השייכות של נפילה אצל מלכות בית דוד ומשיח בן דוד, וביאר המהר"ל בח"א (שם) ובנצח ישראל (לה), דכל מלכות קרויה בית, כדאיתא בסוטה (יא:), "ויעש להם בתים", בתי כהונה בתי מלכות, וכשבית חרב לא שייך בו הקמה וחידוש אלא בניה מחדש לגמרי, שבית שחרב בטל לגמרי, משא"כ מלכות בית דוד שנקראית סוכה, וסוכה כשהיא נופלת מקימים אותה בנקל, ולכך שמה עליה עדין, וזו המהות של מלכות בית דוד, שהיא מתחדשת מחד גיסא (כלבנה), ואינה מתבטלת לעולם מאידך (כשמש).
אך עוד נקודה יש בנפילה, דהנה הקדמנו לשאול מה המקום הכ"כ משמעותי שנתנו לבנין ירושלים, וכן מצינו באחד במחמשת הדברים שמציינים שאירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, שזה הובקעה העיר, וגם כאן יש לתמוה מה כ"כ טראגי בהובקעה העיר, והביאור הוא, שביקוע בא לבטא חילוק של דבר אחד מאוחד למספר חלקים נפרדים ומפוזרים, והנה המהר"ל הגדיר כל פיזור של דבר אחד כיציאה מהטבע, דכל דבר שהוא אחד לא שייך בו הפירוד והפיזור, אלא אם היתה יציאה מהמסלול הטבעי.
וזה האירוע שאירע בהובקעה העיר, שהרי ירושלים נחשבת כרשות היחיד, כדאיתא בעירובין (ו:), אמר רב יוחנן, ירושלים אילמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, נמצא שכל מה שעומדת ירושלים כעיר הקודש היא משום הרשות היחיד שבה, דהיינו האחד שמהווה ביטוי לאחד של כלל ישראל "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל ב ז, כג), ומכיון שהפיזור אינו בדרך הטבע ממילא זה מכריח על האיחוד בעתיד, שהרי דבר שאינו בטבע אינו יכול להישאר במצבו, כי הרי אז הוא הופך לטבע, וזה לא יתכן כי הוא נוגד את כל הבריאה של בראשית, ועי' בדברי המהר"ל בחיבור הנצח פ"א.
וזהו הענין בנפילה, כי אין נפילה לעולם וכל נפילה מכריחה על העמידה שתבוא לאחריה, כי נפילה אינה חלק מהמציאות הטבעית, ולכן מלכות בית דוד מוגדרת כסוכה נופלת כיון שהיא מוכרחת לקום כפי שביארנו, ומאידך כשהיא תקום היא תקום בצורה של סוכה דאכתי שמיה עליה.
ומוסיף שם המהר"ל, עוד נקודה בנפילה של סוכה, שלכאו' הדבר תמוה, איזה רושם יש למלכות בית דוד כיום, וביאר שכל נפילה של דבר עראי משאיר רושם, וזהו שדרשו חז"ל, "לא יסור שבט מיהודה" אלו ראשי גלויות שבבבל, דהיינו שגם כיום בתוך הגלות והחשיכה שהלבנה בעצם מכוסה, עדין איזה שהוא רושם נשאר, ואלו הם הלומדי תורה אשר מחזיקים בעץ החיים.
והנה בעולם שלנו ישנם שני כוחות שניתנו לאדם לפעול בעולם, השכל – הכח שחושב ומסיק מסקנות עובדתיות ועל פיהם האדם פועל, ומאידך החשק והרצון – שהוא הנטיה הטבעית של האדם מתשוקתו בלבד לפעול בעולם, ונתלו ב' כוחות אלו בעץ הדעת ועץ החיים, שעץ הדעת הוא הפועל השכלי מחד גיסא והרוחני בלבד מאידך, ועץ החיים מנגד הוא הכח שהושרש באדם לפעול בעולם בצורה הטבעית ע"פ רגש ולא ע"פ שכל.
בסדר הדורות מצינו כמה אנשים שכל אחד מהם בחר צד אחד, בקין והבל, הבל מסמל את עץ הדעת וקין את עץ החיים, אבל שניהם אבדו, מכיון שאין באמת מקום בעולם לא לעץ הדעת בלבד ולא לעץ החיים בלבד, ולכן כל העולם נבנה דוקא משת, וכן בשני שבטי י-ה, יוסף ויהודה, יוסף מסמל את עץ הדעת, ויהודה את עץ החיים, וזו היתה ההתפלגות הגדולה בעם ישראל, בין שבטי ישראל לשבטי יהודה, ששבטי ישראל נקראו בשם אפרים, אלו היו שני כוחות מנוגדים שפועלים בעולם.
ועל זה נאמר "לא יסור שבט מיהודה" אלו ראשי גלויות שבבבל, משום שלמרות שתושבע"פ מזוהה יותר עם דרכו של יוסף כש"כ במאמר על פרשת ויגש, אבל ביהודה יש שילוב משניהם, דהיינו דמחד גיסא הוא כשמש, וכפי שביארנו לעיל כלפי קוב"ה הוא עומד לעולם ולעולם לא משתנה, וזו תורה שבכתב דדבריה קוו וקיימי, אבל יש לו גם את כח החידוש שהוא בסיס לתושבע"פ.
ומצינו בנבואת יחזקאל על הגאולה העתידה שהתנבא כך (לז, טז-כה), "וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכׇל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָֽו. וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ. וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא־תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה־אֵ֥לֶּה לָּֽךְ. דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱקֹוִק֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי. וְהָי֨וּ הָעֵצִ֜ים אֲֽשֶׁר־תִּכְתֹּ֧ב עֲלֵיהֶ֛ם בְּיָדְךָ֖ לְעֵינֵיהֶֽם. וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱקֹוִק֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם. וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָ֠ם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יִֽהְיוּ עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד. וְלֹ֧א יִֽטַּמְּא֣וּ ע֗וֹד בְּגִלּֽוּלֵיהֶם֙ וּבְשִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וּבְכֹ֖ל פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֹתָ֗ם מִכֹּ֤ל מוֹשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חָטְא֣וּ בָהֶ֔ם וְטִהַרְתִּ֤י אוֹתָם֙ וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים. וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקּוֹתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם. וְיָשְׁב֣וּ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ־בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד־עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם: ע"כ.
וצריך להבין מהם שני עצים אלו, ועוד מהו האיחוד הצריך ביניהם ועוד מדוע דוקא דוד ימלוך שהוא משבט יהודה, ולפי דברינו נוכל לפרש הדברים כך, שני עצים אלו עץ יוסף ועץ יהודה הינם עץ הדעת ועץ החיים, שכיום הם שני כוחות לפעול בעולם, ולעת"ל התאחדו לכח אחד ויחיד שפועל במציאות שלא יהיה עימות בין השכל לרגש, אלא הכל יהיה מכוון לדרך אחת באותה התכלית, והסיבה שדווקא דוד ימלוך על כולם וינצח על האיחוד הזה, הוא משום שבדוד עצמו תרוויהו איתנהו ביה, ישנו גם חיבור של דעת שהוא המקור והוא אינו מתחדש, שהרי השכל אינו יכול להקנות ידיעות חדשות הוא יכול רק לנתח את הידע הקיים, ידיעה מחודשת מתקבלת רק ע"י החושים, ומאידך יש בו גם את כח החידוש שהוא חלק עיקרי בתושבע"פ, ולכן הוא ממילא הראוי למלוך על ישראל אחד איחוד שני הממלכות.
ובמגילת הקינות אנו מבקשים בסופה "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" (איכה ה, כא), בפסוק זה טמון עומק ורובד נוסף, שעומק התפילה שאנו מבקשים היא, שיחזיר לנו את החידוש, את קיומנו בחיים שאינם שניות בלבד אלא מחדשים והולכים, חיים של מלכות בית דוד, יעזרנו ה' ויהפכו עלינו ימים אללו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב בקרוב בימינו אמן.
בסליחות לשבעה עשר בתמוז, בסליחה שניה אנו אומרים, "הביא מועד במלאתו לשבר בחורי גמוז, ורבה בו פעמים כמסמוס ומזמוז, זבולו כשר שאננות מבכות את התמוז, חיבני איבני אזי בירח תמוז".
וכדי להבין על מה נסובה סליחה זו, צריכים אנו לילך למקור ענין זה, שמקורו בנביא יחזקאל (ח, יד), "ויבא אותי אל פתח שער בית ה' אשר על הצפונה והנה שם הנשים ישבות מבכות את התמוז", ע"כ.
ומפרש שם רש"י, מבכות את התמוז, דמות אחת שמחממות אותו מבפנים, והיו עיניו של עופרת, והם נתוכין מחום ההיסק, ונראה כאלו בוכה, ואומרות, תקרובת הוא שואל.
דהיינו, שהציבו צלם שעיניו עשויות עופרת, והיו מסיקות אש תחתיו, עד שהיו יוצאות טיפות מעיניו מהחום, והיה נראה כאילו הוא בוכה, והיו מבכות איתו והיו אומרות שהוא מבקש תקרובת, ואז היו מסיקים עוד עצים, ואז היה מוסיף לבכות, וחוזר חלילה.
וכנגד זה, "חייבני אייבני אזי בירח תמוז", דהיינו שכנגד אותה בכיה שהיו מבכות הנשים עם הצלם תמוז, נתחייבנו בכיה בחודש תמוז, וצריך להבין מה עומד מאחורי אותה עבודה לצלם תמוז שמחמתה לקינו, מה היה שם מיוחד יותר מכל ע"ז אחרת.
ועוד צריך להבין, מדוע כנגד זה עומד חודש תמוז כמועד לחיוב ולבכיה, שהרי מלשון הסליחה נראה שהחיוב של ירח תמוז הגיעה מחמת אותה בכיה עם הצלם.
ונקדים, דהנה ישראל מונים ללבנה שהיא מתחדשת כל חודש מחדש, וזהו בעצם שורש השם 'חודש', שהחודש מתחדש כל ל' יום, משא"כ אומות העולם הם מונים לשמש, שבמסלול השמש אין שום חידוש אלא כל שנה היא חוזרת על אותו מהלך שעשתה ועברה בשנה הקודמת.
והחילוק בין שני מהלכים אלה, שהחיים תחת ממשלת השמש בלבד הם חיים של טבע גמור, בלי שום אינטרקציה למשהו מעבר, למשהו עליון יותר, וזהו שאמר קהלת (א, ט), "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש", כי מציאות תחת השמש היא מציאות ללא שום חידוש, אלא גלגל שמסתובב וחוזר ומסתובב, ולכך קוראים למהלך השמש שנה, מלשון שניות, שהוא חוזר על עצמו כל הזמן.
אבל חיים תחת ממשלת הלבנה הם חיים שכל מהותם הם חידוש, שהלילה הוא זמן העדר והחושך, ובשיא החושך מאירה הלבנה, ואז היא נעלמת, ושוב מתחדשת, וזה מה שמציב את האיש הישראלי בתפיסה שיש משהו מעבר, ויש חידוש בעולם ויש למה לקוות ולצפות.
והנה חודש תמוז הוא הזמן שהשמש בשיא כוחה, והכל יבש, והחום מקיף הכל, בלי טיפת לחלוחית, וזהו גם פירוש המילה תמוז בלשון ארמי, שהוא היסק כמו "על די חזא למזיה" (דניאל ג).
ובאותו החודש היו עושים עבודה זו לצלם תמוז, שעבודה זו היא מבטאת באופן חזק מאוד את התפיסה שהכל חוזר על עצמו ואין שום חידוש בעולם, וזה הבכי שגורם להוסיף הסקה שהוא גורם להוסיף בכי, ושוב, ושוב.
וכנגד זה, נתחייבנו אנו בבכי בירח תמוז, ודבר זה הוא תימה, שהרי הבכי הוא בדרך כלל תוצאה של כאב או כל תחושה קשה, א"כ מה שייך שנתחייב בבכי, בשלמא אם היינו מתחייבים באיזשהו עונש ולכן היינו בוכים, אבל שכל העונש יהיה בכי, מה המקום לדבר כזה.
וכן מצינו בחטא המרגלים, דאיתא בסנהדרין (קד:), "בכה תבכה בלילה" (איכה א, ב), שתי בכיות הללו למה, אמר רבה אמר רבי יוחנן, אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני, בלילה על עסקי לילה, שנאמר "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד, א), אמר רבה אמר רבי יוחנן, אותו לילה ליל ט' באב היה, אמר להם הקב"ה לישראל, אתם בכיתם בכיה של חינם אני אקבע לכם בכיה לדורות.
וגם כאן צ"ב, מה שייך להטיל עונש של בכי, הרי בכי אינו דבר בפני עצמו הוא דבר שבא מחמת סיבת כאב או אובדן שקדמה לו, אז מה שייך לקבוע בכי.
ונעמוד על ענינו של בכי, הגורם לבכיה, הוא החוסר אונים, כלומר כשאדם מבין שאין לו אפשרות מעצמו לשנות את המציאות שלו, אז הוא פורץ בבכי, וכלשון הכתוב בשירת האזינו (דברים לב, י), "ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמון", דהיינו שהתהו והשממה הוא הגורם ליללה, ותוצאת הבכי מאידך, שאדם שבוכה הוא יותר חסר אונים, שהרי אדם שבוכה שני יכולות נעצרות אצלו, היכולת לדבר, והיכולת לראות, שהם שני הכוחות שמנהיגים את האדם, הראיה היא מראה לאדם לאן ללכת, והדיבור גם הוא מנהיג את האדם, וכלשון הכתוב (תהילים מז, ד), "ידבר עמים תחתינו", דהיינו ינהיג אותנו מעל כל העמים, כי גם הדיבור הוא כוח המנהיג את האדם, כמו שאמר ה' אל משה, "הוא יהיה לך לפה".
וזו גזירה של בכי, דהיינו שהחוסר אונים ימשיך אחריו עוד יותר חוסר אונים, שנמשיך בחיי הטבע שמסתובבים בגלגל שוב ושוב, ואנו הגורמים לעצמינו בכל זה, והאפשרות היחידה לצאת מהגלגל הזה שלא נגמר היא ע"י תפיסה של חידוש, ע"י בכי של צעקה וזעקה לישועה, ולא בכי של אובדן ויאוש.
וזו האפשרות שלנו לצאת מגזירת הבכיה, כשנפסיק לבכות מחוסר אונים אלא נבכה בכי שאינו של חינם, בכי מתוך הבנה שיש משהו מעבר לחיי הטבע הקבועים, משהו שנותן אופציה להתחדש שוב, ע"י כך יהיה ניתן לפרוץ את המעגל של הטבע שמוביל לתהו, ולכוון למציאות האמתית.
הגמ' בברכות מח: אומרת, כל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים, לא יצא ידי חובתו, וצריך להבין, מה כ"כ משמעותי במלכות בית דוד שהיא עיקר כ"כ גדול בבקשה וצפייה לגאולה, ועוד צריך ביאור, מדוע מתפללים על בנין ירושלים, מה יש בירושלים עצמה אף בלא ביהמ"ק שאנו מתפללים שתבנה.
ואיתא בגמ' ר"ה (כה.), רבי חייא חזייא לסיהרא דהוה קאי בצפרא דעשרים ותשעה, שקל קלא פתק ביה, אמר, לאורתא בעינן לקדושי בך, ואת קיימת הכא, זיל איכסי, אמר ליה רבי לרבי חייא, זיל לעין טב וקדשיה לירחא, ושלח לי סימנא, דוד מלך ישראל חי וקיים, ע"כ.
וצ"ב מהו האי סימנא, ומה ההקשר בין מלכות בית דוד, ולכך שדוד מלך ישראל חי וקיים, לקידוש הלבנה, ולכך שהיה ברור לרבי שניתן לקדש את הלבנה.
ונראה לבאר, דהנה נמשלה מלכות בית דוד לירח, וכלשון הכ' בתהילים (פט, לז-לח), "זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה", והנה צמד הדימויים שניתנו למלכות דוד הינם סותרים אחד לשני לפי דברינו לכאו', שהרי מהלך ממשלת השמש נוגד לחלוטין את מהלך ממשלת הירח, וכיצד ניתן לדמות דבר אחד לשני דברים סותרים במהותם.
אבל אם נעיין בלשון הכתוב יהיה מבואר החילוק מאליו, שהדימוי של מלכות בית דוד לשמש, הוא כלפי הקב"ה, 'וכסאו כשמש לנגדי', דהיינו דכלפי הקב"ה אין מציאות של חידוש, וממילא כשרוצים לומר שמשהו קיים ועומד כלפי הקב"ה הדימוי הוא לשמש, שהיא אינה משתנית ומתחדשת אלא בקיומה עומדת, אבל הדימוי של מלכות בית דוד כלפי העולם שאנו חיים בו הוא ללבנה, שהיא מתחדשת והולכת וגם אם היא מתכסה אנו יודעים שהיא תתחדש שוב, ולכך שלח לו האי סימנא, דוד מלך ישראל חי וקיים, דהיינו שכמו שמלכות בית דוד אינה בטלה לעולם אלא מתחדשת, כך גם הלבנה וממילא בודאי שיהיה אפשר לקדש את הלבנה.
והכי איתא בסנהדרין (צו:), אמר ליה רב נחמן לרב יצחק, מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי, אמר ליה מאן בר בר נפלי, אמר ליה משיח, אמר ליה משיח בר נפלי קרית ליה, אמר ליה אין, דכתיב (עמוס ט, יא), "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת", ע"כ.
והדברים פלא, מה השייכות של נפילה אצל מלכות בית דוד ומשיח בן דוד, וביאר המהר"ל בח"א (שם) ובנצח ישראל (לה), דכל מלכות קרויה בית, כדאיתא בסוטה (יא:), "ויעש להם בתים", בתי כהונה בתי מלכות, וכשבית חרב לא שייך בו הקמה וחידוש אלא בניה מחדש לגמרי, שבית שחרב בטל לגמרי, משא"כ מלכות בית דוד שנקראית סוכה, וסוכה כשהיא נופלת מקימים אותה בנקל, ולכך שמה עליה עדין, וזו המהות של מלכות בית דוד, שהיא מתחדשת מחד גיסא (כלבנה), ואינה מתבטלת לעולם מאידך (כשמש).
אך עוד נקודה יש בנפילה, דהנה הקדמנו לשאול מה המקום הכ"כ משמעותי שנתנו לבנין ירושלים, וכן מצינו באחד במחמשת הדברים שמציינים שאירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, שזה הובקעה העיר, וגם כאן יש לתמוה מה כ"כ טראגי בהובקעה העיר, והביאור הוא, שביקוע בא לבטא חילוק של דבר אחד מאוחד למספר חלקים נפרדים ומפוזרים, והנה המהר"ל הגדיר כל פיזור של דבר אחד כיציאה מהטבע, דכל דבר שהוא אחד לא שייך בו הפירוד והפיזור, אלא אם היתה יציאה מהמסלול הטבעי.
וזה האירוע שאירע בהובקעה העיר, שהרי ירושלים נחשבת כרשות היחיד, כדאיתא בעירובין (ו:), אמר רב יוחנן, ירושלים אילמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, נמצא שכל מה שעומדת ירושלים כעיר הקודש היא משום הרשות היחיד שבה, דהיינו האחד שמהווה ביטוי לאחד של כלל ישראל "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל ב ז, כג), ומכיון שהפיזור אינו בדרך הטבע ממילא זה מכריח על האיחוד בעתיד, שהרי דבר שאינו בטבע אינו יכול להישאר במצבו, כי הרי אז הוא הופך לטבע, וזה לא יתכן כי הוא נוגד את כל הבריאה של בראשית, ועי' בדברי המהר"ל בחיבור הנצח פ"א.
וזהו הענין בנפילה, כי אין נפילה לעולם וכל נפילה מכריחה על העמידה שתבוא לאחריה, כי נפילה אינה חלק מהמציאות הטבעית, ולכן מלכות בית דוד מוגדרת כסוכה נופלת כיון שהיא מוכרחת לקום כפי שביארנו, ומאידך כשהיא תקום היא תקום בצורה של סוכה דאכתי שמיה עליה.
ומוסיף שם המהר"ל, עוד נקודה בנפילה של סוכה, שלכאו' הדבר תמוה, איזה רושם יש למלכות בית דוד כיום, וביאר שכל נפילה של דבר עראי משאיר רושם, וזהו שדרשו חז"ל, "לא יסור שבט מיהודה" אלו ראשי גלויות שבבבל, דהיינו שגם כיום בתוך הגלות והחשיכה שהלבנה בעצם מכוסה, עדין איזה שהוא רושם נשאר, ואלו הם הלומדי תורה אשר מחזיקים בעץ החיים.
והנה בעולם שלנו ישנם שני כוחות שניתנו לאדם לפעול בעולם, השכל – הכח שחושב ומסיק מסקנות עובדתיות ועל פיהם האדם פועל, ומאידך החשק והרצון – שהוא הנטיה הטבעית של האדם מתשוקתו בלבד לפעול בעולם, ונתלו ב' כוחות אלו בעץ הדעת ועץ החיים, שעץ הדעת הוא הפועל השכלי מחד גיסא והרוחני בלבד מאידך, ועץ החיים מנגד הוא הכח שהושרש באדם לפעול בעולם בצורה הטבעית ע"פ רגש ולא ע"פ שכל.
בסדר הדורות מצינו כמה אנשים שכל אחד מהם בחר צד אחד, בקין והבל, הבל מסמל את עץ הדעת וקין את עץ החיים, אבל שניהם אבדו, מכיון שאין באמת מקום בעולם לא לעץ הדעת בלבד ולא לעץ החיים בלבד, ולכן כל העולם נבנה דוקא משת, וכן בשני שבטי י-ה, יוסף ויהודה, יוסף מסמל את עץ הדעת, ויהודה את עץ החיים, וזו היתה ההתפלגות הגדולה בעם ישראל, בין שבטי ישראל לשבטי יהודה, ששבטי ישראל נקראו בשם אפרים, אלו היו שני כוחות מנוגדים שפועלים בעולם.
ועל זה נאמר "לא יסור שבט מיהודה" אלו ראשי גלויות שבבבל, משום שלמרות שתושבע"פ מזוהה יותר עם דרכו של יוסף כש"כ במאמר על פרשת ויגש, אבל ביהודה יש שילוב משניהם, דהיינו דמחד גיסא הוא כשמש, וכפי שביארנו לעיל כלפי קוב"ה הוא עומד לעולם ולעולם לא משתנה, וזו תורה שבכתב דדבריה קוו וקיימי, אבל יש לו גם את כח החידוש שהוא בסיס לתושבע"פ.
ומצינו בנבואת יחזקאל על הגאולה העתידה שהתנבא כך (לז, טז-כה), "וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכׇל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָֽו. וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ. וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא־תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה־אֵ֥לֶּה לָּֽךְ. דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱקֹוִק֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי. וְהָי֨וּ הָעֵצִ֜ים אֲֽשֶׁר־תִּכְתֹּ֧ב עֲלֵיהֶ֛ם בְּיָדְךָ֖ לְעֵינֵיהֶֽם. וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱקֹוִק֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם. וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָ֠ם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יִֽהְיוּ עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד. וְלֹ֧א יִֽטַּמְּא֣וּ ע֗וֹד בְּגִלּֽוּלֵיהֶם֙ וּבְשִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וּבְכֹ֖ל פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֹתָ֗ם מִכֹּ֤ל מוֹשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חָטְא֣וּ בָהֶ֔ם וְטִהַרְתִּ֤י אוֹתָם֙ וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים. וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקּוֹתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם. וְיָשְׁב֣וּ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ־בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד־עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם: ע"כ.
וצריך להבין מהם שני עצים אלו, ועוד מהו האיחוד הצריך ביניהם ועוד מדוע דוקא דוד ימלוך שהוא משבט יהודה, ולפי דברינו נוכל לפרש הדברים כך, שני עצים אלו עץ יוסף ועץ יהודה הינם עץ הדעת ועץ החיים, שכיום הם שני כוחות לפעול בעולם, ולעת"ל התאחדו לכח אחד ויחיד שפועל במציאות שלא יהיה עימות בין השכל לרגש, אלא הכל יהיה מכוון לדרך אחת באותה התכלית, והסיבה שדווקא דוד ימלוך על כולם וינצח על האיחוד הזה, הוא משום שבדוד עצמו תרוויהו איתנהו ביה, ישנו גם חיבור של דעת שהוא המקור והוא אינו מתחדש, שהרי השכל אינו יכול להקנות ידיעות חדשות הוא יכול רק לנתח את הידע הקיים, ידיעה מחודשת מתקבלת רק ע"י החושים, ומאידך יש בו גם את כח החידוש שהוא חלק עיקרי בתושבע"פ, ולכן הוא ממילא הראוי למלוך על ישראל אחד איחוד שני הממלכות.
ובמגילת הקינות אנו מבקשים בסופה "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" (איכה ה, כא), בפסוק זה טמון עומק ורובד נוסף, שעומק התפילה שאנו מבקשים היא, שיחזיר לנו את החידוש, את קיומנו בחיים שאינם שניות בלבד אלא מחדשים והולכים, חיים של מלכות בית דוד, יעזרנו ה' ויהפכו עלינו ימים אללו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב בקרוב בימינו אמן.
