מבנה כללי :
קינה אמאות א-כ החצי הראשון של הקינה, המקונן מקונן בל' נסתר על חורבן העיר והאומה מתוך תמהון עצום וקושי להעלות מילים בצורה גלויה, כאשר באות ט כבר העיר מתחילה לדבר ראה ה' את עניי אך עדיין בנסתר כי הגדיל אויב, ובאות כ מוסיפה ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה כהפניה לחצי השני של הקינה.
מאות ל-ת העיר מדברת על עצמה (למעט אות פ שחוזרת ללשון נסתר בעוד בקינות הבאות ב ג ד האות פ משונה שמקדימים אותה לאות ע וצ''ע) ומתארת את אסונה הכבד, כאשר לקראת סיום הקינה מוסיפה לפנות לה' באריכות ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו נהפך ליבי בקרבי ועוד אריכות עד שמסימת תבא כל רעתם לפניך שתראה בנקמה מאויביה, וחותמת ''כי רבות אנחותי וליבי דוי'' כהפניה לקינה ב שהולכת להוסיף אנחות ודויות על קינה א.
קינה ב
החלק הראשון עשרת הפסוקים הראשונים מאות א-י המקונן מוסיף ומגדיל הכאב מאוד על השבר הנורא שה' בעצמו עשה את החורבן בעוד שזה נוגד את כל מהותו כביכול שלא חמל והשליך ימינו והרג מחמדי עין והיה כאויב זנח מזבחו נאר מקדשו, באת כ ל מדבר המקונן על עצמו מעט כמעבר לחלק ב
החלק השני עשרת הפסוקים האחרונים מאות מ-ת הם דברי המקונן לעיר בתארו את אסונה הכבד מנקודת מבטו וקורא לה להוריד דמעה כנחל ולשפוך ליבה כמים נוכח פני ה' ומסיים גם הוא בקריאה לה' ראה ה' והביטה למי עוללת כה ומאריך בתאור הזוועה שנשים אוכלות פרים ונהרגים כהן ונביא במקדש ה' ושוכבים לארץ נער וזקן בתולות ובחורים ומסיים גם הוא בבקשת נקמה תקרא כיום מועד מגורי מסביב וחותם ''אשר טפחתי וריביתי אויבי כילם'' כהפניה לקינה ג שם מוסיף ומאריך מאוד מאוד בתאור צרותיו מאויביו.
קינה ג
החלק הראשון אותיות א-מ תאור יסוריו הקשים של המקונן הסובל מאויבו ומדבר לעצמו עד כמעט יאוש בחתימת החלק ואמר אבד נצחי ותוחלתי מה', אבל מיד מפנה לתקוה ומתחיל לפנות לה' זכר עניי ומרודי אך ללא הזכרת שמו, ממשיך מזכיר לעצמו את חסדי ה' חדשים לבקרים ופונה יותר ישיר בל' רבה אמונתך אך עדיין ללא הזכרת השם בפרוש, ומוסיף שה' הוא חלקו ושהוא טוב לקוויו ודורשיו ולמיחלים לו ושטוב הדבר לישא העול בתחילה כי לא ישאר לעולם ולבסוף ה' ירחם כי הוא לא ציוה את הטית המשפט אלא החטאים גורמים ומפנה לכיוון פתרון.
החלק השני אותיות נ-ת קורא לחיפוש הדרכים ומתחיל לדבר לה' באריכות נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת בכל אות ס, וחוזר ומתאר קשייו ויסוריו עד כי שוב כמעט נתייאש צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי, ושוב קורא לה' ומדבר עמו באריכות ומסיים בבקשת נקמה מפורטת וקשה וכאן כבר לא חותם בהפניה לתוספת ונראה כמחל להתעודד מעט.
קינה ד
המקונן תמה מאוד בכפל ל' איכה ובל' נסתר באותיות א-י על בני ציון המעולים והמשובחים שנהפכו למבוזים שבורים ורצוצים. וממשיך לתמוה באותיות כ-ס על חורבן העיר בעיני מלכי ארץ ומסביר הסיבה המכריחה לזה שפיכות דמי הצדיקים המרובה עד כדי נעיית העורים בחוצות ונגואלם בדם וקריאה להם סורו טמא אל תיגעו הגורמת לאמירת הגוים לא יוסיפו לגור כי פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם על אשר פני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו. וממשיך ומתאר באותיות ע-ר ציפיות השוא שלו כחלק מבני העיר לעזרה או לבריחה עד הסיום בלכידת משיח ה' המהוה חתימת הגולל על בני העיר כלקיחת רוח אפם באשר המנהיג האחרון איננו וכל העם נפוצו אנה ואנה ואבדה תפארת בני ציון, וחותם באותיות ש-ת כבר בתחושת בטחון שהנקמה בא תבוא וכבר מתנחם בגלוי תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך ואילו בת אדום הששה לאידה כעת מהרה יפקד עליה עונה.
קינה ה
כבר איננה באותיות א ב ופסוקיה קצרים והיא איננה תמיהה ולא תאור צרות עכשויות אלא זכירה ישנה לאחר ההרגל למצב ומ''מ פסוקיה כ''ב כמנין אותיות הא''ב.
ומתאר בה בכללות ובפרטות שאר סוגי צרות שלא תאר ב'איכות' ומתחיל בנחלה ובתים עובר לאיבוד המשפחה לקניית מצרכי יסוד במחיר מפולפל ממשיך ליגיעה ללא מנוחה ובזיון בשליטת העבדים ומחריף במסירות נפש ללחם ויותר בזלעפות רעב ועינוי נשים ותלית שרים כשילת הבחורים עד שביתת עניני הרוח בזקני המשפט ובמנגני מחול משוש הלב ונפילת עטרת הראש כתוצאה מהחטא והוא רמז להר ציון שבהמשך.
אבל על זה היה דוה הלב וחשכו העינים שהוא העיקר מהרשימה הנ''ל - על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו.
וחותם בקריאה לה' היושב על כסאו לעולם למה תשכחנו ותעזבנו כל כך שנראה כנצח - השיבנו אליך ונשובה כי אנו מתקשים לשוב בעצמנו, כי אם מאס מאסתנו ולכן עזבתנו ושכחתנו הלא כבר קצפת עלינו עד מאוד וכבר לקינו כל צרכינו.
