מיטתו של משה והתעלומה המתמטית - כלא ה"אי אפשר" ומנגנון הייאוש התודעתי
א. המראה המבעית במדבר: כיצד מייצרים ייאוש?
במדרש רבה (שמות, פרשה מא) מובא אחד המאמרים המבהילים והעמוקים ביותר בנוגע לחטא העגל. התורה הקדושה מתארת את רגעי המשבר של עם ישראל במדבר: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר" (שמות לב, א). חז"ל הקדושים מגלים לנו סוד נורא על המילה "בֹּשֵׁשׁ", ומלמדים: "אל תקרי בושש אלא בָּא שֵׁשׁ" – שבאו שש שעות של הדור, ועירבב השטן את העולם והראה להם דמות מיטתו של משה כשהיא פורחת באוויר.
והדברים עומדים כקושיא עצומה: כיצד ייתכן שדור דעה, אנשים שראו את ניסי מצרים העל-טבעיים, חזו בקריעת ים סוף ושמעו את קול השם במעמד הר סיני, נופלים כרוח סערה אל זרועות העבודה הזרה רק בגלל טעות אופטית או איחור קל של שש שעות? האם אובדן זמני של מנהיג מצדיק התפרקות טוטאלית של כל יסודות האמונה?
בספרי המחשבה, ובראשם בדבריו הנפלאים של מרן ה'שפת אמת' מגור זיע"א, מבואר יסוד פסיכולוגי-רוחני אדיר בנפש האדם: חטא העגל לא התחיל ברצון פנימי לעבוד עבודה זרה. הוא התחיל בנקודה מוקדמת בהרבה – בייאוש התודעתי.
השטן, באומנותו כי רבה, לא הראה להם שמשה רבינו נפטר כדרך כל הארץ. הוא הראה להם את מיטתו כשהיא "פורחת באוויר". בכך ביקש השטן לשתול בליבם מסר סמוי ומחליש: "משה רבינו לא היה אדם כמותכם; הוא היה מלאך, ישות שמימית הנמצאת מחוץ לגבולות הטבע האנושי. כעת, כשהוא עלה למרומים ואיננו, אין לכם – כאנשים פשוטים, בשר ודם – שום סיכוי להשיג את התורה. ההר הגבוה הזה, עבודת השם הפנימית והזכוּת הרוחנית, הם דברים שגדולים עליכם בכמה מידות. זה פשוט בלתי אפשרי עבורכם!".
ברגע שהשטן הצליח להחדיר לליבם את התובנה שהמדרגה הזו היא "בלתי אפשרית", נשברה רוחם. המוח האנושי מכבה באופן אוטומטי את מנועי הרצון, היצירתיות וההתמדה ברגע שהוא משתכנע שהמשימה נעולת שערים. האדם מקבל על עצמו את התווית המגבילה, מרים ידיים, וממילא הדרך לנפילה אל תהומות החטא הופכת קצרה ומהירה.
ב. המשל המדעי: האיחור ששינה את פני המתמטיקה
כדי להבין עד כמה חומות התודעה הללו מנהלות את חיינו, וכיצד שבירת המחיצות התודעתיות מסוגלת לחולל ניסים ולפתור את האתגרים הקשים ביותר, כדאי להתבונן בסיפור היסטורי מפעים מתחום המדע, המהווה משל מדויק להפליא ליסוד רוחני זה.
בשנת תרצ"ט (1939), באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, למד סטודנט צעיר ומוכשר למתמטיקה ולסטטיסטיקה בשם ג'ורג' דנציג. באחד הימים, נקלע הצעיר לאיחור של כעשרים דקות להרצאתו של הפרופסור הנודע ג'רזי ניימן. בבושת פנים ובלחיים סמוקות, השתרבב הסטודנט אל שורותיו האחרונות של אולם ההרצאות, בניסיון נואש שלא למשוך את תשומת ליבם של המרצה והתלמידים.
כאשר פתח את מחברתו והביט אל הלוח, ראה כי המרצה רשם שתי משוואות מתמטיות סבוכות ומפותלות במיוחד. דנציג הצעיר, שסבר לתומו כי מדובר במטלת שיעורי הבית השבועית הרגילה, העתיק את הנוסחאות במהירות אל מחברתו מבלי לשאול שאלות מיותרות.
כשחזר בערב אל חדר המעונות שלו, התיישב לפתור את המטלה. אלא שהפעם, שלא כבימים עברו, נתקל בקושי פיזי ומחשבתי עצום. המשוואות היו קשות ומורכבות בצורה חריגה ויוצאת דופן. שעות ארוכות, ימים ולילות רצופים, ישב הסטודנט כשהוא מזיע, מתוסכל ואובד עצות, מנסה לפצח את הקוד המתמטי ולפרק את הנוסחאות.
"כנראה שאינני חריף דיו", הרהר דנציג בייאוש עצמי, "אם מטלת בית פשוטה גוזלת ממני אנרגיות מרובות כל כך, אות וסימן הוא כי המוח שלי אינו מבריק כמו של שאר החברים לשיעור, ועליי להתאמץ שבעתיים". מתוך תחושת חובה, ומתוך מאמץ אינטלקטואלי מתיש, עלה בידו כעבור ימים אחדים של מאבק למצוא את הנוסחה הגואלת. הוא הגיש את דפי הפתרון לפרופסור, התנצל על העיכוב, והלך לביתו.
שישה שבועות חלפו, והסיפור נשכח מליבו. בבוקר יום ראשון אחד, בשעה שש בבוקר, נשמעו דפיקות עזות ופראיות על דלת חדר המעונות של דנציג. בפתח עמד המרצה, הפרופסור בכבודו ובעצמו, כשהוא מתנשף, אוחז בדפי הפתרון המקומטים, וזועק בהתרגשות עצומה: "ג'ורג'! האם אתה תופס מה חוללת?!"
דנציג המבוהל, שחשש כי שגה בחישובים וכי הוא עומד בפני הרחקה מן האוניברסיטה, מילמל בחרדה: "אני מצטער... בסך הכל רציתי להגיש את שיעורי הבית".
הפרופסור, שדמעות של התרגשות עמדו בעיניו, תפס בכתפיו ואמר לו: "שיעורי בית?! אלו לא היו שיעורי בית! אלו היו שתי בעיות פתוחות, מהסבוכות ביותר בתולדות הסטטיסטיקה! חידות מדעיות שאלברט איינשטיין וגדולי המוחות שבדור ניסו לפצח במשך עשרות שנים ועלו בתוהו! רשמתי אותן על הלוח בתחילת השיעור כדוגמה קלאסית למשהו שהוא 'בלתי אפשרי לפתרון' בתפיסה המדעית הנוכחית. ואתה, רק מפני שאיחרת לשיעור, ולא שמעת את ההקדמה שלי שקבעה שזה בלתי אפשרי – פשוט ניגשת לעבודה ופתרת אותן!".
ג. מחיר הידיעה המוקדמת
המשל המרתק הזה מגלה אמת מטלטלת: גדולי המתמטיקאים בדורו של דנציג נכשלו באותן משוואות לא בגלל חוסר כישרון. הם היו חכמים ממנו, מנוסים ממנו ובעלי כלים רחבים בהרבה. אולם, הם ניגשו אל הלוח מתוך "ידיעה מוקדמת" שמדובר במשימה בלתי אפשרית. כשהם נתקלו במחסום הראשון, המוח שלהם אמר להם: "הנה, זהו המחסום שאיינשטיין דיבר עליו, אין טעם להמשיך". הם חיפשו את המבוי הסתום – ומצאו אותו.
לעומתם, דנציג הצעיר ניגש אל הבעיה ללא משקעים תודעתיים. הוא החזיק באמונה פשוטה שמדובר במטלה רגילה שהוא מחויב, ומסוגל, לפתור עד יום שלישי בבוקר. הקושי הקיצוני לא גרם לו להרים ידיים, אלא רק הבהיר לו שעליו להתאמץ יותר.
כמה חומות כאלו מציב היצר הרע בפנינו יום-יום? כמה פעמים אנו מוותרים על שאיפות רוחניות, על בניית אישיותנו ועל תיקון מידותינו, רק משום ש"שמענו את ההקדמה של המרצה"? משום שהסביבה, המוסכמות החברתיות או זיכרונות העבר שלנו דאגו להבהיר לנו שהיעד הזה אינו בר השגה עבורנו?
במאמר הבא בסדרה, נראה כיצד התורה הקדושה מעמידה מול 'כלא התודעה' הזה כלי נשק עוצמתי שנקרא "תמימות", וכיצד ניתן ליישם אותו הלכה למעשה כדי לפרוץ את המחיצות בעבודת השם.
