מי שמת לו מת, כל זמן שלא נקבר הרי הוא אונן, ומאחר שנקבר נקרא אבל. ויש חילוק בדיניהן.שהאונן אסור באכילת בשר ושתיית יין, ופטור מכל מצוות האמורות בתורה ומכפיית המיטה ועיטוף הראש, ומותר בנעילת הסנדל. אבל אסור לישב ולישן על גבי מיטה אפי' כפויה, אלא יושב וישן על גבי קרקע. כמו שכתוב במסכת שמחות (פי"א הט"ו) ״אבל כל זמן שמת מוטל לפניו אין ישן לא על גבי מטה ולא על גבי מטה כפויה״ ופי' הרמב"ן (תורת האדם ענין הסוף שער מי שמתו מוטל לפניו) אלא ישן ע"ג קרקע, וכן אמרו בבבלי מועד קטן (כ"ג ב׳) שאינו מיסב ואוכל. ונפסק בשו"ע (יו"ד סי' שמ"א ס"ה).
והאבל מותר בבשר ויין, וחייב בכל מצוות האמורות בתורה ובכפיית המיטה ועיטוף הראש, ואסור בנעילת הסנדל. ומותר לישב ולשכב על גבי מיטה כפויה (ובשו"ע יו"ד סי' שפ"ז ס"א).
מתני' תענית (ד, ז) ״ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין לא יאכל בשר ולא ישתה יין רבן שמעון בן גמליאל אומר ישנה רבי יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים״ פשוטה של משנה אערב ת"ב קאי, ואפשר שרבי יהודה מחייב בכפיה ערב ת"ב בשביל ת"ב.
ובברייתא שהובאה בבבלי (ל, ב) ״תניא אמרו לו לרבי יהודה לדבריך עוברות ומניקות מה תהא עליהן אמר להם אף אני לא אמרתי אלא ביכול תניא נמי הכי מודה רבי יהודה לחכמים בשאינו יכול ומודים חכמים לרבי יהודה ביכול מאי בינייהו איכא בינייהו שאר מטות כדתניא כשאמרו לכפות המטה לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות כולן הוא כופה״ ולדברי ברייתא זו יכול לכו"ע חייב בכפית המיטה ומעוברות ומניקות עם כל מי שאינו יכול לכו"ע פטור, ונחלקו בכל מיטות שבבית, לר"י חייב בכפיה ולרבנן פטור, וסתמא הל' כרבנן לפטור.
ובבבלי מסיים בה הכי ״אמר רבא הלכתא כתנא דידן ולא הודו לו חכמים כל עיקר״ דבמתני' לא חילק בין יכול לאינו יכול ובין מיטתו לכל מיטות שבבית והל' כתנא דידן אליבא דרבנן שאפי' מי שיכול פטור מכפיית המיטה וכ"ש בכל מיטות שבבית.
ובירושלמי (פ"ד סוף ה"ו) שאלו ״יאות אמר רבי יהודה מאי טעמון דרבנן״ ואמרו ״עשו אותו כמי שמתו מוטל לפניו אינו לא כופה את מיטתו ולא ישן על גבי מיטה כפויה״.
ולדברי הירושלמי שעשו ת"ב כאנינות מבואר דאף שפטור מכפיית המיטה אבל גם אינו ישן ע"ג מיטה כפויה, אלא ע"ג קרקע כמו שנתבאר שכך הוא דין האונן.
אבל בבבלי נראה מריהטא דסוגיא שרבנן מקילים טפי מרבי יהודה, ולמסקנא דאין מודים לר"י ׳כל עיקר׳ משמע שפוטרים מכלום. ומ"מ לא נתבאר טעמם לפטור מכלום דהרי בשאר הדינים שווה ת"ב לאבילות, כמו שאמרו שם (ל׳ א׳) ״כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט׳ באב״ ומאי שנא כפיית המיטה.
וכתבו הראשונים[1] שת"ב שווה לאבילות רק במצוות לא תעשה שבו ולא במ"ע, ולכן פטור גם מעיטוף הראש. אבל אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותה"מ כאבל, וכן במקרא ובמשנה. ולא נתנו טעם בדבר.
הרי"ף (י׳ א׳ מדפי הרי"ף) פסק לכאו' כהירושלמי שכתב ״אמר רב יהודה אמר שמואל לא הודו לו חכמים עשאוהו כמי שמתו מוטל לפניו דאינו נוהג אבלות ואינו חייב בכפיית המטה״ ובגמ' דילן לא מצאתי גירסא כזו, וגם לא בירושלמי, ונראה שס"ל דאין הבבלי פליג על הירושלמי בזה, דרבנן לא הודו לר"י כלל לענין כפיית המיטה, אבל ס"ל שהוא כאנינות וא"כ אסור לישן ע"ג מיטה כלל אפי' כפויה.
ובבאור הגר"א דייק דמ"ש בירושלמי שעשאוהו כמי שמתו מוטל לפניו אי"ז אלא בסעודה מפסקת, שכלשון הזה אי' בבבלי ״אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח ויושב בין תנור לכיריים ואוכל ושותה עליה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו״ והתם קאי אערב ת"ב. ואילו ת"ב עצמו אינו כאנינות דהרי נוהגין בו שאר דיני אבילות.
אבל הבבלי לא פי' כן, דא"כ מה הוקשה לרבנן ממעוברות ומניקות, וכי כמה רגעים אינן יכולות לישב על הארץ. וגם אין לומר דלהבבלי ס"ל לרבנן שיושבות על הארץ כל היום ורק בכפיית המיטה פוטרין דא"ה כל שכן שקשה עליהם ממעוברות ומניקות מה תהא עליהן, דרבי יהודה מיהא מותר להם לישב ולשכב ע"ג מיטה כפויה ולרבנן אין מותרין אלא על גבי קרקע. אלא ע"כ דהבבלי פליג וס"ל שנחלקו לענין כפיית המיטה לבד כל יום ת"ב, והלכתא כתנא דמתני' ואליבא דרבנן שפטורין מכפיית המיטה בין יכול בין אינו יכול.
ופליגא אדהירו', דלהירו' נחלקו על ערב ת"ב עצמו אי כאונן או כאבל, לרבי יהודה כאבל וחייב בכפיית המיטה (ונראה דחייב בכפיית כל מיטות שבבית, וכרבי יהודה דברייתא שהו' בבבלי) ולרבנן כאונן ויושב על גבי קרקע.
ולפי"ז הירושלמי ס"ל אליבא דרבי יהודה דאף בסעודה מפסקת הרי הוא כאבל ולא כאונן, וזה דלא כמו שאמר רב יהודה בשם רב בבבלי דרבי יהודה בר אילעאי היה יושב בסעודה מפסקת כמי שמתו מוטל לפניו. וא"כ להבבלי בסעודה מפסקת הוי כאונן, ולכאו' הוא לכו"ע דלא מצינו דרבנן פליגו עליה דרבי יהודה ומדברי רב יהודה א"ר משמע שללמדנו סדר הנהגת הסעודה מפסקת בא, וחייבים בישיבה על הארץ מדינא (ואולי אף רבי יהודה לא נהג כן אלא כחומרא בעלמא ולא מדינא).
ושוב חזר הגר"א ויישב סתירת הבבלי להירושלמי. דדעת רבנו פרץ (בהגהות סמ"ק מצוה צ"ז אות י"ד) שאף אונן חייב בכל מצוות אבילות, לבר בנעילת הסנדל שמותר בו משום שצריך לעסוק בצרכי המת. ועיקר תי' הגר"א משמע דבא ליישב הירושלמי דרבנן מיירו בכוליה יומא ולא רק בסעודה מפסקת. אבל א"כ י"ל דאף להבבלי אליבא דרבנן הוי כאונן כל היום, ולכן חייב בשאר מצוות אבילות שנוהגות באונן, ואסור לישן על גבי מיטה אפי' כפויה.
וקושית רבנן לרבי יהודה יש לפרש דאף הם לא סבירא להו אלא ביכול אבל שאינו יכול אינו יושב ע"ג קרקע דלא החמירו בניהוג אנינות אלא ביכול. אבל בכפיית המיטה שקל לקיימו יותר קס"ד דר"י מחמיר אף במעוברות ומניקות, וקאמר דאף ר"י לא ס"ל בכפית המיטה אלא ביכול.
וכן הביא הגר"א מה דאי' במסכת סופרים (י"ח, ז׳ בנדפס בדפוס וילנא) ״ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו״. אלא שאי' שם עוד ״ויש שמשנין את מקומן ויש שיורדין מספסליהם למטה״ ואם מדינא אסור לישב על הספסל כאונן איך הללו משנין את מקומן ועודן יושבין ע"ג הספסל. ועי' בסעיף ד׳ שכתב הרמ"א ״ואין צריך לשנות מקומן בת"ב״ וכתב הגר"א משום דבמ"ס אי' דיש משנין ויש יורדין לארץ, ואנן יורדין לארץ א"כ אי"צ לשנות. ונראה דמ"מ ניהוג אנינות בת"ב הוא ממנהגא ולא מדינא, אלא דא"כ מה הוקשה להגר"א מהא דנהגינן אבילות, וצ"ע.
ובסי' תקנ"ה ס"ב כתב השו"ע ״ויש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב מוטה על הארץ״ וכתב הגר"א ״להחמיר כר"י ורבנן דברייתא. ועיין מה שכתבתי בסי' תקנ"ט ס"ג דבירושלמי משמע דרבנן מודו ליה בזה״.
והנה ר"י ורבנן דברייתא לא החמירו לישן ע"ג קרקע, אלא כפיית המיטה. וגם בירושלמי לא מודו רבנן לרבי יהודה אלא ס"ל דבת"ב אנו כאוננים ולא כאבלים. ולשון ׳מודו׳ יש ליישב דבבלי משמע שפוטרים מכלום ובירו' מבואר דאין פוטרים אלא מכפיית המיטה אבל אוסרין לישב ולשכב ע"ג מיטה. אבל מ"ש להחמיר כר"י ורבנן דברייתא אינו מובן. ועי' בד"א.
והנה בדברי רבינו אין הכרע גמור לדינא. אלא שבסי' תקנ"ט האריך בבאור הירו', ולמסקנת דבריו יש לפרש דהבבלי לא פליג, וגם בסי' תקנ"ה ציין לדברי הירושלמי.
לכן נראה, דאף שלא נתבררה ההלכה כל צרכה, הן בדעת הגר"א והן אליבא דהלכתא לדידן, הדברים נוטים דבת"ב אנו כאוננים ואסורים לישב ולשכב ע"ג מיטה ואפי' כפויה, אולם פטורים מכפיית המיטה.
ומעוברות ומניקות נראה דפטורות, ואף שבאבל חייבות, בת"ב לא החמירו עלייהו, וכמו שמפורש בברייתא שבבבלי לענין כפיית המיטה.
[1] כך העתיק הרמב"ן (תורת האדם שער אבילות ישנה) את לשון הברייתא בע"א ״כל מצוות עשה שנוהגות באבל וכו'״ וכ"כ הרא"ש בתענית (פ"ד סי' ל"ז) והר"ן שלהי מכלתין.
