ביאור המחלוקת בין חכמים לר' זכריה בן אבקולס
איתא בגמ' בגיטין (נ"ו ע"א) במעשה דבר קמצא: אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי, א"ל מי יימר, א"ל שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס וכו', ע"כ.מבואר דר' זכריה לא הסכים להקריב את הקרבן הבעל המום שמא יאמרו בעלי מומים קרבים, וצ"ב מהי חומרת האיסור בזה עד שאסר ר' זכריה אף במקום פקוח נפש, שהרי כשלא יקריבו את קרבן המלך יכולים לבא לידי סכנה.
וכבר הקשה כן בקובץ הערות (סי' מ"ט אות ז') ותירץ די"ל, דהלאו דאורייתא, כיון שהוא נדחה מפני פיקו"נ, לא נעשה בזה איסור כלל, אבל מה שילמדו מזה דמותר להקריב בעלי מומין למזבח וא"כ יקריבו גם בשעה שלא יהא פיקוח נפש, וא"כ נמצא שיעברו על האיסור במקום שלא יהיה ההיתר של פיקוח נפש.
אלא דהקובץ הערות דחה תירוץ זה בשם הג"ר בנציון ז"ל פלמן הגאב"ד דזגר, דמ"מ גם האיסור הזה, מה שמכשילין לדורות, והוא לאו דלפני עור, ג"כ צריך להיות נדחה מפני פיקוח נפש.
דעת הגרח"ק
והנה כתב במשנת פקוח נפש (עמ' רפ"ג תשובה ל"ח) בשם הגר"ח קניבסקי דהיה אסור, כדברי הים של שלמה (בבא קמא פ"ד סי' ט') גבי המעשה דשלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, שאין לשנות את הדין אפילו במקום סכנה, והכא נמי נה שיאמרו שבעלי מומין קרבין וכן מה שיאמרו שמטיל מום יהרג, מכיון שיהווה מכך הלכה לא נכונה, אין לפסוק כן ואפילו במקום סכנה, וכ"כ הגר"ח שמואלביץ (מוסרי שערי חיים פר אמור עמ' תלד).ובזה אסרו הפוסקים נמי קודם שחיטת בהמה להמם אותה אף לצורך פקוח נפש, משום דיבאו מכח זה להתיר אף למי שאין לו פקוח נפש, ועי' מה שהאריך בדין הימום בהמה הגר"א קוטלר (אוסף חידו"ת סי' מ"ב).
הסברא לומר שלא כדברי הים של שלמה
אולם יש חולקים על הים של שלמה יעוי' בשו"ת יד אליהו (סי' מ"ח) להוכיח שאין להסתכן בסכנה וודאית שלא לשנות מדברי תורה, כתב שהגרי"ש אלישיב אמר לו שהרבה חולקים על הים של שלמה, ובספר תורתך לישראל (אורצל, עמ' נא ובח"ב פל"ב) הביא דהגרי"ש אללישיב אמר לו דהרבה חולקין על הים של שלמה.המהרלב"ח כתב בקונטרס הסמיכה במה שחכמי צפת הסכימו על ענין הסמיכה שאע"פ שהם רוב, אי אפשר לסמוך על רוב זה, מאחר שכשהסכימו על ענין הסמיכה לא ישבו יחד עם המיעוט לשמוע דבריהם, ואין הולכים אחר הרוב רק כשישבו כולם יחד ושמעו זה את זה ונימנו למנין רוב, הא לא הכי לא חשיבי רוב, וכתב המהרלב"ח שאפילו אם ישבו כעת עם חכמי ירושלים וישארו בדעתם לעשות ענין הסמיכה, לא יחשבו רוב, דמכיון שכבר פסקו לעשות ענין הסמיכה לא יחזרו בהם מחמת כיסופא, וכדאיתא בגמ' בברכות (מ"ג ע"ב והובא להלן) שרשאי לשנות מחמת כיסופא, ולכן יחשבו רוב לילך אחריהם, ע"ש. נמצא דרשאים לדשנות מחמת כיסופא אף במקום שיבא חורבא לסמוך דיינים, וזה שלא כדברי הים של שלמה, דאם בעי מסור נפש כדי שלא לשנות בהלכות תורה, כ"ש דאינו רשאי לשנות מפני כיסופא.
האם הלכה כר' זכריה
כתב המאירי (גיטין שם, בבא קמא קי"ז ע"א) דר' זכריה טעה ולא נפסקה הלכה כמותו, אלא שרי להקריב קרבן זה במומו, דהא אמרינן התם בגמ' אמר ר' יוחנן ענוותנותו של ר' זכריה בן אביקולס החריבה את בתינו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצינו, וכן איתא במסילת ישרים (פרק כ'), ועי' במהר"ל (נצח ישראל פ"ה).וכ"כ במהר"ץ חיות (שם) שכתב שחכמים חלקו עליו והתירו להקריב קרבן זה, נמצא דלא היה בזה איסור במקום סכנה, והוכיח דבריו מדברי המגן אברהם (תרנ"ו סק"ח) שכתב דבמעשה דבר קמצא שמותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות ע"ש. משמע דאין ההלכה כר' זכריה.
אכן הגר"ח קניבסקי למד שחכמים שרצו בתחילה להקריב את הקרבן הבעל מום, הדרו בהו לאחר ששמעו את מה שאמר ר' זכריה, דבעי למיחש שיצא דבר תקלה על ידי זה שיקריבו האי קרבן בעל מום, ומחמת זה אפילו במקום סכנה אין להקריב קרבן זה.
איזה סכנה היה
וצריך לומר דלא חששו לסכנה לכל כלל ישראל, אלא חששו לסכנת יחידים, דאי הייתה סכנה לכל כלל ישראל, כבר כתב המהרי"ק בתשובה (שורש קס"ז) וז"ל: דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשתה שום איסור, ולא היה בדבר אפי' נדנוד עבירה, אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל, ותדע דכן הוא שהרי בבואה לפני המלך שרתה עליה רוח הקדש וכו', ומינה מוכח התם שהיא היתה משבעה נביאות שעמדו להם לישראל וכו', וחס לומר שתשרה רוח הקדש מכח מעשה של גנאי, לא תהא כזאת בישראל, אלא אדרבה פשיטא ופשיטא שעשתה מצוה רבה מאד, ע"כ. והובא בבית שמואל (סי' קע"ח ס"ק ד'). ועי' בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קי"ז), ובישועות יעקב (יו"ד סי' קנ"ז סק"א). ועוד עי' בכתר ראש (אות קל"ב), ובקובץ הערות (סי' מ"ח אות ו'). ומעתה הוא הדין הכא יהא שרי אף להורות שלא כדת כדי להציל את כלל ישראל.אכן כתב הנודע ביהודה (מהדורא תנינא יו"ד סי' קס"א) דאסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש, ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש, ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו, ואולי ברוח הקודש, ע"כ. ולדבריו אין חילוק בין הצלת כלל ישראל להצלת יחידים.
אין מחלוקת בין ר' זכריה לחכמים
אולם עי' בכתב סופר (שם) שפירש מאי דאיתא שם ענותנותו של ר' זכריה החריבה את בית מקדשנו וכו', ע"כ. דהיינו דר' זכריה לא הסכים בדעתו לפסוק דין זה מחמת ענותנותו, שאמר בליבו דדין כזה נתון רק לשיקול דעת של גדולי הדור. ועוד וכעין זה פירש בבן יהוידע דר' זכריה התיר להקריב את הקרבן מחמת שלום מלכות אלא שרצה שישאלו את הסנהדרין ועל כן יצא בר קמצא מבית המקדש ומסרו ביד עבדי המלך, ע"ש. נמצא דר' זכריה נמי רצה להקריב את הקרבן. ואף בחתם סופר (גיטין שם) כתב דר' זכריה היה מקריב את הקרבן במומו לוליה חילול ה' צדדי שהיה יוצא כתוצאה מהקרבה זו.ועי' עוד ביעב"ץ דפירש שהיה סבור ר' זכריה שלא יהיה סכנה במה שלא יקריבו. נמצא דמצד הסברא שיצא מזה פסק הלכה שלא על פי התורה, היו רשאין ולא היו צריכים למסור את הנפש על זה, ודלא כהים של שלמה.
ביאור דעת הים של שלמה
ושמא יש לדחות דהים של שלמה מודה הכא דשרי, דמכיון שלא פסקו ממש שלא כדברי התורה, אלא דממילא יתפרסם דין שלא כדרך התורה לא היו חייבים למסור נפשם על זה. ועוד יש לומר דהצלת כלל ישראל שאני (עי' נודע ביהודה הנ"ל), ורשאים להצילם אפילו בכהאי גוונא שיצא הלכה שלא כדרך התורה.דעת המאור עינים
עוד יעוי' פרוש חדש בדעת ר' זכריה במאור עינים (אגדות הש"ס שם) שביאר בזה דצריכים אנו לומר כי ר' זכריה ראה ברוח הקודש שהגיע העת שבית המקדש יחרב, ולכן לא רצה שיתבטל דבר תורה שיאמרו בעלי מומין קריבין וכו', כי אין זה פעולה לבטל הגזירה שנגזרה שיחריב בית המקדש, כמו שידע זאת ברוח הקודש דאם לא כן האיך לא חש לזה רבי זכריה גם כן שיקריבו משום שלום מלכות, והא אין לך דבר שעומד מפני פיקוח נפש, וכ"ש שכל נפשות ישראל יהיו בסכנה על ידי שלא יקריבו, אך בודאי מטעם האמור על ידי שהוא ראה שכבר נגזרה גזירה שבודאי יחרב, וע"כ לא רצה שיבוטל דבר אחד מהתורה כנ"ל לכל הפחות, כי אפילו אם יקריבו ויבטלו דין התורה מכל מקום כבר הגיע העת שיחרב בית המקדש ויסבב הבורא ברוך הוא את החורבן על ידי דבר אחר.אלא מהו ענוונותו של ר' זכריה בן אבקילוס החריב וכו', מבאר המאור עינים דצריך להבין למה לא אמר להם כך בפירוש לפי דעתו שלא תועיל עוד שום אופן לבטל הגזירה היה לו להודיען שלא יבטלו לכל הפחות הדברי תורה בחנם באין פעולה אלא בודאי מחמת מדת ענוה שהיה בו לא רצה להודיען שהוא יודע זאת ברוח הקודש, וזהו ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס החריבה וכו' כי לולא הענוה שבו והיה מודיענו היינו רואים איזה תחבולה להרבות בתפלה ותשובה לבורא ב"ה שירחם עלינו שיתבטל הגזירה אך שענוותנותו גרמה לו כל זה שלא רצה לגלות ולהודיענו והבן.
נמצא דכשיודע על הצרה ברוח הקודש אינו צריך להשתדל להנצל ממנה, ומצאתי בספר משנת פקוח נפש (סי' י' אות ג') שביאר כן בשם הגר"ח קניבסקי.
