בפתח הלילה הנורא והקדוש הזה, עם כניסתו של יום האבל הלאומי והפרטי שלנו, תשעה באב, אנחנו נדרשים לעצור הכל, לשבת על הארץ הנמוכה, ולהביט פנימה – עם יד על הלב. כדי להבין באמת מה אנחנו עושים כאן הלילה, מה פשר הדמעות שאנו מנסים למצות מעינינו, עלינו להסיט לרגע את המבט מספר הקינות המצהיב, ולחשוב על תמונה פשוטה ויומיומית: תחשבו רגע על ילד קטן שמשחק מחבואים.
הילד הזה, בעיצומו של המשחק, סורק את הבית או את החצר ומוצא את הפינה הכי מושלמת – המקום הכי חשוך, הכי נסתר, שאף אחד לא יעלה בדעתו להגיע אליו. הוא מצטנף שם, מקפל את ברכיו אל חזהו, ועוצר את הנשימה. הלב הקטן שלו דופק במהירות עצומה בהתרגשות, בציפייה דרוכה ומתוקה. הוא בטוח שבכל רגע יקרה הדבר: הנה, עוד שנייה הצעדים בחוץ יתקרבו, עוד שנייה ידית הדלת תנוע, עוד שנייה מישהו יפתח את המחסום, יפתיע אותו, ויצעק בשמחה מתפרצת: "מצאתי!".
והזמן עובר. דקה רודפת דקה במחשך. דממה. ואז, משהו משתנה באוויר. הצעדים שבחוץ... הולכים ומתרחקים. הקולות של הילדים האחרים הופכים עמומים, קלושים, עד שהם נעלמים כליל. בבת אחת, ההתרגשות הגדולה של הילד הופכת לחרדה עמוקה, והציפייה המתוקה מתחלפת במחנק בגרון. הוא מחכה עוד קצת, נאחז בתקווה, עד שהוא לא יכול לשאת עוד את הבדידות. הוא יוצא לאט ובידיים רועדות מהמחבוא שלו, כשהעיניים שלו מוצפות דמעות חמות, והוא מגלה את האמת הכי כואבת והכי אכזרית שיכולה להיות: הם לא נכשלו בחיפושים. הם פשוט הפסיקו לחפש. הם עברו למשחק אחר. הם שכחו, פשוט שכחו, שהוא בכלל שם.
הסיפור האנושי, קורע הלב הזה, התרחש פעם בין כותלי ביתו של עמוד התורה והחסד, מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל. באחד הימים נכנסה בתו הקטנה אל חדרו. היא בכתה את הבכי המוכר והנואש הזה של ילדים – בכי שמכווץ את הבטן, שמזעזע את כל הגוף, בכי של עלבון עמוק שאין לו נחמה. החפץ חיים, שהיה שקוע כולו בלימודו, סגר מיד את הגמרא הגדולה, פנה אל הילדה, הביט בעיניה הטהורות והדוהרות ורוויות הדמעות, ושאל ברכות אבהית: "בתי, מה קרה? למה את בוכה בכי תמרורים שכזה?".
והיא, בקול חנוק ובדמעות שליש של ילדה, סיפרה לו את המאורע בדיוק כפי שהתרחש: "שיחקנו מחבואים בחוץ, אבא. אני הלכתי והתחבאתי במקום מצוין, חיכיתי וחיכיתי שהם יבואו למצוא אותי, אבל הם פשוט הלכו הביתה. הם עזבו אותי והשאירו אותי לבד במחבוא". הלב של האב הגדול נכמר עליה. החפץ חיים חיבק אותה בחום, ניגב באצבעותיו את הדמעות מעל לחייה, הרגיע את רוחה הסוערת במילים טובות ומלטפות. תוך דקות ספורות הילדה נרגעה, חזרה לחייך את חיוכה התמים, יצאה מהחדר וחזרה לענייניה ולמשחקיה.
הילדה יצאה, אך בתוך החדר הקטן נותרה שתיקה כבדה ומעיקה. ואז – פתאום, ללא שום התרעה, פרץ מחדרו של החפץ חיים בכי נורא. זה היה בכי תמרורים, נהי וקינה מתוך מעמקי הלב, בכי ש הרעיד את כתפיו של הגאון הקדוש. אשתו, ששמעה את הקולות, נכנסה בבהלה גדולה אל החדר ואמרה: "מה קרה? מדוע אתה בוכה כך? הרי הילדה כבר נרגעה, היא בריאה ושלמה ויצאה מפה שמחה!".
החפץ חיים לא יכול היה לעצור את מעיין הדמעות שלו. הוא הביט ברעייתו בעיניים אדומות מצער ואמר לה מילים שצריכות להדהד בכל לב יהודי: "הילדה אכן נרגעה, היא שכחה מהר את צערה. אבל אני... אני רק עכשיו הבנתי. רק עכשיו, מתוך דבריה התמימים של הילדה, תפסתי את עומק כוונת הפסוק בירמיהו: 'וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ – בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי'. רק עכשיו הבנתי את הכאב המדמם והאינסופי של הקדוש ברוך הוא, את הצער הנורא של השכינה הקדושה".
כי אלפיים שנה, אחים ואחיות שלי, אלפיים שנה שהשכינה נמצאת בגלות המרה. אלפיים שנה שהקדוש ברוך הוא, כביכול, התחבא מאיתנו. מאז חורבן הבית, מאז שהאש שרפה את ההיכל והעשן עלה השמיימה, אלוהים סתם את עיניו, הסתיר את פניו מאיתנו, נכנס לתוך המחשכים הגדולים של הגלות ואמר לנו: "בניי, שחקו איתי מחבואים. אל תתייאשו מהחושך, תחפשו אותי. תדרשו אותי". והוא מחכה שם, במחשכים. הוא מחכה בכל יום ובכל רגע שנפתח כבר את הדלת של המחבוא, שהוא י שמע את קול הצעדים שלנו מתקרבים, שנצעק בכל הכוח: "ריבונו של עולם, מצאנו אותך!". הוא מחכה שנבכה באמת על זה שאין לו בית בעולם הזה, שהוא מסתובב בודד ושכינתו מוטלת בעפר, שהעולם כולו הפוך, חשוך, אכזרי ומדמם רק מפני שבעל הבית הגדול נמצא בחוץ, מגורש מהיכלו.
אבל מה אנחנו עושים במשך אלפיים שנה? מה קרה לנו לאורך הדורות? עם יד על הלב – אנחנו פשוט הפסקנו לחפש. התרגלנו לחושך. התרגלנו למחבוא. בנינו לעצמנו גלויות מפוארות ובתים יפים, מצאנו לעצמנו משחקים חדשים ומפתים, שקענו בעולם של קריירה, של טכנולוגיה, של עניינים ורדיפה אחרי הישגים חומריים ודאגות יום-יומיות קטנות. התרגלנו, רחמנא ליצלן, לחיות בעולם שומם שאין בו בית מקדש, שאין בו גילוי שכינה, שאין בו נבואה או קדושה מוחשית. ואנחנו בכלל, אבל בכלל, לא מבינים ולא קולטים את גודל האסון ואת עומק הקושי שבו אנו שרויים!
מדי שנה בשנה, כשהתאריך הזה מגיע, אנחנו מתייצבים בבתי הכנסיות. אנחנו חולצים נעליים, מגיעים לערב תשעה באב, יושבים על הרצפה הקרה באור מעומעם. אנחנו פותחים את המגילות, מטים את הראש, ומנסים בכל כוחנו לסחוט דמעה מאולצת על אבנים יבשות שנשרפו לפני אלפיים שנה, על חורבן היסטורי של עיר רחוקה וארמון עתיק.
אבל כאן בדיוק טמונה הטעות העצומה שלנו, כאן נמצא העיוורון הגדול. אנחנו בטוחים בטעות שאנחנו בוכים על העבר. אנחנו חושבים שזהו טקס זיכרון לאירוע היסטורי עתיק יומין. אנחנו לא מבינים, לא תופסים, שהבכי האמיתי של תשעה באב הוא לא על העבר – הבכי הוא על ההווה! על זה שכרגע, ברגע זה ממש, מלך מלכי המלכים נמצא בתוך מחבוא אפל – והוא בודד. הוא מביט בנו מבעד לחרכים, צופה בנו דרך חלוני הגלות, ורואה בעיניים כלות איך המשכנו הלאה בחיינו. איך הלב שלנו לא באמת נשבר, לא באמת נקרע מזה שאין לו בית, מזה שילדיו מפוזרים ושמו מחולל. הוא רואה איך הדמעות הספורות שאנו מורידים הלילה הן על הצרות הפרטיות שלנו, על הפרנסה, על הבריאות, על הנוחות שלנו – ולא על הצער שלו, לא על השכינה המצטנפת בפינה ובוכה במסתרים.
אז השנה, אחים יקרים, כשהלילה של תשעה באב ירד על העולם, כשהבטן תהיה ריקה מהצום והגוף ישב נמוך וכפוף על הארץ, בואו לא נבכה כמו אנשים זרים שמדפדפים בספר היסטוריה אבקתי. בואו נבכה כמו ילדים. ילדים שנזכרו פתאום, בזעזוע עמוק, שאבא שלהם עדיין מתחבא שם, בפינה החשוכה, כבר אלפיים שנה, ומחכה בדמעות שכבר נתעורר, שנפסיק לשחק במשחקים האחרים והחלולים של העולם הזה ונחזור לחפש אותו.
הגיעה השעה להפסיק להתרגל לגלות ולהשלים עם החושך. הגיע הזמן לקרוע את מסכי האדישות, להחזיר את המלך הביתה, ולהבטיח לו, מהמקום הכי נמוך על הרצפה: "אבא, אנחנו כאן, ואנחנו לא מפסיקים לחפש אותך עד שתתגלה".
הילד הזה, בעיצומו של המשחק, סורק את הבית או את החצר ומוצא את הפינה הכי מושלמת – המקום הכי חשוך, הכי נסתר, שאף אחד לא יעלה בדעתו להגיע אליו. הוא מצטנף שם, מקפל את ברכיו אל חזהו, ועוצר את הנשימה. הלב הקטן שלו דופק במהירות עצומה בהתרגשות, בציפייה דרוכה ומתוקה. הוא בטוח שבכל רגע יקרה הדבר: הנה, עוד שנייה הצעדים בחוץ יתקרבו, עוד שנייה ידית הדלת תנוע, עוד שנייה מישהו יפתח את המחסום, יפתיע אותו, ויצעק בשמחה מתפרצת: "מצאתי!".
והזמן עובר. דקה רודפת דקה במחשך. דממה. ואז, משהו משתנה באוויר. הצעדים שבחוץ... הולכים ומתרחקים. הקולות של הילדים האחרים הופכים עמומים, קלושים, עד שהם נעלמים כליל. בבת אחת, ההתרגשות הגדולה של הילד הופכת לחרדה עמוקה, והציפייה המתוקה מתחלפת במחנק בגרון. הוא מחכה עוד קצת, נאחז בתקווה, עד שהוא לא יכול לשאת עוד את הבדידות. הוא יוצא לאט ובידיים רועדות מהמחבוא שלו, כשהעיניים שלו מוצפות דמעות חמות, והוא מגלה את האמת הכי כואבת והכי אכזרית שיכולה להיות: הם לא נכשלו בחיפושים. הם פשוט הפסיקו לחפש. הם עברו למשחק אחר. הם שכחו, פשוט שכחו, שהוא בכלל שם.
הסיפור האנושי, קורע הלב הזה, התרחש פעם בין כותלי ביתו של עמוד התורה והחסד, מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל. באחד הימים נכנסה בתו הקטנה אל חדרו. היא בכתה את הבכי המוכר והנואש הזה של ילדים – בכי שמכווץ את הבטן, שמזעזע את כל הגוף, בכי של עלבון עמוק שאין לו נחמה. החפץ חיים, שהיה שקוע כולו בלימודו, סגר מיד את הגמרא הגדולה, פנה אל הילדה, הביט בעיניה הטהורות והדוהרות ורוויות הדמעות, ושאל ברכות אבהית: "בתי, מה קרה? למה את בוכה בכי תמרורים שכזה?".
והיא, בקול חנוק ובדמעות שליש של ילדה, סיפרה לו את המאורע בדיוק כפי שהתרחש: "שיחקנו מחבואים בחוץ, אבא. אני הלכתי והתחבאתי במקום מצוין, חיכיתי וחיכיתי שהם יבואו למצוא אותי, אבל הם פשוט הלכו הביתה. הם עזבו אותי והשאירו אותי לבד במחבוא". הלב של האב הגדול נכמר עליה. החפץ חיים חיבק אותה בחום, ניגב באצבעותיו את הדמעות מעל לחייה, הרגיע את רוחה הסוערת במילים טובות ומלטפות. תוך דקות ספורות הילדה נרגעה, חזרה לחייך את חיוכה התמים, יצאה מהחדר וחזרה לענייניה ולמשחקיה.
הילדה יצאה, אך בתוך החדר הקטן נותרה שתיקה כבדה ומעיקה. ואז – פתאום, ללא שום התרעה, פרץ מחדרו של החפץ חיים בכי נורא. זה היה בכי תמרורים, נהי וקינה מתוך מעמקי הלב, בכי ש הרעיד את כתפיו של הגאון הקדוש. אשתו, ששמעה את הקולות, נכנסה בבהלה גדולה אל החדר ואמרה: "מה קרה? מדוע אתה בוכה כך? הרי הילדה כבר נרגעה, היא בריאה ושלמה ויצאה מפה שמחה!".
החפץ חיים לא יכול היה לעצור את מעיין הדמעות שלו. הוא הביט ברעייתו בעיניים אדומות מצער ואמר לה מילים שצריכות להדהד בכל לב יהודי: "הילדה אכן נרגעה, היא שכחה מהר את צערה. אבל אני... אני רק עכשיו הבנתי. רק עכשיו, מתוך דבריה התמימים של הילדה, תפסתי את עומק כוונת הפסוק בירמיהו: 'וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ – בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי'. רק עכשיו הבנתי את הכאב המדמם והאינסופי של הקדוש ברוך הוא, את הצער הנורא של השכינה הקדושה".
כי אלפיים שנה, אחים ואחיות שלי, אלפיים שנה שהשכינה נמצאת בגלות המרה. אלפיים שנה שהקדוש ברוך הוא, כביכול, התחבא מאיתנו. מאז חורבן הבית, מאז שהאש שרפה את ההיכל והעשן עלה השמיימה, אלוהים סתם את עיניו, הסתיר את פניו מאיתנו, נכנס לתוך המחשכים הגדולים של הגלות ואמר לנו: "בניי, שחקו איתי מחבואים. אל תתייאשו מהחושך, תחפשו אותי. תדרשו אותי". והוא מחכה שם, במחשכים. הוא מחכה בכל יום ובכל רגע שנפתח כבר את הדלת של המחבוא, שהוא י שמע את קול הצעדים שלנו מתקרבים, שנצעק בכל הכוח: "ריבונו של עולם, מצאנו אותך!". הוא מחכה שנבכה באמת על זה שאין לו בית בעולם הזה, שהוא מסתובב בודד ושכינתו מוטלת בעפר, שהעולם כולו הפוך, חשוך, אכזרי ומדמם רק מפני שבעל הבית הגדול נמצא בחוץ, מגורש מהיכלו.
אבל מה אנחנו עושים במשך אלפיים שנה? מה קרה לנו לאורך הדורות? עם יד על הלב – אנחנו פשוט הפסקנו לחפש. התרגלנו לחושך. התרגלנו למחבוא. בנינו לעצמנו גלויות מפוארות ובתים יפים, מצאנו לעצמנו משחקים חדשים ומפתים, שקענו בעולם של קריירה, של טכנולוגיה, של עניינים ורדיפה אחרי הישגים חומריים ודאגות יום-יומיות קטנות. התרגלנו, רחמנא ליצלן, לחיות בעולם שומם שאין בו בית מקדש, שאין בו גילוי שכינה, שאין בו נבואה או קדושה מוחשית. ואנחנו בכלל, אבל בכלל, לא מבינים ולא קולטים את גודל האסון ואת עומק הקושי שבו אנו שרויים!
מדי שנה בשנה, כשהתאריך הזה מגיע, אנחנו מתייצבים בבתי הכנסיות. אנחנו חולצים נעליים, מגיעים לערב תשעה באב, יושבים על הרצפה הקרה באור מעומעם. אנחנו פותחים את המגילות, מטים את הראש, ומנסים בכל כוחנו לסחוט דמעה מאולצת על אבנים יבשות שנשרפו לפני אלפיים שנה, על חורבן היסטורי של עיר רחוקה וארמון עתיק.
אבל כאן בדיוק טמונה הטעות העצומה שלנו, כאן נמצא העיוורון הגדול. אנחנו בטוחים בטעות שאנחנו בוכים על העבר. אנחנו חושבים שזהו טקס זיכרון לאירוע היסטורי עתיק יומין. אנחנו לא מבינים, לא תופסים, שהבכי האמיתי של תשעה באב הוא לא על העבר – הבכי הוא על ההווה! על זה שכרגע, ברגע זה ממש, מלך מלכי המלכים נמצא בתוך מחבוא אפל – והוא בודד. הוא מביט בנו מבעד לחרכים, צופה בנו דרך חלוני הגלות, ורואה בעיניים כלות איך המשכנו הלאה בחיינו. איך הלב שלנו לא באמת נשבר, לא באמת נקרע מזה שאין לו בית, מזה שילדיו מפוזרים ושמו מחולל. הוא רואה איך הדמעות הספורות שאנו מורידים הלילה הן על הצרות הפרטיות שלנו, על הפרנסה, על הבריאות, על הנוחות שלנו – ולא על הצער שלו, לא על השכינה המצטנפת בפינה ובוכה במסתרים.
אז השנה, אחים יקרים, כשהלילה של תשעה באב ירד על העולם, כשהבטן תהיה ריקה מהצום והגוף ישב נמוך וכפוף על הארץ, בואו לא נבכה כמו אנשים זרים שמדפדפים בספר היסטוריה אבקתי. בואו נבכה כמו ילדים. ילדים שנזכרו פתאום, בזעזוע עמוק, שאבא שלהם עדיין מתחבא שם, בפינה החשוכה, כבר אלפיים שנה, ומחכה בדמעות שכבר נתעורר, שנפסיק לשחק במשחקים האחרים והחלולים של העולם הזה ונחזור לחפש אותו.
הגיעה השעה להפסיק להתרגל לגלות ולהשלים עם החושך. הגיע הזמן לקרוע את מסכי האדישות, להחזיר את המלך הביתה, ולהבטיח לו, מהמקום הכי נמוך על הרצפה: "אבא, אנחנו כאן, ואנחנו לא מפסיקים לחפש אותך עד שתתגלה".
החותם בדמע
@התורה
@התורה
