כולל בין הזמנים – "מסכתא דכלה"
בס"ד
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, השו"ע בתחילת או"ח, פסק הלכה שראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש.
ונשאלת השאלה היאך שייך לדאוג ולהצטער על חורבן בית המקדש, וביותר הא שכתוב בירושלמי ביומא, דכל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו, וק' מה התביעה על הדורות שלא היו ולא ראו את ביהמ"ק בשביל שיבינו למה הם צריכים לכוון בשביל לבנות, והרי הם ואנחנו לא היינו שם.
ישנם צדיקים שבאמת עצובים ובוכים על החורבן, וכשמספרים מה היה בבית המקדש מתארים בחדווה, בהתמוגגות הלב ובהשתפכות הנפש, איך היו עושים פיס לכהנים, ובאיזה זריזות הכהנים היו מקריבים בערב פסח מליוני קרבנות, איזה אווירה היתה בג' רגלים וכו' וכו', והם באמת נמצאים שם, וזה כואב להם ומלאים געגועים להיות בביתו של אבא.
וק' על זה מתרי אנפי, א' דהא עדיין כל זמן שלא היו בבית המקדש ולא הגיעו לחוויה הרוחנית העוצמתית של בית המקדש מה שייך להתאבל, וכן לכווין לבנין ביהמ"ק ברמה שאם לא הצליחו לבנות ביהמ"ק כאילו נחרב.
וכן ק' האם החיסרון שלנו בחורבן ביהמ"ק הוא מה שאין לנו היום טקסים בבנין מפואר, הזיץ הנדיר של מקהלת הלויים, או החוסר זריזות ידים של הכהנים, או השמחה שהיתה בשמחת בית השואבה, שלזה אנו מתגעגעים, ואמנם זו היתה שמחה פנימית ורוחנית, אולם זה דומה למי שמצפה למשיח בשביל שיוכל לחתן בכבוד את בנותיו לתלמידי חכמים, ובשביל זה צריך המון כסף, ואם המשיח יבוא הוא יוכל לעשות מצוות החזקת ת"ח, וכן הוא עצמו יוכל ללמוד יותר טוב משום שלא יצטרך להתרוצץ בגמחי"ם כל ערב.
והנקודה הכואבת בענין הזה, היא שרוב רובו של עולם לא נמצא במקום של געגועים לביהמ"ק, וכגאולה הראשונה כך האחרונה, שבני ישראל אין להם זמן לחשוב על כלום, מקוצר רוח ומעבודה קשה.
וממילא היאך שייך לתבוע מאיתנו לבכות על החורבן, כשאנחנו אין לנו מושג מה חסר לנו.
ואמנם יש הרבה שמהדרים בתקופה זאת לקרוא דברים המצערים, כמו זוועות השואה, והרדיפות שעם ישראל עבר ועובר בגלות הנוראה, בשביל להצטער ו"לכוון" על החורבן... וביותר מגדילים בעלי הדמיונות המפותחים, להתבונן בקינות ולחפש את הדברים הכי קשים, ולנסות לדמיין את עצמם בתוך הסיפור ו"להצליח" להוזיל דמעה בעבודת פרך... ומיד לכווין שזה בגלל החורבן, ומה נפלאים הדברים שלאחר יום, הם מסוגלים כבר לרקוד ולשמוח ולסגור חופשה מפנקת לשבוע שלם, בקסם נפלא עד מאוד, ונראה לפי שיטתם, בעבודתם עם כוח הדמיון, שכאילו נבנה כבר ביהמ"ק...
על אלו המכרטסים דמעה בכוח, כבר מסופר בשם אחד מהגדולים שאמר שגם בנעילה אין דין לבכות, ואין ענין להוציא דמעה, בשביל לקיים מצוות עשה, שנאמר "שערי דמעה לא ננעלו", אלא יתפלל ואגב אורחיה כבר יצאו לו דמעות, אולם דמעות היוצאות בכוח, אין שום ענין בהם, דזה כמחתך בצל טרי ללא משקפי הגנה.
פריצת הדרך לנוסחה שתיתן לנו הבנה ותחושה מה היה בבית המקדש, היא שננסה לתאר את עצמינו לומדים ה' שעות ברצף עם איזה הרגשה אנו יוצאים מהלימוד, ננסה להכפיל כפול ארבע, ולחשוב לעצמינו שאנו לומדים כ' שעות ברצף, איזה הרגשה עילאית, וכבר כתב על זה החזו"א שחווה את החוויות האלו בעצמו, ננסה להיזכר באיזה שטיקל תורה משובח שיצא לנו לאחר כמה ימים של יגיעה ומסדר את כל הסוגיא, איזה הרגשה נפלאה יש בזה.
מהי ההרגשה הזאת, התשובה לזה היא שזוהי הרגשה של קרבת אלוקים, וכמה שהאדם יותר ביטל מכוחותיו כלפי ההרגשה הזאת, תחושת הקירבת אלוקים גודלת יותר.
האם יש אושר יותר גדול מההרגשה הזאת, וודאי שלא!!! אולם האושר הזה הוא אושר המוגבל לזמן, דלאחר זמן הוא מתפוגג, וכמובן שהשכר על זה אינו מתפוגג, אולם האושר עצמו לא נשאר לאורך זמן, ובמקרה הטוב מתפוגג לאחר כחצי יום, ובדרך כל פחות, וזה תלוי לפי רמת החוויה הפרטית של הקירבת אלוקים שיש לאדם.
וזה מה שחסר לנו כשאין לנו את בית המקדש, כי מתי שיש את בית המקדש חווית האושר הזאת מתמשכת ומתמשכת ללא הפסקה, וכל הזמן רק מתגברת ומתגברת, והיא גדולה ממה שיש היום לאין שיעור, גם באורך החוויה וגם באיכות שלה.
נמצא שהחיסרון שלנו בבית המקדש הוא האפשרויות של חוויות האושר של קירבת אלוקים, שקיימות היום רק במנות קטנות, והחוויה של בית המקדש שחסירה לנו כיום קיימת אצלינו בקטן, וממילא כן יש לנו תפיסה מה חסר לנו, חסר לנו התמשכות של חוויה הכי מענגת, שקיימת כיום בצורה מאד מצומצמת ולא מתמשכת.
כמובן שבכל מעשה רוחני טוב אנו חווים את החוויה הזאת, אולם זה לא ברמות שיש בבית המקדש, ולכן כשאנו בוכים על חורבן בית המקדש, איננו בוכים על הצרות אלא על החוסר קירבת אלוקים שיש לנו, וכל הקינות והצרות לא נועדו כדי לסחוט מאיתנו דמעה, כי זה סימן ולא סיבה-זה סימן שאנחנו בחוסר קרבת אלוקים!!! כי הרי וודאי שאם יש חיסרון בקרבת אלוקים יש יותר צרות, אולם איננו עצובים על הצרות שהם רק התוצאה, אלא על הגורם-הריחוק מהקירבת אלוקים.
ומעתה בתשעה באב כשנשב על מקום נמוך, ונצום, ונוריד מאיתנו תענוגות המפרידות ביננו לקירבת אלוקים, נתבונן ונחשוב ונקונן מה אנו מפסידים בכל רגע שאין לנו את החווית אושר העילאית של קרבת אלוקים עמוקה ומתמשכת.
אבילות החורבן ליהודי פשוט
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, השו"ע בתחילת או"ח, פסק הלכה שראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש.
ונשאלת השאלה היאך שייך לדאוג ולהצטער על חורבן בית המקדש, וביותר הא שכתוב בירושלמי ביומא, דכל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו, וק' מה התביעה על הדורות שלא היו ולא ראו את ביהמ"ק בשביל שיבינו למה הם צריכים לכוון בשביל לבנות, והרי הם ואנחנו לא היינו שם.
ישנם צדיקים שבאמת עצובים ובוכים על החורבן, וכשמספרים מה היה בבית המקדש מתארים בחדווה, בהתמוגגות הלב ובהשתפכות הנפש, איך היו עושים פיס לכהנים, ובאיזה זריזות הכהנים היו מקריבים בערב פסח מליוני קרבנות, איזה אווירה היתה בג' רגלים וכו' וכו', והם באמת נמצאים שם, וזה כואב להם ומלאים געגועים להיות בביתו של אבא.
וק' על זה מתרי אנפי, א' דהא עדיין כל זמן שלא היו בבית המקדש ולא הגיעו לחוויה הרוחנית העוצמתית של בית המקדש מה שייך להתאבל, וכן לכווין לבנין ביהמ"ק ברמה שאם לא הצליחו לבנות ביהמ"ק כאילו נחרב.
וכן ק' האם החיסרון שלנו בחורבן ביהמ"ק הוא מה שאין לנו היום טקסים בבנין מפואר, הזיץ הנדיר של מקהלת הלויים, או החוסר זריזות ידים של הכהנים, או השמחה שהיתה בשמחת בית השואבה, שלזה אנו מתגעגעים, ואמנם זו היתה שמחה פנימית ורוחנית, אולם זה דומה למי שמצפה למשיח בשביל שיוכל לחתן בכבוד את בנותיו לתלמידי חכמים, ובשביל זה צריך המון כסף, ואם המשיח יבוא הוא יוכל לעשות מצוות החזקת ת"ח, וכן הוא עצמו יוכל ללמוד יותר טוב משום שלא יצטרך להתרוצץ בגמחי"ם כל ערב.
והנקודה הכואבת בענין הזה, היא שרוב רובו של עולם לא נמצא במקום של געגועים לביהמ"ק, וכגאולה הראשונה כך האחרונה, שבני ישראל אין להם זמן לחשוב על כלום, מקוצר רוח ומעבודה קשה.
וממילא היאך שייך לתבוע מאיתנו לבכות על החורבן, כשאנחנו אין לנו מושג מה חסר לנו.
ואמנם יש הרבה שמהדרים בתקופה זאת לקרוא דברים המצערים, כמו זוועות השואה, והרדיפות שעם ישראל עבר ועובר בגלות הנוראה, בשביל להצטער ו"לכוון" על החורבן... וביותר מגדילים בעלי הדמיונות המפותחים, להתבונן בקינות ולחפש את הדברים הכי קשים, ולנסות לדמיין את עצמם בתוך הסיפור ו"להצליח" להוזיל דמעה בעבודת פרך... ומיד לכווין שזה בגלל החורבן, ומה נפלאים הדברים שלאחר יום, הם מסוגלים כבר לרקוד ולשמוח ולסגור חופשה מפנקת לשבוע שלם, בקסם נפלא עד מאוד, ונראה לפי שיטתם, בעבודתם עם כוח הדמיון, שכאילו נבנה כבר ביהמ"ק...
על אלו המכרטסים דמעה בכוח, כבר מסופר בשם אחד מהגדולים שאמר שגם בנעילה אין דין לבכות, ואין ענין להוציא דמעה, בשביל לקיים מצוות עשה, שנאמר "שערי דמעה לא ננעלו", אלא יתפלל ואגב אורחיה כבר יצאו לו דמעות, אולם דמעות היוצאות בכוח, אין שום ענין בהם, דזה כמחתך בצל טרי ללא משקפי הגנה.
פריצת הדרך לנוסחה שתיתן לנו הבנה ותחושה מה היה בבית המקדש, היא שננסה לתאר את עצמינו לומדים ה' שעות ברצף עם איזה הרגשה אנו יוצאים מהלימוד, ננסה להכפיל כפול ארבע, ולחשוב לעצמינו שאנו לומדים כ' שעות ברצף, איזה הרגשה עילאית, וכבר כתב על זה החזו"א שחווה את החוויות האלו בעצמו, ננסה להיזכר באיזה שטיקל תורה משובח שיצא לנו לאחר כמה ימים של יגיעה ומסדר את כל הסוגיא, איזה הרגשה נפלאה יש בזה.
מהי ההרגשה הזאת, התשובה לזה היא שזוהי הרגשה של קרבת אלוקים, וכמה שהאדם יותר ביטל מכוחותיו כלפי ההרגשה הזאת, תחושת הקירבת אלוקים גודלת יותר.
האם יש אושר יותר גדול מההרגשה הזאת, וודאי שלא!!! אולם האושר הזה הוא אושר המוגבל לזמן, דלאחר זמן הוא מתפוגג, וכמובן שהשכר על זה אינו מתפוגג, אולם האושר עצמו לא נשאר לאורך זמן, ובמקרה הטוב מתפוגג לאחר כחצי יום, ובדרך כל פחות, וזה תלוי לפי רמת החוויה הפרטית של הקירבת אלוקים שיש לאדם.
וזה מה שחסר לנו כשאין לנו את בית המקדש, כי מתי שיש את בית המקדש חווית האושר הזאת מתמשכת ומתמשכת ללא הפסקה, וכל הזמן רק מתגברת ומתגברת, והיא גדולה ממה שיש היום לאין שיעור, גם באורך החוויה וגם באיכות שלה.
נמצא שהחיסרון שלנו בבית המקדש הוא האפשרויות של חוויות האושר של קירבת אלוקים, שקיימות היום רק במנות קטנות, והחוויה של בית המקדש שחסירה לנו כיום קיימת אצלינו בקטן, וממילא כן יש לנו תפיסה מה חסר לנו, חסר לנו התמשכות של חוויה הכי מענגת, שקיימת כיום בצורה מאד מצומצמת ולא מתמשכת.
כמובן שבכל מעשה רוחני טוב אנו חווים את החוויה הזאת, אולם זה לא ברמות שיש בבית המקדש, ולכן כשאנו בוכים על חורבן בית המקדש, איננו בוכים על הצרות אלא על החוסר קירבת אלוקים שיש לנו, וכל הקינות והצרות לא נועדו כדי לסחוט מאיתנו דמעה, כי זה סימן ולא סיבה-זה סימן שאנחנו בחוסר קרבת אלוקים!!! כי הרי וודאי שאם יש חיסרון בקרבת אלוקים יש יותר צרות, אולם איננו עצובים על הצרות שהם רק התוצאה, אלא על הגורם-הריחוק מהקירבת אלוקים.
ומעתה בתשעה באב כשנשב על מקום נמוך, ונצום, ונוריד מאיתנו תענוגות המפרידות ביננו לקירבת אלוקים, נתבונן ונחשוב ונקונן מה אנו מפסידים בכל רגע שאין לנו את החווית אושר העילאית של קרבת אלוקים עמוקה ומתמשכת.
ויהי רצון שנזכה במהרה ממש לבנין בית המקדש, בלי אף תוספת צער לשום יהודי, בכל מקום, ובכל מצב.
