בעזהשי"ת
בפרשתינו (ואתחנן ד,ט) עה"פ "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים" כו', אומרת הגמ' (מנחות צט,א. וכ"ה בשינוי לשון (קצת) בפרקי אבות ג,ח): "כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו" ואסמכוה אקרא דלעיל. ויש לחקור על פי זה באיזה לאו הוא עובר ובאיזה היכי תמצי הוא אכן עובר בלאו, וכדלקמן.
ובהקדים דאיפליגו בזה קצת בראשונים: הרמב"ם (ועוד ראשונים) לא מנו לאו זה כלל במניין הלאווים. והרמב"ן (בהשמטות לסהמ"צ מל"ת ב') דכן מנאו במניין הלאווים, סבירא לי' דלאו זה הוא על שכחת מעמד הר סיני, ותו לא.
ואית כמה אחרונים (סמ"ג (לאווין י"ג) וסמ"ק (סט"ו) יראים (סכ"ח. וביראים השלם - סשנ"ט). ועוד.) דאף הם מנו לאו זה, וסבירא לי' דהוא אף על עצם שכחת התורה. ומעתה, יש לחקור עוד באיזה היכי תמצי מדובר, דהנה אף לשי' האחרונים הנ"ל כל עצם הלאו הנ"ל הוא ש"פורש מן התורה", היינו ש"מפנה לבו לבטלה" (וכלשון הגמ' שם). אך הנה מצינו עוד שי' בזה, והיא בשו"ע הרב (ומקורו בר' עובדי' מברטנורא אבות שם) ש"כל המשכח דבר אחד מתלמודו מחמת שלא חזר על תלמודו כראוי מעלה עליו הכתוב . . וגם עובר בלאו של תורה" כו' ויעויי"ש. (ואולי ניתן לומר שכן הוא מפורש ברמב"ם (הל' תלמוד תורה פרק א' הל' י') "עד אימתי . . שנא' ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך שלא יעסוק בלימודו והוא שוכח".)
ולכאורה צריך עיון בכל זה, דהנה מסופר בגמ' (בבא מציעא פה,א): "ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיני' כי היכי דלא ניטרדי", ולכאורה צריך עיון היכא עבד הכי, והא "כל המשכח דבר אחד מתלמודו" כו'?! ועוד, דאפי' אם תמצי לומר ד"אינו חייב עד שישב ויסירם מלבו" כו', הנה רב זירא התענה ק' תעניות בשביל ש"יסירם מלבו", והיכא עבד הכי?
ואולי יש לומר על פי דברי בעל התניא בהל' תלמוד תורה שלו, דאין הלאו ד"כל השוכח" אמור כי־אם על "ההלכות בטעמיהן", אך הפלפול גופא לא נאסר בלאו. [ויש לומר שר' זירא אכן לא רצה לשכוח כי־אם חלק הפלפול, ומדוייק בלשון הגמ' - "גמרא בבלאה", דב"גמרא" לא נכללו כי־אם הקושיות והתירוצים, וההלכות פסוקות שבגמ' הם "משנה".]
ועוד יש לומר תירוץ אחר:
לכאורה יש להקשות ב' שאלות. א) מדוע צריך לימוד מיוחד שהשכחה באונס לא עובר בלאו כו', והלא כלל ידוע הוא ד"אונס רחמנא פטרי'"? ב) ועוד קשה, מדוע המשכח תלמודו עןבר בלאו והלא הוא בגדר "שב ואל תעשה", ואם תאמר דהוא על החיוב לחזור בדברי תורה כו' (וכדלעיל), תמוה מדוע לא כתבה זאת התורה במפורש, ולא רק להזהיר על השכחה, ומזה לומדים דעצם שכחת התורה הוא לאו.
והנה בגדר פטור באונס מצינו ב' פרטים: א) אי אפשר לחייב את האדם על דבר שנעשה שלא ברצונו, היינו שנחשב עבירה רק שלא ניתן לחייבו. ב) דאין כלל עבירה. ולכן נצרכנו ללימוד נוסף על אונס, לאפוקי מלומר שנחשב עדיין עבירה, כי־אם לא חלה הכא כלל עבירה.
ועל פי הנ"ל שהאיסור הוא עצם המצב דשכחת דברי תורה, ואם כן הטעם דבאונס לא מיחיייב, הוא משום שאין כאן פרישה מן התורה כלל, ואם כן אין כאן האיסור דשכחת דברי תורה כלל.
ואולי על פי זה יש לבאר המעשה דרב זירא, דמכיוון שכל כוונת רב זירא הייתה רק בכדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי כדבעי, הרי פשוט שאין זה בגדר דפורש מן התורה, כידוע דבתלמוד בבלי מרובה כל השקלא וטריא כו', מה שמקשה על זכרון דברי תורה גופא, ואם כן ביטולה זהו קיומה, שמתוך שמשכח הדברי תורה דבבל, רק על ידי זה יוכל להתבסס ויזכר התלמוד ירושלמי ביתר שאת כו'.
הוראה מ"כל המשכח תלמודו" כו' לעבודת ד':
לכאורה תמוה איך יתכן שאם שכחת דבר א' מיד "מתחייב בנפשו"? והביאור בזה: התורה הק' היא "חייך ואורך ימיך" וממילא כאשר נשכח אפי' דבר א' ממשנתו מיד מתחייב בנפשו, שכן מה לי קטלי כולא ומה לי קטלי פלגא, וקל ־להבין. [אך אצל ר' זירא כל תעניותיו היו לשם שמיים, ולשם התורה, וממילא אין כאן פירוד חס־ושלום מן התורה, כי אם אדרבה, זו היתה הדרך להתדבק ולהתייחד עם התורה.]
בגדר דין שכחת התורה - והסתירה ע"ד הסיפור ד"ר' זירא כי סליק לארעא דישראל" כו'
בפרשתינו (ואתחנן ד,ט) עה"פ "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים" כו', אומרת הגמ' (מנחות צט,א. וכ"ה בשינוי לשון (קצת) בפרקי אבות ג,ח): "כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו" ואסמכוה אקרא דלעיל. ויש לחקור על פי זה באיזה לאו הוא עובר ובאיזה היכי תמצי הוא אכן עובר בלאו, וכדלקמן.
ובהקדים דאיפליגו בזה קצת בראשונים: הרמב"ם (ועוד ראשונים) לא מנו לאו זה כלל במניין הלאווים. והרמב"ן (בהשמטות לסהמ"צ מל"ת ב') דכן מנאו במניין הלאווים, סבירא לי' דלאו זה הוא על שכחת מעמד הר סיני, ותו לא.
ואית כמה אחרונים (סמ"ג (לאווין י"ג) וסמ"ק (סט"ו) יראים (סכ"ח. וביראים השלם - סשנ"ט). ועוד.) דאף הם מנו לאו זה, וסבירא לי' דהוא אף על עצם שכחת התורה. ומעתה, יש לחקור עוד באיזה היכי תמצי מדובר, דהנה אף לשי' האחרונים הנ"ל כל עצם הלאו הנ"ל הוא ש"פורש מן התורה", היינו ש"מפנה לבו לבטלה" (וכלשון הגמ' שם). אך הנה מצינו עוד שי' בזה, והיא בשו"ע הרב (ומקורו בר' עובדי' מברטנורא אבות שם) ש"כל המשכח דבר אחד מתלמודו מחמת שלא חזר על תלמודו כראוי מעלה עליו הכתוב . . וגם עובר בלאו של תורה" כו' ויעויי"ש. (ואולי ניתן לומר שכן הוא מפורש ברמב"ם (הל' תלמוד תורה פרק א' הל' י') "עד אימתי . . שנא' ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך שלא יעסוק בלימודו והוא שוכח".)
ולכאורה צריך עיון בכל זה, דהנה מסופר בגמ' (בבא מציעא פה,א): "ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיני' כי היכי דלא ניטרדי", ולכאורה צריך עיון היכא עבד הכי, והא "כל המשכח דבר אחד מתלמודו" כו'?! ועוד, דאפי' אם תמצי לומר ד"אינו חייב עד שישב ויסירם מלבו" כו', הנה רב זירא התענה ק' תעניות בשביל ש"יסירם מלבו", והיכא עבד הכי?
ואולי יש לומר על פי דברי בעל התניא בהל' תלמוד תורה שלו, דאין הלאו ד"כל השוכח" אמור כי־אם על "ההלכות בטעמיהן", אך הפלפול גופא לא נאסר בלאו. [ויש לומר שר' זירא אכן לא רצה לשכוח כי־אם חלק הפלפול, ומדוייק בלשון הגמ' - "גמרא בבלאה", דב"גמרא" לא נכללו כי־אם הקושיות והתירוצים, וההלכות פסוקות שבגמ' הם "משנה".]
ועוד יש לומר תירוץ אחר:
לכאורה יש להקשות ב' שאלות. א) מדוע צריך לימוד מיוחד שהשכחה באונס לא עובר בלאו כו', והלא כלל ידוע הוא ד"אונס רחמנא פטרי'"? ב) ועוד קשה, מדוע המשכח תלמודו עןבר בלאו והלא הוא בגדר "שב ואל תעשה", ואם תאמר דהוא על החיוב לחזור בדברי תורה כו' (וכדלעיל), תמוה מדוע לא כתבה זאת התורה במפורש, ולא רק להזהיר על השכחה, ומזה לומדים דעצם שכחת התורה הוא לאו.
והנה בגדר פטור באונס מצינו ב' פרטים: א) אי אפשר לחייב את האדם על דבר שנעשה שלא ברצונו, היינו שנחשב עבירה רק שלא ניתן לחייבו. ב) דאין כלל עבירה. ולכן נצרכנו ללימוד נוסף על אונס, לאפוקי מלומר שנחשב עדיין עבירה, כי־אם לא חלה הכא כלל עבירה.
ועל פי הנ"ל שהאיסור הוא עצם המצב דשכחת דברי תורה, ואם כן הטעם דבאונס לא מיחיייב, הוא משום שאין כאן פרישה מן התורה כלל, ואם כן אין כאן האיסור דשכחת דברי תורה כלל.
ואולי על פי זה יש לבאר המעשה דרב זירא, דמכיוון שכל כוונת רב זירא הייתה רק בכדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי כדבעי, הרי פשוט שאין זה בגדר דפורש מן התורה, כידוע דבתלמוד בבלי מרובה כל השקלא וטריא כו', מה שמקשה על זכרון דברי תורה גופא, ואם כן ביטולה זהו קיומה, שמתוך שמשכח הדברי תורה דבבל, רק על ידי זה יוכל להתבסס ויזכר התלמוד ירושלמי ביתר שאת כו'.
הוראה מ"כל המשכח תלמודו" כו' לעבודת ד':
לכאורה תמוה איך יתכן שאם שכחת דבר א' מיד "מתחייב בנפשו"? והביאור בזה: התורה הק' היא "חייך ואורך ימיך" וממילא כאשר נשכח אפי' דבר א' ממשנתו מיד מתחייב בנפשו, שכן מה לי קטלי כולא ומה לי קטלי פלגא, וקל ־להבין. [אך אצל ר' זירא כל תעניותיו היו לשם שמיים, ולשם התורה, וממילא אין כאן פירוד חס־ושלום מן התורה, כי אם אדרבה, זו היתה הדרך להתדבק ולהתייחד עם התורה.]
