יום הולדת בראי היהדות

לקראת יום הולדתי הקרב ובא בעז"ה אמרתי לחקור ולפשפש בדברי קדמונינו בעניינו של יום זה, והעליתי ע"ג גיליון מה שעלה בידי, ומסקנת הדברים היא שאין חולק כי יום גדול הוא זה, אם לתשובה וחשבון נפש, אם למעשים טובים ולריבוי זכויות, ואם לחגיגות ועשיית יו"ט, ואציין, כי לא עסקתי במאמר זה כלל בימי הולדת מסוימים וכגון גיל שישים וכדו' אלא בימי הולדת רגילים אשר לא צויינו בהם עניינים מיוחדים בש"ס.


איתא בירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ח (בעניין מלחמת עמלק), "ריב"ל אמר עמלק כושפן היה, מה היה עושה, היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא שלו, לומר לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו. מה עשה משה, עירבב את המזלות, הה"ד שמש ירח עמד זבולה", עכ"ל. ובקרבן העדה: (ד"ה כושפן היה) מכשף היה, היה מעמיד למלחמה עם ישראל בני אדם שהיה אותו היום יום לידתו, לומר לא במהרה אדם ניזוק ביום מולדתו, שאז המזל השולט ביום ההוא עוזר לו. עירבב את המזלות - שלא ישלוט ביום ההוא המזל שנולד בו ויפלו, עכ"ל. וביפה מראה פי' שלכן עשה משה המלחמה "מחר" שאז לא יהי' יום גנוסיא שלהם עי"ש.

ועיין משכ"ת החיד"א בספרו חומת אנך (על איוב רסי' ג') וז"ל: אפשר במ"ש המקובלים שהיום שנולד בו האדם מזלו בריא וחזק בכל שנה, עכ"ל.

(ועיין הערה [1])


בקונטרס אוהל לאה (הודפס בהקדמה לספר כתב סופר עה"ת) מביא סיפור מהגה"ק הכתב סופר זצ"ל: בעת ההיא בר"ח אדם יום הולדת אבינו (בעל הכתב סופר זצ"ל) בהיותו בפעסט, צוה למשמשו שלא יניח אדם לבוא לפניו כל היום, והי' רגיל מימי נעוריו לסיים על יום זה איזה מסכתא, וכל הבאים חזרו בלא מלאת מבוקשם, ובא רב גדול אחד מתלמידיו ומקורב למשפחתינו וביקש ליכנס והגידו לו את אשר ציוה רבו והיה הדבר לפלא בעיניו, ובעל כרחו נכנס והשתומם על המראה כי מצא את רבו גועה בבכי, ושאלו 'רבינו למה אתה בוכה', ויאמר דע תלמידי חביבי, היום הזה הוא יום אשר בו נולדתי, והרי אני בן נ"ד שנים וד"ן אני את עצמי ויאמרו המושלים בואו חשבון הנפש במה עסקתי כל אותן השנים הללו אשר נצבו עלי כמו נ"ד במה בליתי עיתותי ביקרים, ומצאתים בלא תכלית הרבה, אין בי לא תורה ולא חכמה ולא צדקות ולמה לא אבכה על בילוי ימי אשר אינם חוזרים ויש לי לבכות מאין הפוגות.

ובשו"ת מגדלות מרקחים (או"ח סוס"י ל"א) מביא סיפור שבעה"ב אחד נכנס להגה"צ מהר"ם אש זצ"ל מאונגוואר ומצא אותו בוכה בדמעות שליש, שאל אותו מה זה ועל מה זה, ואמר שהיום נעשה בן שבעים שנה ואינו יודע איך יוכל ליתן דין וחשבון.

ובספר צדקה לחיים מהגאון רבי חיים פלאג'י זי"ע (מערכת עי"ן אות תקנ"ה) כותב: "ערבי שבתות ראוי להרבות בצדקה, דבו ביום נברא האדם, ולא נברא האדם אלא כדי שיתן צדקה. ומה טוב דכל אחד יהיה לו לזכרון יום שנולד בכמה לחודש פלוני, ואותו היום איש יומו יהיה מרבה בצדקה כדי יכלתו כי לכך נוצר, ויזכה לעשותו עוד רבות בשנים בריוח ולא בצער".


בשו"ת זקיני הכתב סופר ז"ל (יו"ד סי' קמ"ח) כתב לבנו הג"ר יעקב עקיבא סופר ז"ל ממיאווא, וז"ל "הנה ברך לקחתי ליום מולדתי א' דראש חודש אדר, שהגעתי בעזה"י לשנת חמישים, והודיתי להשי"ת ברבים על שהחינו וקימנו לזמן הזה וברוך ית"ש הנותן ליעף כח ללמוד וללמד, כן יעזרני למען שמו ותורתו עד זקנה ושיבה אל יעזבני ואל יטשני, ויהיה עמי כאשר היה עם אבותינו הקדושים זצ"ל להגדיל תורה ולהאדירה, ולגדור פרצי התורה אשר רבו בעו"ה, ויציל אותנו ממוציאי דיבה על תוה"ק, ועלינו יציץ נזרו תרוממנה קרנות צדיק. ועשיתי ביום ההוא זה היום עשה ה' לי סיום למס' פסחים, ואמרתי ביום א' דר"ח בעיר מלוכה ויען ברבים בסיום המסכתא וביום שלאחריו פה לפני בני ישיבה ואסיפת לומדי תורה, ואעלה פה בקצרה וכו'"

וכן הובא בהקדמה לספר כתב סופר עה"ת (הובא לעיל) שכן נהג הכתב סופר בכל יום הולדת לערוך סיום,

ובס' מנהגי חתם סופר (סימן ז' אות י"ד) כתב כי החת"ס ז"ל נהג ביום ז' תשרי [שאז היה יום הולדתו וכמו שכתב כן בעצמו בגליון ס' פרי חדש (או"ח סי' תכ"ח) בלוח המחזורים אצל שנת תקכ"ג], להשלים את החומש עם התלמידים, ונתן לכל אחד מתלמידיו הנמצאים שם לפניו ארבעה צ"ל לקנות להם לחמי חלב,


בבן איש חי (שנה א' פר' ראה אות י"ז) כתב באמצע דבריו וז"ל: "ויש נוהגים לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתינו",

וכן נראה ממנהגו של הכתב סופר וכפי שהובא לעיל וז"ל "והודיתי להשי"ת ברבים על שהחינו וקימנו לזמן הזה",

אמנם בשו"ת אפרקסתא דעניא חלק א סימן קכג כתב וז"ל "ואגב אזכיר מה שמצאתי בכתבי מו"ח הגה"צ ז"ל בשם החת"ס ז"ל דאין לישראל לחוג יום מולדתו, כ"א את יום שנכנס בבריתו של אאע"ה, ועי' בספרו תורת משה פ' וירא ע"פ ביום הגמל, ורבב"ח ז"ל שם כתב מנהג העולם שיעשה אדם סעודה ביום שנולד לו בן או ביום המילה לכבוד המצוה, וע"ש עוד טעם על שעיכב אאע"ה משתה יצחק עד יום הגמל",

ובספר דברי תורה לבעל מנחת אלעזר ז"ל (מהדורא ה' סי' פ"ח) כתב וז"ל "יום הולדת אצל בני ישראל לא שמענו מרבותינו ואבותינו הקדושים זי"ע לעשות כן יום שמחות ביום תולדותם, והטעם פשוט נראה מרוב ענותנותם, כי אמרו חז"ל (עירובין יג ב) טוב לו שלא נברא משנברא, על כן לשמחה מה זו עושה ביום ההוא, כיון שטוב היה אם לא היה נברא ונולד",

ובשו"ת קנין תורה (ח"ג סי' כ"א אות ג'): ושמעתי שמרן הק' בעל אהבת ישראל זי"ע ביום השבעים הרבה באמירת תהלים ובקשות, והתנגד שיעשו שום סעודה כלל.

(וראה עוד בהערה [2])

ונראה ליישב הנהגת הכתב סופר, שמנהגם היה להודות לה' ית' על שזכה ללמוד וללמד ולהגדיל תורה ולהאדירה ולגדור את פרצות הדור, ובודאי שזכות גדולה היא להיות ממזכי הרבים וכדכתיב (דניאל י"ב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, ובהני ודאי שנוח לו שנברא כי ברייתו טוב לעולם הזה וטוב לעולם הבא, ולכך ל"ש הא דטוב לו שלא נברא משנברא, וכמשכ"ת שם בתוס' דכל זה בסתם אדם אך בצדיק אשרי לו ואשרי לדורו, (ואולי זוהי אף הנהגת הבן איש חי),


ומצינו שנהגו הגוים לחוג את יום הולדתם במסיבת מרעים (וכמו שמצינו אצל פרעה), ויל"ע אם מנהג זה הוא מחוקות הגוים,

והנה איתא בעבודה זרה (ח א) ואלו אידיהן וכו' ויום הלידה, ופירש"י יום הלידה של מלך עושין כל בני מלכותו יום איד משנה לשנה ומקריבין זבחים עיין שם,

וברמב"ם (פ"ט מעכו"ם) וכן בשו"ע יו"ד (סי' קמ"ח ס"ז) איתא, עכו"ם שעושה הוא חג לעצמו ומודה לאלילים ומקלסה ביום שנולד בו ויום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים וכו' עיין שם. ומשמע דגם ביחיד נהגו בזה ולא רק מלך, וכירושלמי ע"ז (פ"א סוה"ב) עיין שם ובפני משה.

אולם אין מזה ראיה שיהא בגדר חוקת העכו"ם שאסור לישראל, דהא חזינן שנהגו לעשות יום איד גם כשעלו מן הים ויום שיצא מבית האסורים, והרי גם ישראל צריכין להודות בהני שהן מארבעה הצריכין להודות וכדאיתא בברכות (נד ב). ומצינו בס' מגילת איבה (לבעל תוס' יום טוב ז"ל) שנאסר בבית האסורים ע"י המלכות, וכשיצא לחפשי ביום כ"ח מנחם אב, כתב "והיה ספק בעיני אם אקבע גם יום משתה ושמחה ביום כ"ח בחודש מנחם אב יום צאתי לחפשי, כי כן רבים מבני עמינו כשינצלו מגזרת משפט מות קובעים ליום ההוא יום משתה ושמחה" עיין שם. הרי שנהגו ישראל לעשות יום שמחה כל שנה שבו יצא מבית האסורים, ואף שמצינו כן בעכו"ם, ועל כרחך שאין זה בגדר חוקות העכו"ם.

וע"כ אין נראה שיהיה זה מחוקות הגוים, אך עכ"פ העידו לנו רבותינו שלא נהגו לחוג חג זה במסיבת מרעים אלא אדרבה בחשבון הנפש וריבוי זכויות.


לעומת מה שבכלל המקורות כמעט ולא הוזכר עניין זה, בספרות החסידית מוזכר עניין יום ההולדת בפער משמעותי, ולפי הידוע לי בחסידויות חב"ד ורוז'ין נהגו לעשות סביב זה עסק גדול,

בשו"ת קנין תורה (ח"ג סי' כ"א אות ג') כתב, ושמעתי שמרן הק' בעל אהבת ישראל זי"ע ביום השבעים הרבה באמירת תהלים ובקשות, והתנגד שיעשו שום סעודה כלל. ואזכרה גם ממו"ז בעל פתחא זוטא זצ"ל ביום ח"י תמוז שנת תרצ"ח כשהשכמתי בבוקר מצאתיו יושב ואומר תהלים בבכיות גדולות, וכשראה עלי סימני תמי' אמר לי אשר לא לסיבת חולשתי ל"ע אני בוכה לא כן רק כי ביום זה היו לאמי ע"ה לחינם חבלי לידה עבורי עכ"ל, והי' זה ביום שנת השמונים לחייו נ"ע.

והרה"ק בעל אמרי יוסף מספינקא זצוק"ל אמר לבנו הרה"ק החקל יצחק זצוק"ל ביום הולדת שלו: צריך האדם בכל שנה ושנה אשר נותן לו השי"ת החיים והבריאות להוסיף עבודה ויראה ופרישות והנהגות טובות אשר לא עשאם עד עכשיו, כי לכן נקרא האדם הולך מפני שצריך לילך למעלה למעלה בעבודת השי"ת". ומוסיף החקל יצחק: "וידעתי נאמנה שככה התנהג הוא (האמרי יוסף) כל ימי חלדו... להוסיף אומץ, הן בתורה והן בעבודה והן בגמ"ח" (הקדמת ספר שו"ת חקל יצחק, מאמר ראשון אות ג', עמ' ו').

ובספרן של צדיקים (מערכת ל"ט) מביא: הרב הקדוש [ר' יחיאל יעקב בהרה"ק ר' אלעזר מקאזניץ] אמר, בכל שנה כשיבוא יום הולדת יוכל אדם לשאול מהשי"ת, וה' ימלא משאלותיו, ורמז לזה "אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה" (תהלים ב'), והביא עוד מהחסיד ר' זישא מאפטא "שנתן פיתקא להרה"ק ר' אלעזר מקאזניץ זי"ע, ושאלהו מה זה שאתה נותן פתקא היום, והשיבו היום הוא יום לידתי, ואמר לו הרה"ק הר"א שטוב עשה, ואמר בשם הרה"ק הרבי ר' מיכלע מזלאטשוב זי"ע שביום לידתו טוב ליתן פתקא לצדיק.

והרה"ק משינאווא זי"ע היה נוהג כל שנה ביום הולדת שלו להתפלל לפני התיבה, ופעם בא הרה"ק ר' יושע מבעלזא זי"ע לשינאווא, ובערב שבת לפני תפלת מנחה הניח גבאי של הרה"ק מבעלז את הסידור על עמוד התפלה, אמר הרה"ק משינאווא שהיות היום הוא יום הולדת שלי ברצוני להתפלל כשליח ציבור (דברי יחזקאל שרגא - סטראפקוב).

וכתב הרה"ק הרב בעל התניא: "ועל זה נאמר כל ספר תהלים... לכן צריך כל אחד לאמר הקפיטל שהוא עומד בשנה זו ולהלל בתהלות כו'" (מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, עמ' שמא).

וז"ל המהריי"צ מליובאוויטש זצ"ל: "וידוע המנהג שקיבל אדמו"ר הזקן מרבו בשם רבו הבעש"ט, לאמר הקפיטל תהלים המתאים למספר שנותיו, אחר תפלת שחרית קודם אמירת השיעור תהלים בכל יום כנהוג". כלומר מי שנעשה בר מצוה דהיינו שנגמר שנת הי"ג ונכנס לשנת הי"ד, מתחיל לומר קאפיטל י"ד, וכן הלאה. [ונהגו ללמוד בעצם יום ההולדת את פירוש הקאפיטל, ואח"כ בכל יום מהשנה אמרוהו כנ"ל].

ובספר דברי יחזקאל שרגא (מהרה"ק מסטרופקוב זצ"ל, תנינא, פר' ויקהל) מובא טעם לשמחה זו: והנה כמו שבכל הענינים שכשהגיע אותו היום מתעורר הענין שכבר הי' להיות גם עכשיו כמוהו, כמו קידוש החמה בשנה הכ"ח, ברגע שבא תקופת החמה באותה הנקודה כמו שהי' בשעת הבריאה צריכים לברך עושה מעשה בראשית, וכן בכל מועדי ה' נתעורר אותו הענין כמו שהי' אז בשעת הנס, כמו שכתב האריז"ל בשער הכוונות על פסח ועל ראש השנה עיין שם. ונראה לי דכמו כן "ביום ההולדת" מתעורר אותו "כח הרשימה שנשאר לו מן כל התורה כולה שלמד בבטן אמו", ולכן בא לו חיזוק גדול וסייעתא דשמיא לעלות במעלות תורה וקדושה, ולכן נכון מה שעושים סעודה במקהלות ידידים ואוהבים, שיברכוהו וישפיעו עליו ע"י ברכותיהם שפע קדושה עליונה ושיזכה לעלות והתחזק בתורה ומצוות בלי מפריע וכל שונאיו יפלו תחת רגליו".

ובספר ילקוט מאורי אור (החדש, ענינים ערך יום הולדת) כתוב, שבטאלנא נהגו לציין את ימי ההולדת של הרבי ובני משפחתו, אף של הילדים הקטנים. כן נהג הרה"ק ר' דוד מטאלנא זצוק"ל ואחריו נכדו הרה"ק ר' מנחם נחום מטאלנא זצוק"ל, שנוהג הי' לערוך שלחן בימי ההולדת שלו ושל בניו בשמחה גדולה ובאמירת דברי תורה.

ובהזדמנות ההוא הי' מרגלא בפומי' דהרה"ק הרמ"נ מטאלנא לומר שיש סמך ושורש למנהג זה לציין את ימי ההולדת, שמצינו בב' מקומות שהיתה לישראל ישועה ע"י יום הולדת. דהנה איתא בדברי חז"ל (שבת פט ב) ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו, והנה דבר זה נמנע ע"י כך שיוסף הצדיק עלה לגדולה ונעשה משנה למלך, והנה ענין זה שיוסף עלה לגדולה נתגלגל ע"י כך שביום ההולדת של פרעה נתקיימו דבריו של יוסף בפתרון החלומות של שר המשקים ושר האופים, ועל ידי כך הוא נקרא לפתור את חלומותיו של פרעה והוא עלה לגדולה. נמצא שע"י יום הלדת היתה ישועה ליעקב אבינו ע"ה ולבניו. ועוד מקור הוא ענין נס פורים, דאיתא בדברי חז"ל (מגילה יג ב) תנא כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר נפל לו פור בירח שמת בו משה, ולא הי' יודע שבז' באדר מת ובז' באדר נולד. נמצא שכל חשבונו של המן הרשע לקבוע את חודש אדר להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים הי' משום כך שבאותו החודש מת משה ואין בו מזל לישראל, אך למעשה ההצלה היתה ע"י כך שבז' בחודש גם נולד משה. נמצא שע"י יום ההולדת של משה רבינו ע"ה היתה אז הצלה לכל ישראל. ('מטמוני מנחם נחום' בשם בנו הרה"צ ר' משה צבי מטאלנא - פילאדעלפיא זצ"ל).

ובספר 'תועפות רא"ם' (אות כ"ג) כתב וז"ל: ונכנסתי אצלו (להרה"ק ר' אהרן מנחם מענדל מראדזימין זצ"ל) ושאלתי את פיו הק' דשמעתי שאמר על השולחן שהיום הוא יום ההולדת, והלא לא מצינו שיהי' יום הולדת שמחה אצל ישראל רק באוה"ע מצינו שיום הולדת הוא אצלם שמחה וכו', אז השיב לי בזה"ל: ראיתי כך אצל הרה"ק מטשארטקוב זצ"ל שעשה משתה ביום הולדת, והוא סגולה, ע"כ.

וכן בחב"ד ערכו שמחה ואמירת דברי תורה ביום ח"י אלול יום הולדת של אור שבעת הימים מרן הבעל שם טוב הקדוש (בשנת נח"ת, לפי מסורתם), ויום הולדת של רבם הזקן הרה"ק 'הרב' בעל התניא (בשנת קה"ת).

ומסופר שפעם חגגו החסידים של הרה"ק הינוקא מסטולין זי"ע את יום הולדתו, ואמר הרה"ק הינוקא שהגם שמבואר בחז"ל שנוח לו לאדם שלא נברא משנברא, היינו להאדם עצמו אבל להחסידים יותר נוח וטוב שנברא משלא נברא (קובץ אור ישראל גליון כד, מפי א' מחסידי קארלין).

והרה"ק ראמ"מ מראדזימין זצ"ל (הובא בספר תועפות רא"ם אות כ"ג) אמר וז"ל בא"ד: דבמדרש רבה (ר"פ תולדות) איתא "גילה אחר גילה 'בזמן' שהצדיק נולד", ולכאורה לא הי' צ"ל אלא גילה אחר גילה 'כשהצדיק' נולד, ותיבת בזמן כמיותר. אך דבכל היקף שנה כשמגיע אותו הזמן הוא שמחה וגילה בעולם, ונקט הפסוק והמד"ר לשון 'גילה' שהוא גילוי אור דקדושה שבא לעולם ע"י הצדיק שנולד וכו', ע"כ.

---

[1] ואין לומר שזה דוקא בעכו"ם דמימרא זו מובאת גם בילקוט שמעוני חבקוק רמז תקס"ד, ועי' שם בזית רענן למג"א שהק' דהרי אמרי' בצדיקים ביום שנולד הוא מת, ותי' דהיינו לטובה שממלא שנותיהן אבל אין נהרג בלא זמנו ביום שנולד, והרי שנקט בפשיטות שזה אף בישראל, והא דאמרי' בשבת קנ"ו. אין מזל לישראל היינו דע"י התפילה משתנה המזל וכמשכ"ת שם רש"י, וע"ע בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפ"ג, ואין להאריך בזה כאן.
[2] ובשו"ת ערוגת הבושם כתב (או"ח סי' רט"ו) שאין נכון לחוג יובל שבעים שנה, כי הוא מנהג בורים חדשים ההולכים בחוקות העמים, ומעולם לא נשמע מגברא רבא שיחוג חגיגת יובל שבעים שנה בקול המון חוגג, דהרי אמרו חז"ל הסתכל בשלשה דברים דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, וא"כ מי שעולה על לבו חרדת ר' יוחנן בן זכאי (בש"ס ברכות כח ב) שאמרו עליו שלא הניח מקרא משנה וכו' (סוכה כח א), ואעפ"כ כמה חרדה אחזתו כשנזכר שצריך ליתן דין וחשבון, א"כ כיון דימי שנותינו בהם שבעים שנה, הרי קרוב הזמן הזה ולשמחה מה זה עושה, ומהאי טעמא לא אשכחן לרבותינו רבנן קשישאי דעבדי הכי, ומכש"כ כשבניו ובנותיו מזלזלין במצוות שבשרו עליו יכאב בהגיע לימים אין בהם חפץ עיין שם. ובשו"ת בנו מגדלות מרקחים (סי' ל"א) הנ"ל, כתב דאף שכתב בשו"ת חות יאיר (סי' ע') לברך שהחינו כשהגיע לכלל שבעים שנה, אבל לא עשו יום טוב ורעש גדול, והעיקר שהרעיש אביו הגאון בעל ערוגת הבושם על זה, כי חרה לו מפני שהשואל היו כל בניו ובנותיו קלים וריקים, ולכן לשמחה זו מה היא עושה עיין שם, והרי דאף בגיל שבעים שמצינו זכר לזה בש"ס מ"מ אין לעשותו חג, וראה עוד בשו"ת גנזי יוסף (סי' ד') שהעתיק תשובת הגאון בעל שו"ת פרי השדה ז"ל, שכתב ע"ד אם לברך שהחינו כשנתמלאו לו שבעים שנה, דלא מצינו לברך על זמן אלא ביום טוב שהוא ודאי שמחה, שזכה להזמן שמחוייב בו במצוות שאינן נוהגות בשאר ימים, אבל לברך על מה שהקב"ה נתן לו חיים, לא מצינו ברכה מיוחדת, רק מה שמברכין בכל יום המחזיר נשמות, אבל על מה שזכה להגיע לשנת שבעים לא תקנו ברכה, וי"ל הטעם דמי יאמר זכיתי לבי שהשלים עצמו בימי חייו וא"כ נוח לו שלא נברא, ומ"מ יש איזה אנשי מעשה שבכל שנה כשמגיע יום הולדתם מהדרין לברך שהחינו על פרי או בגד חדש, ואין חילוק בזה בין השנה שהגיע לשבעים או לשאר השנים ביום לידתם ודאי מהראוי ליתן שבח והודיה לשמו הגדול ית"ש עיין שם.