הקנאות והמתינות
יש אנשים הסבורים שככל שאדם קנאי לשם שמים יותר מחבירו, כך הוא ירא שמים יותר מחבירו. אמנם דבר זה הוא כשל מחשבתי. הן אמנם אדם שהוא קנאי לה' כפנחס, זה מוכיח - במידה ולא מדובר בסתם צעיר השש אלי קרב מחמת יצר המרדנות של הצעירים - שהוא ירא שמים מרבים, אך אין זה אומר שהאחר שאינו מקנא לה', ירא שמים פחות ממנו.
יתכן שחבירו ירא שמים יותר ממנו, אלא שהוא סבור שלא נכון להיות קנאי בזמן ובמקום ובצורה הזו, או על כל פנים אינו בטוח שנכון להיות קנאי בדבר זה. שהרי משה רבינו שלא הלך לקנאות כפנחס, ודאי לא היה ירא שמים פחות מפנחס. כמו כן, יתכן שיש חילוק בטבעים של שני האנשים האלו, שהרי יש אדם שמטבעו הוא כעסן קפדן רגזן ועז פנים, וממילא הוא ילך לקנאות לה' אף אם תהא לו יראת שמים ברמה פחותה מהאחר שהוא מטבעו אציל הנפש.
גאון אחד אמר בזה הברקה נאה: כשבגמרא שיבחו את הקנאות בברכות כ., הביאו על זה כדוגמא את רב אדא בר אהבה שקרע בקנאותו בגד לא צנוע של אשה באמצע השוק, אמנם בתענית כ:, שאלו את אותו רב אדא בר אהבה, בזכות מה הארכת ימים? והוא השיב: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני. זו החכמה הגדולה! להיות קנאי לשם שמים, אך לא מתוך טבע קנאי כללי, אלא למרות אצילות הנפש של 'לא הקפדתי מימי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני'!
הטור באורח חיים סי' רמ, הביא מהראב"ד שאדם צריך לקדש עצמו אף במותר לו, כי מן ההיתר יסיתנו יצרו אל האיסור, ע"כ. הטעם בזה הוא פסיכולוגי והוא מאוד ברור. כשאדם מרבה בהיתר הוא מתרגל מאוד למעשה זה, וממילא ההרגל שלו לעשות את אותו מעשה, מחליש את הרגש אל האיסור שאוסר עליו לעשות מעשה זה במקרה האסור. כך גם כשאדם מתרגל למעשי קנאות, הוא עלול לבוא מזה להתנהג תמיד במידות רעות בנושאים של בין אדם לחבירו.
כיוצא בזה, הרגש של האדם יכול להרגיש בצורה ברורה מחיצה בין שחור ולבן, כגון לא לאכול כלל ביום הכיפורים, אבל אם יאמרו לאדם מותר לך לאכול מאכל פלוני ולא אלמוני, הרגש שלו לאיסור יהיה חלש יותר, כי המחיצה אינה בין שחור ללבן אלא רק בין שחור לאפור שהחילוק ביניהם דק יותר, וכל שכן אם יאמרו לו תאכל מאכל פלוני רק צלי אבל לא מבושל, וכל שכן אם יאמרו לו תאכלנו צלי אבל לא צלי עם תבלינים. המציאות היא שאדם הרגיל לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, מתחלש אצלו הרגש אל השבת, וכל שכן אם הוא אדם רגשי מטבעו. מסיבה זו היו אנשים גדולים שניסו להימנע מחילול שבת או מאכילה ביום הכיפורים אף במצבים שהיה נכון לחלל או לאכול, אמנם בדרך כלל אנשים שכליים לא נמנעו ממעשים אלו, כי אצלם יראת השמים מושתתת בעיקר על שכל, והשכל מבדיל בנקל בין המקרים (לדבר זה יש השלכה פרקטית שיש להימנע ככל אפשר מלהגיע למצב שיהיה צורך להשתמש ברופא נשים).
נחזור לענין הקנאות: פעמים רבות לאדם המתון יש יראת שמים יותר מן הקנאי. דוגמא לדבר הגמרא בשבת לג:, שכשיצאו רבי שמעון ובנו מן במערה בפעם השניה, רבי אלעזר כעס והקפיד, ורבי שמעון לא. הקנאות לפעמים נכונה ולפעמים אינה נכונה, וצריך להיות תלמיד חכם גדול כדי להכריע ולפסוק מתי נכון לקנאות ומתי לא. קנאות במקום שצריך מתינות, נזקיה מרובים, וקל וחומר אם היא עתידה להתגלות לעיני אנשים הרחוקים מתורה ומצוות, והם מחונכים שאלימות מכל סוג שהיא, מגונה ביותר, והם שואלים ותמהים - לפי מחשבתם - אתם צדיקים? הלא אתם אפילו לא כבני אדם? - במקרים רבים ישנם כאלה המקנאים לשם ה' וסבורים בליבם שהם עושים את המעשה הנעלה ביותר, כשהם עוברים על חילול ה', שהיא אחת העבירות החמורות ביותר בתורה, כמבואר ביומא פו..
בכלל, המושג 'לחנך נוער לקנאות', הוא טעות חינוכית איומה. נער צעיר אין בכוחו להכריע בנושא עמוק וסבוך כזה על כל צעד ושעל, ומה גם שנער מטבעו הוא סוער ואם יוסיפו לו שמן לבערה, הוא יכול להחריב את העולם יחד עם נפשו, וכבר נעשו על ידי נערים כאלו מעשים עזי פנים, שלא יאומן שאדם ירא שמים יכול לעשות. 'לא לנערים קנאות'.
יתכן שחבירו ירא שמים יותר ממנו, אלא שהוא סבור שלא נכון להיות קנאי בזמן ובמקום ובצורה הזו, או על כל פנים אינו בטוח שנכון להיות קנאי בדבר זה. שהרי משה רבינו שלא הלך לקנאות כפנחס, ודאי לא היה ירא שמים פחות מפנחס. כמו כן, יתכן שיש חילוק בטבעים של שני האנשים האלו, שהרי יש אדם שמטבעו הוא כעסן קפדן רגזן ועז פנים, וממילא הוא ילך לקנאות לה' אף אם תהא לו יראת שמים ברמה פחותה מהאחר שהוא מטבעו אציל הנפש.
גאון אחד אמר בזה הברקה נאה: כשבגמרא שיבחו את הקנאות בברכות כ., הביאו על זה כדוגמא את רב אדא בר אהבה שקרע בקנאותו בגד לא צנוע של אשה באמצע השוק, אמנם בתענית כ:, שאלו את אותו רב אדא בר אהבה, בזכות מה הארכת ימים? והוא השיב: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני. זו החכמה הגדולה! להיות קנאי לשם שמים, אך לא מתוך טבע קנאי כללי, אלא למרות אצילות הנפש של 'לא הקפדתי מימי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני'!
הטור באורח חיים סי' רמ, הביא מהראב"ד שאדם צריך לקדש עצמו אף במותר לו, כי מן ההיתר יסיתנו יצרו אל האיסור, ע"כ. הטעם בזה הוא פסיכולוגי והוא מאוד ברור. כשאדם מרבה בהיתר הוא מתרגל מאוד למעשה זה, וממילא ההרגל שלו לעשות את אותו מעשה, מחליש את הרגש אל האיסור שאוסר עליו לעשות מעשה זה במקרה האסור. כך גם כשאדם מתרגל למעשי קנאות, הוא עלול לבוא מזה להתנהג תמיד במידות רעות בנושאים של בין אדם לחבירו.
כיוצא בזה, הרגש של האדם יכול להרגיש בצורה ברורה מחיצה בין שחור ולבן, כגון לא לאכול כלל ביום הכיפורים, אבל אם יאמרו לאדם מותר לך לאכול מאכל פלוני ולא אלמוני, הרגש שלו לאיסור יהיה חלש יותר, כי המחיצה אינה בין שחור ללבן אלא רק בין שחור לאפור שהחילוק ביניהם דק יותר, וכל שכן אם יאמרו לו תאכל מאכל פלוני רק צלי אבל לא מבושל, וכל שכן אם יאמרו לו תאכלנו צלי אבל לא צלי עם תבלינים. המציאות היא שאדם הרגיל לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, מתחלש אצלו הרגש אל השבת, וכל שכן אם הוא אדם רגשי מטבעו. מסיבה זו היו אנשים גדולים שניסו להימנע מחילול שבת או מאכילה ביום הכיפורים אף במצבים שהיה נכון לחלל או לאכול, אמנם בדרך כלל אנשים שכליים לא נמנעו ממעשים אלו, כי אצלם יראת השמים מושתתת בעיקר על שכל, והשכל מבדיל בנקל בין המקרים (לדבר זה יש השלכה פרקטית שיש להימנע ככל אפשר מלהגיע למצב שיהיה צורך להשתמש ברופא נשים).
נחזור לענין הקנאות: פעמים רבות לאדם המתון יש יראת שמים יותר מן הקנאי. דוגמא לדבר הגמרא בשבת לג:, שכשיצאו רבי שמעון ובנו מן במערה בפעם השניה, רבי אלעזר כעס והקפיד, ורבי שמעון לא. הקנאות לפעמים נכונה ולפעמים אינה נכונה, וצריך להיות תלמיד חכם גדול כדי להכריע ולפסוק מתי נכון לקנאות ומתי לא. קנאות במקום שצריך מתינות, נזקיה מרובים, וקל וחומר אם היא עתידה להתגלות לעיני אנשים הרחוקים מתורה ומצוות, והם מחונכים שאלימות מכל סוג שהיא, מגונה ביותר, והם שואלים ותמהים - לפי מחשבתם - אתם צדיקים? הלא אתם אפילו לא כבני אדם? - במקרים רבים ישנם כאלה המקנאים לשם ה' וסבורים בליבם שהם עושים את המעשה הנעלה ביותר, כשהם עוברים על חילול ה', שהיא אחת העבירות החמורות ביותר בתורה, כמבואר ביומא פו..
בכלל, המושג 'לחנך נוער לקנאות', הוא טעות חינוכית איומה. נער צעיר אין בכוחו להכריע בנושא עמוק וסבוך כזה על כל צעד ושעל, ומה גם שנער מטבעו הוא סוער ואם יוסיפו לו שמן לבערה, הוא יכול להחריב את העולם יחד עם נפשו, וכבר נעשו על ידי נערים כאלו מעשים עזי פנים, שלא יאומן שאדם ירא שמים יכול לעשות. 'לא לנערים קנאות'.
