כולל בין הזמנים – "מסכתא דכלה"
בס"ד
מצינו בנבואות החורבן לשונות רבים כפולים, "בכו תבכה בלילה" (איכה א, ב), "חטא חטאה ירושלים" (שם, ח), "עיני עיני יורדה מים" (שם, טז), וכל לכל מהלך מגילת איכה, הלשונות כפולים, וכן בשאר נבואות ירמיה, "שבר על שבר נקרא", ומאידך בנבואות הנחמה ישעיהו מתנבא אף הוא נחמות בלשונות כפולים, "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ, א), "אנכי אנכי הוא מנחמכם", "שוש אשיש בה'", "התעוררי התעוררי קומי ירושלים", "עורי עורי", וצריך לתת את ליבנו על ענין זה, שהרי הדבר בולט מאוד.
ואיתא במדרש איכה, "את מוצא שבדבר שחטאו בו ישראל בו לקו ובו מתנחמים", ואחד מהדברים הנזכרים שם, "חטאו בכפלים דכתיב, חטא חטאה ירושלים, לקו בכפלים דכתיב, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה, ומתנחמים בכפלים דכתיב, נחמו נחמו עמי", וצריך להבין, כיצד שייך חטא בכפלים, שהרי אדם שחטא חטא גדול, זהו חטא אחד גדול, ואם חטא שני חטאים, אינם נהפכים להיות כפול, אלא הם שני חטאים וכיצד יתכן חטא כפול.
ונראה לבאר ע"פ המדרש רבה באיכה, על הפסוק "חטא חטאה ירושלים", דאיתא שם, 'אומות העולם אינם חוטאים? אלא אע"פ שחוטאים אינם כלום, אבל ישראל חטאו ולקו', וצריך ביאור מדוע חטאי אומות העולם אינם כלום, וכיצד זה שישראל לקו מוכיח על חטאם.
וביאור הענין נראה, שאדם השקוע בביצת העוונות וכולו לכלוך, וכל מה שמצווים עליו זה לא להתלכלך יותר, אמנם אם הוסיף לכלוך עבר על הציווי שציווהו, אבל כלפי הלכלוך אין שום משמעות בהוספה כי בין כו"כ הוא שקוע בלכלוך, אבל אדם שהוא נקי ואומרים לו אל תתלכלך, אם התלכלך הוא עשה כאן שני דברים, האחד שלא שמר על נקיותו, והשני שהוסיף לכלוך.
והנה עם ישראל בדרך הטבע אינו שייך בחטא, שהרי הם דבוקים בקב"ה ואין שום רע יכול לידבק בטוב, הצורה היחידה שידבק החטא בעם ישראל, היא ע"י שאנו עצמינו קלקנו ונתרחקו ממקור הקדושה וע"י כך נתנו לרע לידבק בנו, נמצא שזהו חטא כפול, שכיון שיש לנו מעלה עליונה יותר מאומות העולם, ואפ"ה נתנו לרע לשכון בתוכנו, זהו חטא כפול, גם הניתוק מהטוב וגם החיבור לרע.
כתיב בישעיה (א, ג), "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן", ישנם כאן שני דרגות, שהשור פועל ועובד למען בעליו, מתוך תפיסה שהוא בעלים שלו, והוא ממושמע לבעלים שלו, לא מטובת הנאה אלא כי הוא הבעלים שלו, מאידך החמור פועל למען אדונו מתפיסה יותר נמוכה, כי הוא מקבל את האוכל ממנו, והוא יודע שאם הוא רוצה אוכל הוא צריך לעבוד, אז הוא עובד למי שהוא רואה שמביא לו את האוכל, וכנגד זה אומר הנביא 'ישראל לא ידע', שהם לא הכירו את אלוקיהם ושהם עמו, ולא די בכך אלא שאף 'עמי לא התבונן', הם אפי' לא שמו ליבם להתבונן מי הוא המיטיב להם והדואג להם שיעבדו אותו אפי' מתפיסה של חמור.
וזהו שוב אותו עיקרון של כפילות, שהם אפי' בתפיסה נמוכה לא הכירו באלוקיהם, וכן מצינו בנביא ירמיה (ב, יג), "כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות, בורות נשברים אשר לא יכילו המים", אשר זה נסוב על פסוק י"א, "ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל", כלומר, עם ישראל ה' הוא אלוקיו, שהוא מקור מים חיים, הוא מקור כל הטוב והשפע בעולם, ושאר אומות העולם דבקים באלוקיהם אע"פ שאינו מועיל להם מאומה, אפ"ה אינם ממירים אותו, וישראל אפי' שאלוקיהם מקור מים חיים הם המרו אותו בלא יועיל, וזהו הכפילות של החטא שעם ישראל חטא.
והמהר"ל בספר הנצח (פרק מ"ט) גם כותב כענין זה, שאומות העולם הם בחינת החומר, ואין להם מעלת הצורה, ודרגתם נמוכה דרגת חומר, משא"כ ישראל שהם בחינת הצורה כיון שיש להם המעלה האלוקית, כאשר הם חוטאים הם גם הורסים את הצורה שלהם, ולכך חשיב חטא כפול.
והנה הבית הראשון נחרב על ג' עבירות חמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (יומא ט:), והביאור בכך, שבבית ראשון השכינה היתה שורה בישראל, והסיבה לחורבן ולסילוק השכינה היא טומאה, וג' עבירות הללו נקראו טומאה, ע"ז נקראית טומאה, "למען טמא את מקדשי", גלוי עריות, "ולא תעשו מכל התעבות ולא תטמאו בכל אלה", שפיכות דמים, "ולא תטמאו את הארץ אשר אני שוכן בה", וטומאה כמובן מסלקת את הקדושה, דאע"ג דכ' "השוכן אתם בתוך טומאתם", היינו בשוגג אבל במזיד אין ה' שוכן אתם בתוך טומאתם, וטומאה כפי שביארנו היא חטא כפול שמסירה הצורה ומשקיעה בחומר, וכל זה היה בבית ראשון.
אבל בית שני נחרב בגלל שנאת חינם, וצריך להבין כיצד שייכת כפילות בחטא של שנאת חינם, איזו מעלה יתירה מוסרת כאשר עם ישראל חוטאים בשנאת חינם, והנה ע"פ דברי המהר"ל בספר הנצח (פ"ד) נראה לבאר, דכ' שם שבבית שני השראת השכינה שרתה בגלל אחדות העם, כהן אחד, מזבח אחד, שנאסרו הבמות, והאיחוד של עם ישראל גרם להשראת השכינה, וזה משום שהתפיסה שיהודי תופס את כל עמו כשותפים לו, כחלק ממנו, זה מאחד את כל הפיזור לאחד שמכוון כלפי מעלה, ולכן השכינה שורה, אבל כשיש שנאת חינם וכל אחד מנתק את עצמו מהכלל ממילא הוא מנתק את עצמו גם מהקב"ה, כי הוא תופס את עצמו כיחיד, ואין הקב"ה שוכן אצל היחיד.
ונוסיף לבאר ענין שנאת חינם, שכאשר בין שני אנשים מתעורר ויכוח, על נושא מהותי, שהאחד סבור שאם השני ינהג כסברתו אזי הוא מחריב את הבנין, וכן השני סבור כנגד עליו, או שמא יותר מזה, ישנו ויכוח בין איש לאשתו איך לחנך את בנם, האיש סבור שאם החינוך שיקבל הילד יהיה כשיטת החינוך של אשתו זה יקלקל את בנו, ומאידך האשה סבורה הפוך בדיוק, במצב כזה הרי ודאי איננו יכולים לומר שאחד הצדדים יוותר, וכי כיצד הוא יכול לוותר כשהוא רואה בצד השני החרבה וקלקול לחינוך בנו, ואם כך כיצד ינהגו, שמא נאמר שיריבו ויצרו מחלוקת, זה גם לא יתכן.
אלא הענין הוא שיש שני צורות גישה כשבני אדם חלוקים בדעותיהם, ישנה גישה, שאם זו דעתי ודעתו היא שונה, וזה ההבדל בינינו אז דעתי מגדירה אותי ודעתו מגדירה אותו, וזה העיקר שיש לכל אחד, וגישה זו טעות מיסודה היא, שהרי אם נשאל מה ההבדל בין האדם לשור, ונאמר שלשור יש קרניים משא"כ לאדם, וכי יתכן לומר שמחמת שזהו הבדל בין שור לאדם הוא עיקר השור, הרי ברור שהעיקר הוא מה שמשותף לאדם ולשור שזה הלב, שהלב הוא המרכז של הגוף והמרכז של החיים, א"כ אף כששני אנשים מתווכחים נקודת העיקר בכל אחד מהם אינה הדעה החלוקה אלא המשותף בינהם וזו הגישה האמתית.
נמצא שאיש ואישה שמתווכחים כיצד לנהוג בחינוך בנם, חייבים הם לא לוותר ולהתווכח, אבל להגיע לוויכוח מנקודת גישה של המשותף, דהיינו שזה הבן של שנינו ושנינו רוצים שיתחנך בדרך הנכונה ואנו צריכים למצוא יחד את הנוסחה, וזו הסיבה שכשיש שנאת חינם, דהיינו שיש ויכוח ולא משנה כמה מהותי הוא יהיה, אך כל אחד תופס את נקודת העיקר בחילוק ולא במשותף, זו הסיבה שהשכינה מסתלקת בכה"ג, שהרי נקודת העיקר המשותפת לכולנו הינה, שכולנו בני אברהם יצחק ויעקב, וכולנו עובדים את הקב"ה ורוצים להיטיב בעולם, ואדם שכופר בנקודה המשותפת הזו כופר בכל המציאות של כלל ישראל ככנסת ישראל אחת, ואין מקום להשראת השכינה על היחיד אלא על כנסת ישראל בשלמותה.
וזה החטא הכפול שקיים בשנאת חינם, שע"י הפירוד של עם ישראל אנו מאבדים את המעלה של השראת השכינה ששורה רק על האיחוד של כל כנסת ישראל, שע"ש האיחוד נקרא שמה 'כנסת', דהיינו כינוס של כל הפרטים לאחד, וזהו מלבד החטא של שנאת חינם, שבנוסף אנו מאבדים את השראת השכינה שהיא המעלה של ישראל שהם דבקים בקב"ה.
וכיון שחטאנו בכפלים, מחמת כן לקינו בכפלים, כמו שכתוב בהפטרת נחמו (ישעיה מ א), "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטואתיה", דהיינו כנגד חטואיתה הכפולים לקתה בכפל, וגם ענין זה צריך להבין מהו הכפל שלקתה, ומה שייך ללקות בכפל.
איתא בגמ' יומא (ט.), ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קיצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם, ע"כ, וצריך להבין היכן הדברים זה בזה, ולמה הגילוי של הקץ תלוי בגילוי העון, דבשלמא אם הגמ' היתה אומרת שנתארכה הגלות או שנתקצרה, הייתי מבין שסתימת העון חמורה כדי להאריך את הגלות אבל למה כנגד סתימת העון עומדת סתימת הקץ.
והרי ידועים הדברים כמ"ש לעיל, דהבית הראשון נחרב על ג' עבירות חמורות, ואלו הג' נעשו באופן גלוי, שהרי הם מעשים כלפי חוץ, דאף שע"ז מגיע מהשכל והדעת שהם פנימיים אין נקראית עבודה עד שיעבוד ממש, וכן גילוי עריות על אף שהיא מגיעה מתאווה פנימית אינה מגיעה לידי גילוי עריות אלא ע"י מעשה חיצוני, וכן בשפיכות דמים, נמצא שאלו הג' עבירות הם השתקפות חיצונית למה שקורה בפנים, וזהו גילוי ואור, שהאדם יודע מיהו העומד מולו, כיון שהשני אינו מכסה ותוכו כברו, משא"כ הבית השני שחרב על שנאת חינם שהיא אינה יוצאת כלפי חוץ, אלא האדם מראה לחבירו פנים שוחקות אך בלב בפנים הוא שונא אותו, ודבר זה יוצר ערפל וחסר בהירות.
ומחמת כן בבית שני כבר לא מצאו חזון מה' ולא יכלה להתקיים נבואה, שנבואה יכולה להתקיים רק במצב של אמת מזוככת, של בהירות, אבל כששום דבר אינו ברור, אין נבואה שהיא הראיה הברורה והאמתית יכולה להתקיים, כיון שהכל משובש, ומחמת כן בבית ראשון כשמידת האמת עמדה בגאון, אז הכל מגולה וממילא גם הקץ אינו יכול להיכסות, אבל בבית שני שהכל חושך וערפל אף הקץ שרוי באפילה, ולא עוד אלא שאותה אפילה היא היא הגלות.
וכן תראה במגילת איכה בפרק ה', הנביא מתחיל "זכור ה' מה היה לנו וכו' נחלתינו נהפכה לזרים וכו'", ולאחמ"כ הוא ממשיך "על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו" ונראה שהחלק הראשון של הפסוק הולך על כל מה שהזכיר לפני, וחתם על זה היה דוה לבנו, אך כאן הוא מתחיל חלק חדש, "על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם וכו' למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים", דהיינו שכשאדם מקבל עונש ואומרים לו בעוד כו"כ זמן תרצה את עונשך, אז האדם מקבל את העונש ומייחל שיגיע היום שבו יסיים לרצות את עונשו, אך כאין אומרים לו מתי הוא מסיים אין לו שום תקווה ואין לו למה שייחל, ועל זה מקונן ירמיהו, על אלה חשכו עינינו, שעל כל הצרות שקרו לנו, דוה לבנו, אנו כואבים ודואבים, אך על לנצח תשכחינו, לא שייך לכאוב, אלא אנו זועקים שאין מאתנו יודע עד מה, חשכו עינינו.
וזו היא לקתה בכפליים, שלא די בכך שגלינו מארצינו, ונחלתינו הפכה לזרים, אלא שאין לנו שום צפי מתי כל זה יגמר, וזו היא תחתית המדריגה, שאדם שעתידו לוט בערפל ואינו יודע מתי הסתיימו יסוריו, אבדה תקוותו, וכמו שנתנבא יחזקאל בחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז, יא), "ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותינו נגזרנו לנו", וכמו שמצינו במגילה (טז.), אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין, יורדין עד עפר, וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים.
ועכשיו נגיע לבאר מהי נחמה כפולה, ונקדים שהנה לכל מהלך הפטרות הנחמה ישנו סדר דברים מסודר, הפטרת ואתחנן מתחילה בפסוקים "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטואתיה", וזוהי הוראה של ה' לנביאים לנחם את ירושלים, לאחמ"כ באה הפטרת עקב שפותחת כך "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני", וזוהי תשובתה של ירושלים לנביאים, שאיך היא תתנחם אם ה' שכחה, ואז מגיעה הפטרת ראה "עניה סוערה לא נוחמה", שחוזרים הנביאים לקב"ה ואומרים לו עניה סוערה לא מוכנה להתנחם, ואז בהפטרת שופטים "אנכי אנכי הוא מנחמכם" ומהי הנחמה "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".
ואם נתבונן בהפטרת נחמו, הפטרת הנחמה הראשונה, ישעיהו מתנבא שם בעיקר על אמונת היחוד, "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלוקינו יקום לעולם", וכן לכל אורך הנבואה עד הסוף, "ואל מי תדמיוני ואשווה יאמר קדוש, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא מרב אנים ואמיץ כח איש לא נעדר".
וצריך להבין מהי הנחמה הגדולה שטמונה באמונת היחוד, וכיצד מי שמאמין מתנחם אפי' על חורבן כ"כ גדול כחורבן ירושלים, והאם זוהי נחמה לכל חורבן בכל זמן במשך הדורות.
ונראה לפי מה שביארנו בענין לקו בכפלים, שהכפל שקיים במה שלקינו הינו, שהגלות היא גלות של נצח ואין שום צפי מתי היא תגמר, וגם כשנראה שהנה האור חוזר, אנו מתאכזבים פעם אחר פעם, במצב כזה ישנם שני אפשרויות, האחת לשקוע ביאוש ולבכות על מר גורלינו מתוך יאוש עד שיבש מקור הדמעה, האפשרות השניה היא לצפות לישועה ולקוות לטוב המוחלט שיגיע וישלוט בעולם, השאלה כיצד ניתן לצפות לטוב בתוך כל החושך העמוק הזה, כיצד ניתן לתפוס שהמציאות יכולה להתהפך כשכל המציאות כולה בכאוס ובבלבול כ"כ גדול.
והנה גילה לנו הרמח"ל בספר דעת תבונות, שהאפשרות היחידה לעבור את כל הכאוס הזה הוא ע"י תפיסה ואחיזה באמונת היחוד, כשאנו יודעים שכל תכלית העולם הולכת לתיקון, וכחלק מזה כל הכאוס הזה צריך להיות חלק מכל המציאות, ואנו משליכים את כל ידיעתנו על הקב"ה כי אנו מבינים שמה שאנו רואים הוא חלק קטנטן ממציאות שלמה ומושלמת, רק כך אפשר לעבור את כל מה שאנו רואים בעינינו, ולעתיד לבא נראה בעינינו כיצד הכל היה מהלך אחד מושלם, ולא היתה כאן שום טעות או חור במהלך, בגילוי יחודו יתברך.
נמצא שהאדם שתופס את כל המציאות בצורה של יחוד, באמונה שכל הסובב והמקרה בעולם הינו מהלך מסודר, הוא יכול לקוות לטוב שיגיע, והוא יכול לבכות בכי של ציפיה ולא בכי של יאוש, ולעתיד לבא כשיחודו יתברך יתגלה, אז נבין שכל החורבן והצרות היו חלק מהתכלית, שאז "עין לא ראתה אלקים זולתך" וכל זה "יעשה למחכה לו", וזו נחמה כפולה, שהרי נחמה היא לשוב למצב הקודם, כמו "כי נחמתי כי עשיתם" (בראשית ו, ז), דענינו הוא חזרה כביכול לדעה הראשונה, וכן אבל מי שמנחם אותו כוונתו היא להשיב לו נפשו כמקודם וכן להעמידו כמקווה על העתיד, וכן הוא לשון הפסוק באיכה (א, טז) "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי", אבל נחמתינו לעת"ל תהיה נחמה לא של שיבה מכאן והילך אלא שיבה למפרע כשנבין את כל המהלך ושהכל היה מכוון לתכלית הטוב, אזי נחמתינו תהיה למפרע גם על כל שנות הגלות שהיינו בחושך, וזוהי נחמה כפולה.
מצינו בנבואות החורבן לשונות רבים כפולים, "בכו תבכה בלילה" (איכה א, ב), "חטא חטאה ירושלים" (שם, ח), "עיני עיני יורדה מים" (שם, טז), וכל לכל מהלך מגילת איכה, הלשונות כפולים, וכן בשאר נבואות ירמיה, "שבר על שבר נקרא", ומאידך בנבואות הנחמה ישעיהו מתנבא אף הוא נחמות בלשונות כפולים, "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ, א), "אנכי אנכי הוא מנחמכם", "שוש אשיש בה'", "התעוררי התעוררי קומי ירושלים", "עורי עורי", וצריך לתת את ליבנו על ענין זה, שהרי הדבר בולט מאוד.
ואיתא במדרש איכה, "את מוצא שבדבר שחטאו בו ישראל בו לקו ובו מתנחמים", ואחד מהדברים הנזכרים שם, "חטאו בכפלים דכתיב, חטא חטאה ירושלים, לקו בכפלים דכתיב, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה, ומתנחמים בכפלים דכתיב, נחמו נחמו עמי", וצריך להבין, כיצד שייך חטא בכפלים, שהרי אדם שחטא חטא גדול, זהו חטא אחד גדול, ואם חטא שני חטאים, אינם נהפכים להיות כפול, אלא הם שני חטאים וכיצד יתכן חטא כפול.
ונראה לבאר ע"פ המדרש רבה באיכה, על הפסוק "חטא חטאה ירושלים", דאיתא שם, 'אומות העולם אינם חוטאים? אלא אע"פ שחוטאים אינם כלום, אבל ישראל חטאו ולקו', וצריך ביאור מדוע חטאי אומות העולם אינם כלום, וכיצד זה שישראל לקו מוכיח על חטאם.
וביאור הענין נראה, שאדם השקוע בביצת העוונות וכולו לכלוך, וכל מה שמצווים עליו זה לא להתלכלך יותר, אמנם אם הוסיף לכלוך עבר על הציווי שציווהו, אבל כלפי הלכלוך אין שום משמעות בהוספה כי בין כו"כ הוא שקוע בלכלוך, אבל אדם שהוא נקי ואומרים לו אל תתלכלך, אם התלכלך הוא עשה כאן שני דברים, האחד שלא שמר על נקיותו, והשני שהוסיף לכלוך.
והנה עם ישראל בדרך הטבע אינו שייך בחטא, שהרי הם דבוקים בקב"ה ואין שום רע יכול לידבק בטוב, הצורה היחידה שידבק החטא בעם ישראל, היא ע"י שאנו עצמינו קלקנו ונתרחקו ממקור הקדושה וע"י כך נתנו לרע לידבק בנו, נמצא שזהו חטא כפול, שכיון שיש לנו מעלה עליונה יותר מאומות העולם, ואפ"ה נתנו לרע לשכון בתוכנו, זהו חטא כפול, גם הניתוק מהטוב וגם החיבור לרע.
כתיב בישעיה (א, ג), "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן", ישנם כאן שני דרגות, שהשור פועל ועובד למען בעליו, מתוך תפיסה שהוא בעלים שלו, והוא ממושמע לבעלים שלו, לא מטובת הנאה אלא כי הוא הבעלים שלו, מאידך החמור פועל למען אדונו מתפיסה יותר נמוכה, כי הוא מקבל את האוכל ממנו, והוא יודע שאם הוא רוצה אוכל הוא צריך לעבוד, אז הוא עובד למי שהוא רואה שמביא לו את האוכל, וכנגד זה אומר הנביא 'ישראל לא ידע', שהם לא הכירו את אלוקיהם ושהם עמו, ולא די בכך אלא שאף 'עמי לא התבונן', הם אפי' לא שמו ליבם להתבונן מי הוא המיטיב להם והדואג להם שיעבדו אותו אפי' מתפיסה של חמור.
וזהו שוב אותו עיקרון של כפילות, שהם אפי' בתפיסה נמוכה לא הכירו באלוקיהם, וכן מצינו בנביא ירמיה (ב, יג), "כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות, בורות נשברים אשר לא יכילו המים", אשר זה נסוב על פסוק י"א, "ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל", כלומר, עם ישראל ה' הוא אלוקיו, שהוא מקור מים חיים, הוא מקור כל הטוב והשפע בעולם, ושאר אומות העולם דבקים באלוקיהם אע"פ שאינו מועיל להם מאומה, אפ"ה אינם ממירים אותו, וישראל אפי' שאלוקיהם מקור מים חיים הם המרו אותו בלא יועיל, וזהו הכפילות של החטא שעם ישראל חטא.
והמהר"ל בספר הנצח (פרק מ"ט) גם כותב כענין זה, שאומות העולם הם בחינת החומר, ואין להם מעלת הצורה, ודרגתם נמוכה דרגת חומר, משא"כ ישראל שהם בחינת הצורה כיון שיש להם המעלה האלוקית, כאשר הם חוטאים הם גם הורסים את הצורה שלהם, ולכך חשיב חטא כפול.
והנה הבית הראשון נחרב על ג' עבירות חמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (יומא ט:), והביאור בכך, שבבית ראשון השכינה היתה שורה בישראל, והסיבה לחורבן ולסילוק השכינה היא טומאה, וג' עבירות הללו נקראו טומאה, ע"ז נקראית טומאה, "למען טמא את מקדשי", גלוי עריות, "ולא תעשו מכל התעבות ולא תטמאו בכל אלה", שפיכות דמים, "ולא תטמאו את הארץ אשר אני שוכן בה", וטומאה כמובן מסלקת את הקדושה, דאע"ג דכ' "השוכן אתם בתוך טומאתם", היינו בשוגג אבל במזיד אין ה' שוכן אתם בתוך טומאתם, וטומאה כפי שביארנו היא חטא כפול שמסירה הצורה ומשקיעה בחומר, וכל זה היה בבית ראשון.
אבל בית שני נחרב בגלל שנאת חינם, וצריך להבין כיצד שייכת כפילות בחטא של שנאת חינם, איזו מעלה יתירה מוסרת כאשר עם ישראל חוטאים בשנאת חינם, והנה ע"פ דברי המהר"ל בספר הנצח (פ"ד) נראה לבאר, דכ' שם שבבית שני השראת השכינה שרתה בגלל אחדות העם, כהן אחד, מזבח אחד, שנאסרו הבמות, והאיחוד של עם ישראל גרם להשראת השכינה, וזה משום שהתפיסה שיהודי תופס את כל עמו כשותפים לו, כחלק ממנו, זה מאחד את כל הפיזור לאחד שמכוון כלפי מעלה, ולכן השכינה שורה, אבל כשיש שנאת חינם וכל אחד מנתק את עצמו מהכלל ממילא הוא מנתק את עצמו גם מהקב"ה, כי הוא תופס את עצמו כיחיד, ואין הקב"ה שוכן אצל היחיד.
ונוסיף לבאר ענין שנאת חינם, שכאשר בין שני אנשים מתעורר ויכוח, על נושא מהותי, שהאחד סבור שאם השני ינהג כסברתו אזי הוא מחריב את הבנין, וכן השני סבור כנגד עליו, או שמא יותר מזה, ישנו ויכוח בין איש לאשתו איך לחנך את בנם, האיש סבור שאם החינוך שיקבל הילד יהיה כשיטת החינוך של אשתו זה יקלקל את בנו, ומאידך האשה סבורה הפוך בדיוק, במצב כזה הרי ודאי איננו יכולים לומר שאחד הצדדים יוותר, וכי כיצד הוא יכול לוותר כשהוא רואה בצד השני החרבה וקלקול לחינוך בנו, ואם כך כיצד ינהגו, שמא נאמר שיריבו ויצרו מחלוקת, זה גם לא יתכן.
אלא הענין הוא שיש שני צורות גישה כשבני אדם חלוקים בדעותיהם, ישנה גישה, שאם זו דעתי ודעתו היא שונה, וזה ההבדל בינינו אז דעתי מגדירה אותי ודעתו מגדירה אותו, וזה העיקר שיש לכל אחד, וגישה זו טעות מיסודה היא, שהרי אם נשאל מה ההבדל בין האדם לשור, ונאמר שלשור יש קרניים משא"כ לאדם, וכי יתכן לומר שמחמת שזהו הבדל בין שור לאדם הוא עיקר השור, הרי ברור שהעיקר הוא מה שמשותף לאדם ולשור שזה הלב, שהלב הוא המרכז של הגוף והמרכז של החיים, א"כ אף כששני אנשים מתווכחים נקודת העיקר בכל אחד מהם אינה הדעה החלוקה אלא המשותף בינהם וזו הגישה האמתית.
נמצא שאיש ואישה שמתווכחים כיצד לנהוג בחינוך בנם, חייבים הם לא לוותר ולהתווכח, אבל להגיע לוויכוח מנקודת גישה של המשותף, דהיינו שזה הבן של שנינו ושנינו רוצים שיתחנך בדרך הנכונה ואנו צריכים למצוא יחד את הנוסחה, וזו הסיבה שכשיש שנאת חינם, דהיינו שיש ויכוח ולא משנה כמה מהותי הוא יהיה, אך כל אחד תופס את נקודת העיקר בחילוק ולא במשותף, זו הסיבה שהשכינה מסתלקת בכה"ג, שהרי נקודת העיקר המשותפת לכולנו הינה, שכולנו בני אברהם יצחק ויעקב, וכולנו עובדים את הקב"ה ורוצים להיטיב בעולם, ואדם שכופר בנקודה המשותפת הזו כופר בכל המציאות של כלל ישראל ככנסת ישראל אחת, ואין מקום להשראת השכינה על היחיד אלא על כנסת ישראל בשלמותה.
וזה החטא הכפול שקיים בשנאת חינם, שע"י הפירוד של עם ישראל אנו מאבדים את המעלה של השראת השכינה ששורה רק על האיחוד של כל כנסת ישראל, שע"ש האיחוד נקרא שמה 'כנסת', דהיינו כינוס של כל הפרטים לאחד, וזהו מלבד החטא של שנאת חינם, שבנוסף אנו מאבדים את השראת השכינה שהיא המעלה של ישראל שהם דבקים בקב"ה.
וכיון שחטאנו בכפלים, מחמת כן לקינו בכפלים, כמו שכתוב בהפטרת נחמו (ישעיה מ א), "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטואתיה", דהיינו כנגד חטואיתה הכפולים לקתה בכפל, וגם ענין זה צריך להבין מהו הכפל שלקתה, ומה שייך ללקות בכפל.
איתא בגמ' יומא (ט.), ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קיצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם, ע"כ, וצריך להבין היכן הדברים זה בזה, ולמה הגילוי של הקץ תלוי בגילוי העון, דבשלמא אם הגמ' היתה אומרת שנתארכה הגלות או שנתקצרה, הייתי מבין שסתימת העון חמורה כדי להאריך את הגלות אבל למה כנגד סתימת העון עומדת סתימת הקץ.
והרי ידועים הדברים כמ"ש לעיל, דהבית הראשון נחרב על ג' עבירות חמורות, ואלו הג' נעשו באופן גלוי, שהרי הם מעשים כלפי חוץ, דאף שע"ז מגיע מהשכל והדעת שהם פנימיים אין נקראית עבודה עד שיעבוד ממש, וכן גילוי עריות על אף שהיא מגיעה מתאווה פנימית אינה מגיעה לידי גילוי עריות אלא ע"י מעשה חיצוני, וכן בשפיכות דמים, נמצא שאלו הג' עבירות הם השתקפות חיצונית למה שקורה בפנים, וזהו גילוי ואור, שהאדם יודע מיהו העומד מולו, כיון שהשני אינו מכסה ותוכו כברו, משא"כ הבית השני שחרב על שנאת חינם שהיא אינה יוצאת כלפי חוץ, אלא האדם מראה לחבירו פנים שוחקות אך בלב בפנים הוא שונא אותו, ודבר זה יוצר ערפל וחסר בהירות.
ומחמת כן בבית שני כבר לא מצאו חזון מה' ולא יכלה להתקיים נבואה, שנבואה יכולה להתקיים רק במצב של אמת מזוככת, של בהירות, אבל כששום דבר אינו ברור, אין נבואה שהיא הראיה הברורה והאמתית יכולה להתקיים, כיון שהכל משובש, ומחמת כן בבית ראשון כשמידת האמת עמדה בגאון, אז הכל מגולה וממילא גם הקץ אינו יכול להיכסות, אבל בבית שני שהכל חושך וערפל אף הקץ שרוי באפילה, ולא עוד אלא שאותה אפילה היא היא הגלות.
וכן תראה במגילת איכה בפרק ה', הנביא מתחיל "זכור ה' מה היה לנו וכו' נחלתינו נהפכה לזרים וכו'", ולאחמ"כ הוא ממשיך "על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו" ונראה שהחלק הראשון של הפסוק הולך על כל מה שהזכיר לפני, וחתם על זה היה דוה לבנו, אך כאן הוא מתחיל חלק חדש, "על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם וכו' למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים", דהיינו שכשאדם מקבל עונש ואומרים לו בעוד כו"כ זמן תרצה את עונשך, אז האדם מקבל את העונש ומייחל שיגיע היום שבו יסיים לרצות את עונשו, אך כאין אומרים לו מתי הוא מסיים אין לו שום תקווה ואין לו למה שייחל, ועל זה מקונן ירמיהו, על אלה חשכו עינינו, שעל כל הצרות שקרו לנו, דוה לבנו, אנו כואבים ודואבים, אך על לנצח תשכחינו, לא שייך לכאוב, אלא אנו זועקים שאין מאתנו יודע עד מה, חשכו עינינו.
וזו היא לקתה בכפליים, שלא די בכך שגלינו מארצינו, ונחלתינו הפכה לזרים, אלא שאין לנו שום צפי מתי כל זה יגמר, וזו היא תחתית המדריגה, שאדם שעתידו לוט בערפל ואינו יודע מתי הסתיימו יסוריו, אבדה תקוותו, וכמו שנתנבא יחזקאל בחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז, יא), "ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותינו נגזרנו לנו", וכמו שמצינו במגילה (טז.), אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין, יורדין עד עפר, וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים.
ועכשיו נגיע לבאר מהי נחמה כפולה, ונקדים שהנה לכל מהלך הפטרות הנחמה ישנו סדר דברים מסודר, הפטרת ואתחנן מתחילה בפסוקים "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטואתיה", וזוהי הוראה של ה' לנביאים לנחם את ירושלים, לאחמ"כ באה הפטרת עקב שפותחת כך "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני", וזוהי תשובתה של ירושלים לנביאים, שאיך היא תתנחם אם ה' שכחה, ואז מגיעה הפטרת ראה "עניה סוערה לא נוחמה", שחוזרים הנביאים לקב"ה ואומרים לו עניה סוערה לא מוכנה להתנחם, ואז בהפטרת שופטים "אנכי אנכי הוא מנחמכם" ומהי הנחמה "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".
ואם נתבונן בהפטרת נחמו, הפטרת הנחמה הראשונה, ישעיהו מתנבא שם בעיקר על אמונת היחוד, "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלוקינו יקום לעולם", וכן לכל אורך הנבואה עד הסוף, "ואל מי תדמיוני ואשווה יאמר קדוש, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא מרב אנים ואמיץ כח איש לא נעדר".
וצריך להבין מהי הנחמה הגדולה שטמונה באמונת היחוד, וכיצד מי שמאמין מתנחם אפי' על חורבן כ"כ גדול כחורבן ירושלים, והאם זוהי נחמה לכל חורבן בכל זמן במשך הדורות.
ונראה לפי מה שביארנו בענין לקו בכפלים, שהכפל שקיים במה שלקינו הינו, שהגלות היא גלות של נצח ואין שום צפי מתי היא תגמר, וגם כשנראה שהנה האור חוזר, אנו מתאכזבים פעם אחר פעם, במצב כזה ישנם שני אפשרויות, האחת לשקוע ביאוש ולבכות על מר גורלינו מתוך יאוש עד שיבש מקור הדמעה, האפשרות השניה היא לצפות לישועה ולקוות לטוב המוחלט שיגיע וישלוט בעולם, השאלה כיצד ניתן לצפות לטוב בתוך כל החושך העמוק הזה, כיצד ניתן לתפוס שהמציאות יכולה להתהפך כשכל המציאות כולה בכאוס ובבלבול כ"כ גדול.
והנה גילה לנו הרמח"ל בספר דעת תבונות, שהאפשרות היחידה לעבור את כל הכאוס הזה הוא ע"י תפיסה ואחיזה באמונת היחוד, כשאנו יודעים שכל תכלית העולם הולכת לתיקון, וכחלק מזה כל הכאוס הזה צריך להיות חלק מכל המציאות, ואנו משליכים את כל ידיעתנו על הקב"ה כי אנו מבינים שמה שאנו רואים הוא חלק קטנטן ממציאות שלמה ומושלמת, רק כך אפשר לעבור את כל מה שאנו רואים בעינינו, ולעתיד לבא נראה בעינינו כיצד הכל היה מהלך אחד מושלם, ולא היתה כאן שום טעות או חור במהלך, בגילוי יחודו יתברך.
נמצא שהאדם שתופס את כל המציאות בצורה של יחוד, באמונה שכל הסובב והמקרה בעולם הינו מהלך מסודר, הוא יכול לקוות לטוב שיגיע, והוא יכול לבכות בכי של ציפיה ולא בכי של יאוש, ולעתיד לבא כשיחודו יתברך יתגלה, אז נבין שכל החורבן והצרות היו חלק מהתכלית, שאז "עין לא ראתה אלקים זולתך" וכל זה "יעשה למחכה לו", וזו נחמה כפולה, שהרי נחמה היא לשוב למצב הקודם, כמו "כי נחמתי כי עשיתם" (בראשית ו, ז), דענינו הוא חזרה כביכול לדעה הראשונה, וכן אבל מי שמנחם אותו כוונתו היא להשיב לו נפשו כמקודם וכן להעמידו כמקווה על העתיד, וכן הוא לשון הפסוק באיכה (א, טז) "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי", אבל נחמתינו לעת"ל תהיה נחמה לא של שיבה מכאן והילך אלא שיבה למפרע כשנבין את כל המהלך ושהכל היה מכוון לתכלית הטוב, אזי נחמתינו תהיה למפרע גם על כל שנות הגלות שהיינו בחושך, וזוהי נחמה כפולה.
