הקדמה קצרה, המאמר כתוב בצורה של מתוך הדברים, ובלי אריכות לשון בביאור כל שלב, ובכל זאת המעוניין הבינו מומלץ לקראו בזרימה קולחת לפני ההתעכבות על פרטיו.
כל אדם באשר הוא אין קיומו בגופו ובחמרו אלא בנפשו הרוחנית. וכשינסה בעצמו לחפש ולמצוא היכן הוא ואיזה מין דבר הוא, ישתגע וישתומם ואפילו יפחד. אנו יודעים שבקיומינו האמיתי כשכלים אין אנו קיימים אלא במושכלותינו וכמו שיסדו כבר קדמונינו שהשכל המשכיל והמושכל אחד הוא. וכמו שיכול כל אחד לחוש אם ינסה לדמיין את עצמו שאינו יודע מבין וזוכר כלום, ומיד יבין שכך אין הוא קיים כלל. וזה דבר שקשה מאד לתפסו שהרי אם כן מהיכן מתחיל קיום זה ואין כאן עניינו.
אמנם ברור אם כן שכל קיומו ומציאתו של האדם הוא באשר הוא משכיל יודע זוכר חושב מרגיש וחש. ואין זה שכשיהיה כך אזי יחיה האדם, אלא שכל עצם קיומו הוא בזה ועם זה. וביותר זה גופא הוא -הוא עצמו.
ואם כן דבר פלא הוא מהיכן מתחיל קיומו אמנם זה אין כאן מקומו.
במציאותינו כאן בעולם החמרי והמוגבל הזה, לכאורה כורח המציאות הוא שתפיסתינו והבנתינו תהיה מוגבלת לעניינים חמריים וארציים, ובזה נתקיים.
אמנם המעיין יראה שאם כן דבר נורא הוא שהרי כל אחד ואחד מאיתנו יבוא יום שבו יפרד הוא מגופו ומהעולם החמרי הזה ולא יהיה משוייך אלא לעולם האמת האמיתי. ואם כן לאור מה שנתבאר לעיל, מאחר שכל השגתינו היתה בעניינים חמריים וארציים, ובהפרד האדם מהעולם החמרי והמוגבל שוב אין שייך לתפוס כלל עניינים מוגבלים שכאלו ויתברר שהכל אך שקר הוא. אם כן שוב לא ישכיל האדם כלום. כי הלא כל השכלותיו שוב אינם נתפסים כלל, ואם כן אפס ובטל קיומו.
אנו יודעים כי האמת האמיתית היא שכל מציאות של חומר וגבולות שקר הוא. והאמת האלוהית היא אין סופית ובלתי ניתנת לגבולות וממילא להרכבות כלל. [ודבר זה נתפס דרך מה שהאדם מוצא בעצמו שאף הוא עצמו אינו מציאות חמרית המוגבלת למקום. וכדלעיל. וביותר עומק יובן ויורגש להאמור לעיל שאף זמן אין לו תפיסה גביה.] ולכך לכאורה במציאותינו והוויתינו כאן בעולם אין שייך כלל להשיג האמת.
אך חסד גדול עשה לנו האלוקים ובטובו נתן שמאחר שבעצם עניינינו ואמיתותינו אינם שייכים לעולם החמרני והצר הזה. כי אם לאמת האמיתית, וחלק ממנה אנו. הפליא לעשות שנוכל אף אנו השקועים בתוך טינופת החומר להשיג ולהשכיל המושכלות האמיתיות והבלתי מוגבלות. ואשר הם אך ורק ידיעת השם יתברך. שהרי מאחר שבאמת אין שייך ותופס הגבול וההרכבה כלל אם כן על כרחינו אחדות יש שם. וזהו דבר פלא גדול מאד איך נוכל בתוך מציאות מוגבלת כזו לתפוס עניין שכזה. ובאמת פלא זה חוזר על עצמו במקומות שונים. ובראשם עצם הימצאותינו חלק אלוה ממעל, ונפש אמיתית ורוחנית בתוך גבולות החומר, שזה דבר פלא גדול מאד לכל אחד אף במעט התבוננות כנ"ל. וכן מציאות הויית העולם ומציאות הבורא יתברך בו כביכול, אין כאן מקום להאריך בזה.
אמנם איך בפועל יתקיים עניין זה. מה עלינו לעשות ובמה להתבונן כדי שנבוא לזה. ותשובת דבר זה בפלא אחר היא מצוייה. שהנה בורא העולם הוא מנהיג את עולמו כרצונו. והוא מנהל ומוליך את כל המקרים הקורים בעולם. וכבר ביארו רבותינו שכיון שהשם הא אחד הוא, אם כן אין שייך לומר שהשם פועל. דהיינו שפעולותיו הם נוספים על מציאותו. כלומר שהוא נמצא בעצם ואחר מציאותו הרי הוא פועל, שאם כן יש כאן הרכבה מה שאינו שייך גביה בשום אופן. ועל כרחינו שהוא ופעולותיו חד הם. כלומר שאין הם נבדלות מאיתו אלא הוא והם והם והוא אחד הם. והם חלק מאמיתת מציאותו. ואף שאנו רואים את הפעולות כפעולות מתמשכות, אין זה אלא באופן ניראותם בתוך הבריאה [ועל כרחינו כן הוא שהרי עצם מציאות הזמן שבו מתמשכות וקורות הפעולות, וממילא עצם מה ששייך לומר שהיתה מציאות ונפעלה פעולה. אינו אלא בריאה ואופן השגה שלנו השרויים בחושך. ואינה מהאמיתות השלמות]. וזה דבר פלא גדול מאד איך השם יתברך המעולה מכל חומר והגבלה מתגלה לנו בפעולותיו ודרכיו, וכפלאים הקודמים. דכללם הם דפלא גדול הוא איך צמצם הבורא ית' מציאותו כביכול למציאות של גבולות וחומר.
ומקום נוסף דומה הוא בגילוי רצונו. שהנה ציוונו הא-ל ית' ציוויים רבים ושונים. ויודעים אנו שרצונו שנעשם גילה לנו כאן. ועצם שם רצון גבי הבורא דבר תימא הוא. דאנו איננו יודעים מושג של רצון אלא במי שהוא קיים והוא רוצה. והרצון מורכב על האדם עצמו. אמנם בבוי"ת שמו אין שייך לומר כן. ועל כרחינו כמו שכתבו רבותינו שהוא ורצונו חד הם. ואין כאן הרכבה כי אם מציאותו עצמו, וכדלעיל גבי דרכיו. ודבר פלא גדול הוא ומקום השתוממות רב [והמעמיק יראה אף בו עצמו תכונה זו שהרי גם אנו קיימים עם מושכלויותינו מחשבותינו תחושותינו חוויותינו רצונותינו ומעשינו. וכדלעיל. ואם כן כל רצון נוסף קיום חדש הוא. ואין הרכבה. ודבר בלתי נתפס הוא. ואין כאן מקום להאריך והמעמיק עיניו תחזינה מישרים.].
ומאחר שכך אם כן כיון שאנו מציאות שכמבואר לעיל מתאימה ונכונה לידע את האמיתות, ונצטמצמה מציאותינו למוגבליות החומר, ורצונו ית' הוא הוא הוא עצמו שנצטמצם כביכול למוגבליות החומר. אם כן כאשר אנו נלמד את רצונו ונשכיל את שכל תורתו הרי אנו יודעים אותו עצמו ונדבקים בידיעתו, וזוהי ידיעת השם. וכן מצווים אנו ללמוד את דרכי הנהגתו העולם וללמדם שהיא היא ידיעתו וכנ"ל.
ומעתה ניחא דמאחר שידע האדם את חכמת התורה ודרכי טובו ית'. הרי השכיל כביכול וידע אותו יתברך וזהו קיום אמיתי ומושלם בידיעת באמיתות. ומעתה חייו חיים הם. שמעתה אף אחר שיבלה חמרו ויפרד מגופו, שוב לא יהיה קיומו במושכליות השקריות של העולם השקרי והחשוך עדיין ימשיך להתקיים. ואדרבה משיפרד ממוגבלויות החומר שוב יקבל כל השכלותיו האמיתיות אמת עמוקה וטהורה פי כמה. שהרי עתה ידע אותו בלא המסכים וההגבלות והצמצומים, ומציאותו הנמצאת כנ"ל בהכלתו גופא תהיה מציאות זכה ומופשטת וממילא אף נצחית. ואשריו ואשרי חלקו. וזה המבואר רבות מאד שהאדם ההולך בעולם הזה בלא תורה ומצוות אין לו עוה"ב ומיתתו מיתה. שהרי מאחר שלא השכיל אלא ענייני העולם, ואחר היפרדותו מכאן שוב לא יהיה שייך לתפוס עניינים מוגבלים כאלו. כיון שהוא ומושכלו חד אם כן שוב אין לו קיום. אמנם זה שעסק בתורה אם כן כבר כאן יצר את עצמו וקיומו במושכליות אמת ונצח, אם כן שוב אין הוא צריך לעולם הזה לקיומו ואף אחר ההיפרדות מעולם השקר יתקיים במושכלו.
אם כן נמצא שכל חיי האדם וכל רגע ורגע מחייו, ככל שבאותו רגע הוא חושב יודע חש מרגיש ומתעסק בענייני העולם. הרי קיומו ומציאותו שקר. ובזמן שהוא עוסק בעניינים האמיתיים הרי הוא חי חיים אמיתיים ונצחיים.
ואף בעת עסקו במצוות בלא שום דעת והבנה. מכל מקום כוח רב יש כאן שהרי מאחר שעוסק הוא כעת בעשיית רצונו אם התודעה שלו שהיא חייו, קיימת באמיתות ונמצא שהוא קיים, וככל שלא לא. [וכמו שהאריך הרמב"ם].
[אמנם יקשה שהרי כבר נתבאר לעיל שהמשכיל שכלו ומושכלו אחד הם, ואם כן קודם שהשכיל אינו כלל. ואנו אף אחר שהשכלנו המציאויות החמריות הרי עדין אין לנו קיום בקיום האמיתי, ואיך נתחיל להתקיים בו. ועל יתיישב שבעומק נפשינו ודעתינו יודעים אנו אמיתותינו ואמיתות הא-ל יתברך. ומה שאין אנו עומדים על זה הוא משום שבגבולות החומר אין אנו יכולים לתפוס אלא המצומצם ולא האמת. אמנם על כל פנים כשאנו מגלים ויודעים האמיתות כאן בעולם הזה, אין זה אלא מימוש הקיים, והשלמת החסר. וזה שאמרו ז"ל שהעובר במעי אמו מלמדים אותו כל התורה ומשכחים, לומר שבעצם במעמקי נפשו הוא יודע ואין כאן אלא גילוי ואדרבה זה עיקר ותחילת מציאותו. וזה החילוק בין ישראל לעמים. שהעמים אין להם חסד זה ולכך אף כשילמדו התורה והחכמה אין זה להם אלא מציאות חמרית והם לא מסוגלים לתפוס שיש כאן צמצום של אמת מופשטת. ולכך אצל האומות לא תופס שם הויה כי אם אלוקים ודו"ק ועיין]
[דו"ק עוד שמאחר שב' משכילים שווים אינם שנים כי אם אחד, ודו"ק. אם כן מאחר שידע האדם את בוראו, והבורא הלא הוא גם היודע את עצמו ואין עוד מלבדו, הרי נמצא שהוא ובוראו חד. ומאחר שידיעה זו היא שורש החיים שלנו וזוהי המציאות שלנו (תחילת יצירתינו ועיקרה כדלעיל), על כן קרויים אנו חלק אלוה ממעל, ואף מי שלא עסק בתורה הרי נתבאר שבמעמקי נפשו ושורש חייו הוא יודע כל זאת, וחלק אלוה הוא. ואוי לו שמאחר שלא הוציא כל זאת לפועל אבדו חייו. ולעולם יהיה נתון בכף הקלע, שירצה וישתוקק לצאת לפועל והוא נשאר בכוח.]
אמנם אחר הבנת עצום ונשגב זה יש כאן עיון נורא. שהנה באדם העובד מצינו ב' אופנים. שיש אדם שכל ימיו בעבודת השם וחייו מסורים לזה, אשריו ואשרי חלקו. אמנם כשיתבונן במעמקי נפשו יראה שלא בא לכלל כך שכל עיקר זהותו ועיקר זיהויו את מציאותו הוא בעבודת השם. אלא הא מתמסר כל כולו לכך. כלומר שאף שהא עובד השם כל ימיו אין הוא מרגיש שכך הם בכלל החיים הפשוטים ולפעמים נזקק הוא לירד אל המוות כדי לאכול או לעסוק בענייני העולם. אלא הוא חש שהוא הקריב את חייו למען העניין העצום הזה. ואף שבשכלו ודאי יודע הוא שהאמת היא שאלו חיים ואלו לא, מכל מקום אין זו תחושתו הפשוטה. ובתחושה הבסיסית הוא עדין חש שהמציאות הרשמית והשטחית של החיים הם חיי העוה"ז, דאף שודאי הוא חש מיאוס וסלידה מחיי עולם הזה פשוטים והוא בורח מהם כבורח מהאש, מכל מקום שאלו החיים הרשמיים והרדודים עדין הוא מודה. [שוב, לא בשכלו אלא בתחושותיו]. ויש מי אשר השכלה פשוטה ובהירה זו חלחלה לליבו עד כדי שחוויית החיים הפשוטה והברורה היא שכך הם החיים וכל עסק בעולם הזה הוא ירידה לבוץ, וזהו המציאות הנעלית מכל נעלות.
ובודאי החילוק ביניהם הוא כרחוק שמים וארץ. שאף ששניהם עוסקים בו ית' ובאמיתותו, ושניהם יוותרו אף בלא גופם, ודאי אין דומים חייו לחייו. שמאחר שכמבואר כל קיומו של האדם הוא בהשכלותיו וכיו"ב וכדלעיל, אם כן זה שתפיסת החיים הבסיסית שלו הוא בחיים האמיתיים, הרי קרה שבאמת אלו הם חיייו, וזה שלא, אף שבודאי משהו מן החיים תפס אבל לא הצליח ליצור לעצמו קיום עקרוני ובסיסי עם החיים, והוא עדין שקוע במוות.
והנה. בבחינה מסויימת אנו כולנו לאיש הראשון והדל שייכים. וזאת לאנסינו מחמת שקיעותינו בעולם הזה והסתר פניו יתעלה, תפיסתינו הבסיסית נותנות מקום טוב וקבוע לארץ בסיסית ועמוקה מכדי להשתנות. ומלבד נגיעות חיים אין אנו מצליחים לשנות את כל עיקר תפיסת החים שלנו. ודוגמאות וראיות רבות הם.
וזה. משום שבעוונותינו ובחטאינו נתדרדרנו ונתדרדר העולם אט אט עוד ועוד ושקיעתינו בחומר והסתר פניו ית' ממנו מתרבה עוד ועוד. מאז חרבן הבית ועד עתה [ויתכן אף קודם לכן] ובכל דור ודור המושכלות והתפיסות הבסיסיות של הדור שלפניו נחרבים ואנו יורדים עוד דרגה בתפיסת העולם שלנו ובשקיעות בחומר. ואנו אנה אנו באים. שהרי כרחוק שמים וארץ וכרחוק מזרח מערב כך רחוק מי שהוא כמונו מהחיים האמיתיים שביכלתינו לחיות. ואף מה שלפני אך דור אחד חיו, אף בזה מתנו אנו. כשלפני דור המושכל ראשון מאדם העובד ששומע על קרובו שירד מדרך התורה היה בכי ואבל. שהיה תחושה פשוטה וברורה שעכשיו מת אותו אדם הרבה יותר מבמיתת הגוף, אנו היכן אנחנו. מתנו בבחינה זו. אם לפני אך דור היה ברור לכל איש העובד, כי כל האנשים שאינם עוסקים בתורה כמותו ואינם עובדי השם כמותו הם כקליפת השום והיה בז להם כראוי להם כשוטים ריקים ואפסיים, היום מתנו בזה, ונחלת יחידים היא מדה זו, ועוד רבות מאד וזה עוד קודם שנדבר על דורות האחרונים הראשונים האמוראים והתנאים, שאין לנו פה אפילו לומר איך היו חייהם כל שכן שלא להבין. וזוהי מיתה שלמה לנו ולבנינו.
ובזמן הבית אף שאין לנו השגה די לנו אם נתבונן בכמה דברים כלליים, ונבין כמה רחוקים אנחנו. שהרי אם יאמר לנו אדם שמדינת ישראל רוצה להעביר חוק שמי שלא מקיים בדיקת חמץ יכנס לכלא, או שמי שמזיז מוקצה בשבת יקבל מכות, זה ישמע לנו הזוי ומופרך. כי הרי איש באמונתו יחיה. למה זה נראה הזוי הרי המציאות היא שמי שחוטא מזיק לעולם כולו ופשוט הוא שמגיע לו עונש. אלא בשכל ובמחשבה אנו נבין את זה טוב אך בחיים הפשוטים זה לא מסתדר לנו. וזאת נדע כי בזמן הבית היה שלטון ישראל שלטון מוחלט, וכך היתה ההתנהלות. שבי"ד כפו וכלאו את מי שחטא וכיו"ב ודבר נפלא הוא למתבונן. וכיוצא בזה רבות [ליקח בהמה חמרית ופשוטה מהרפת ולתת אותה לבורא של העולם. וכן עצם מציאות כהנים שהם המשרתים והשרים של הבורא. וכל כיו"ב.] ודו"ק מאד בזה שבזמן מלכות ישראל נתנהגה המלכות באופן של החיים, והם כפו את זה אף על האומות הכופרים שאינם חיים, וכך כולם התנהלו לאור החיים, והעולם כולו חי. ופשוט שאלו היו החיים הפשוטים. משא"כ עתה נתהפך הגלגל, ושולטים המתים בחיים ומנהלים אותם לפי המוות, [וכדי לחיות אין להם ברירה אלא רק פה ושם פורצים מעט ועושים כאן ושם מצוות.] שזהו השלטון בעולם. וכיו"ב כך היא המציאות שהחלק החמרי והמת שבאדם הוא שולט בו ובתודעת החייים הבסיסיים שלו, ואין הוא יכול אלא לפרוץ מתוך החיים (כביכול חס ושלום) ולעשות מצוות וכיו"ב.
אמנם חסד עשה עמנו הא-ל ית' שבבריאתו יש מציאות כזו שאנו יכולים להיות מזוהים עם החיים האמיתיים אף בשפלותינו זאת. וזאת על ידי שנדע נבין ונרגיש את זאת גופא שחיינו אינם חיים. ושנבין בבינת הלב את הא גופא שאנו – שאנו קיימים במושכלות שאינם קיימים, איננו קיימים. ומאחר שאיננו קיימים באמיתות מתים אנחנו. ובעצם אמירה זו הרי כבר נתעוררה בינת הלב אצלינו אמתיתת חיינו ושחיינו אחרים הם ולמושכלות האמת והנצח אנו שייכים, וכבר העמדנו בנפשינו זיהוי עם האמיתות.
וזוהי מטרת האבילות הנוראה של תשעה באב. שפסק עליה הרמב"ם שצריך להיות 'כמי שמתו מוטל לפניו' ו'מתו' זה אינו אך בית המקדש שפעמים שנחוש שהוא רחוק מעמנו כרחוק השמש, וצורת פני האנשים שהיו בימיו אין אנו משיגים, ולהתאבל עליו נוכל? אלא 'מתו' זה, האדם עצמו הוא. והאדם על עצמו מתאבל על כך שמת הוא ושקוע וקיים וחי בשקר.
וזה 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה, שבכך שנתאבל כבר זכה לזה וכנ"ל.
נ.ב. אין הלב נותן מקום להאריך כעת במה שדבר זה המופיע כאן הוא בבחינה הפרטית של נפשות ישראל, הוא גם כן ועל אחת כמה וכמה בבחינה כללית במצב של כלל אומתינו ובצורתה, וכן בכל העולם, והלב יודע להבין משל ומליצה וילמד איש על רעהו.
@קבוצה פנימיות התורה @קבוצה הגות מוסר ומחשבה
מי שמתו מוטל לפניו.
כל אדם באשר הוא אין קיומו בגופו ובחמרו אלא בנפשו הרוחנית. וכשינסה בעצמו לחפש ולמצוא היכן הוא ואיזה מין דבר הוא, ישתגע וישתומם ואפילו יפחד. אנו יודעים שבקיומינו האמיתי כשכלים אין אנו קיימים אלא במושכלותינו וכמו שיסדו כבר קדמונינו שהשכל המשכיל והמושכל אחד הוא. וכמו שיכול כל אחד לחוש אם ינסה לדמיין את עצמו שאינו יודע מבין וזוכר כלום, ומיד יבין שכך אין הוא קיים כלל. וזה דבר שקשה מאד לתפסו שהרי אם כן מהיכן מתחיל קיום זה ואין כאן עניינו.
אמנם ברור אם כן שכל קיומו ומציאתו של האדם הוא באשר הוא משכיל יודע זוכר חושב מרגיש וחש. ואין זה שכשיהיה כך אזי יחיה האדם, אלא שכל עצם קיומו הוא בזה ועם זה. וביותר זה גופא הוא -הוא עצמו.
ואם כן דבר פלא הוא מהיכן מתחיל קיומו אמנם זה אין כאן מקומו.
במציאותינו כאן בעולם החמרי והמוגבל הזה, לכאורה כורח המציאות הוא שתפיסתינו והבנתינו תהיה מוגבלת לעניינים חמריים וארציים, ובזה נתקיים.
אמנם המעיין יראה שאם כן דבר נורא הוא שהרי כל אחד ואחד מאיתנו יבוא יום שבו יפרד הוא מגופו ומהעולם החמרי הזה ולא יהיה משוייך אלא לעולם האמת האמיתי. ואם כן לאור מה שנתבאר לעיל, מאחר שכל השגתינו היתה בעניינים חמריים וארציים, ובהפרד האדם מהעולם החמרי והמוגבל שוב אין שייך לתפוס כלל עניינים מוגבלים שכאלו ויתברר שהכל אך שקר הוא. אם כן שוב לא ישכיל האדם כלום. כי הלא כל השכלותיו שוב אינם נתפסים כלל, ואם כן אפס ובטל קיומו.
אנו יודעים כי האמת האמיתית היא שכל מציאות של חומר וגבולות שקר הוא. והאמת האלוהית היא אין סופית ובלתי ניתנת לגבולות וממילא להרכבות כלל. [ודבר זה נתפס דרך מה שהאדם מוצא בעצמו שאף הוא עצמו אינו מציאות חמרית המוגבלת למקום. וכדלעיל. וביותר עומק יובן ויורגש להאמור לעיל שאף זמן אין לו תפיסה גביה.] ולכך לכאורה במציאותינו והוויתינו כאן בעולם אין שייך כלל להשיג האמת.
אך חסד גדול עשה לנו האלוקים ובטובו נתן שמאחר שבעצם עניינינו ואמיתותינו אינם שייכים לעולם החמרני והצר הזה. כי אם לאמת האמיתית, וחלק ממנה אנו. הפליא לעשות שנוכל אף אנו השקועים בתוך טינופת החומר להשיג ולהשכיל המושכלות האמיתיות והבלתי מוגבלות. ואשר הם אך ורק ידיעת השם יתברך. שהרי מאחר שבאמת אין שייך ותופס הגבול וההרכבה כלל אם כן על כרחינו אחדות יש שם. וזהו דבר פלא גדול מאד איך נוכל בתוך מציאות מוגבלת כזו לתפוס עניין שכזה. ובאמת פלא זה חוזר על עצמו במקומות שונים. ובראשם עצם הימצאותינו חלק אלוה ממעל, ונפש אמיתית ורוחנית בתוך גבולות החומר, שזה דבר פלא גדול מאד לכל אחד אף במעט התבוננות כנ"ל. וכן מציאות הויית העולם ומציאות הבורא יתברך בו כביכול, אין כאן מקום להאריך בזה.
אמנם איך בפועל יתקיים עניין זה. מה עלינו לעשות ובמה להתבונן כדי שנבוא לזה. ותשובת דבר זה בפלא אחר היא מצוייה. שהנה בורא העולם הוא מנהיג את עולמו כרצונו. והוא מנהל ומוליך את כל המקרים הקורים בעולם. וכבר ביארו רבותינו שכיון שהשם הא אחד הוא, אם כן אין שייך לומר שהשם פועל. דהיינו שפעולותיו הם נוספים על מציאותו. כלומר שהוא נמצא בעצם ואחר מציאותו הרי הוא פועל, שאם כן יש כאן הרכבה מה שאינו שייך גביה בשום אופן. ועל כרחינו שהוא ופעולותיו חד הם. כלומר שאין הם נבדלות מאיתו אלא הוא והם והם והוא אחד הם. והם חלק מאמיתת מציאותו. ואף שאנו רואים את הפעולות כפעולות מתמשכות, אין זה אלא באופן ניראותם בתוך הבריאה [ועל כרחינו כן הוא שהרי עצם מציאות הזמן שבו מתמשכות וקורות הפעולות, וממילא עצם מה ששייך לומר שהיתה מציאות ונפעלה פעולה. אינו אלא בריאה ואופן השגה שלנו השרויים בחושך. ואינה מהאמיתות השלמות]. וזה דבר פלא גדול מאד איך השם יתברך המעולה מכל חומר והגבלה מתגלה לנו בפעולותיו ודרכיו, וכפלאים הקודמים. דכללם הם דפלא גדול הוא איך צמצם הבורא ית' מציאותו כביכול למציאות של גבולות וחומר.
ומקום נוסף דומה הוא בגילוי רצונו. שהנה ציוונו הא-ל ית' ציוויים רבים ושונים. ויודעים אנו שרצונו שנעשם גילה לנו כאן. ועצם שם רצון גבי הבורא דבר תימא הוא. דאנו איננו יודעים מושג של רצון אלא במי שהוא קיים והוא רוצה. והרצון מורכב על האדם עצמו. אמנם בבוי"ת שמו אין שייך לומר כן. ועל כרחינו כמו שכתבו רבותינו שהוא ורצונו חד הם. ואין כאן הרכבה כי אם מציאותו עצמו, וכדלעיל גבי דרכיו. ודבר פלא גדול הוא ומקום השתוממות רב [והמעמיק יראה אף בו עצמו תכונה זו שהרי גם אנו קיימים עם מושכלויותינו מחשבותינו תחושותינו חוויותינו רצונותינו ומעשינו. וכדלעיל. ואם כן כל רצון נוסף קיום חדש הוא. ואין הרכבה. ודבר בלתי נתפס הוא. ואין כאן מקום להאריך והמעמיק עיניו תחזינה מישרים.].
ומאחר שכך אם כן כיון שאנו מציאות שכמבואר לעיל מתאימה ונכונה לידע את האמיתות, ונצטמצמה מציאותינו למוגבליות החומר, ורצונו ית' הוא הוא הוא עצמו שנצטמצם כביכול למוגבליות החומר. אם כן כאשר אנו נלמד את רצונו ונשכיל את שכל תורתו הרי אנו יודעים אותו עצמו ונדבקים בידיעתו, וזוהי ידיעת השם. וכן מצווים אנו ללמוד את דרכי הנהגתו העולם וללמדם שהיא היא ידיעתו וכנ"ל.
ומעתה ניחא דמאחר שידע האדם את חכמת התורה ודרכי טובו ית'. הרי השכיל כביכול וידע אותו יתברך וזהו קיום אמיתי ומושלם בידיעת באמיתות. ומעתה חייו חיים הם. שמעתה אף אחר שיבלה חמרו ויפרד מגופו, שוב לא יהיה קיומו במושכליות השקריות של העולם השקרי והחשוך עדיין ימשיך להתקיים. ואדרבה משיפרד ממוגבלויות החומר שוב יקבל כל השכלותיו האמיתיות אמת עמוקה וטהורה פי כמה. שהרי עתה ידע אותו בלא המסכים וההגבלות והצמצומים, ומציאותו הנמצאת כנ"ל בהכלתו גופא תהיה מציאות זכה ומופשטת וממילא אף נצחית. ואשריו ואשרי חלקו. וזה המבואר רבות מאד שהאדם ההולך בעולם הזה בלא תורה ומצוות אין לו עוה"ב ומיתתו מיתה. שהרי מאחר שלא השכיל אלא ענייני העולם, ואחר היפרדותו מכאן שוב לא יהיה שייך לתפוס עניינים מוגבלים כאלו. כיון שהוא ומושכלו חד אם כן שוב אין לו קיום. אמנם זה שעסק בתורה אם כן כבר כאן יצר את עצמו וקיומו במושכליות אמת ונצח, אם כן שוב אין הוא צריך לעולם הזה לקיומו ואף אחר ההיפרדות מעולם השקר יתקיים במושכלו.
אם כן נמצא שכל חיי האדם וכל רגע ורגע מחייו, ככל שבאותו רגע הוא חושב יודע חש מרגיש ומתעסק בענייני העולם. הרי קיומו ומציאותו שקר. ובזמן שהוא עוסק בעניינים האמיתיים הרי הוא חי חיים אמיתיים ונצחיים.
ואף בעת עסקו במצוות בלא שום דעת והבנה. מכל מקום כוח רב יש כאן שהרי מאחר שעוסק הוא כעת בעשיית רצונו אם התודעה שלו שהיא חייו, קיימת באמיתות ונמצא שהוא קיים, וככל שלא לא. [וכמו שהאריך הרמב"ם].
[אמנם יקשה שהרי כבר נתבאר לעיל שהמשכיל שכלו ומושכלו אחד הם, ואם כן קודם שהשכיל אינו כלל. ואנו אף אחר שהשכלנו המציאויות החמריות הרי עדין אין לנו קיום בקיום האמיתי, ואיך נתחיל להתקיים בו. ועל יתיישב שבעומק נפשינו ודעתינו יודעים אנו אמיתותינו ואמיתות הא-ל יתברך. ומה שאין אנו עומדים על זה הוא משום שבגבולות החומר אין אנו יכולים לתפוס אלא המצומצם ולא האמת. אמנם על כל פנים כשאנו מגלים ויודעים האמיתות כאן בעולם הזה, אין זה אלא מימוש הקיים, והשלמת החסר. וזה שאמרו ז"ל שהעובר במעי אמו מלמדים אותו כל התורה ומשכחים, לומר שבעצם במעמקי נפשו הוא יודע ואין כאן אלא גילוי ואדרבה זה עיקר ותחילת מציאותו. וזה החילוק בין ישראל לעמים. שהעמים אין להם חסד זה ולכך אף כשילמדו התורה והחכמה אין זה להם אלא מציאות חמרית והם לא מסוגלים לתפוס שיש כאן צמצום של אמת מופשטת. ולכך אצל האומות לא תופס שם הויה כי אם אלוקים ודו"ק ועיין]
[דו"ק עוד שמאחר שב' משכילים שווים אינם שנים כי אם אחד, ודו"ק. אם כן מאחר שידע האדם את בוראו, והבורא הלא הוא גם היודע את עצמו ואין עוד מלבדו, הרי נמצא שהוא ובוראו חד. ומאחר שידיעה זו היא שורש החיים שלנו וזוהי המציאות שלנו (תחילת יצירתינו ועיקרה כדלעיל), על כן קרויים אנו חלק אלוה ממעל, ואף מי שלא עסק בתורה הרי נתבאר שבמעמקי נפשו ושורש חייו הוא יודע כל זאת, וחלק אלוה הוא. ואוי לו שמאחר שלא הוציא כל זאת לפועל אבדו חייו. ולעולם יהיה נתון בכף הקלע, שירצה וישתוקק לצאת לפועל והוא נשאר בכוח.]
אמנם אחר הבנת עצום ונשגב זה יש כאן עיון נורא. שהנה באדם העובד מצינו ב' אופנים. שיש אדם שכל ימיו בעבודת השם וחייו מסורים לזה, אשריו ואשרי חלקו. אמנם כשיתבונן במעמקי נפשו יראה שלא בא לכלל כך שכל עיקר זהותו ועיקר זיהויו את מציאותו הוא בעבודת השם. אלא הא מתמסר כל כולו לכך. כלומר שאף שהא עובד השם כל ימיו אין הוא מרגיש שכך הם בכלל החיים הפשוטים ולפעמים נזקק הוא לירד אל המוות כדי לאכול או לעסוק בענייני העולם. אלא הוא חש שהוא הקריב את חייו למען העניין העצום הזה. ואף שבשכלו ודאי יודע הוא שהאמת היא שאלו חיים ואלו לא, מכל מקום אין זו תחושתו הפשוטה. ובתחושה הבסיסית הוא עדין חש שהמציאות הרשמית והשטחית של החיים הם חיי העוה"ז, דאף שודאי הוא חש מיאוס וסלידה מחיי עולם הזה פשוטים והוא בורח מהם כבורח מהאש, מכל מקום שאלו החיים הרשמיים והרדודים עדין הוא מודה. [שוב, לא בשכלו אלא בתחושותיו]. ויש מי אשר השכלה פשוטה ובהירה זו חלחלה לליבו עד כדי שחוויית החיים הפשוטה והברורה היא שכך הם החיים וכל עסק בעולם הזה הוא ירידה לבוץ, וזהו המציאות הנעלית מכל נעלות.
ובודאי החילוק ביניהם הוא כרחוק שמים וארץ. שאף ששניהם עוסקים בו ית' ובאמיתותו, ושניהם יוותרו אף בלא גופם, ודאי אין דומים חייו לחייו. שמאחר שכמבואר כל קיומו של האדם הוא בהשכלותיו וכיו"ב וכדלעיל, אם כן זה שתפיסת החיים הבסיסית שלו הוא בחיים האמיתיים, הרי קרה שבאמת אלו הם חיייו, וזה שלא, אף שבודאי משהו מן החיים תפס אבל לא הצליח ליצור לעצמו קיום עקרוני ובסיסי עם החיים, והוא עדין שקוע במוות.
והנה. בבחינה מסויימת אנו כולנו לאיש הראשון והדל שייכים. וזאת לאנסינו מחמת שקיעותינו בעולם הזה והסתר פניו יתעלה, תפיסתינו הבסיסית נותנות מקום טוב וקבוע לארץ בסיסית ועמוקה מכדי להשתנות. ומלבד נגיעות חיים אין אנו מצליחים לשנות את כל עיקר תפיסת החים שלנו. ודוגמאות וראיות רבות הם.
וזה. משום שבעוונותינו ובחטאינו נתדרדרנו ונתדרדר העולם אט אט עוד ועוד ושקיעתינו בחומר והסתר פניו ית' ממנו מתרבה עוד ועוד. מאז חרבן הבית ועד עתה [ויתכן אף קודם לכן] ובכל דור ודור המושכלות והתפיסות הבסיסיות של הדור שלפניו נחרבים ואנו יורדים עוד דרגה בתפיסת העולם שלנו ובשקיעות בחומר. ואנו אנה אנו באים. שהרי כרחוק שמים וארץ וכרחוק מזרח מערב כך רחוק מי שהוא כמונו מהחיים האמיתיים שביכלתינו לחיות. ואף מה שלפני אך דור אחד חיו, אף בזה מתנו אנו. כשלפני דור המושכל ראשון מאדם העובד ששומע על קרובו שירד מדרך התורה היה בכי ואבל. שהיה תחושה פשוטה וברורה שעכשיו מת אותו אדם הרבה יותר מבמיתת הגוף, אנו היכן אנחנו. מתנו בבחינה זו. אם לפני אך דור היה ברור לכל איש העובד, כי כל האנשים שאינם עוסקים בתורה כמותו ואינם עובדי השם כמותו הם כקליפת השום והיה בז להם כראוי להם כשוטים ריקים ואפסיים, היום מתנו בזה, ונחלת יחידים היא מדה זו, ועוד רבות מאד וזה עוד קודם שנדבר על דורות האחרונים הראשונים האמוראים והתנאים, שאין לנו פה אפילו לומר איך היו חייהם כל שכן שלא להבין. וזוהי מיתה שלמה לנו ולבנינו.
ובזמן הבית אף שאין לנו השגה די לנו אם נתבונן בכמה דברים כלליים, ונבין כמה רחוקים אנחנו. שהרי אם יאמר לנו אדם שמדינת ישראל רוצה להעביר חוק שמי שלא מקיים בדיקת חמץ יכנס לכלא, או שמי שמזיז מוקצה בשבת יקבל מכות, זה ישמע לנו הזוי ומופרך. כי הרי איש באמונתו יחיה. למה זה נראה הזוי הרי המציאות היא שמי שחוטא מזיק לעולם כולו ופשוט הוא שמגיע לו עונש. אלא בשכל ובמחשבה אנו נבין את זה טוב אך בחיים הפשוטים זה לא מסתדר לנו. וזאת נדע כי בזמן הבית היה שלטון ישראל שלטון מוחלט, וכך היתה ההתנהלות. שבי"ד כפו וכלאו את מי שחטא וכיו"ב ודבר נפלא הוא למתבונן. וכיוצא בזה רבות [ליקח בהמה חמרית ופשוטה מהרפת ולתת אותה לבורא של העולם. וכן עצם מציאות כהנים שהם המשרתים והשרים של הבורא. וכל כיו"ב.] ודו"ק מאד בזה שבזמן מלכות ישראל נתנהגה המלכות באופן של החיים, והם כפו את זה אף על האומות הכופרים שאינם חיים, וכך כולם התנהלו לאור החיים, והעולם כולו חי. ופשוט שאלו היו החיים הפשוטים. משא"כ עתה נתהפך הגלגל, ושולטים המתים בחיים ומנהלים אותם לפי המוות, [וכדי לחיות אין להם ברירה אלא רק פה ושם פורצים מעט ועושים כאן ושם מצוות.] שזהו השלטון בעולם. וכיו"ב כך היא המציאות שהחלק החמרי והמת שבאדם הוא שולט בו ובתודעת החייים הבסיסיים שלו, ואין הוא יכול אלא לפרוץ מתוך החיים (כביכול חס ושלום) ולעשות מצוות וכיו"ב.
אמנם חסד עשה עמנו הא-ל ית' שבבריאתו יש מציאות כזו שאנו יכולים להיות מזוהים עם החיים האמיתיים אף בשפלותינו זאת. וזאת על ידי שנדע נבין ונרגיש את זאת גופא שחיינו אינם חיים. ושנבין בבינת הלב את הא גופא שאנו – שאנו קיימים במושכלות שאינם קיימים, איננו קיימים. ומאחר שאיננו קיימים באמיתות מתים אנחנו. ובעצם אמירה זו הרי כבר נתעוררה בינת הלב אצלינו אמתיתת חיינו ושחיינו אחרים הם ולמושכלות האמת והנצח אנו שייכים, וכבר העמדנו בנפשינו זיהוי עם האמיתות.
וזוהי מטרת האבילות הנוראה של תשעה באב. שפסק עליה הרמב"ם שצריך להיות 'כמי שמתו מוטל לפניו' ו'מתו' זה אינו אך בית המקדש שפעמים שנחוש שהוא רחוק מעמנו כרחוק השמש, וצורת פני האנשים שהיו בימיו אין אנו משיגים, ולהתאבל עליו נוכל? אלא 'מתו' זה, האדם עצמו הוא. והאדם על עצמו מתאבל על כך שמת הוא ושקוע וקיים וחי בשקר.
וזה 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה, שבכך שנתאבל כבר זכה לזה וכנ"ל.
נ.ב. אין הלב נותן מקום להאריך כעת במה שדבר זה המופיע כאן הוא בבחינה הפרטית של נפשות ישראל, הוא גם כן ועל אחת כמה וכמה בבחינה כללית במצב של כלל אומתינו ובצורתה, וכן בכל העולם, והלב יודע להבין משל ומליצה וילמד איש על רעהו.
@קבוצה פנימיות התורה @קבוצה הגות מוסר ומחשבה
