יש באדם כח להכיר טובה לאחר, לכאורה זו נראית אחת התכונות המעולות של האדם, תכונה שמעידה על אדם שאינו חושב שהכל שלו בדין, ולפיכך מכיר בטובתו של חבירו.
וכבר הפליגו חז"ל במעלתה של מידה זו, ואמרו כל הכופר בטובתו של חבירו, סופו כופר בטובתו של מקום, והיינו כי מידת ההכרה בטוב מחויבת להיות בנפשו של האדם אף כלפי חבירו, ובלעדיה בהכרח יכפור בטובתו של מקום.
אבל יש איתי מקום להציע בגדרה של הכרה זו, דברים אחרים במקצת.
ברור הרי שחלק מהקושי במידה זו, בהוצאה לפועל של מידה זו, שזו חויה של אי נעימות, לא נעים להכיר בכך שחבירי עשה לי טובה.
למה?
וכי אדם חושב שיש לו הכל?, הרי רוב האנשים חיים כל ימיהם בתודעה שחסר להם רוב מה שהם רוצים\צריכים, ולמה כל קשה להכיר בכך שחבירי הוא זה שמלא לי חסר מסוים?
לענ"ד התשובה היא כזו.
זה אומר, שלאדם בעצם אין כלים לקבל משהו מאחרים בכלל, האדם מטבעו לא מכיר באפשרות שהוא מקבל משהו ממישהו, האדם רק לוקח.
הוא לוקח מכל מה שיש סביבו, ומבחינתו גם כאשר מישהו אחר נתן לו, מה שבאמת קרה זה, שאני לקחתי ממנו, וההבדל ברור, אם הוא נותן לי אזי אני צריך להכיר בפעולה שלו שהיא זו שמשלימה לי את החיסרון, אם אני לוקח אז הפעולה שלי היא זו שהשלימה, היא זו שהביאה לי את מה שחסר לי.
זה נחשב לכפור בטובתו של מקום.
נראה נקודה זו, שאין האדם מטבעו מסוגל לקבל אלא רק לקחת, מתוך דברי המהר"ל.
במהר"ל באבות על הפסוק שהובא במשנה 'כי משלך הכל ומשלך נתנו לך' מבאר שם ענין ברכות הנהנין, לא נכנס לכל דבריו אלא רק לצריך לדברינו כאן.
הוא מבאר כך. בעצם כל הנברא בעולם נברא לכבודו של מקום, ולפיכך שמו חל עליהן והרי הם לשמו ולפיכך אסור לאדם להנות מהם שבהנאתו הוא מוציאם לחולין.
[על ידי הברכה האדם מביא מידה מסוימת ממידותיו שמשפיעה את חסדו לכל]
מ"מ מבואר שם, שהאדם מברך כי אם לא הוא גזלן, אם לא הוא לוקח דבר שאינו שלו.
ויש כאן פלא, הרי חיות לא מברכות, חיות אוכלות מטבע העולם ונהנות ממנו והכל בלא ברכה, איך יתכן לומר שהאדם גרוע בזה מהחיות, שהאדם לא יכול להנות מהעולם כי הוא גזלן, וכי העולם ניתן לחיות יותר מאשר לאדם.
זו נקודת הדבר, פשוט הרי שהעולם נברא להשפיע חסדו לברואיו, החיות אינם גוזלות משום שהן לא לוקחות את העולם לעצמן, הם מקבלות את טובתו של מקום, זה מה שהם, ברואי ה' שמקבלות את רוב טובו.
האדם לעומתם אינו כזה, הוא לא מקבל, הוא לוקח, ולכן, אדם שיהנה מהעולם הרי הוא לוקח משל מקום, הוא נוטל משל מקום לעצמו, וזה בהכרח כך, אדם לא יכול, מצד טבע נפשו לקבל, אלא רק לקחת, ולכן כדי שיכול להנות מעולם הוא מוכרח לברך, להוציא את השפע אליו.
נראה להגדיר יותר, האדם מטבעו הוא יצור עצמאי, הוא עומד לעצמו, ולכן, אם הוא יקבל, אם הוא יהיה באופן שהוא מתפקד רק בצורה פסיבית, הוא לא יתקיים, כדי שיוכל להתקיים הוא מוכרח לקחת, ליטול.
ואם כן, לכאורה באמת עלינו להבין, הרי האמת היא שאדם כן מקבל, כאשר חבירו מטיב לו, וכ"ש כאשר ה' ית' מטיב לו, הוא לא באמת לוקח, הוא מקבל ממנו, איך אפשר? איך אפשר להצליח להכיר את הדבר האמיתי הזה, את המציאות כפי שהיא.
כאן אנחנו חוזרים להכרת הטוב.
מידה זו לא באה כדי להיות אדם נעלה יותר, עומקה של מדיה זו באה כדי לאפשר לאדם לקחת מחבירו, לקבל מחבירו.
כשאדם מכיר טובה פירוש הדבר הוא, שאמנם אתה נתת לי,אבל אני חייב לך כנגד זה, דהיינו, לא באמת קיבלתי ממך, אלא פתחנו בינינו עסק, אתה נתת לי כעת, אז מצופה ממני לתת לך חזרה.
שאם לא כן, אם אני איני חייב להחזיר לך טובה כנגד, פירוש הדבר שאני קיבלתי ממך, וזה נוגד לגמרי את מציאות קיומי.
כשהוא אומר תודה, הוא מציב את עצמו כשווה ערך לנותן, כי הוא נמצא בתוך המערכת.
ועל כן אמרו לכן שעני החשוב כמת, עני מקבל בלי שום אופן איך הוא נות משהו בתמורה, דבר זה אינו נחשב לחיים, חיים של קבלה מאחר למוות יחשבו. וכדי שאדם לא יחשב למת הוא אומר תודה, הוא אומר אני מכיר בזה שנתת לי משהו, אבל לא רק זה, אלא נתת ואני חייב לך תמורת זה, אני חייב לך תודה, אני חייב לך הכרת הטוב.
זו אסירות תודה, מציאות שהאדם אסור בה, כבול בה בנגוד לתנועות נפשו וחיותו.
בגלל זה לא ברור איך יש הכרת הטוב לבורא העולם, הרי אין ולא תתכן אפשרות לומר לה' שאני חייב לך, ברור לכל בר דעת שא"א להחזיר לה', במידה מסוימת זה הטעם של
ברכה, שבאמת שם אין מהלך להכיר טובה בצורה שתאפשר לאדם לקבל, הוא מוכרח לקחת ולכן הוא צריך לברך וכמ"ש המהר"ל. אבל עדיין אין בזה תשובה מספקת, שכן וודאי שיש חויה של קבלה, וגם יש מושג של הכרת הטוב, וכמו שהבאנו בתחילת דברינו שיש שייכות בין הכרת הטוב לאדם לבין הכרת הטוב לה'.
ולכאורה זהו דבר שלא יתכן, לא יתכן להכיר טובה לה', להרגיש מחויבות להחזיר לו, כי זהו דבר שאינו אפשרי.
יש לי איזו תשובה לזה, אבל היא אינה ברורה לחלוטין.
בעומק הדבר הברכה לא רק נותנת לאדם לקחת, אלא נותנת לו כח לקבל, היא מאפשרת לו לעלות למקום גבוה יותר, למקום שבו אפשרי לקבל גם.
וכבר הפליגו חז"ל במעלתה של מידה זו, ואמרו כל הכופר בטובתו של חבירו, סופו כופר בטובתו של מקום, והיינו כי מידת ההכרה בטוב מחויבת להיות בנפשו של האדם אף כלפי חבירו, ובלעדיה בהכרח יכפור בטובתו של מקום.
אבל יש איתי מקום להציע בגדרה של הכרה זו, דברים אחרים במקצת.
ברור הרי שחלק מהקושי במידה זו, בהוצאה לפועל של מידה זו, שזו חויה של אי נעימות, לא נעים להכיר בכך שחבירי עשה לי טובה.
למה?
וכי אדם חושב שיש לו הכל?, הרי רוב האנשים חיים כל ימיהם בתודעה שחסר להם רוב מה שהם רוצים\צריכים, ולמה כל קשה להכיר בכך שחבירי הוא זה שמלא לי חסר מסוים?
לענ"ד התשובה היא כזו.
זה אומר, שלאדם בעצם אין כלים לקבל משהו מאחרים בכלל, האדם מטבעו לא מכיר באפשרות שהוא מקבל משהו ממישהו, האדם רק לוקח.
הוא לוקח מכל מה שיש סביבו, ומבחינתו גם כאשר מישהו אחר נתן לו, מה שבאמת קרה זה, שאני לקחתי ממנו, וההבדל ברור, אם הוא נותן לי אזי אני צריך להכיר בפעולה שלו שהיא זו שמשלימה לי את החיסרון, אם אני לוקח אז הפעולה שלי היא זו שהשלימה, היא זו שהביאה לי את מה שחסר לי.
זה נחשב לכפור בטובתו של מקום.
נראה נקודה זו, שאין האדם מטבעו מסוגל לקבל אלא רק לקחת, מתוך דברי המהר"ל.
במהר"ל באבות על הפסוק שהובא במשנה 'כי משלך הכל ומשלך נתנו לך' מבאר שם ענין ברכות הנהנין, לא נכנס לכל דבריו אלא רק לצריך לדברינו כאן.
הוא מבאר כך. בעצם כל הנברא בעולם נברא לכבודו של מקום, ולפיכך שמו חל עליהן והרי הם לשמו ולפיכך אסור לאדם להנות מהם שבהנאתו הוא מוציאם לחולין.
[על ידי הברכה האדם מביא מידה מסוימת ממידותיו שמשפיעה את חסדו לכל]
מ"מ מבואר שם, שהאדם מברך כי אם לא הוא גזלן, אם לא הוא לוקח דבר שאינו שלו.
ויש כאן פלא, הרי חיות לא מברכות, חיות אוכלות מטבע העולם ונהנות ממנו והכל בלא ברכה, איך יתכן לומר שהאדם גרוע בזה מהחיות, שהאדם לא יכול להנות מהעולם כי הוא גזלן, וכי העולם ניתן לחיות יותר מאשר לאדם.
זו נקודת הדבר, פשוט הרי שהעולם נברא להשפיע חסדו לברואיו, החיות אינם גוזלות משום שהן לא לוקחות את העולם לעצמן, הם מקבלות את טובתו של מקום, זה מה שהם, ברואי ה' שמקבלות את רוב טובו.
האדם לעומתם אינו כזה, הוא לא מקבל, הוא לוקח, ולכן, אדם שיהנה מהעולם הרי הוא לוקח משל מקום, הוא נוטל משל מקום לעצמו, וזה בהכרח כך, אדם לא יכול, מצד טבע נפשו לקבל, אלא רק לקחת, ולכן כדי שיכול להנות מעולם הוא מוכרח לברך, להוציא את השפע אליו.
נראה להגדיר יותר, האדם מטבעו הוא יצור עצמאי, הוא עומד לעצמו, ולכן, אם הוא יקבל, אם הוא יהיה באופן שהוא מתפקד רק בצורה פסיבית, הוא לא יתקיים, כדי שיוכל להתקיים הוא מוכרח לקחת, ליטול.
ואם כן, לכאורה באמת עלינו להבין, הרי האמת היא שאדם כן מקבל, כאשר חבירו מטיב לו, וכ"ש כאשר ה' ית' מטיב לו, הוא לא באמת לוקח, הוא מקבל ממנו, איך אפשר? איך אפשר להצליח להכיר את הדבר האמיתי הזה, את המציאות כפי שהיא.
כאן אנחנו חוזרים להכרת הטוב.
מידה זו לא באה כדי להיות אדם נעלה יותר, עומקה של מדיה זו באה כדי לאפשר לאדם לקחת מחבירו, לקבל מחבירו.
כשאדם מכיר טובה פירוש הדבר הוא, שאמנם אתה נתת לי,אבל אני חייב לך כנגד זה, דהיינו, לא באמת קיבלתי ממך, אלא פתחנו בינינו עסק, אתה נתת לי כעת, אז מצופה ממני לתת לך חזרה.
שאם לא כן, אם אני איני חייב להחזיר לך טובה כנגד, פירוש הדבר שאני קיבלתי ממך, וזה נוגד לגמרי את מציאות קיומי.
כשהוא אומר תודה, הוא מציב את עצמו כשווה ערך לנותן, כי הוא נמצא בתוך המערכת.
ועל כן אמרו לכן שעני החשוב כמת, עני מקבל בלי שום אופן איך הוא נות משהו בתמורה, דבר זה אינו נחשב לחיים, חיים של קבלה מאחר למוות יחשבו. וכדי שאדם לא יחשב למת הוא אומר תודה, הוא אומר אני מכיר בזה שנתת לי משהו, אבל לא רק זה, אלא נתת ואני חייב לך תמורת זה, אני חייב לך תודה, אני חייב לך הכרת הטוב.
זו אסירות תודה, מציאות שהאדם אסור בה, כבול בה בנגוד לתנועות נפשו וחיותו.
בגלל זה לא ברור איך יש הכרת הטוב לבורא העולם, הרי אין ולא תתכן אפשרות לומר לה' שאני חייב לך, ברור לכל בר דעת שא"א להחזיר לה', במידה מסוימת זה הטעם של
ברכה, שבאמת שם אין מהלך להכיר טובה בצורה שתאפשר לאדם לקבל, הוא מוכרח לקחת ולכן הוא צריך לברך וכמ"ש המהר"ל. אבל עדיין אין בזה תשובה מספקת, שכן וודאי שיש חויה של קבלה, וגם יש מושג של הכרת הטוב, וכמו שהבאנו בתחילת דברינו שיש שייכות בין הכרת הטוב לאדם לבין הכרת הטוב לה'.
ולכאורה זהו דבר שלא יתכן, לא יתכן להכיר טובה לה', להרגיש מחויבות להחזיר לו, כי זהו דבר שאינו אפשרי.
יש לי איזו תשובה לזה, אבל היא אינה ברורה לחלוטין.
בעומק הדבר הברכה לא רק נותנת לאדם לקחת, אלא נותנת לו כח לקבל, היא מאפשרת לו לעלות למקום גבוה יותר, למקום שבו אפשרי לקבל גם.
