בגדר מעכשיו ולאחר ל'
תוכן העניינים
ענף א' יבאר דבריו של הקה"י בגדר מעכשיו ולאחר ל'
ענף ב' יבאר דברי הרשב"א שמעכשיו ולאחר ל' עניינו מפרשת חוץ ובביאור עניינו של פרשת חוץ
ענף ג יבאר ביאור חדש שמעכשיו ולאחר ל' עניינו בקידושין מעניין זיקת היבום ובממונות עניינו מפרשיית שיעבוד נכסים ומשכון
הגמ' שאלה שאין הבעלים מקנה את הכפל והרי הוי דשלב"ל ועונה הגמ' בשני אפשרויות
א') "אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו מתקיף לה רבי זירא אי הכי אפילו גיזותיה וולדותיה נמי אלמה תניא חוץ מגיזותיה וולדותיה אלא אמר רבי זירא נעשה כאומר לו חוץ מגיזותיה וולדותיה ומאי פסקא סתמא דמלתא שבחא דאתא מעלמא עביד איניש דמקני שבחא דמגופה לא עביד איניש דמקני"
ב')"איכא דאמרי אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני סמוך לגניבתה קנויה לך"
ואז הגמ' שואלת מאי בינייהו (בין שתי הא"ד) ועונה "איכא בינייהו קושיא דרבי זירא אי נמי דקיימא באגם" (עיין פירוש כל הגמ' ברש"י)
ומקשה תוס' בד"ה אי נמי דקיימא באגם שהיה לה לגמ' לתרץ תירוץ נוסף וז"ל "תימה דנימא נעשה כאמר לו לכשתגנב ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו סמוך לגניבה דהשתא קני אפילו עומדת באגם כדאמר ר' יוחנן בפ' האשה שנפלו משוך פרה זו ותקנה לך מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה אפי' עומדת באגם וגיזותיה וולדותיה לא קנה אע"פ שאומר מעכשיו שאין הקנין נגמר עד סמוך לגניבתה כדאמר ר' יוחנן בפ' האומר בא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום בא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר כ' יום בא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרה ימים בא אחר וקדשה מעכשיו אפי' הן מאה כולם תופסים בה דכל חד וחד רווחא לחבריה שבק"
והיינו שהרי הגמ' תירצה בתירוצה השני שהמפקיד מקנה לשומר את הפרה רגע אחד סמוך לגניבה וצריך שהפרה תיהיה בחצר של השומר שלולי כן איך הוא יקנה את הפרה ותוס' מציע תרוץ אחר שבשעת המשיכה הראשונה יקנה המפקיד את החפץ את הפרה במעכשיו ולשעה הסמוכה לגניבת הפרה וזה קונה כמו שמצינו בדברי ר"י שיש כזה מושג של מעכשיו ולאחר ל'
ותוס' מוכיח שחל הקנין רק לאחר ל' ממש על מה שיהיה קיים באותו זמן בלבד והא ראייה שהרי ר"י אמר את דבריו על קנין קידושין של מעכשיו ולאחר ל' ושם הוסיף ואמר שאם יבוא מישהו אחר ויחיל קידושין בתוך הל' יום יחולו קידושיו ולא יפקעו גם אם הקידושין הללו ישארו קיימים לאחר יום הל' מוכח שלא חל לראשון כלום עד שיגיע יום הל' בפועל וא"כ ה"ה בממונות לא יחול קנין לשומר עד שבפועל יגיע יום הל'
ומתרץ תוס' "ושמא י"ל דקדושין אלימי וכיון דאשכחו רווחא תו לא פקעי אבל הכא גיזות וולדות לכל הפחות הנהו דאיתנהו בשעת מסירה אהני מעכשיו לקנותה סמוך לגניבתה למפרע"
ועיקר התרוץ הוא שאין ראייה מקידושין מחמת שבאמת כבר ביום הל' חל משהו מקידושי הראשון אבל לא מספיק כדי שקידושי השני לא יחולו ואחרי שהם חלו הם כבר לא פוקעים שישנו כלל בתורה שיקדושין לא פוקעים ללא גט כריתות כהלכתו (ואפ"ה קידושי השני אינם מפריעים לקידושי הראשון לחול) וא"כ גם הכא במעכשיו ולאחר ל' של ממונות אמור להיות שהולדות שהיו על הפרה בשעת המשיכה הראשונה (בשעה שהמפקיד מסר את הפרה לשומר והשומר עשה בפרה משיכה והפקיד הקנה לשומר את הפרה הזו במעכשיו ולסמוך לגניבתה) יהיו שייכים לשומר מחמת שחל בהם קצת קנין עכשיו וא"כ הקנין חל כבר במקצת על מה שקיים עכשיו וא"כ ביום הל' יגמר הקנין על מה שהוא התחיל והיינו על אותם גיזות וולדות שהיו בשעת המשיכה ואז זה לא יסתדר עם הברייתא שאמרה שאין לשומר גם את הולדות
וצ"ב תירוצו מכמה בחינות א' מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר ב' מה זה ה"לכל הפחות" של תוס' שנראה שישנו צד שיקנה יותר ורק מינימום שיקנה את הגיזות והולדות שהיו על הפרה בשעת המשיכה הראשונה וצ"ב ג' מה הפירוש בסוף דבריו שיקנה "למפרע" וצע"ג
והנה בעצם העניין של מעכשיו ולאחר ל' ישנם שני חלקים הטעונים ביאור בסוגיא. א. איך אפשר ליצור מצב שחלות הבעלות תחול לאחר זמן שאו שהסיבה להחלת הבעלות מחילה את הבעלות מיד ואם היא לא מחילה אותו מיד אז מאיזה סיבה היא תוכל להחיל את הבעלות לאחר זמן ב. מהו הצורה שבה חלה החלות והיינו מה מצב הממון והאשה בתוך הזמן של הל' יום (ובקיצור מה היא באותן הימים)
ואפשר להציע בכך כמה מהלכים שהנה מצינו מחלוקת ראשונים מהותית במעכשיו ולאחר ל' ששיטת תוס' בכמה דוכתי ביבמות דף צ"ג ובכתובות דף פ"ב שאם אדם אומר שחפץ זה יהיה קנוי לך מעכשיו ולאחר ל' אז צריך שהפרה תיהיה באגם (היינו מקום הראוי למשיכה) "ביום הל'" בכה"ג שהוא קנה את הפרה ע"י משיכה שלולי כן יהיה כלתה קנינו ולא יועיל הקנין אבל זה פשוט שאם באמצע היא תצא מהאגם ורק ביום הל' תיהיה באגם ניחא שפיר
שיטת הר"ן בכתובות דף פ"ב שאין צורך שזה יהיה באגם כלל באף שלב ואפי' אם ביום הל' היא ברה"ר מהני לקנות
ושיטת תור"פ בשיטמ"ק שצריך שהפרה תיהיה באגם ברצף כל הל' יום (וצ"ע שיטתו)
ענף א'
והנה בביאור הענין של מעכשיו ולאחר ל' מבאר הקה"י הכא בב"מ בסימן ל"א בזה"ל "דענין מעכשיו ולאחר ל' הוא שבאמת עושה הוא קנין גמור ומוחלט עכשיו אלא שהוא שיור לזמן דכמו שיכול אדם להקנות לזמן דלאחר שלושים ונמצא שכבר עכשיו נעשה הקונה בעלים על זמן דלאחר שלושים ועל הזמן דעד שלושים שיורי שייר הבעלות לעצמו" והיינו שבמעכשיו ולאחר ל' הוא מייצר לו בעלות על החפץ על המחר (והיינו יום הל') ואז נמצא שעד יום הל' המפקיד הוא הבעלים המוחלט וכבר עכשיו השומר הבעלים המוחלט על יום הל' (ועיי"ש בקה"י שדימה זאת לגמ' בב"ב דף קל"ז ע"א של היום לפלוני ואחריך לפלוני שיש מושג שאדם מייצר מצב שחברו יהיה בעלים על הזמן של מחר)
והנה צריך להקדים שהרי ביארנו במקו"א שהזמן הוא לא מימד בקנין ואינו מרכיב ממרכיבי תוכן החלות בעצמה והיינו שהמושג בעלות זה הגדרה משפטית קיימת ובכל בעלות האדם נעשה בעלים לעולם לא כי הוא קבע שהחלות תחול לעולם אלא בסה"כ חל הגדרת בעלות ומרגע שההגדרה חלה היא קיימת לעולם מחמת שאין שום סיבה שתפקיע אותה (וכמו שכשאדם בונה שולחן אז הוא קיים לעולם לא כי עשיתי עשייה שתעשה את השולחן קיים לעולם אלא פשוט בניתי את השולחן ואחרי שהוא בנוי אין סיבה שהוא יתכלה אלא הוא קיים מאליו לעולם ודו"ק)
ולפי הגדרה זו אין מקום לדברי הקה"י שלפי דבריו יצא שהוא מקנה לו את הבעלות של מחר ולפי הנ"ל זה לא שייך שהרי לא ניתן לתת את הבעלות של מחר מחמת שהבעלות לכשעצמה אינה מתייחסת לזמנים (ובכלל יש להקשות שאיך שייך להיות בעלים על המחר אם המחר אינו קיים עכשיו כלל ובעצם הוא בעלים על דבר שאינו בעולם)
ולכן היה נראה להציע מהלך חדש בכיון דבריו של הקה"י שהנה איתא בגמ' בב"ב דף ב' ע"ב שיש דין שאם ישנם שכנים שלאחד יש כרם ולשני יש חיטים שגידול שתי תבואות אלו ביחד נאסרות בהנאה מדין כלאים ולכן הם עשו גדר בין שני הקרעות ואומרת הגמ' שבכה"ג שנפרצה הגדר של בעל הכרם אז בעל התבואה יכול לתבוע מדין הרחקת נזיקין שיגדור את המחיצה כדי שענביו לא יכנסו לשדהו ויאסרו את תבואתו ושם מיירי עוד קודם שיצא התבואה לאוויר העולם ואפ"ה זה חשיב תביעת נזיקין שהוא מונע ממנו את האפשרות לשתול חיטה בקרקע מוכח שגם קודם שהתבואה צמחה יש לבעלים זכות בקרקע שיהיה לו בעתיד תבואה בקרקע ובעל הכרם מזיק לו זכות זו
והנה זה פשוט שאם יש לאדם חצר ורץ צבי שבור לכיון החצר שבכה"ג הוא נקנה ע"י החצר בקנין חצר ויבוא אדם וימנע מהצבי השבור להכנס לחצר אז אין לבעל החצר כנגדו תביעת הרחקת נזיקין מחמת שאין לו שום זכות לקבלת צבי מש"כ הכא יש לי כבר עכשיו זכות לשתול מחר תבואה בקרקע שלי ודו"ק היטב כי נכון הוא
ושו"ר שכ"כ הגרש"ש בקונטרס הקנינים פ"ח וז"ל "ע"כ נ"ל וכו' דכמו שאפשר כל חפץ להתחלק בתשמישים שתשמיש זה יהיה לאחד ותשמיש אחר לשני כ"כ ודאי שאפשר לחלקו לזמנים שיהיה תשמיש זמן זה קנוי לזה ועוד הקדמה אחת דהנה אם ימכור אדם קנין פירות של שנים הבאות כמו דירה לשעה שתבוא וכו' וכה"ג בדקל לפירות איזה שנים שיבואו שענין הקנין הזה הוא שקונה לפרט זה הדקל והבית שזוכה מעכשיו ע"י חזקה שעושה בבית או בדקל שיהיה לו עכשיו זכות בדקל על משך הזמן שמכר לו לפירות וכן בדירה והוא ודאי כן דזוכה עכשיו וכו' (עיי"ש האריכות)" והיינו כנ"ל שיש לו עכשיו בחפץ או בדירה את הזכות לשימוש העתידי
והביאור בזה הוא פשוט שהנה הארכנו בסימנים הקודמים שההגדרה של ממון זה כל חומר שיועדו ותכליתו להעמיד שימושים לבאי עולם והנה תמיד בכל ממון כממון הוא מעמיד שימוש לאורך ימים ושנים וא"כ זה חשיב שגם השימושים העתידיים קיימים בו בעצם תוכנו כממון וא"כ כשאדם נעשה בעלים על ממון פירוש העניין שהוא משתלט על החומר בתורת שהוא ממון ואז נמצא שמהות ויעוד החפץ לעמוד אצלו כמשמש וא"כ כיון שהשימושים העתידיים מוגדרים כחלק מתוכנו של הממון אז נמצא שהאדם זכאי עכשיו בשימוש העתידי שהממון מעמיד וצורת הענין הוא שחל בחפץ הגדרת בעלות ואז משמעות הבעלות שאני זכאי בחפץ להשתמש וכן אני זכאי עכשיו בחפץ כדי להשתמש בו מחר בשימושים שיווצרו מחר (ולפי כל הנ"ל פשוט למה כשהפרות יוצאים לאויר העולם הם מיד נכנסים לבעלות בעל הדקל מחמת שבסה"כ זכות הבעלות שהייתה קיימת ב"כח" התקיימה ל"בפועל")
וזהו עומק דברי הגרש"ש שכמו שכשאדם בעלים על דקל ויש לדקל לצורך הענין שני שימושים. א. פירות. ב. להסקה ואני יכול לבודד את "הזכות" של השימוש בהפקת פירות ולתת לחברי (והשני לא נעשה בעלים עם הגדרת בעלות אלא רק "בעל זכות בגוף לענין שימוש מסוים" וממש כפי שביארנו באחד מהאפשרויות של המושג דקל לפרותיו) ונשאר לבעלים את הגדרת הבעלות עם "המשמעות" של שאר השימושים (ובמקרה דין הסקה) אז א"כ אפשר גם לקחת את הזכות להפקת פירות מיניה וביה ולבודד שלשני יהיה את הזכות בגוף לקבלת פירות של המחר ולבעלים ישאר את קבלת הפירות מעתה ועד המחר
וזהו ביאור הגמ' שהביא הקה"י של היום לפלוני ואחריך לפלוני שבמקרה הפשוט יצא שהראשון נעשה בעלים עם הגדרת בעלות ואת המשמעות של הגדרת הבעלות עד יום מסוים ואילו השני קיבל אך ורק את המשמעות של הבעלות ממחר ואילך (ועיי"ש בחידושי הגרש"ש בקונטרס הקנינים בסימן ח' שממשמעות דבריו משמע שביאר כפירושנו ודו"ק ואכמ"ל)
ועוד צריך להקדים שהנה ביארנו במקו"א את הענין שאם חפץ של אדם נאסר בהנאה אז לפי חלק מהראשונים פוקע בעלותו ועל פניו הדברים תמוהים עד למאוד שהרי איסורי הנאה זה איסור של יורה דעה (כגון ערלה) ואיך הדין יורה דעה מצליח להשפיע על דיני חושן משפט והביאור בזה הוא פשוט שהנה כמו שיהיה חפץ שכל שימוש שקיים בו הוא מזיק אז זה לא יהיה מוגדר כממון מחמת שהוא לא מוגדר כמעמיד שימושים ותועלות אלא רק נזקים וא"כ גם באיסורי הנאה מחמת שכל שימוש שלו אסור ע"פ תורה אז זה נקרא שהוא לא מעמיד שימוש וממילא לו מוגדר כממון שהרי כל שימוש בו יגרום לי לעבור איסור ולא גרע מחפץ שרק מזיק והגם שבאיסורי הנאה מותר להשתמש שימוש שלא כדרך הנאתו עדיין זה לא מגדיר את החפץ כממון מחמת ששימוש שלא כדרך זה שימוש שהחפץ לא מעמיד אלא שימוש שאפשר להפיק מהחפץ ותו לא ואכמ"ל
וא"כ מכיון שהגדרת הבעלות היא שהחפץ עומד אצלי כמשמשני אז נמצא שבכה"ג שהחפץ נאסר עלי בהנאה אז אין לי שום משמעות בבעלות שלי מחמת שהחפץ אינו עומד כמשמשני מחמת היותו דבר שאינו מעמיד שימושים ואז א"כ אין לי שום משמעות בבעלות שהרי המושג בעלות זה התשלטות על הממון והכא אי"ז נחשב שאני בעלים על ממון ואז יפקע לי הבעלות
וכפי שכתב הנתיה"מ בסימן ע"ב שהביא את שיטת הש"ך שבמשכון יש למלווה קנין בגוף וכותב הנתיה"מ בזה"ל "אינו נלפענ"ד כלל כי לענין מה הוא שלו כיון שאינו יכול למוכרו וכו' וגם אינו יכול להשתמש בו וכו' וא"כ לאיזה דבר הוא שלו ולא מצינו דבר שאינו יכול למוכרו ולא להשתמש בו שיהיה נקרא שלו ואין השכל הולמו" והיינו שבעלות ללא משמעות היא אינה בעלות
וככל החזיון הזה אפשר להסביר הכא במעכשיו ולאחר ל' שהמפקיד מעמיד לשומר עכשיו אחיזה בחפץ לענין כל שימושי החפץ מיום הל' ואילך ולעולם (וביכולתו לעשות זאת כנ"ל מחמת שהבעלים כבר עכשיו בעל ה"זכויות" בחפץ כלפי השימושים של מחר וכפי שהוכחנו) והיינו שהוא מסר לו את כל המשמעות של הבעלות לגבי הזמן שמיום הל' ואילך ואילו למפקיד נשאר את הגדרת הבעלות ואת המשמעות של הבעלות (והיינו הזכאות בגוף לענין שימושיו) עד יום הל'
ואז נמצא כשיגיע יום הל' למפקיד לא יהיה שום משמעות בבעלותו שהרי מזמן זה ואילך כל המשמעות של הבעלות תעמוד ללקוח ובזמן זה לא יהיה לבעלים שום משמעות בבעלותו וא"כ בעלותו של הבעלים תיפקע ותעבור לידי הלקוח (וצריך להדגיש שהסיבה שבגנב למרות שכל משמעות הבעלות עומד בפועל לגנב אפ"ב לא פקעה בעלותו של הנגנב שהרי מחמת זה שהוא בעלים הוא זכאי שהחפץ יחזור וישמש אותו והמצב הזה לא קיים בנידון דידן ודו"ק)
והסיבה שדווקא השומר יקנה את הגוף הוא פשט שכמו שגנב שמחזיק בחפץ הגנוב זוכה בחפץ בשעה שהנגנב מתייאש (בכה"ג שהיאוש מאפשר לו לזכות בחפץ וכגון שהחפץ לא הגיע לידו באיסור וכיוצ"ב) מחמת שהוא מחזיק בחפץ בבעלות בדרגת ברשותו (ואחיזה זו מעמידה תוכן המקביל לתוכן הקיים במעשה קנין ואכמ"ל) אז גם הכא בשומר שמכיון שביום הל' הוא מחזיק בכל שימושי החפץ ברמה של ברשותו (וכפי שביארנו בסימנים הקודמים מחמת שיש לו את משמעות הבעלות) אז הוא קונה ואכמ"ל.
והנה יש להעיר שאיתא במשנה למלך להדיא על נידון כמו שלנו שכשאדם מסר את כל שימושי החפץ לחברו לא פוקע בעלותו מחמת שיש למוכר משמעות בבעלותו לגבי זה שאם אותו אדם שקבל את השימושים יפקיר אותם אז בעל הגוף יזכה בזכויות השימוש מכח האחיזה שלו בגוף וא"כ מוכח שלא כדברינו שלפי דבריו לא שייך שבעלים יוכל להפקיע את בעלותו ע"י העברת כל הזכויות בגוף לענין שימושיו לחברו
ובפשטות יש ראייה לדבריו שהנה איתא בתוס' בב"ב דף כ"ו ע"א שכל הנידון של קנין פירות כקנין הגוף זה רק בכה"ג שהוא מסר לקונה את כל הפירות וא"כ מוכח שבכה"ג שאין לו שום שימושים לא פוקע בעלותו ובהכרח הפשט הוא שנשאר למוכר את משמעות הבעלות לגבי זה שאם הקונה יפקיר אז הוא בתור בעלים יזכה בהם.
והיה נראה ליישב שאין ראייה מהמל"מ מחמת שהוא לשיטתו סובר כהנך שיטות שבאיסורי הנאה לא פוקע הבעלות ויש לכך ראייה פשוטה שהנה המל"מ הסתפק במקו"א מה הדין אדם שקדש אשה באיסורי הנאה בשעה שהיא הייתה חולה בבולמוס של רעב שמותר לה לאכול את האיסורי הנאה ונוקט שם שהצד שזה לא יועיל זה מחמת שאמנם היא קיבלה מוצר שווה כסף אבל הוא לא נתן לה כלום מצידו כי אצלו זה לא שווה כלום מחמת האיסור וזה לא חשיב שהוא נתן לה ממון
והנה זה פשוט שאם יהיה חפץ הפקר שהבעל לא קנאו ולא התכוון לקנותו והוא יתן לאשה את החפץ ההפקר פשוט שלא יהיה קידושין ואם נאמר שהמל"מ נקט כהנך שיטות שפוקע הבעלות באיסורי הנאה אז מה הנידון של המל"מ והרי בשעה שהחפץ נאסר על הבעל בהנאה פקעה בעלותו וזה כאילו הוא נתן לה חפץ הפקר ודו"ק
וא"כ אפש"ל שהמל"מ סובר שבכל איסורי הנאה לא פוקע הבעלות מחמת שנשאר לבעלים משמעות בבעלותו לגבי זה שאם הוא יהיה חולה בבולמוס של רעב הוא יוכל להשתמש בחפץ (וביותר יש גם כה"ג של משמעות לענין מניעה מהשני וכגון שאם בעל החפץ האסור בהנאה יהיה במדבר עם אדם נוסף ולשניהם יהיה בולמוס של רעב ואז החפץ יהיה מותר לשניהם באכילה אז אסור לשני לגזול את החפץ מבעליו כדי להינצל לשיטת רש"י בב"ק דף ס' ע"ב שאסור לאדם להציל עצמו ב"ממון חברו" שהרי הראשון עדיין בעליו) ומאן דפליג שסובר שפוקע הבעלות באיסורי הנאה זה מחמת שסבירא ליה שאי"ז חשיב משמעות מחמת שכרגע משמעות זו קיימת רק בכח ולא בפועל ויל"ע.
ועכ"פ יש להוכיח כדברינו שהויכוח האם פוקע הבעלות באיסורי הנאה נסוב על הנידון הזה האם זה שיש משמעות לבעלות בכך שאולי יתחדש מקרה מכאן ולהבא (וכגון זכייה כשהלקוח יפקיר יפקיר ואז בעה"ב יזכה הפקרו) חשיב כמשמעות לבעלות או לא וזה מהר"ן בנדרים דף פ"ה ע"א שכותב בזה"ל "ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירותיו ע"ע יכולים אחרים ליטול אותן בע"כ ואינו יכול לעכב אע"פ שיוכל לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא הא לא אתשיל" והיינו שהר"ן סבירא ליה כהנך שיטות שפוקע הבעלות באיסורי הנאה (שהרי איסור נדר הוא מפרשת איסורי הנאה) ושם פוקע לראשון הבעלות הגם שיש לו משמעות לבעלות לגבי זה שאם הוא ישאל על נדרו אז יחזור לו הבעלות ויל"ע.
ועכ"פ היה אפש"ל באופ"א בפשיטות ע"פ דברי הרשב"א הכא בסוגיין שכותב בזה"ל "וא"ת ולוקמה לה נמי דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשיו ולאחר שתגנב (היינו כעין מעכשיו ולאחר ל') דהשתא קני גופה היום וגיזות וולודת לא קני ליה עד לאחר שנגנבה" והיינו שהבין שהגדר של מעכשיו ולאחר ל' שהשני קיבל את זה שהחפץ יהיה מוגדר כנתון תחת בעלותו בהגדרת בעלות ורק הבעלים שייר לעצמו אך ורק את משמעות הבעלות עד יום הל' ומיום הל' ואילך משמעות הבעלות תיהיה לקונה (הפוך ממה שביארנו עד עתה)
עכ"פ היה ניתן לומר שלאחד מהפירושים הנ"ל התכוון הקה"י ויל"ע מלשונו של הקה"י
והנה כ"ז בממונות ששייך לחלק בין הגוף לבין הפירות (מחמת שהבעלות בעצמה מחולקת בעצמותה כשני חלקים א' תוכן הבעלות ב' משמעות הבעלות וא"כ ניתן ליצור פיצול שלאחד יהיה את הגדרת הבעלות ולשני יהיה את משמעות הבעלות וכפי שנתפרש) אבל צ"ב איך שייך בקידושין פרשיית מעכשיו ולאחר ל' שבקידושין לא שייך לחלק בין גוף לפרות.
ענף ב'
והנראה לומר כך שהנה הרשב"א בקידושין דף ס' ע"א כותב על דברי ר"י לגבי קידושין של מעכשיו ולאחר ל' שזה שיור בקידושיו והיינו ששייר מקידושיו ל' יום שבהם תיהיה מותרת לעולם וממילא תוכל להתקדש לכל אדם במשך זמן זה
והרשב"א שואל שמ"ש מהגמ' בגיטין דף פ"ב שהגמ' דנה האם יש דבר כזה קידושי חוץ והיינו אדם שאמר לאשתו הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני (והיינו שאותו פלוני יהיה מותר בך) ועונה הרשב"א ששם הוא שייר את אותו פלוני לעולם מש"כ הכא ששייר אותה רק לל' יום.
והנה המושג של חוץ ושיור בקידושין הינו עמוק עד למאוד ולא נהירא לי בו הגדר כל הצורך ורק נציע את הדברים ואלו הן.
שהנה איתא בגמ' בקידושין דף ב' ע"ב שהסיבה שכשמקדשים אישה אומרים לה לשון של הרי את "מקודשת" לי מחמת שבתוכן של קידושין ישנו תוכן של אסר לה אכו"ע כ"הקדש"
ובפשטות היה ניתן להבין שהמושג קידושין הוא שהוא אוסר אותה מכל העולם (במובן שהוא מטיל על כל העולם איסורים כלפיה מביאה) ורק את עצמו הוא לא אוסר ולכן היא נעשית מיוחדת ומופרשת אליו וזהו התוכן של הקידושין.
וז"א א. שאם כל התוכן של הקידושין זה "רק" שהוא אוסר אותה לכולם חוץ ממנו אז קשה א' שא"כ אין פה קנין חיובי אלא רק שלילי שהוא אוסרה מכולם והרי המשנה הראשונה בקידושין קוראת לקשר בין איש ואשתו קנין (שהרי פתיחת המשנה הוא "האשה נקנית" ולפי"ז אין פה שום נקודה של קנין חיובי אלא רק שלילה) ב' א"כ איך הוא אוסר אותה על אחרים אם היא אינה שלו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו
ולכן הנראה לומר כך בהקדם שהנה איתא בחזו"א שאת המוצר דקל לפרותיו שייך ליצור רק בתוך תהליך של מקח וממכר אבל מהפקר לא שייך ליצור דקל לפרותיו
והביאור בזה הוא כפי הארכנו שהמושג בעלות מורכב משני חלקים מרכזיים א' הגדרת הבעלות והיינו שחל בחפץ הגדרה שמעתה ואילך מהותו של הממון לעמוד אצלי לשמשני ב' המשמעות של אותה מהות היא שאני בפועל זכאי בשימושי החפץ
והנה מצינו שאפשר לחלק בין הגדרת הבעלות למשמעות הבעלות וכגון בגנב שהחפץ מוגדר כעומד לבעליו מחמת שעדיין קיימת בו את המהות של הגדרת הבעלות ואפ"ה יש לגנב את כל המשמעות של הבעלים והיינו הזכאות להשתמש בחפץ ולכן בכה"ג שהוא השתמש בחפץ הוא פטור מלשלם על שימושי החפץ (ועיי"ש ואכמ"ל).
ולכן ניחא החילוק בין מקח וממכר להפקר שבמקח וממכר המוכר יכול לבודד ולקבוע שרק משמעות אחת של הבעלות הוא מעביר לקונה וכל השאר ישאר אצלו ולכן כיון שעיקר תכליתו של המעשה קנין במו"מ זה להחיל את המקח שסוכם בינינו ולהעביר לבעלותי אז א"כ את מה שהבעלים קבע שיעבור אליי אז הוא עובר אליי ואת מה שהוא השאיר אצלו אין סיבה בעולם שזה יעבור אליי
מש"כ בזכייה מן ההפקר שהרי כפי שביארנו לעיל בסימן הקודם שמהותו של המעשה קנין זה לתפוס את החפץ ומי שתופס בחפץ ראשון זכאי בעיכוב החפץ לעצמי (להעשות בעליו) וממילא חל בעלותו בחפץ וקביעתו כעומד אצלו
וא"כ מכיון שמהות המעשה קנין זה להשתלט על החפץ וכפי שכבר התבאר לעיל שבדיני הבעלות אני משתלט על החומר בתורת שהוא ממון שמעמיד שימושים אז אין שום אפשרות ליצור מצב שאני יקבל רק חלק משימושי החפץ שאין שום דבר שיוכל להגביל זאת ודו"ק היטב כי נכון הוא
וככל החזיון הזה יש גם בקדושין ונראה בהקדם שהנה איתא ברמב"ם באישות פ"א ה"ד בזה"ל "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו וזו היא הנקראת קדשה משנתנה תורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תיהיה קדשה מבנות ישראל לפיכך כל הבועל אשה לשם זכות בלא קדושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה" ומשיג עליו הראב"ד בזה"ל "א"א אין הקדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם".
והיינו כך שהנה פירוש המילה "קדשה" בתורה זה זונה שהרי איתא בפרשת וישב שכתוב על יהודה שראה את תמר על פרשת דרכים בזה"ל "וירא יהודה ויחשבה לזונה" ובהמשך שיהודה שלח את השליח לקחת מתמר את המשכונות שנתן לה (יעו"ש) כתוב שהשליח שאל את עוברי המקום בזה"ל "איה הקדשה וגו'" מוכח שקדשה זה זונה וצ"ב טובא שבשלמא לפי הראב"ד ניחא שאיסור קדשה זה אחת שזמנה עצמה לזכות והיינו אשה העוסקת ב"מקצוע" הזנות מש"כ לפי הרמב"ם כל ביאת פנוי על פנויה זה כביאה על זונה וצ"ב למה שאשה זו תוגדר כזונה אם היא לא מזומנת לכך והביאור הוא פשוט שהמושג זונה זה אשה שיש לאדם איתה קשר (והיינו קשר מחמת הביאה) שבמהותו הוא "מזדמן" והיינו קשר שאינו קבוע ולכן התורה חדשה את המושג קנין קידושין.
שהנה איתא ברמב"ם באישות פ"א ה"א בזה"ל "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותיהיה לו לאשה כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה לישא אישה יקדשה תחילה בעדים וכו'" ובמאירי בריש קידושין יש בזה יותר אריכות דברים שכותב כעין כל ההקדמה הנ"ל של הרמב"ם שהיה אדם פוגע באשה בשוק וכו' ורק מוסיף עוד מספר מילים בזה"ל "וכן כשהיו מתקוטטין זה בזה היה הולך לו זה מכאן וזה מכאן ומתוך כך לא היה אימת בעל מוטלת כל כך על האשה וכו' וכשנתנה תורה נצטוו להיות ענין האישות בקשר "חזק" בקדושין ונשואין" (וכעי"ז איתא במורה נבוכים ח"ג פמ"ט ואכמ"ל) מוכח כנ"ל שמהותם של הקדושין זה לקבע את הקשר בין האיש לאשה
ואכן נפסק ברמב"ם מאישות פ"י ה"א שבשעה שהארוס בא על ארוסתו ללא שהיה ביניהם חופה ומעשה נישואים אז הוא עובר על איסור דרבנן אבל אינו עובר על איסור תורה של ביאה על קדשה מחמת שהביאה איתה היא לא ביאה מזדמנת מחמת שהיא קנויה לי והקשר ביניהם התקבע
והנה יל"ע בעצם קנין הקידושין שהנה איתא בראשונים לגיטין דף ט' ע"א "שאין האשה ממונו של בעל" והיינו שקנין הקידושין אינו כקנין ממון והביאור בזה הוא כך שהנה בשונה מקנין ממון ששם תוכן הקנין הוא שהחפץ עומד אצלי לשמשני
מש"כ בקידושין התוכן של הקנין הוא שהבעל "תופס ואוחז את האשה מהעולם שתיהיה מנועה מהם לענין חיי אישות" והיינו שיש פה לקיחה ואחיזה אחת שבמהותה היא כפולה א' של האשה ב' מן העולם (וניתן משל לדבר שכמו שיש חפץ שעשרה בנ"א מחזיקים אותו ואני חוטפו מהם אז לקחתי את החפץ לעצמי מהם)
וכנ"ל גם הגדרה זו מורכבת משני חלקים א' מהות הקידושין שהיא תפוסה על ידו מהעולם ב' משמעות הקידושין שאני בפועל זכאי למונע אותה מלהבעל לאחרים
והנה איתא בגמ' בקדושין דף ה' ע"ב שאם האשה היא זאת שבאה לפעול את החלת הקידושין (ע"י נתינת כסף ואמירת הריני מתקדשת לך) אי"ז מהני מחמת שכתוב "כי יקח איש אישה" והיינו שהאיש הוא זה שאמור לפעול את החלת קנין הקדושין והאשה אינה יכולה להיות מעורבת בכהוא זה
וכן איתא בר"ן בנדרים דף כ"ט ע"א ורק מוסיף שכל הפעולות של האשה בחלת הקידושין היא רק בכך "מפקרת דעתה ורצונה" ומסכימה שהוא יקדש אותה (שלולי כן זה הוי קידושין בע"כ שאיתא בגמ' בקידושין דף ב' ע"ב שזה לא מהני) והיינו שהיא מפקירה עצמה ללקיחתו והבעל הוא זה שלוקחה
והנה שם בר"ן ישנה סתירה מיניה וביה שהר"ן שם בהמשך דבריו כותב שהאשה בקידושיה "מכנסת עצמה קצת" (וכן בשער"י ש"ז פי"ג נוקט שצריך שהאשה תכוון כוונה לקנין) ולכאורה צ"ב שהרי איתא בגמ' מפורש שהאשה לא פועלת כלום בהחלת קנין הקידושין ורק הבעל פועל ואם היא תפעל משהו בקידושין זה לא יחול
והנראה לומר בהקדם משל שהנה איתא בגמ' בשבת דף צ"ח ע"א שאם אדם מוציא אדם חי מרשות לרשות הדין הוא שפטור מקרבן אבל זה אסור ורש"י שם מסביר מחמת שאדם חי מיקל בסחיבתו ולכן אינו עובר באיסור תורה
ומקשה תוס' שהרי אם אדם שוקל מאה קילו ועצם חיותו מיקל בסחיבה ומחמת הקלה זו הוא נעשה שוקל שמונים קילו אז למה שלא יתחייב על הוצאת שמונים קילו בשבת מרשות לרשות
ומבאר הגר"ח שיש דין "בעשותה" ששנים שעשוה פטורים והיינו אם שניים עשו מלאכה בשבת בשיתוף הם פטורים ובהלכה זו נאמר שני דינים. א. שתיים שעשו מלאכה ביחד וכגון שניים שהוציאו ביחד חפץ מרשות לרשות שהם פטורים ב. מלאכה של אדם "שמעורב" בה עשייה כל שהיא של אדם נוסף אז שניהם פטורים
וא"כ הכא כיון שהחי בעצם חיותו מיקל על הסחיבה ונותן שיקחו אותו אז הוא "מעורב" במלאכתו של הסוחב (בכך שהוא מיקל עליו את הסחיבה) וכיון שכך שניהם פטורים מחמת הדין השני של "בעשותה" ששנים שעשוה פטורים
וכעין החזיון הזה יש גם באשה שהעשייה והמעורבות שלה בקנין זה בכך ש"היא נותנת שיקחו אותה" (וזהו עשייה שלילית) וממש כעין העשייה הקיימת בדין השני של "בעשותה" ולכן צריך כוונה לקנין על אותה מעורבות שהיא עושה בקנין (ויל"ע בזה עוד טובא).
עכ"פ אם כנים הדברים ניחא שכמו שבדקל לפרותיו במקח וממכר שייך שהמקנה יגביל ויקבע שמשמעות אחת תעמוד לקונה ומשמעות אחת תישאר אצלו והוא גם יכול ליצור מצב כזה שלשני יהיה את כל הגדרת הבעלות בשלמותה עם כל משמעויותיה ולהשאיר אצלו משמעות אחת של הבעלות וכעין מה שביארנו לעיל בשיטת הרשב"א לגבי מעכשיו ולאחר ל' בממונות ודו"ק
וכעי"ז גם באשה כשהוא קונה אותה הוא בעצם לוקח אותה לעצמו מכל העולם וזה מחמת שהאשה "נתנה לו" לקחת אותה מכל העולם וכשהוא עושה חוץ הפשט הוא שהם קבעו ביניהם שהגם שהוא לוקח אותה מכל העולם עדיין מאותו פלוני הוא לא לקח אותה ואת זה הוא השאיר פנוי אצלה ולא לקח את זה ממנה
ואז נמצא שהתוכן הקיים במעכשיו ולאחר ל' של ממונות בשיטת הרשב"א קיים גם בקידושין והוא שיש לבעל הגדרת קידושין מושלמת שהוא אוחז באשה מהעולם ורק נוצרה פה הגבלה במשמעות של הקידושין שמאותו פלוני היא לא נלקחה ודו"ק
וצריך להדגיש שהסיבה שאנו נוקטים שההגבלה היא במשמעות הקידושין ולא בתוכן הקידושין הוא ע"פ מה שהתבאר בסימנים הקודמים שכל ההגדרות באשר הם לא ניתנות להיות מחולקות בעצם תוכנם ללא פרשת תנאים מש"כ את משמעות החלות ניתן להגביל גם ללא פרשת תנאים ושם ביארנו שזהו המושג דקל לפרותיו שיש לקונה פרט מן המשמעות של הבעלות וגם הכא בקידושין נוצרה הגבלה המשמעות הקידושין לגבי הפרט המסוים הזה של לקיחת האישה מאותו איש שאת לקיחה הזו היא "כאילו משאירה אצלה" ולא נותנת שבעלה ע"י הקידושין יקח אותה מאותו איש (וצריך לחדד שזה לא באמת שהאשה משאירה את זה אצלה כי זה לא היה פרט שהיה אצלה שבעלה היה אמור לקחת והיא לא נתנה לבעלה לקחת אלא הכוונה שאת המצב שהיא כלפי אותו אדם הייתה פנויה היא השאירה על מכונה ולא נתנה לבעלה למונע אותה מאותו אדם) ודו"ק
וא"כ היה אפש"ל שאולי זה הפשט ברשב"א במעכשיו ולאחר ל' של קידושין שהוא קידש בחוץ והיינו שהוא לקח את האשה והגביל את הלקיחה של' יום היא לא תיהיה לקוחה ממנו וכל המשמעות העכשווית שלו בקנין הקידושין היא שהוא זכאי שהיא מיום הל' והלאה תיהיה מנועה מאחרים
והנה היה מקום להקשות שהרי הנידון אם מהני חוץ בקידושין שנוי במחלוקת תנאים וצ"ב וכי רבי יוחנן הכניס ראשו בפלוגתת תנאים והאמת שהריטב"א בקידושין בדף ס' ע"א תירץ בזה"ל "אבל הנכון דודאי מודה ר"י בשיור פוסל בקידושין כמו בגרושין מיהו ס"ל שאין שיור פוסל אלא כשהוא משייר לעולם כגון חוץ מפלוני וכו' אבל הכא שאין שיורו אלא עד ל' יום וכו' לא חשיב שיור" והיינו שזה לא שיור לעולם ולכן לכו"ע זה חל (עי"ש שהביא תירוץ נוסף ודחהו ואכמ"ל).
ורק עדיין קשה כמה נקודות א'. שהריטב"א שם כותב בזה"ל "ואמר מורי ורבי דכי אמרינן כל חד מנייהו רווחא לחבריה שביק היינו לקידושין אבל לזנות לא שביק רווחא דא"כ הרי מותרת בזכות לכל העולם תוך זמן זה ומה אישות יש כאן" וא"כ קשה שאי נימא כנ"ל יצא דבר קושי שהוא לקח אותה מהעולם כלפי זה שהיא תיהיה מנועה מהעולם מלזנות עמה ולא תיהיה מנועה בכך שיחול בה קידושין שלגבי זה הוא השאיר אותה פנויה וקצת קשה איך ניתן לפצל דבר זה
ב. שאיתא בר"ן בנדרים דף כ"ט ע"א בזה"ל "דכל קנין שאינו עולמית קנין פירות בלחוד מקרי כדמוכח בסוף פרק השולח וכו' אבל באשה כיון דאי לא קניא אשתו לעולם לא קני ביה קנין הגוף וקנין דמים באשה לא אשכחן אי אפשר שתיהיה אשתו לזמן ידוע בלבד שכל כיוצ"ב אינו קנין הגוף"
מוכח שלא שייך בתוך קנין קידושין הגבלה של זמן כלל וכלל ואפי' לגבי משמעות הקידושין
ולכן הנראה לומר בדרך אחרת שהנה בסוגיא דחוץ בגמ' בגיטין דף פ"ב ע"א מצינו שנחלקו התנאים האם קיים המושג חוץ רק לגבי גיטין קידושין ולא לגבי ממון (אמנם איתא באבנ"מ בשם המהר"א ששון שגם בממונות יש את פרשיית חוץ אם כי אחרוני זמנינו ובראשם הגרש"ש ועוד לא קיבלו זאת) וצ"ב אמאי בקנין ממון לא נאמרה פרשיית חוץ
והביאור נראה כך שהנה איתא ברשב"א ביבמות דף ב' ע"א על המושג חוץ בזה"ל "כלומר בשיור זה ואינו באיסור גמור אלא כעין תנאי" וצ"ב מה הקשר בין תנאי לפרשיית חוץ והביאור בזה הוא כנ"ל בסימן הקודם שהמושג תנאי זה כח של בעל המעשה להגביל את החלות
ורק ישנם שני צורות להגביל חלות. א. להחיל חלות על תנאי שיקרה מאורע כל שהוא וכגון האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שתתני לי מאתיים זוז שהאדם החיל חלות קידושין עם הגבלה שהחלות תחול רק כשהאשה תתן לו מאתיים זוז ואו אז ההגבלה על החלות תוסר והחלות תחול ב. ליצור חלות מוגבלת וכגון הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לי עליך שאר כסות ועונה שחלות קידושין בעצמותם יוצרים מחייבים לשאר כסות ועונה והמקדש יצר הגבלה בתוכן החלות שחלות קידושין אלו לא יחייבו שאר כסות ועונה (ואכמ"ל).
והנה זה פשוט שע"י פרשת תנאים הוא לא יכול להוסיף דינים לחלות וכגון לפי שיטת רש"י בכתובות דף ב' ע"א שחיוב מזונות של הבעל לאשתו הם רק מדרבנן והחלות מעצמותה אינה מחייבת אותם אז הבעל לא יכול ליוצר חלות קידושין שיחייבו מעצם תוכנם מזונות אלא הוא בסה"כ יכול להציב הגבלה על החלות וא"כ כל אפשרותו להציב הגבלות הינו "לפי התוכן של החלות" והיינו שהחלות מחייבת תוכן מסוים ואני יכול להגביל את התוכן שלא יחול בשלמותו
וא"כ זהו פשר החילוק בין ממון לקדושין שהנה בממון אין תוכן בעצם הקנין בממון שהבעלים מעכב ומונע את הממון מאחרים אלא בעצם הקנין ישנו תוכן שדין הממון לעמוד אצלי וא"כ ממילא אם הממון אצלי אז הוא לא אצל אחרים וכל שימוש בו שלא ברשותי יהווה פגיעה במה שאצלי מש"כ בקידושין בעצם הקנין ישנו תוכן שהבעל "לוקח ומונע את האשה מהאחרים" וא"כ יש בקידושין תוכן של הגבלה מאחרים
וא"כ בין בממון ובין בקידושין אני יכול להגביל ע"י פרשת תנאים את התוכן של החלות ולא רק את המשמעות של החלות ורק כל חלות לפי תוכנה שבממון מהות המושג בעלות הוא בכך שהחפץ מוגדר שהוא אצלי הוא בכך שהוא עומד לשמשני אז ע"י הגבלה של פרשת תנאים אני יכול לקבוע הגדרת בעלות בחפץ שהוא יעמוד לי לשמשני רק לשימוש מסוים מש"כ בקידושין ששם מהות הגדרת הקידושין שהבעל אוחז בה ומונע אותה מהעולם והבעל יכול ע"י פרשת תנאים להציב הגבלה וליצור הגדרת קידושין באשה שהוא יאחוז בה וימנע אותה מכל העולם וחוץ מאותו פלוני ודו"ק
וזהו דברי הרשב"א שפרשיית חוץ מבוססת על פרשת תנאים ולפי"ז ניחא שהרי בעצם התוכן של המושג תנאי הוא כנ"ל שהאדם יכול להציב הגבלה בחלות וא"כ לא מן הנמנע שהוא יוכל ליצור הגבלה רק לל' יום וכן ליצור הגבלה בקידושין שהאשה תישאר פנויה רק כלפי קבלת קידושין מאחר ואילו כלפי זנות היא תישאר מנועה ויל"ע
ענף ג'
והנה היה ניתן להציע מהלך נוסף שהנה בסימנים הקודמים הארכנו שהחיסרון של ממון שאינו ברשותו של הבעלים הוא בכך שתמיד בעלים מכח זכאותו בחפץ הוא מוגדר כשולט בחפץ ומכח שליטה זו הוא יכול לקבוע דינים בחפץ כגון להקדישו וכיוצ"ב ושהחפץ אינו בשליטתו יהיה הטעם אשר יהיה הוא מנוע מלקבוע דינים בחפץ
והנה מצינו בקצוה"ח שכמו שלא מהני להקדיש בממון שאינו ברשותו כך גם לא ניתן להפקיר ממון שאינו ברשותו והביאור בזה הוא פשוט שהרי המושג הפקר הוא קביעת חלות דין שהאדם קובע בחפץ מכח בעלותו ושליטתו בו ורק הדין שהוא קובע הוא בכך שהחפץ יעמוד ויתייחד להעמדת שימושים לכל באי עולם שיעשו בו כרצונם ואחרי שחלה קביעת דין זו ממילא פוקע בעלותו שנמצא שהוא בעלים על חפץ שדינו לעמוד לכולם ולא רק אצלו ודו"ק
וכעי"ז ממש יש במכירה של חפץ מאחד למשנהו שהמוכר קובע דין בחפץ שהוא יעמוד לקונה ולאחר שחלה קביעת דין זו ממילא החפץ עובר לרשות השני (בתנאי שהוא יעשה מעשה קנין וכפי שיבואר להלן)
וא"כ ניחא למה בכה"ג שהחפץ אינו ברשותו לא מהני למכור ולהפקיר וזה מחמת שהחפץ אינו ברשותו בשליטתו לקבוע בו דינים.
והנה צריך להוסיף שבמכירת חפץ מאחד לשני יש שני חלקים. א. עצם קביעת הדין. ב. מימוש של הדין והיינו שהמוכר קובע בחפץ דין שהוא יעמוד לקונה ומחמת זה חל לשני חלות בעלות.
והנה זה פשוט שעל החלק השני והיינו מימוש הדין שיחול לשני חלות בעלות צריך שיהיה איזה מחייב חיצוני ש"יכריח" את מימוש הדין ויחיל את הבעלות
שהנה איתא בנתיה"מ בסימן שד"מ שאם אדם חייב לחברו כסף מחמת הלוואה והלווה קבע (ייחד) ממון מסוים שהוא זה שיהווה את פירעון החוב ממון אז סגי בקביעת דין זה בכדי שהמלווה ייעשה בעלים על אותו ממון גם ללא מעשה קנין
והביאור בזה הוא כפי שנתפרש בסימנים הקודמים שישנו כלל שכל דין שמחויב להיות ואין שום מניעה שהוא יחול אז הוא חל וגם הכא מכיון שהלווה חייב למלווה כסף אז המחייב של החוב מכריח את קביעת הדין של הלווה ומממשו ומוציאו אל הפועל ומחיל את החלת הבעלות (דהיינו שהמוכרחות של החוב יכולה להוציא לפועל את מימוש הבעלות מחמת שאין מניעה להכרח זה שהרי הבעלים קבע שהחפץ יעמוד למקבל) ודו"ק
וכעי"ז גם בנתינת חפץ מאחד למשנהו שכשהיה הסכם בין אדם לחברו על מכירת חפץ בעד סכום כסף מסוים והבעלים קבע דין בחפץ שהוא יעמוד אל הקונה ונעשה מעשה קנין של נתינת כסף ע"י הקונה ואז בעצם העסקה יצאה אל הפועל אז מחמת המחויבות של המוכר לעסקה אז אותה מחויבות מממשת ומוציאה לפועל את קביעת הדין של המוכר ומחילה את העברת הבעלות מהמוכר לקונה (דהיינו שהמוכרחות של ההסכם ביניהם יכולה להוציא לפועל את מימוש הבעלות מחמת שאין מניעה להכרח זה שהרי הבעלים קבע שהחפץ יעמוד למקבל) ודו"ק
והנה יש לדון האם כדי לקבוע את עצם הדין צריך שיהיה איזה מחייב שיכריח את "את עצם קביעת הדין בעצמה" והנה בהפקר ובהקדש עצם קביעת הדין חלה ע"י אמירה גרידא וא"כ גם הכא לכאורה עצם הקביעת דין שהחפץ יעמוד לשני לא תגרע משאר הדינים הללו שסגי באמירה אמנם פשוט שז"א וגם לעצם קביעת הדין בחפץ שהוא יעמוד אל השני נצרך מעשה קנין
והביאור בזה פשוט שהנה בהפקר ובהקדש אפשר לקבוע דין בחפץ ע"י אמירה גרידא וזה מחמת ששם משנה משהו במהות הממון מיניה וביה שמעתה חל בממון הגדרה שמהותו הוא לעמוד לכל באי עולם בהפקר וכן בהקדש שמהות החפץ לעמוד לגבוה מש"כ הכא שאתה קובע לאדם אחר תפיסה בחפץ (שזה מוגדר כתפיסה מחמת שהוא זכאי בחפץ למחר) וא"כ ישנו כלל שכדי לקבוע תפיסה למישהו אחר בחפץ צריך שזה ייעשה ע"י מעשה קנין (שכפי שנתפרש לעיל בסימנים הקודמים מהותו של מעשה קנין הוא ליצור תפיסה בחפץ ואכמ"ל) וצריך להדגיש שלמרות שאי"ז תפיסת בעלות מוחלטת אבל זה תפיסת דין שהחפץ תפוס אצלו שזה יהיה שלו מחר וזה לא יכול להווצר לשני ללא מעשה קנין ודו"ק היטב כי נכון הוא
עכ"פ את כל זה אפשר להעמיס במושג של מעכשיו ולאחר ל' שכל מה שהוא פועל בעשייה זו היא בכך שהוא קובע דין בחפץ שהוא יעמוד לפלוני בעוד ל' יום שאין שום סיבה שהוא לא יוכל לקבוע כזה דין ולקבוע לו זמן (שלא כבמשפטי הבעלות) ודו"ק.
ולפי"ז התיישבה השאלה הראשונה ששאלנו בריש הסימן איך ניתן לעכב את החלות מלחול מיד ולפי הנ"ל ניחא שהרי תמיד כל העברת בעלות היא ע"י קביעת דין בחפץ (שנעשית ע"י הבעלים) שהחפץ יעמוד לשני והכא מכיון שהוא קבע דין שהחפץ יעמוד לשני בעוד ל' יום אז זה מעכב את החלות מלחול ודו"ק
ולפי"ז ניחא למה צריך שהפרה תעמוד באגם ביום הל' שהנה איתא בתוס' ביבמות דף צ"ג ע"א בזה"ל "אבל משיכה קונה במעכשיו ולאחר ל' כיון דבסוף ל' הפרה עומדת באגם שהוא מקום הראוי לקנין דע"י תחילת המשיכה שהותחל קנין נעשה האגם רשותו והוי ליה כמשיכה אריכתא ואפי' יצתה מן האגם תוך ל' וכו' ושוב בתוך שלושים חזרה לאגם קני" והיינו שמיירי בסמטא שזה מקום הראוי למשיכה ובפועל ביום הל' היא עמדה במקום זה
והנה יש לחקור בגדר קנין משיכה שמהות הקנין הוא בתורת הכנסה לרשות האם עצם המעשה של ההכנסה לתוך הרשות קונה או עצם כך שהפרה עומדת "ברשותי" מחמת ההכנסה שלי היא שקונה וכאן בתוס' רואים כמו הצד השני שמחמת שהפרה עומדת ברשות שלי מכח משיכתי אז זה קונה
והנה צריך להדגיש שהסיבה שהסמטא חשיבא כרשותי זה כפי שביארנו לעיל בסימן י"ג שבסמטא כל הד' אמות שהאדם מהלך בהם חשיב כרשותו כי זה משמש אותו וזהו מקומו וכן אם אדם מניח חפץ בסמטא אסור לאדם אחר להזיזו משם מחמת שכרגע אותו מקום משמשו וגם הכא כיון שאני מושך את הפרה ומניחה בסיטמא כדי שהיא תעמוד לו שם אז מחמת שכרגע זהו שימושו בסמטא בכך שהוא מניח שם את הפרה בשביל עצמו (לצורך הקנין) חשוב מקומו ורשותו מחמת השתמשות זו ודו"ק
ועכ"פ כל זה נצרך כפי מה שהתבאר לעיל שכדי לממש את הדין שהבעלים קבע ולהחיל בפועל את החלת הבעלות צריך שיהיה מחייב והכרח חיצוני שיכריח ויוציא לפועל את הדין ויחיל את החלת הבעלות שזהו המעשה קנין (שמעשה קנין הוא סיבה בכל דוכתא להחלת בעלות) וכיון שביום הל' בעת מימושו של הדין יש מעשה קנין קיים (מחמת עמידת הפרה בסמטה שאז קיים כוחו של המעשה קנין וכנ"ל) זה מספיק כדי להחיל את הבעלות ולממש ולהוציא לפועל את הדין ולהחיל את הבעלות
והאמת שכך עובד הדין של מעכשיו ולאחר ל' בקידושי אישה שהבעל קבע דין באשה שהיא תיהיה אשתו בעוד ל' יום וביום הל' קיים כוח של מעשה קנין שזהו שיעבוד המעות (ואכמ"ל בזה ועיין בתוס' ביבמות בדף צ"ג ע"א הנ"ל ודו"ק היטב) שהרי כאמור לעיל בכל קידושין הבעל הוא זה שפועל את חלות הקידושין והיינו שהוא קובע באשה דין שהיא תעמיד לו לאישות ואז ממילא חל בה קנין אישות ע"י המעשה קנין והכא הוא קבע שהיא תעמוד לו לאישות בעוד ל'
ומעתה מוטל עלינו להבין מהו הצורה שבה חלה החלות והיינו מה מצב הממון והאשה בתוך הזמן של הל' יום (ובקיצור מה היא באותן הימים)
שהנה לפי כל הנ"ל נמצא שכל המוצר שיש לקונה ולבעל ביד מחמת זהו "דין שהחפץ יהיה שלו ביום הל'" וכעין מצב דיני זה מצינו בש"ס בכמה דוכתי והיינו כך.
שהנה איתא בגמ' ביבמות דף י"ז ע"ב שיש מחלוקת אמוראים האם יבם שנפלה לפניו שומרת יבם נאסר בקרובות היבמה (כפי שארוס נאסר בקרובות ארוסתו) או שלא והגמ' תולה את הנידון הזה האם יש זיקה בין היבם ליבמתו ואז הוא נאסר בקרובותיה או שאין זיקה והוא לא נאסר בקרובותיה של היבמה (ולרוב הראשונים גם מאן דאסר את הקרובות מחמת הזיקה זה רק מדרבנן).
והנה צריך להקדים את פירוש המילה זיקה שהנה תמיד בכל הש"ס המילה זקוק עניינו צורך מסוים שלשון הש"ס בכל דוכתי כלפי היבמה יבמה הוא כך "הואיל וזקוקה ועומדת" והיינו שהיא זקוקה ונצרכת ליבום וכעי"ז רש"י בכמה מקומות בש"ס (כגון ביבמות דף ל"ח ע"א) מבאר על המילים שומרת יבם בזה"ל "מצפה וממתינה" והיינו שהיא מחכה ליבם ליבום.
ומצינו בראשונים ביטוי יותר אלים שכותבים שזיקה זה מלשון "לאסור מלכיהם בזיקים" והיינו כמו צמוד ומרותק ע"י האזיקים שמרתקים אותו לאוזק וכן מצינו כזה לשון בש"ס לגבי זנות של אשת איש שהעדים שבאים להורגה סגי שיראו רק את המצב שהנואף ונואפת "נזקקים" זה לזה והיינו שהם צמודים ומרותקים אחד לשני כדרך המנאפים והם לא צריכים לראות את הביאה בעצמה וכן הכא היבמה מרותקת אל היבם לענין זה שהיא צריכה ממנו יבום והיא "תפוסה" אצלו מחמת הצורך שלה להתייבם אליו.
והנה בין למ"ד יש זיקה בין למ"ד אין זיקה הדין הנ"ל קיים שהיא תפוסה אצלו בשביל להתייבם לו וא"כ את עצם הזיקה המינמלית הזו יש לכו"ע ורק הנושא הוא כפי שרש"י כתב שהנושא הוא האם זיקה "אלימה" או לא והיינו עד כמה הדינים ביניהם משפיעים על דיני האישות והנידון האם "יש" זיקה פירושו שהנידון האם קיימת "משמעות" דינית לזיקה (וכמו הגמ' בקידושין שדנה האם יש שליח לדבר עבירה ושם לכו"ע הממונה מוגדר השליח שהרי מינהו לכך ורק השאלה האם יש "משמעות" למינוי השליחות ואז העבירה תיוחס למשלח או לא).
והנה איתא בתוס' ביבמות דף ג' ע"א וכן שם בדף צ"ז ע"א שאאין איסור בת אשתו בכה"ג שהוא רק "קידש" את האשה אלא האיסור לא קיים עד שהוא גם "ישא" את האשה ומקשים השער המלך והבית מאיר שבכל דוכתי איתא שאיסור אישה ובתה נאמר גם בכה"ג שהוא רק "קידש" את האשה והשאירו זאת בצ"ע.
והנראה לומר כך שהנה המושג אישות בעצמותו אינו קשור כלל לקנין אלא ל"מציאות שהוקבעה" שהם החליטו לחיות ולנהוג ביחד בחיי אישות
וניתן למושג זה של קביעת מציאות שני דוגמאות מעלמא א. שאיתא בגמ' שהמושג בן עיר והיינו להיות אדם שכלול כחלק מבני העיר (לגבי כל מיני משמעויות דיניות) צריך לשבת בעיר ל' יום והמושג בן עיר זה "מציאות" מסוימת שהאדם מתקבע במציאות כבן העיר (וצריך ל' יום שכך הוא בכל הש"ס של' יום מקבע התנהגות מסוימת כקבועה ועיין בגמ' בקידושין דף פ' ע"א לגבי מלקין על החזקות ואכמ"ל).
ב. שיש דין שכדי שבעל דירה יתחייב במזוזה לא סגי בכך שהוא יקנה את הדירה בצורה קניינית אלא צריך שהוא יגור בבית וכלשון הגמ' "מזוזה חובת הדר היא" ולכן אם שוכר ישכור דירה ויקבע בה את מושבו הוא יתחייב במזוזה הגם שהוא אינו הבעלים של הדירה שחובת מזוזה היא למי ש"במציאות נקבע" כדר בבית.
וכעי"ז הכא שישנה מציאות שאיש ואשה קבעו עצמם לחיים משותפים וישנם כללים איך קובעים מציאות זו שזה ע"י מעשה המורה על חיים משותפים וכגון שמכניסה לתוך ביתו או שפורס עליה הינומה או שבועלה שזהו מעשה המבטא ניהוג חיי אישות בעצם (ועיין בקה"י לקידושין בסימן כ' ואכמ"ל).
והנה גם בקידושין וגם ביבמה אין את קביעת המציאות הזו ולכן אין ביניהם מציאות של אישות כלל וכלל ורק חלק מדיני הקידושין הוא "שדינה להיות לי בעתיד לאישה במציאות של אישות ונישואין" (ולכן בין בארוסה בין ביבמה שמסרבות להנשא נחשבות כמורדות מחמת שדינו לקבל אותה לנישואין והיא מורדת בדינה).
והנה מצינו שאסור לארוסה למכור את נכסיה מחמת שדינה מחר להיות נשואה לו (ובנישואין יהיה לו את הנכסים) והגם שבמצב הנוכחי אין לו בנכסים שום שייכות ממונית שהרי אם ארוסתו תמות הוא לא ירשנה ורק מכיון שמחר דינה להיות נשואה לו אז הדין של מחר משפיע על עכשיו ויכול למנוע ממנה עכשיו למכור בנכסים וא"כ נמצא דבר נפלא שדין העתידי משפיע על ההווה
ורק כפי שנתבאר לעיל ישנו חילוק מהותי בין קידושין לנישואין שבקידושין היא קנויה לו ובזיקה אי"ז קנין מחמת שכפי שביארנו לעיל באריכות שהתוכן של הקדושין זה שהוא אוסר אותה אכו"ע כהקדש והיינו שהוא לוקח ותופס את האשה מהעולם ורק יש גם תוכן נוסף שדינה לעמוד לו בעתיד לנישואין מש"כ בזיקה יש לו רק את החלק הנוסף שדינה לעמוד לו בעתיד לנישואין ותו לא ולכן הבא עליה אינו עובר באיסור אשת איש.
והנה גם בקדושין וגם בזיקה מחמת שדינם לעמוד לו בעתיד לנישואין אז נמצא ששתיהם בעצם "תפוסות" אצלו לענין מסוים זה והיינו לענין שדינם לעמוד לו מחר לחיי אישות (וכן מצינו בש"ס שגם קידושין נקראים זיקה עיין בגמ' בסנהדרין דף נ' ע"ב וכן ביבמות דף נ"ב ע"ב)
ועצם זה שהם תפוסות אצלו לאישות העתידית יוצרות כל מיני דינים בהווה העכשוי מחמת האישות העתידות שמחוייבת ועומדת להיות וזהו שכתב התוס' ביבמות דף ג' ודף צ"ז שאיסור בת אשתו תלוי בנישואין שלא הפשט שאיסור זה קיים רק בנישואין אלא פירוש דברי תוס' שאיסור זה תלוי בנישואים שמחמת שדינה מחר לעמוד לי לאישות אז האישות העתידית אוסרת אותי בקרובותיה
וזהו צריך להדגיש שאי"ז חידוש במציאות של אישות שאשה שדינה לעמוד לי לאישות מחר אז יש לי בה כבר מציאות של אישות בזעיר אנפין אלא זהו חידוש בהלכות אישות שאשה שתפוסה אצלי לעמוד לאישות עתידית אז יש לה כבר עכשיו "דיני אישות" מסוימים.
וכעין החזיון הזה יש גם בנידון דידן של מעכשיו ולאחר ל' שהכא מכיון שקבעתי בה דין שמחר היא תיהיה אשתי והיינו ביום הל' אז היא תפוסה אצלי לאישות ברמה מסוימת וכעין התפיסה הקיימת בזיקה שדינה לעמוד לי לאישות מחר ורק הכא זה יותר עדין מחמת שבזיקה דינה להיות נשואה לי מחר מש"כ הכא דינה להיות ארוסתי ביום הל' אבל אפ"ה יש פה אותו מאפיין שהיא "תפוסה" אצלי ברמה מסוימת לגבי אישות ולא מן הנמנע שמחמת זה יהיה איסור לבוא עליה מחמת "תפיסה" זו ויל"ע.
ולפי"ז יתבאר דבר נוסף למה חל קידושין לאדם אחר שיקדשנה בתוך הל' יום שכמו שביבמה תופס קידושין למי שיקדשנה בימי הזיקה מחמת שרק דינה להיות אשתי אבל היא לא קנויה לי כרגע ולכן חל קנין לאחר וגם למ"ד שביבמה לא תופס קדושין זה מחמת גזה"כ של "לא תיהיה אשת המת החוצה לאיש זר" שלא יתפוס בה הויה לאחר אבל התם שאני שזה נצרך כדי לשמר את מטרתה של התורה שייתקיים יבום אבל לא בהכרח שמעצם הזיקה לא יתפוס קידושין אז גם הכא מחמת שהיא תפוסה אצלו להיות מחר אשתו והיינו ש"דינה" לעמוד לו לנישואים ותו לא לכן במעכשיו ולאחר ל' יכולים האחרים להחיל בה קידושין.
וזה גם מדויק שהנה זה פשוט שאם אדם יעשה קידושין במעכשיו ולאחר ל' ויבוא אחר ויקדשנה סתם באופן מידי אז פשוט שאם השלישי יבוא ויקדש זה לא יועיל שהרי היא כבר מקודשת לשני ולא נשאר בה שום רווח ולכן הגמ' שרצתה להגיד אפי' מאה תופסין בה העמידו את זה בכה"ג שהשני קידש מעכשיו ולאחר עשרים והשלישי מעכשיו ולאחר י' ודו"ק.
ורק הנה פשוט שהגם שהשני קידש עדיין לראשון שעשה מעכשיו ולאחר הל' יחולו קידושיו וכמו שלמ"ד שתופס קידושין ביבמה והיבם יבוא עליה (באיסור) או לפי ב"ש ביבמות דף כ"ט ע"ב שגם קידושי מאמר קונים ביבמה להיות אשתו היא תיהיה מקודשת לשניהם לראשון היא תיהיה מקודשת שהרי "דינה להיות אשתו" ולשני היא תיהיה עדיין מקודשת שאין שום דבר שיפקיע את זה.
ופה צריך להוסיף הסבר שהנה המושג שעבוד נכסים בהלוואה זה שיש לו "דין" על "הקרקע" שהיא תיהיה שלו מחר בעת זמן פירעון החוב בתנאי שהלווה לא יפרע את חובו ואם הלווה ימכור את הקרקע אז המלווה מוציא מיד הלקוח
והנה זה פשוט שלפני שהמלווה גבה את חובו אז פשוט שהמכירה של הקרקע ע"י הלווה תחול שהרי כרגע בסה"כ יש דין שהקרקע תעמוד למלווה ורק הסיבה שהמלווה יכול להפקיע את מכירת הקרקע זה מחמת שהלווה מכר ללקוח את מה שיש לו והקרקע שיש לו זה קרקע שיש עליה דין שהיא אמורה לעמוד עבור המלווה וכיון שפשוט שלפני שהמלווה גובה את הקרקע ללווה עדיין יש את הקרקע בשלמותה עם הזכות של המלווה שדינו לגבותה את הקרקע ולהופכה לשלו וכל המוצר הזה עובר בשלמות ללקוח וממילא הזכות של המלווה לגבות את הקרקע לא נחסרה בכהוא זה ולכן כשהגיע זמן הפירעון המלווה פשט מגיע ומממש את דינו וגובה את הקרקע מהלקוח.
והנה ככל החזיון הזה ממש יש גם בקידושין במעכשיו ולאחר ל' שדינו של המקדש הראשון שהאשה תיהיה שלו ביום הל' וזה שאחר קידש אותה זה לא מגרע את דינו שבסה"כ השני קידש אשה שדינה להיות לשני ולכן כשמגיע יום הל' הוא בסה"כ מממש את דינו אבל הכא זה שונה שלא ניתן להפקיע את קידושי השני מחמת "שקדושין אלימי" וקידושין לא ניתן להפקיע ללא גט כריתות שכך גזרה תורה ממילא יצא שהראשון יהפך להיות בעלה ביום הל' (מחמת שדינו שהיא תיהיה אשתו ביום הל') אבל בשונה משעבוד נכסים הוא לא יוכל להפקיע את קידושיו של השני ולכן היא תיהיה אשת שניהם ודו"ק.
והנה נשאר לנו להסביר מהו המעכשיו ולאחר ל' שקיים בממונות לפי כל הנ"ל שהנה לאור הנ"ל יצא שדם בממונות זה כעין זיקה ושיעבוד שיש לקונה דין שהחפץ יהיה שלו בעוד ל' יום
והנה בשעבוד נכסים אין לו דין קרקע ספציפית שתיהיה שלו בזמן פירעון החוב אלא יש לו דין כללי על כל נכסי הלווה שהוא יוכל לגבות את חלקם עבור פירעון חובו אבל מצינו בש"ס היכי תמצי שיש לאדם דין וזכות על חפץ ספציפי שמחר הוא יהיה שלו (וזה נקרא שהוא "תפוס" אצלו לענין זה שמחר הוא יהיה שלו).
שהנה מצינו בגמ' לקמן בדף פ"ב ע"א ובכמה דוכתי שר' יצחק אמר שבע"ח קונה משכון והיינו שאם הלווה העמיד למלווה משכון לפירעון החוב אז זה מוגדר שהבע"ח "קנה" את המשכון וא"כ קשה טובא שהרי פשוט שאם הלווה יפרע את החוב של המלווה אז המשוכן יחזור לבעלותו ולכאורה אם המלווה נעשה בעלים על המשכון אז הוא יכול לסרב מלהחזיר את החפץ ללווה שהרי הוא בעליו
והיה מקום להגיד שאין הכ"נ שהמלווה הוא בעלים על החפץ ורק זה התהפך שיש ללווה דין שהוא יכול להחזיר את החפץ לעצמו ע"י פירעון החוב ואז בעצם החפץ משועבד בחזרה ללווה ברמה מסוימת וזהו דוחק.
והנה על שאלה זו עמד הר"י מיגאש בשבועות דף מ"ב ע"ב ומתרץ בזה"ל "וממילא שמעת דהא דקאמר ר' יצחק מנין לבע"ח שקונה משכון לאו מיקנא גופיה ממש הוא אלא לאשתעבודי ליה בחוביה הוא דקא קני ליה דקנה ליה מיקנא זכותא בעלמא וה"ק מנין לבע"ח שקונה זכות במשכון וכו'" והיינו כנ"ל שיש לו דין על החפץ הספציפי הממושכן שממנו הוא יפרע את חובו.
וכעי"ז הכא מכיון שהמוכר קבע שדינו של החפץ לעמוד לקונה לעוד ל' אז זה מצב דיני שמקביל למשכון שגם שם דין החפץ להיות שלו ביום פירעון החוב בתנאי שהלווה לא יפרע את חובו
והנה גם בשיעבוד נכסים מצינו שישנם כמה מרבוותי שצריך שהוא יעשה מעשה קנין בשעה שהוא מממש את דינו ומחיל בעלות על הקרקע וזהו גם הביאור הכא בסוגיין שצריך שהפרה תיהיה באגם ביום הל' שע"י המעשה קנין הדין שיש לו בחפץ יוצא אל הפועל ומתממש וחלה חלות הבעלות ויל"ע בכל זה טובא
וא"כ זהו פשר דברי תוס' שכותב שבמעכשיו ולאחר ל' של קידושין לא פוקע קידושי השני כי קידושין אלימי שמחמת שהראשון השאיר רווח לשני שהרי באותן הימים יש לו רק דין שהיא תיהיה אשתו מחר ואז יכלו לחול קידושי השני אז גם כשהגיע יום הל' וחלו קידושי הראשון מחמת שיצא דינו אל הפועל והתממש עדיין קידושי השני לא פוקעים ללא גט כריתות
והכא אצלנו בהקנאת פרה במעכשיו ולאחר ל' מכיון שיש לו רק דין שזה יהיה שלו מחר אז אין לו כלפי הפרה דין ארעאי אשבח שארעאי אשבח זהו דין למי שהוא בעלים ולא למי שדין החפץ שהוא יהיה שלו מחר ולכן פשוט שהגיזות והולדות לא מגיעות לשומר מחמת שהם מגיעות רק למי שיש לו זכות של ארעי אשבח (והיינו לבעלים המקורי)
ורק מכיון שהוא קבע דין "בפרה" שהיא תיהיה שלו ביום הל' וכרגע הפרה כוללת גם את הגיזות וולדות שהיו עליה בעת קביעת הדין אז גם עליהם חל דין שהם יהיו שלו ביום הל' ולכן זה לא מתאים בגמ' שהגמ' אומרת שאין לו כלל גיזות וולדות גם אלו שהיו עליה בעת המשיכה הראשונה
ומה שתוס' כותב את המילה למפרע פירוש הענין שחל בעלות ביום הל' מחמת דין שנעשה ביום הראשון בעת המשיכה (ועיין בגרש"ש שנוקט שדרך הראשונים לכתוב את המילה למפרע על דבר שחל בסוף מכח מעשה שנעשה בעבר)
תוכן העניינים
ענף א' יבאר דבריו של הקה"י בגדר מעכשיו ולאחר ל'
ענף ב' יבאר דברי הרשב"א שמעכשיו ולאחר ל' עניינו מפרשת חוץ ובביאור עניינו של פרשת חוץ
ענף ג יבאר ביאור חדש שמעכשיו ולאחר ל' עניינו בקידושין מעניין זיקת היבום ובממונות עניינו מפרשיית שיעבוד נכסים ומשכון
הגמ' שאלה שאין הבעלים מקנה את הכפל והרי הוי דשלב"ל ועונה הגמ' בשני אפשרויות
א') "אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו מתקיף לה רבי זירא אי הכי אפילו גיזותיה וולדותיה נמי אלמה תניא חוץ מגיזותיה וולדותיה אלא אמר רבי זירא נעשה כאומר לו חוץ מגיזותיה וולדותיה ומאי פסקא סתמא דמלתא שבחא דאתא מעלמא עביד איניש דמקני שבחא דמגופה לא עביד איניש דמקני"
ב')"איכא דאמרי אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני סמוך לגניבתה קנויה לך"
ואז הגמ' שואלת מאי בינייהו (בין שתי הא"ד) ועונה "איכא בינייהו קושיא דרבי זירא אי נמי דקיימא באגם" (עיין פירוש כל הגמ' ברש"י)
ומקשה תוס' בד"ה אי נמי דקיימא באגם שהיה לה לגמ' לתרץ תירוץ נוסף וז"ל "תימה דנימא נעשה כאמר לו לכשתגנב ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו סמוך לגניבה דהשתא קני אפילו עומדת באגם כדאמר ר' יוחנן בפ' האשה שנפלו משוך פרה זו ותקנה לך מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה אפי' עומדת באגם וגיזותיה וולדותיה לא קנה אע"פ שאומר מעכשיו שאין הקנין נגמר עד סמוך לגניבתה כדאמר ר' יוחנן בפ' האומר בא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום בא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר כ' יום בא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרה ימים בא אחר וקדשה מעכשיו אפי' הן מאה כולם תופסים בה דכל חד וחד רווחא לחבריה שבק"
והיינו שהרי הגמ' תירצה בתירוצה השני שהמפקיד מקנה לשומר את הפרה רגע אחד סמוך לגניבה וצריך שהפרה תיהיה בחצר של השומר שלולי כן איך הוא יקנה את הפרה ותוס' מציע תרוץ אחר שבשעת המשיכה הראשונה יקנה המפקיד את החפץ את הפרה במעכשיו ולשעה הסמוכה לגניבת הפרה וזה קונה כמו שמצינו בדברי ר"י שיש כזה מושג של מעכשיו ולאחר ל'
ותוס' מוכיח שחל הקנין רק לאחר ל' ממש על מה שיהיה קיים באותו זמן בלבד והא ראייה שהרי ר"י אמר את דבריו על קנין קידושין של מעכשיו ולאחר ל' ושם הוסיף ואמר שאם יבוא מישהו אחר ויחיל קידושין בתוך הל' יום יחולו קידושיו ולא יפקעו גם אם הקידושין הללו ישארו קיימים לאחר יום הל' מוכח שלא חל לראשון כלום עד שיגיע יום הל' בפועל וא"כ ה"ה בממונות לא יחול קנין לשומר עד שבפועל יגיע יום הל'
ומתרץ תוס' "ושמא י"ל דקדושין אלימי וכיון דאשכחו רווחא תו לא פקעי אבל הכא גיזות וולדות לכל הפחות הנהו דאיתנהו בשעת מסירה אהני מעכשיו לקנותה סמוך לגניבתה למפרע"
ועיקר התרוץ הוא שאין ראייה מקידושין מחמת שבאמת כבר ביום הל' חל משהו מקידושי הראשון אבל לא מספיק כדי שקידושי השני לא יחולו ואחרי שהם חלו הם כבר לא פוקעים שישנו כלל בתורה שיקדושין לא פוקעים ללא גט כריתות כהלכתו (ואפ"ה קידושי השני אינם מפריעים לקידושי הראשון לחול) וא"כ גם הכא במעכשיו ולאחר ל' של ממונות אמור להיות שהולדות שהיו על הפרה בשעת המשיכה הראשונה (בשעה שהמפקיד מסר את הפרה לשומר והשומר עשה בפרה משיכה והפקיד הקנה לשומר את הפרה הזו במעכשיו ולסמוך לגניבתה) יהיו שייכים לשומר מחמת שחל בהם קצת קנין עכשיו וא"כ הקנין חל כבר במקצת על מה שקיים עכשיו וא"כ ביום הל' יגמר הקנין על מה שהוא התחיל והיינו על אותם גיזות וולדות שהיו בשעת המשיכה ואז זה לא יסתדר עם הברייתא שאמרה שאין לשומר גם את הולדות
וצ"ב תירוצו מכמה בחינות א' מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר ב' מה זה ה"לכל הפחות" של תוס' שנראה שישנו צד שיקנה יותר ורק מינימום שיקנה את הגיזות והולדות שהיו על הפרה בשעת המשיכה הראשונה וצ"ב ג' מה הפירוש בסוף דבריו שיקנה "למפרע" וצע"ג
והנה בעצם העניין של מעכשיו ולאחר ל' ישנם שני חלקים הטעונים ביאור בסוגיא. א. איך אפשר ליצור מצב שחלות הבעלות תחול לאחר זמן שאו שהסיבה להחלת הבעלות מחילה את הבעלות מיד ואם היא לא מחילה אותו מיד אז מאיזה סיבה היא תוכל להחיל את הבעלות לאחר זמן ב. מהו הצורה שבה חלה החלות והיינו מה מצב הממון והאשה בתוך הזמן של הל' יום (ובקיצור מה היא באותן הימים)
ואפשר להציע בכך כמה מהלכים שהנה מצינו מחלוקת ראשונים מהותית במעכשיו ולאחר ל' ששיטת תוס' בכמה דוכתי ביבמות דף צ"ג ובכתובות דף פ"ב שאם אדם אומר שחפץ זה יהיה קנוי לך מעכשיו ולאחר ל' אז צריך שהפרה תיהיה באגם (היינו מקום הראוי למשיכה) "ביום הל'" בכה"ג שהוא קנה את הפרה ע"י משיכה שלולי כן יהיה כלתה קנינו ולא יועיל הקנין אבל זה פשוט שאם באמצע היא תצא מהאגם ורק ביום הל' תיהיה באגם ניחא שפיר
שיטת הר"ן בכתובות דף פ"ב שאין צורך שזה יהיה באגם כלל באף שלב ואפי' אם ביום הל' היא ברה"ר מהני לקנות
ושיטת תור"פ בשיטמ"ק שצריך שהפרה תיהיה באגם ברצף כל הל' יום (וצ"ע שיטתו)
ענף א'
והנה בביאור הענין של מעכשיו ולאחר ל' מבאר הקה"י הכא בב"מ בסימן ל"א בזה"ל "דענין מעכשיו ולאחר ל' הוא שבאמת עושה הוא קנין גמור ומוחלט עכשיו אלא שהוא שיור לזמן דכמו שיכול אדם להקנות לזמן דלאחר שלושים ונמצא שכבר עכשיו נעשה הקונה בעלים על זמן דלאחר שלושים ועל הזמן דעד שלושים שיורי שייר הבעלות לעצמו" והיינו שבמעכשיו ולאחר ל' הוא מייצר לו בעלות על החפץ על המחר (והיינו יום הל') ואז נמצא שעד יום הל' המפקיד הוא הבעלים המוחלט וכבר עכשיו השומר הבעלים המוחלט על יום הל' (ועיי"ש בקה"י שדימה זאת לגמ' בב"ב דף קל"ז ע"א של היום לפלוני ואחריך לפלוני שיש מושג שאדם מייצר מצב שחברו יהיה בעלים על הזמן של מחר)
והנה צריך להקדים שהרי ביארנו במקו"א שהזמן הוא לא מימד בקנין ואינו מרכיב ממרכיבי תוכן החלות בעצמה והיינו שהמושג בעלות זה הגדרה משפטית קיימת ובכל בעלות האדם נעשה בעלים לעולם לא כי הוא קבע שהחלות תחול לעולם אלא בסה"כ חל הגדרת בעלות ומרגע שההגדרה חלה היא קיימת לעולם מחמת שאין שום סיבה שתפקיע אותה (וכמו שכשאדם בונה שולחן אז הוא קיים לעולם לא כי עשיתי עשייה שתעשה את השולחן קיים לעולם אלא פשוט בניתי את השולחן ואחרי שהוא בנוי אין סיבה שהוא יתכלה אלא הוא קיים מאליו לעולם ודו"ק)
ולפי הגדרה זו אין מקום לדברי הקה"י שלפי דבריו יצא שהוא מקנה לו את הבעלות של מחר ולפי הנ"ל זה לא שייך שהרי לא ניתן לתת את הבעלות של מחר מחמת שהבעלות לכשעצמה אינה מתייחסת לזמנים (ובכלל יש להקשות שאיך שייך להיות בעלים על המחר אם המחר אינו קיים עכשיו כלל ובעצם הוא בעלים על דבר שאינו בעולם)
ולכן היה נראה להציע מהלך חדש בכיון דבריו של הקה"י שהנה איתא בגמ' בב"ב דף ב' ע"ב שיש דין שאם ישנם שכנים שלאחד יש כרם ולשני יש חיטים שגידול שתי תבואות אלו ביחד נאסרות בהנאה מדין כלאים ולכן הם עשו גדר בין שני הקרעות ואומרת הגמ' שבכה"ג שנפרצה הגדר של בעל הכרם אז בעל התבואה יכול לתבוע מדין הרחקת נזיקין שיגדור את המחיצה כדי שענביו לא יכנסו לשדהו ויאסרו את תבואתו ושם מיירי עוד קודם שיצא התבואה לאוויר העולם ואפ"ה זה חשיב תביעת נזיקין שהוא מונע ממנו את האפשרות לשתול חיטה בקרקע מוכח שגם קודם שהתבואה צמחה יש לבעלים זכות בקרקע שיהיה לו בעתיד תבואה בקרקע ובעל הכרם מזיק לו זכות זו
והנה זה פשוט שאם יש לאדם חצר ורץ צבי שבור לכיון החצר שבכה"ג הוא נקנה ע"י החצר בקנין חצר ויבוא אדם וימנע מהצבי השבור להכנס לחצר אז אין לבעל החצר כנגדו תביעת הרחקת נזיקין מחמת שאין לו שום זכות לקבלת צבי מש"כ הכא יש לי כבר עכשיו זכות לשתול מחר תבואה בקרקע שלי ודו"ק היטב כי נכון הוא
ושו"ר שכ"כ הגרש"ש בקונטרס הקנינים פ"ח וז"ל "ע"כ נ"ל וכו' דכמו שאפשר כל חפץ להתחלק בתשמישים שתשמיש זה יהיה לאחד ותשמיש אחר לשני כ"כ ודאי שאפשר לחלקו לזמנים שיהיה תשמיש זמן זה קנוי לזה ועוד הקדמה אחת דהנה אם ימכור אדם קנין פירות של שנים הבאות כמו דירה לשעה שתבוא וכו' וכה"ג בדקל לפירות איזה שנים שיבואו שענין הקנין הזה הוא שקונה לפרט זה הדקל והבית שזוכה מעכשיו ע"י חזקה שעושה בבית או בדקל שיהיה לו עכשיו זכות בדקל על משך הזמן שמכר לו לפירות וכן בדירה והוא ודאי כן דזוכה עכשיו וכו' (עיי"ש האריכות)" והיינו כנ"ל שיש לו עכשיו בחפץ או בדירה את הזכות לשימוש העתידי
והביאור בזה הוא פשוט שהנה הארכנו בסימנים הקודמים שההגדרה של ממון זה כל חומר שיועדו ותכליתו להעמיד שימושים לבאי עולם והנה תמיד בכל ממון כממון הוא מעמיד שימוש לאורך ימים ושנים וא"כ זה חשיב שגם השימושים העתידיים קיימים בו בעצם תוכנו כממון וא"כ כשאדם נעשה בעלים על ממון פירוש העניין שהוא משתלט על החומר בתורת שהוא ממון ואז נמצא שמהות ויעוד החפץ לעמוד אצלו כמשמש וא"כ כיון שהשימושים העתידיים מוגדרים כחלק מתוכנו של הממון אז נמצא שהאדם זכאי עכשיו בשימוש העתידי שהממון מעמיד וצורת הענין הוא שחל בחפץ הגדרת בעלות ואז משמעות הבעלות שאני זכאי בחפץ להשתמש וכן אני זכאי עכשיו בחפץ כדי להשתמש בו מחר בשימושים שיווצרו מחר (ולפי כל הנ"ל פשוט למה כשהפרות יוצאים לאויר העולם הם מיד נכנסים לבעלות בעל הדקל מחמת שבסה"כ זכות הבעלות שהייתה קיימת ב"כח" התקיימה ל"בפועל")
וזהו עומק דברי הגרש"ש שכמו שכשאדם בעלים על דקל ויש לדקל לצורך הענין שני שימושים. א. פירות. ב. להסקה ואני יכול לבודד את "הזכות" של השימוש בהפקת פירות ולתת לחברי (והשני לא נעשה בעלים עם הגדרת בעלות אלא רק "בעל זכות בגוף לענין שימוש מסוים" וממש כפי שביארנו באחד מהאפשרויות של המושג דקל לפרותיו) ונשאר לבעלים את הגדרת הבעלות עם "המשמעות" של שאר השימושים (ובמקרה דין הסקה) אז א"כ אפשר גם לקחת את הזכות להפקת פירות מיניה וביה ולבודד שלשני יהיה את הזכות בגוף לקבלת פירות של המחר ולבעלים ישאר את קבלת הפירות מעתה ועד המחר
וזהו ביאור הגמ' שהביא הקה"י של היום לפלוני ואחריך לפלוני שבמקרה הפשוט יצא שהראשון נעשה בעלים עם הגדרת בעלות ואת המשמעות של הגדרת הבעלות עד יום מסוים ואילו השני קיבל אך ורק את המשמעות של הבעלות ממחר ואילך (ועיי"ש בחידושי הגרש"ש בקונטרס הקנינים בסימן ח' שממשמעות דבריו משמע שביאר כפירושנו ודו"ק ואכמ"ל)
ועוד צריך להקדים שהנה ביארנו במקו"א את הענין שאם חפץ של אדם נאסר בהנאה אז לפי חלק מהראשונים פוקע בעלותו ועל פניו הדברים תמוהים עד למאוד שהרי איסורי הנאה זה איסור של יורה דעה (כגון ערלה) ואיך הדין יורה דעה מצליח להשפיע על דיני חושן משפט והביאור בזה הוא פשוט שהנה כמו שיהיה חפץ שכל שימוש שקיים בו הוא מזיק אז זה לא יהיה מוגדר כממון מחמת שהוא לא מוגדר כמעמיד שימושים ותועלות אלא רק נזקים וא"כ גם באיסורי הנאה מחמת שכל שימוש שלו אסור ע"פ תורה אז זה נקרא שהוא לא מעמיד שימוש וממילא לו מוגדר כממון שהרי כל שימוש בו יגרום לי לעבור איסור ולא גרע מחפץ שרק מזיק והגם שבאיסורי הנאה מותר להשתמש שימוש שלא כדרך הנאתו עדיין זה לא מגדיר את החפץ כממון מחמת ששימוש שלא כדרך זה שימוש שהחפץ לא מעמיד אלא שימוש שאפשר להפיק מהחפץ ותו לא ואכמ"ל
וא"כ מכיון שהגדרת הבעלות היא שהחפץ עומד אצלי כמשמשני אז נמצא שבכה"ג שהחפץ נאסר עלי בהנאה אז אין לי שום משמעות בבעלות שלי מחמת שהחפץ אינו עומד כמשמשני מחמת היותו דבר שאינו מעמיד שימושים ואז א"כ אין לי שום משמעות בבעלות שהרי המושג בעלות זה התשלטות על הממון והכא אי"ז נחשב שאני בעלים על ממון ואז יפקע לי הבעלות
וכפי שכתב הנתיה"מ בסימן ע"ב שהביא את שיטת הש"ך שבמשכון יש למלווה קנין בגוף וכותב הנתיה"מ בזה"ל "אינו נלפענ"ד כלל כי לענין מה הוא שלו כיון שאינו יכול למוכרו וכו' וגם אינו יכול להשתמש בו וכו' וא"כ לאיזה דבר הוא שלו ולא מצינו דבר שאינו יכול למוכרו ולא להשתמש בו שיהיה נקרא שלו ואין השכל הולמו" והיינו שבעלות ללא משמעות היא אינה בעלות
וככל החזיון הזה אפשר להסביר הכא במעכשיו ולאחר ל' שהמפקיד מעמיד לשומר עכשיו אחיזה בחפץ לענין כל שימושי החפץ מיום הל' ואילך ולעולם (וביכולתו לעשות זאת כנ"ל מחמת שהבעלים כבר עכשיו בעל ה"זכויות" בחפץ כלפי השימושים של מחר וכפי שהוכחנו) והיינו שהוא מסר לו את כל המשמעות של הבעלות לגבי הזמן שמיום הל' ואילך ואילו למפקיד נשאר את הגדרת הבעלות ואת המשמעות של הבעלות (והיינו הזכאות בגוף לענין שימושיו) עד יום הל'
ואז נמצא כשיגיע יום הל' למפקיד לא יהיה שום משמעות בבעלותו שהרי מזמן זה ואילך כל המשמעות של הבעלות תעמוד ללקוח ובזמן זה לא יהיה לבעלים שום משמעות בבעלותו וא"כ בעלותו של הבעלים תיפקע ותעבור לידי הלקוח (וצריך להדגיש שהסיבה שבגנב למרות שכל משמעות הבעלות עומד בפועל לגנב אפ"ב לא פקעה בעלותו של הנגנב שהרי מחמת זה שהוא בעלים הוא זכאי שהחפץ יחזור וישמש אותו והמצב הזה לא קיים בנידון דידן ודו"ק)
והסיבה שדווקא השומר יקנה את הגוף הוא פשט שכמו שגנב שמחזיק בחפץ הגנוב זוכה בחפץ בשעה שהנגנב מתייאש (בכה"ג שהיאוש מאפשר לו לזכות בחפץ וכגון שהחפץ לא הגיע לידו באיסור וכיוצ"ב) מחמת שהוא מחזיק בחפץ בבעלות בדרגת ברשותו (ואחיזה זו מעמידה תוכן המקביל לתוכן הקיים במעשה קנין ואכמ"ל) אז גם הכא בשומר שמכיון שביום הל' הוא מחזיק בכל שימושי החפץ ברמה של ברשותו (וכפי שביארנו בסימנים הקודמים מחמת שיש לו את משמעות הבעלות) אז הוא קונה ואכמ"ל.
והנה יש להעיר שאיתא במשנה למלך להדיא על נידון כמו שלנו שכשאדם מסר את כל שימושי החפץ לחברו לא פוקע בעלותו מחמת שיש למוכר משמעות בבעלותו לגבי זה שאם אותו אדם שקבל את השימושים יפקיר אותם אז בעל הגוף יזכה בזכויות השימוש מכח האחיזה שלו בגוף וא"כ מוכח שלא כדברינו שלפי דבריו לא שייך שבעלים יוכל להפקיע את בעלותו ע"י העברת כל הזכויות בגוף לענין שימושיו לחברו
ובפשטות יש ראייה לדבריו שהנה איתא בתוס' בב"ב דף כ"ו ע"א שכל הנידון של קנין פירות כקנין הגוף זה רק בכה"ג שהוא מסר לקונה את כל הפירות וא"כ מוכח שבכה"ג שאין לו שום שימושים לא פוקע בעלותו ובהכרח הפשט הוא שנשאר למוכר את משמעות הבעלות לגבי זה שאם הקונה יפקיר אז הוא בתור בעלים יזכה בהם.
והיה נראה ליישב שאין ראייה מהמל"מ מחמת שהוא לשיטתו סובר כהנך שיטות שבאיסורי הנאה לא פוקע הבעלות ויש לכך ראייה פשוטה שהנה המל"מ הסתפק במקו"א מה הדין אדם שקדש אשה באיסורי הנאה בשעה שהיא הייתה חולה בבולמוס של רעב שמותר לה לאכול את האיסורי הנאה ונוקט שם שהצד שזה לא יועיל זה מחמת שאמנם היא קיבלה מוצר שווה כסף אבל הוא לא נתן לה כלום מצידו כי אצלו זה לא שווה כלום מחמת האיסור וזה לא חשיב שהוא נתן לה ממון
והנה זה פשוט שאם יהיה חפץ הפקר שהבעל לא קנאו ולא התכוון לקנותו והוא יתן לאשה את החפץ ההפקר פשוט שלא יהיה קידושין ואם נאמר שהמל"מ נקט כהנך שיטות שפוקע הבעלות באיסורי הנאה אז מה הנידון של המל"מ והרי בשעה שהחפץ נאסר על הבעל בהנאה פקעה בעלותו וזה כאילו הוא נתן לה חפץ הפקר ודו"ק
וא"כ אפש"ל שהמל"מ סובר שבכל איסורי הנאה לא פוקע הבעלות מחמת שנשאר לבעלים משמעות בבעלותו לגבי זה שאם הוא יהיה חולה בבולמוס של רעב הוא יוכל להשתמש בחפץ (וביותר יש גם כה"ג של משמעות לענין מניעה מהשני וכגון שאם בעל החפץ האסור בהנאה יהיה במדבר עם אדם נוסף ולשניהם יהיה בולמוס של רעב ואז החפץ יהיה מותר לשניהם באכילה אז אסור לשני לגזול את החפץ מבעליו כדי להינצל לשיטת רש"י בב"ק דף ס' ע"ב שאסור לאדם להציל עצמו ב"ממון חברו" שהרי הראשון עדיין בעליו) ומאן דפליג שסובר שפוקע הבעלות באיסורי הנאה זה מחמת שסבירא ליה שאי"ז חשיב משמעות מחמת שכרגע משמעות זו קיימת רק בכח ולא בפועל ויל"ע.
ועכ"פ יש להוכיח כדברינו שהויכוח האם פוקע הבעלות באיסורי הנאה נסוב על הנידון הזה האם זה שיש משמעות לבעלות בכך שאולי יתחדש מקרה מכאן ולהבא (וכגון זכייה כשהלקוח יפקיר יפקיר ואז בעה"ב יזכה הפקרו) חשיב כמשמעות לבעלות או לא וזה מהר"ן בנדרים דף פ"ה ע"א שכותב בזה"ל "ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירותיו ע"ע יכולים אחרים ליטול אותן בע"כ ואינו יכול לעכב אע"פ שיוכל לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא הא לא אתשיל" והיינו שהר"ן סבירא ליה כהנך שיטות שפוקע הבעלות באיסורי הנאה (שהרי איסור נדר הוא מפרשת איסורי הנאה) ושם פוקע לראשון הבעלות הגם שיש לו משמעות לבעלות לגבי זה שאם הוא ישאל על נדרו אז יחזור לו הבעלות ויל"ע.
ועכ"פ היה אפש"ל באופ"א בפשיטות ע"פ דברי הרשב"א הכא בסוגיין שכותב בזה"ל "וא"ת ולוקמה לה נמי דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשיו ולאחר שתגנב (היינו כעין מעכשיו ולאחר ל') דהשתא קני גופה היום וגיזות וולודת לא קני ליה עד לאחר שנגנבה" והיינו שהבין שהגדר של מעכשיו ולאחר ל' שהשני קיבל את זה שהחפץ יהיה מוגדר כנתון תחת בעלותו בהגדרת בעלות ורק הבעלים שייר לעצמו אך ורק את משמעות הבעלות עד יום הל' ומיום הל' ואילך משמעות הבעלות תיהיה לקונה (הפוך ממה שביארנו עד עתה)
עכ"פ היה ניתן לומר שלאחד מהפירושים הנ"ל התכוון הקה"י ויל"ע מלשונו של הקה"י
והנה כ"ז בממונות ששייך לחלק בין הגוף לבין הפירות (מחמת שהבעלות בעצמה מחולקת בעצמותה כשני חלקים א' תוכן הבעלות ב' משמעות הבעלות וא"כ ניתן ליצור פיצול שלאחד יהיה את הגדרת הבעלות ולשני יהיה את משמעות הבעלות וכפי שנתפרש) אבל צ"ב איך שייך בקידושין פרשיית מעכשיו ולאחר ל' שבקידושין לא שייך לחלק בין גוף לפרות.
ענף ב'
והנראה לומר כך שהנה הרשב"א בקידושין דף ס' ע"א כותב על דברי ר"י לגבי קידושין של מעכשיו ולאחר ל' שזה שיור בקידושיו והיינו ששייר מקידושיו ל' יום שבהם תיהיה מותרת לעולם וממילא תוכל להתקדש לכל אדם במשך זמן זה
והרשב"א שואל שמ"ש מהגמ' בגיטין דף פ"ב שהגמ' דנה האם יש דבר כזה קידושי חוץ והיינו אדם שאמר לאשתו הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני (והיינו שאותו פלוני יהיה מותר בך) ועונה הרשב"א ששם הוא שייר את אותו פלוני לעולם מש"כ הכא ששייר אותה רק לל' יום.
והנה המושג של חוץ ושיור בקידושין הינו עמוק עד למאוד ולא נהירא לי בו הגדר כל הצורך ורק נציע את הדברים ואלו הן.
שהנה איתא בגמ' בקידושין דף ב' ע"ב שהסיבה שכשמקדשים אישה אומרים לה לשון של הרי את "מקודשת" לי מחמת שבתוכן של קידושין ישנו תוכן של אסר לה אכו"ע כ"הקדש"
ובפשטות היה ניתן להבין שהמושג קידושין הוא שהוא אוסר אותה מכל העולם (במובן שהוא מטיל על כל העולם איסורים כלפיה מביאה) ורק את עצמו הוא לא אוסר ולכן היא נעשית מיוחדת ומופרשת אליו וזהו התוכן של הקידושין.
וז"א א. שאם כל התוכן של הקידושין זה "רק" שהוא אוסר אותה לכולם חוץ ממנו אז קשה א' שא"כ אין פה קנין חיובי אלא רק שלילי שהוא אוסרה מכולם והרי המשנה הראשונה בקידושין קוראת לקשר בין איש ואשתו קנין (שהרי פתיחת המשנה הוא "האשה נקנית" ולפי"ז אין פה שום נקודה של קנין חיובי אלא רק שלילה) ב' א"כ איך הוא אוסר אותה על אחרים אם היא אינה שלו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו
ולכן הנראה לומר כך בהקדם שהנה איתא בחזו"א שאת המוצר דקל לפרותיו שייך ליצור רק בתוך תהליך של מקח וממכר אבל מהפקר לא שייך ליצור דקל לפרותיו
והביאור בזה הוא כפי הארכנו שהמושג בעלות מורכב משני חלקים מרכזיים א' הגדרת הבעלות והיינו שחל בחפץ הגדרה שמעתה ואילך מהותו של הממון לעמוד אצלי לשמשני ב' המשמעות של אותה מהות היא שאני בפועל זכאי בשימושי החפץ
והנה מצינו שאפשר לחלק בין הגדרת הבעלות למשמעות הבעלות וכגון בגנב שהחפץ מוגדר כעומד לבעליו מחמת שעדיין קיימת בו את המהות של הגדרת הבעלות ואפ"ה יש לגנב את כל המשמעות של הבעלים והיינו הזכאות להשתמש בחפץ ולכן בכה"ג שהוא השתמש בחפץ הוא פטור מלשלם על שימושי החפץ (ועיי"ש ואכמ"ל).
ולכן ניחא החילוק בין מקח וממכר להפקר שבמקח וממכר המוכר יכול לבודד ולקבוע שרק משמעות אחת של הבעלות הוא מעביר לקונה וכל השאר ישאר אצלו ולכן כיון שעיקר תכליתו של המעשה קנין במו"מ זה להחיל את המקח שסוכם בינינו ולהעביר לבעלותי אז א"כ את מה שהבעלים קבע שיעבור אליי אז הוא עובר אליי ואת מה שהוא השאיר אצלו אין סיבה בעולם שזה יעבור אליי
מש"כ בזכייה מן ההפקר שהרי כפי שביארנו לעיל בסימן הקודם שמהותו של המעשה קנין זה לתפוס את החפץ ומי שתופס בחפץ ראשון זכאי בעיכוב החפץ לעצמי (להעשות בעליו) וממילא חל בעלותו בחפץ וקביעתו כעומד אצלו
וא"כ מכיון שמהות המעשה קנין זה להשתלט על החפץ וכפי שכבר התבאר לעיל שבדיני הבעלות אני משתלט על החומר בתורת שהוא ממון שמעמיד שימושים אז אין שום אפשרות ליצור מצב שאני יקבל רק חלק משימושי החפץ שאין שום דבר שיוכל להגביל זאת ודו"ק היטב כי נכון הוא
וככל החזיון הזה יש גם בקדושין ונראה בהקדם שהנה איתא ברמב"ם באישות פ"א ה"ד בזה"ל "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו וזו היא הנקראת קדשה משנתנה תורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תיהיה קדשה מבנות ישראל לפיכך כל הבועל אשה לשם זכות בלא קדושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה" ומשיג עליו הראב"ד בזה"ל "א"א אין הקדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם".
והיינו כך שהנה פירוש המילה "קדשה" בתורה זה זונה שהרי איתא בפרשת וישב שכתוב על יהודה שראה את תמר על פרשת דרכים בזה"ל "וירא יהודה ויחשבה לזונה" ובהמשך שיהודה שלח את השליח לקחת מתמר את המשכונות שנתן לה (יעו"ש) כתוב שהשליח שאל את עוברי המקום בזה"ל "איה הקדשה וגו'" מוכח שקדשה זה זונה וצ"ב טובא שבשלמא לפי הראב"ד ניחא שאיסור קדשה זה אחת שזמנה עצמה לזכות והיינו אשה העוסקת ב"מקצוע" הזנות מש"כ לפי הרמב"ם כל ביאת פנוי על פנויה זה כביאה על זונה וצ"ב למה שאשה זו תוגדר כזונה אם היא לא מזומנת לכך והביאור הוא פשוט שהמושג זונה זה אשה שיש לאדם איתה קשר (והיינו קשר מחמת הביאה) שבמהותו הוא "מזדמן" והיינו קשר שאינו קבוע ולכן התורה חדשה את המושג קנין קידושין.
שהנה איתא ברמב"ם באישות פ"א ה"א בזה"ל "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותיהיה לו לאשה כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה לישא אישה יקדשה תחילה בעדים וכו'" ובמאירי בריש קידושין יש בזה יותר אריכות דברים שכותב כעין כל ההקדמה הנ"ל של הרמב"ם שהיה אדם פוגע באשה בשוק וכו' ורק מוסיף עוד מספר מילים בזה"ל "וכן כשהיו מתקוטטין זה בזה היה הולך לו זה מכאן וזה מכאן ומתוך כך לא היה אימת בעל מוטלת כל כך על האשה וכו' וכשנתנה תורה נצטוו להיות ענין האישות בקשר "חזק" בקדושין ונשואין" (וכעי"ז איתא במורה נבוכים ח"ג פמ"ט ואכמ"ל) מוכח כנ"ל שמהותם של הקדושין זה לקבע את הקשר בין האיש לאשה
ואכן נפסק ברמב"ם מאישות פ"י ה"א שבשעה שהארוס בא על ארוסתו ללא שהיה ביניהם חופה ומעשה נישואים אז הוא עובר על איסור דרבנן אבל אינו עובר על איסור תורה של ביאה על קדשה מחמת שהביאה איתה היא לא ביאה מזדמנת מחמת שהיא קנויה לי והקשר ביניהם התקבע
והנה יל"ע בעצם קנין הקידושין שהנה איתא בראשונים לגיטין דף ט' ע"א "שאין האשה ממונו של בעל" והיינו שקנין הקידושין אינו כקנין ממון והביאור בזה הוא כך שהנה בשונה מקנין ממון ששם תוכן הקנין הוא שהחפץ עומד אצלי לשמשני
מש"כ בקידושין התוכן של הקנין הוא שהבעל "תופס ואוחז את האשה מהעולם שתיהיה מנועה מהם לענין חיי אישות" והיינו שיש פה לקיחה ואחיזה אחת שבמהותה היא כפולה א' של האשה ב' מן העולם (וניתן משל לדבר שכמו שיש חפץ שעשרה בנ"א מחזיקים אותו ואני חוטפו מהם אז לקחתי את החפץ לעצמי מהם)
וכנ"ל גם הגדרה זו מורכבת משני חלקים א' מהות הקידושין שהיא תפוסה על ידו מהעולם ב' משמעות הקידושין שאני בפועל זכאי למונע אותה מלהבעל לאחרים
והנה איתא בגמ' בקדושין דף ה' ע"ב שאם האשה היא זאת שבאה לפעול את החלת הקידושין (ע"י נתינת כסף ואמירת הריני מתקדשת לך) אי"ז מהני מחמת שכתוב "כי יקח איש אישה" והיינו שהאיש הוא זה שאמור לפעול את החלת קנין הקדושין והאשה אינה יכולה להיות מעורבת בכהוא זה
וכן איתא בר"ן בנדרים דף כ"ט ע"א ורק מוסיף שכל הפעולות של האשה בחלת הקידושין היא רק בכך "מפקרת דעתה ורצונה" ומסכימה שהוא יקדש אותה (שלולי כן זה הוי קידושין בע"כ שאיתא בגמ' בקידושין דף ב' ע"ב שזה לא מהני) והיינו שהיא מפקירה עצמה ללקיחתו והבעל הוא זה שלוקחה
והנה שם בר"ן ישנה סתירה מיניה וביה שהר"ן שם בהמשך דבריו כותב שהאשה בקידושיה "מכנסת עצמה קצת" (וכן בשער"י ש"ז פי"ג נוקט שצריך שהאשה תכוון כוונה לקנין) ולכאורה צ"ב שהרי איתא בגמ' מפורש שהאשה לא פועלת כלום בהחלת קנין הקידושין ורק הבעל פועל ואם היא תפעל משהו בקידושין זה לא יחול
והנראה לומר בהקדם משל שהנה איתא בגמ' בשבת דף צ"ח ע"א שאם אדם מוציא אדם חי מרשות לרשות הדין הוא שפטור מקרבן אבל זה אסור ורש"י שם מסביר מחמת שאדם חי מיקל בסחיבתו ולכן אינו עובר באיסור תורה
ומקשה תוס' שהרי אם אדם שוקל מאה קילו ועצם חיותו מיקל בסחיבה ומחמת הקלה זו הוא נעשה שוקל שמונים קילו אז למה שלא יתחייב על הוצאת שמונים קילו בשבת מרשות לרשות
ומבאר הגר"ח שיש דין "בעשותה" ששנים שעשוה פטורים והיינו אם שניים עשו מלאכה בשבת בשיתוף הם פטורים ובהלכה זו נאמר שני דינים. א. שתיים שעשו מלאכה ביחד וכגון שניים שהוציאו ביחד חפץ מרשות לרשות שהם פטורים ב. מלאכה של אדם "שמעורב" בה עשייה כל שהיא של אדם נוסף אז שניהם פטורים
וא"כ הכא כיון שהחי בעצם חיותו מיקל על הסחיבה ונותן שיקחו אותו אז הוא "מעורב" במלאכתו של הסוחב (בכך שהוא מיקל עליו את הסחיבה) וכיון שכך שניהם פטורים מחמת הדין השני של "בעשותה" ששנים שעשוה פטורים
וכעין החזיון הזה יש גם באשה שהעשייה והמעורבות שלה בקנין זה בכך ש"היא נותנת שיקחו אותה" (וזהו עשייה שלילית) וממש כעין העשייה הקיימת בדין השני של "בעשותה" ולכן צריך כוונה לקנין על אותה מעורבות שהיא עושה בקנין (ויל"ע בזה עוד טובא).
עכ"פ אם כנים הדברים ניחא שכמו שבדקל לפרותיו במקח וממכר שייך שהמקנה יגביל ויקבע שמשמעות אחת תעמוד לקונה ומשמעות אחת תישאר אצלו והוא גם יכול ליצור מצב כזה שלשני יהיה את כל הגדרת הבעלות בשלמותה עם כל משמעויותיה ולהשאיר אצלו משמעות אחת של הבעלות וכעין מה שביארנו לעיל בשיטת הרשב"א לגבי מעכשיו ולאחר ל' בממונות ודו"ק
וכעי"ז גם באשה כשהוא קונה אותה הוא בעצם לוקח אותה לעצמו מכל העולם וזה מחמת שהאשה "נתנה לו" לקחת אותה מכל העולם וכשהוא עושה חוץ הפשט הוא שהם קבעו ביניהם שהגם שהוא לוקח אותה מכל העולם עדיין מאותו פלוני הוא לא לקח אותה ואת זה הוא השאיר פנוי אצלה ולא לקח את זה ממנה
ואז נמצא שהתוכן הקיים במעכשיו ולאחר ל' של ממונות בשיטת הרשב"א קיים גם בקידושין והוא שיש לבעל הגדרת קידושין מושלמת שהוא אוחז באשה מהעולם ורק נוצרה פה הגבלה במשמעות של הקידושין שמאותו פלוני היא לא נלקחה ודו"ק
וצריך להדגיש שהסיבה שאנו נוקטים שההגבלה היא במשמעות הקידושין ולא בתוכן הקידושין הוא ע"פ מה שהתבאר בסימנים הקודמים שכל ההגדרות באשר הם לא ניתנות להיות מחולקות בעצם תוכנם ללא פרשת תנאים מש"כ את משמעות החלות ניתן להגביל גם ללא פרשת תנאים ושם ביארנו שזהו המושג דקל לפרותיו שיש לקונה פרט מן המשמעות של הבעלות וגם הכא בקידושין נוצרה הגבלה המשמעות הקידושין לגבי הפרט המסוים הזה של לקיחת האישה מאותו איש שאת לקיחה הזו היא "כאילו משאירה אצלה" ולא נותנת שבעלה ע"י הקידושין יקח אותה מאותו איש (וצריך לחדד שזה לא באמת שהאשה משאירה את זה אצלה כי זה לא היה פרט שהיה אצלה שבעלה היה אמור לקחת והיא לא נתנה לבעלה לקחת אלא הכוונה שאת המצב שהיא כלפי אותו אדם הייתה פנויה היא השאירה על מכונה ולא נתנה לבעלה למונע אותה מאותו אדם) ודו"ק
וא"כ היה אפש"ל שאולי זה הפשט ברשב"א במעכשיו ולאחר ל' של קידושין שהוא קידש בחוץ והיינו שהוא לקח את האשה והגביל את הלקיחה של' יום היא לא תיהיה לקוחה ממנו וכל המשמעות העכשווית שלו בקנין הקידושין היא שהוא זכאי שהיא מיום הל' והלאה תיהיה מנועה מאחרים
והנה היה מקום להקשות שהרי הנידון אם מהני חוץ בקידושין שנוי במחלוקת תנאים וצ"ב וכי רבי יוחנן הכניס ראשו בפלוגתת תנאים והאמת שהריטב"א בקידושין בדף ס' ע"א תירץ בזה"ל "אבל הנכון דודאי מודה ר"י בשיור פוסל בקידושין כמו בגרושין מיהו ס"ל שאין שיור פוסל אלא כשהוא משייר לעולם כגון חוץ מפלוני וכו' אבל הכא שאין שיורו אלא עד ל' יום וכו' לא חשיב שיור" והיינו שזה לא שיור לעולם ולכן לכו"ע זה חל (עי"ש שהביא תירוץ נוסף ודחהו ואכמ"ל).
ורק עדיין קשה כמה נקודות א'. שהריטב"א שם כותב בזה"ל "ואמר מורי ורבי דכי אמרינן כל חד מנייהו רווחא לחבריה שביק היינו לקידושין אבל לזנות לא שביק רווחא דא"כ הרי מותרת בזכות לכל העולם תוך זמן זה ומה אישות יש כאן" וא"כ קשה שאי נימא כנ"ל יצא דבר קושי שהוא לקח אותה מהעולם כלפי זה שהיא תיהיה מנועה מהעולם מלזנות עמה ולא תיהיה מנועה בכך שיחול בה קידושין שלגבי זה הוא השאיר אותה פנויה וקצת קשה איך ניתן לפצל דבר זה
ב. שאיתא בר"ן בנדרים דף כ"ט ע"א בזה"ל "דכל קנין שאינו עולמית קנין פירות בלחוד מקרי כדמוכח בסוף פרק השולח וכו' אבל באשה כיון דאי לא קניא אשתו לעולם לא קני ביה קנין הגוף וקנין דמים באשה לא אשכחן אי אפשר שתיהיה אשתו לזמן ידוע בלבד שכל כיוצ"ב אינו קנין הגוף"
מוכח שלא שייך בתוך קנין קידושין הגבלה של זמן כלל וכלל ואפי' לגבי משמעות הקידושין
ולכן הנראה לומר בדרך אחרת שהנה בסוגיא דחוץ בגמ' בגיטין דף פ"ב ע"א מצינו שנחלקו התנאים האם קיים המושג חוץ רק לגבי גיטין קידושין ולא לגבי ממון (אמנם איתא באבנ"מ בשם המהר"א ששון שגם בממונות יש את פרשיית חוץ אם כי אחרוני זמנינו ובראשם הגרש"ש ועוד לא קיבלו זאת) וצ"ב אמאי בקנין ממון לא נאמרה פרשיית חוץ
והביאור נראה כך שהנה איתא ברשב"א ביבמות דף ב' ע"א על המושג חוץ בזה"ל "כלומר בשיור זה ואינו באיסור גמור אלא כעין תנאי" וצ"ב מה הקשר בין תנאי לפרשיית חוץ והביאור בזה הוא כנ"ל בסימן הקודם שהמושג תנאי זה כח של בעל המעשה להגביל את החלות
ורק ישנם שני צורות להגביל חלות. א. להחיל חלות על תנאי שיקרה מאורע כל שהוא וכגון האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שתתני לי מאתיים זוז שהאדם החיל חלות קידושין עם הגבלה שהחלות תחול רק כשהאשה תתן לו מאתיים זוז ואו אז ההגבלה על החלות תוסר והחלות תחול ב. ליצור חלות מוגבלת וכגון הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לי עליך שאר כסות ועונה שחלות קידושין בעצמותם יוצרים מחייבים לשאר כסות ועונה והמקדש יצר הגבלה בתוכן החלות שחלות קידושין אלו לא יחייבו שאר כסות ועונה (ואכמ"ל).
והנה זה פשוט שע"י פרשת תנאים הוא לא יכול להוסיף דינים לחלות וכגון לפי שיטת רש"י בכתובות דף ב' ע"א שחיוב מזונות של הבעל לאשתו הם רק מדרבנן והחלות מעצמותה אינה מחייבת אותם אז הבעל לא יכול ליוצר חלות קידושין שיחייבו מעצם תוכנם מזונות אלא הוא בסה"כ יכול להציב הגבלה על החלות וא"כ כל אפשרותו להציב הגבלות הינו "לפי התוכן של החלות" והיינו שהחלות מחייבת תוכן מסוים ואני יכול להגביל את התוכן שלא יחול בשלמותו
וא"כ זהו פשר החילוק בין ממון לקדושין שהנה בממון אין תוכן בעצם הקנין בממון שהבעלים מעכב ומונע את הממון מאחרים אלא בעצם הקנין ישנו תוכן שדין הממון לעמוד אצלי וא"כ ממילא אם הממון אצלי אז הוא לא אצל אחרים וכל שימוש בו שלא ברשותי יהווה פגיעה במה שאצלי מש"כ בקידושין בעצם הקנין ישנו תוכן שהבעל "לוקח ומונע את האשה מהאחרים" וא"כ יש בקידושין תוכן של הגבלה מאחרים
וא"כ בין בממון ובין בקידושין אני יכול להגביל ע"י פרשת תנאים את התוכן של החלות ולא רק את המשמעות של החלות ורק כל חלות לפי תוכנה שבממון מהות המושג בעלות הוא בכך שהחפץ מוגדר שהוא אצלי הוא בכך שהוא עומד לשמשני אז ע"י הגבלה של פרשת תנאים אני יכול לקבוע הגדרת בעלות בחפץ שהוא יעמוד לי לשמשני רק לשימוש מסוים מש"כ בקידושין ששם מהות הגדרת הקידושין שהבעל אוחז בה ומונע אותה מהעולם והבעל יכול ע"י פרשת תנאים להציב הגבלה וליצור הגדרת קידושין באשה שהוא יאחוז בה וימנע אותה מכל העולם וחוץ מאותו פלוני ודו"ק
וזהו דברי הרשב"א שפרשיית חוץ מבוססת על פרשת תנאים ולפי"ז ניחא שהרי בעצם התוכן של המושג תנאי הוא כנ"ל שהאדם יכול להציב הגבלה בחלות וא"כ לא מן הנמנע שהוא יוכל ליצור הגבלה רק לל' יום וכן ליצור הגבלה בקידושין שהאשה תישאר פנויה רק כלפי קבלת קידושין מאחר ואילו כלפי זנות היא תישאר מנועה ויל"ע
ענף ג'
והנה היה ניתן להציע מהלך נוסף שהנה בסימנים הקודמים הארכנו שהחיסרון של ממון שאינו ברשותו של הבעלים הוא בכך שתמיד בעלים מכח זכאותו בחפץ הוא מוגדר כשולט בחפץ ומכח שליטה זו הוא יכול לקבוע דינים בחפץ כגון להקדישו וכיוצ"ב ושהחפץ אינו בשליטתו יהיה הטעם אשר יהיה הוא מנוע מלקבוע דינים בחפץ
והנה מצינו בקצוה"ח שכמו שלא מהני להקדיש בממון שאינו ברשותו כך גם לא ניתן להפקיר ממון שאינו ברשותו והביאור בזה הוא פשוט שהרי המושג הפקר הוא קביעת חלות דין שהאדם קובע בחפץ מכח בעלותו ושליטתו בו ורק הדין שהוא קובע הוא בכך שהחפץ יעמוד ויתייחד להעמדת שימושים לכל באי עולם שיעשו בו כרצונם ואחרי שחלה קביעת דין זו ממילא פוקע בעלותו שנמצא שהוא בעלים על חפץ שדינו לעמוד לכולם ולא רק אצלו ודו"ק
וכעי"ז ממש יש במכירה של חפץ מאחד למשנהו שהמוכר קובע דין בחפץ שהוא יעמוד לקונה ולאחר שחלה קביעת דין זו ממילא החפץ עובר לרשות השני (בתנאי שהוא יעשה מעשה קנין וכפי שיבואר להלן)
וא"כ ניחא למה בכה"ג שהחפץ אינו ברשותו לא מהני למכור ולהפקיר וזה מחמת שהחפץ אינו ברשותו בשליטתו לקבוע בו דינים.
והנה צריך להוסיף שבמכירת חפץ מאחד לשני יש שני חלקים. א. עצם קביעת הדין. ב. מימוש של הדין והיינו שהמוכר קובע בחפץ דין שהוא יעמוד לקונה ומחמת זה חל לשני חלות בעלות.
והנה זה פשוט שעל החלק השני והיינו מימוש הדין שיחול לשני חלות בעלות צריך שיהיה איזה מחייב חיצוני ש"יכריח" את מימוש הדין ויחיל את הבעלות
שהנה איתא בנתיה"מ בסימן שד"מ שאם אדם חייב לחברו כסף מחמת הלוואה והלווה קבע (ייחד) ממון מסוים שהוא זה שיהווה את פירעון החוב ממון אז סגי בקביעת דין זה בכדי שהמלווה ייעשה בעלים על אותו ממון גם ללא מעשה קנין
והביאור בזה הוא כפי שנתפרש בסימנים הקודמים שישנו כלל שכל דין שמחויב להיות ואין שום מניעה שהוא יחול אז הוא חל וגם הכא מכיון שהלווה חייב למלווה כסף אז המחייב של החוב מכריח את קביעת הדין של הלווה ומממשו ומוציאו אל הפועל ומחיל את החלת הבעלות (דהיינו שהמוכרחות של החוב יכולה להוציא לפועל את מימוש הבעלות מחמת שאין מניעה להכרח זה שהרי הבעלים קבע שהחפץ יעמוד למקבל) ודו"ק
וכעי"ז גם בנתינת חפץ מאחד למשנהו שכשהיה הסכם בין אדם לחברו על מכירת חפץ בעד סכום כסף מסוים והבעלים קבע דין בחפץ שהוא יעמוד אל הקונה ונעשה מעשה קנין של נתינת כסף ע"י הקונה ואז בעצם העסקה יצאה אל הפועל אז מחמת המחויבות של המוכר לעסקה אז אותה מחויבות מממשת ומוציאה לפועל את קביעת הדין של המוכר ומחילה את העברת הבעלות מהמוכר לקונה (דהיינו שהמוכרחות של ההסכם ביניהם יכולה להוציא לפועל את מימוש הבעלות מחמת שאין מניעה להכרח זה שהרי הבעלים קבע שהחפץ יעמוד למקבל) ודו"ק
והנה יש לדון האם כדי לקבוע את עצם הדין צריך שיהיה איזה מחייב שיכריח את "את עצם קביעת הדין בעצמה" והנה בהפקר ובהקדש עצם קביעת הדין חלה ע"י אמירה גרידא וא"כ גם הכא לכאורה עצם הקביעת דין שהחפץ יעמוד לשני לא תגרע משאר הדינים הללו שסגי באמירה אמנם פשוט שז"א וגם לעצם קביעת הדין בחפץ שהוא יעמוד אל השני נצרך מעשה קנין
והביאור בזה פשוט שהנה בהפקר ובהקדש אפשר לקבוע דין בחפץ ע"י אמירה גרידא וזה מחמת ששם משנה משהו במהות הממון מיניה וביה שמעתה חל בממון הגדרה שמהותו הוא לעמוד לכל באי עולם בהפקר וכן בהקדש שמהות החפץ לעמוד לגבוה מש"כ הכא שאתה קובע לאדם אחר תפיסה בחפץ (שזה מוגדר כתפיסה מחמת שהוא זכאי בחפץ למחר) וא"כ ישנו כלל שכדי לקבוע תפיסה למישהו אחר בחפץ צריך שזה ייעשה ע"י מעשה קנין (שכפי שנתפרש לעיל בסימנים הקודמים מהותו של מעשה קנין הוא ליצור תפיסה בחפץ ואכמ"ל) וצריך להדגיש שלמרות שאי"ז תפיסת בעלות מוחלטת אבל זה תפיסת דין שהחפץ תפוס אצלו שזה יהיה שלו מחר וזה לא יכול להווצר לשני ללא מעשה קנין ודו"ק היטב כי נכון הוא
עכ"פ את כל זה אפשר להעמיס במושג של מעכשיו ולאחר ל' שכל מה שהוא פועל בעשייה זו היא בכך שהוא קובע דין בחפץ שהוא יעמוד לפלוני בעוד ל' יום שאין שום סיבה שהוא לא יוכל לקבוע כזה דין ולקבוע לו זמן (שלא כבמשפטי הבעלות) ודו"ק.
ולפי"ז התיישבה השאלה הראשונה ששאלנו בריש הסימן איך ניתן לעכב את החלות מלחול מיד ולפי הנ"ל ניחא שהרי תמיד כל העברת בעלות היא ע"י קביעת דין בחפץ (שנעשית ע"י הבעלים) שהחפץ יעמוד לשני והכא מכיון שהוא קבע דין שהחפץ יעמוד לשני בעוד ל' יום אז זה מעכב את החלות מלחול ודו"ק
ולפי"ז ניחא למה צריך שהפרה תעמוד באגם ביום הל' שהנה איתא בתוס' ביבמות דף צ"ג ע"א בזה"ל "אבל משיכה קונה במעכשיו ולאחר ל' כיון דבסוף ל' הפרה עומדת באגם שהוא מקום הראוי לקנין דע"י תחילת המשיכה שהותחל קנין נעשה האגם רשותו והוי ליה כמשיכה אריכתא ואפי' יצתה מן האגם תוך ל' וכו' ושוב בתוך שלושים חזרה לאגם קני" והיינו שמיירי בסמטא שזה מקום הראוי למשיכה ובפועל ביום הל' היא עמדה במקום זה
והנה יש לחקור בגדר קנין משיכה שמהות הקנין הוא בתורת הכנסה לרשות האם עצם המעשה של ההכנסה לתוך הרשות קונה או עצם כך שהפרה עומדת "ברשותי" מחמת ההכנסה שלי היא שקונה וכאן בתוס' רואים כמו הצד השני שמחמת שהפרה עומדת ברשות שלי מכח משיכתי אז זה קונה
והנה צריך להדגיש שהסיבה שהסמטא חשיבא כרשותי זה כפי שביארנו לעיל בסימן י"ג שבסמטא כל הד' אמות שהאדם מהלך בהם חשיב כרשותו כי זה משמש אותו וזהו מקומו וכן אם אדם מניח חפץ בסמטא אסור לאדם אחר להזיזו משם מחמת שכרגע אותו מקום משמשו וגם הכא כיון שאני מושך את הפרה ומניחה בסיטמא כדי שהיא תעמוד לו שם אז מחמת שכרגע זהו שימושו בסמטא בכך שהוא מניח שם את הפרה בשביל עצמו (לצורך הקנין) חשוב מקומו ורשותו מחמת השתמשות זו ודו"ק
ועכ"פ כל זה נצרך כפי מה שהתבאר לעיל שכדי לממש את הדין שהבעלים קבע ולהחיל בפועל את החלת הבעלות צריך שיהיה מחייב והכרח חיצוני שיכריח ויוציא לפועל את הדין ויחיל את החלת הבעלות שזהו המעשה קנין (שמעשה קנין הוא סיבה בכל דוכתא להחלת בעלות) וכיון שביום הל' בעת מימושו של הדין יש מעשה קנין קיים (מחמת עמידת הפרה בסמטה שאז קיים כוחו של המעשה קנין וכנ"ל) זה מספיק כדי להחיל את הבעלות ולממש ולהוציא לפועל את הדין ולהחיל את הבעלות
והאמת שכך עובד הדין של מעכשיו ולאחר ל' בקידושי אישה שהבעל קבע דין באשה שהיא תיהיה אשתו בעוד ל' יום וביום הל' קיים כוח של מעשה קנין שזהו שיעבוד המעות (ואכמ"ל בזה ועיין בתוס' ביבמות בדף צ"ג ע"א הנ"ל ודו"ק היטב) שהרי כאמור לעיל בכל קידושין הבעל הוא זה שפועל את חלות הקידושין והיינו שהוא קובע באשה דין שהיא תעמיד לו לאישות ואז ממילא חל בה קנין אישות ע"י המעשה קנין והכא הוא קבע שהיא תעמוד לו לאישות בעוד ל'
ומעתה מוטל עלינו להבין מהו הצורה שבה חלה החלות והיינו מה מצב הממון והאשה בתוך הזמן של הל' יום (ובקיצור מה היא באותן הימים)
שהנה לפי כל הנ"ל נמצא שכל המוצר שיש לקונה ולבעל ביד מחמת זהו "דין שהחפץ יהיה שלו ביום הל'" וכעין מצב דיני זה מצינו בש"ס בכמה דוכתי והיינו כך.
שהנה איתא בגמ' ביבמות דף י"ז ע"ב שיש מחלוקת אמוראים האם יבם שנפלה לפניו שומרת יבם נאסר בקרובות היבמה (כפי שארוס נאסר בקרובות ארוסתו) או שלא והגמ' תולה את הנידון הזה האם יש זיקה בין היבם ליבמתו ואז הוא נאסר בקרובותיה או שאין זיקה והוא לא נאסר בקרובותיה של היבמה (ולרוב הראשונים גם מאן דאסר את הקרובות מחמת הזיקה זה רק מדרבנן).
והנה צריך להקדים את פירוש המילה זיקה שהנה תמיד בכל הש"ס המילה זקוק עניינו צורך מסוים שלשון הש"ס בכל דוכתי כלפי היבמה יבמה הוא כך "הואיל וזקוקה ועומדת" והיינו שהיא זקוקה ונצרכת ליבום וכעי"ז רש"י בכמה מקומות בש"ס (כגון ביבמות דף ל"ח ע"א) מבאר על המילים שומרת יבם בזה"ל "מצפה וממתינה" והיינו שהיא מחכה ליבם ליבום.
ומצינו בראשונים ביטוי יותר אלים שכותבים שזיקה זה מלשון "לאסור מלכיהם בזיקים" והיינו כמו צמוד ומרותק ע"י האזיקים שמרתקים אותו לאוזק וכן מצינו כזה לשון בש"ס לגבי זנות של אשת איש שהעדים שבאים להורגה סגי שיראו רק את המצב שהנואף ונואפת "נזקקים" זה לזה והיינו שהם צמודים ומרותקים אחד לשני כדרך המנאפים והם לא צריכים לראות את הביאה בעצמה וכן הכא היבמה מרותקת אל היבם לענין זה שהיא צריכה ממנו יבום והיא "תפוסה" אצלו מחמת הצורך שלה להתייבם אליו.
והנה בין למ"ד יש זיקה בין למ"ד אין זיקה הדין הנ"ל קיים שהיא תפוסה אצלו בשביל להתייבם לו וא"כ את עצם הזיקה המינמלית הזו יש לכו"ע ורק הנושא הוא כפי שרש"י כתב שהנושא הוא האם זיקה "אלימה" או לא והיינו עד כמה הדינים ביניהם משפיעים על דיני האישות והנידון האם "יש" זיקה פירושו שהנידון האם קיימת "משמעות" דינית לזיקה (וכמו הגמ' בקידושין שדנה האם יש שליח לדבר עבירה ושם לכו"ע הממונה מוגדר השליח שהרי מינהו לכך ורק השאלה האם יש "משמעות" למינוי השליחות ואז העבירה תיוחס למשלח או לא).
והנה איתא בתוס' ביבמות דף ג' ע"א וכן שם בדף צ"ז ע"א שאאין איסור בת אשתו בכה"ג שהוא רק "קידש" את האשה אלא האיסור לא קיים עד שהוא גם "ישא" את האשה ומקשים השער המלך והבית מאיר שבכל דוכתי איתא שאיסור אישה ובתה נאמר גם בכה"ג שהוא רק "קידש" את האשה והשאירו זאת בצ"ע.
והנראה לומר כך שהנה המושג אישות בעצמותו אינו קשור כלל לקנין אלא ל"מציאות שהוקבעה" שהם החליטו לחיות ולנהוג ביחד בחיי אישות
וניתן למושג זה של קביעת מציאות שני דוגמאות מעלמא א. שאיתא בגמ' שהמושג בן עיר והיינו להיות אדם שכלול כחלק מבני העיר (לגבי כל מיני משמעויות דיניות) צריך לשבת בעיר ל' יום והמושג בן עיר זה "מציאות" מסוימת שהאדם מתקבע במציאות כבן העיר (וצריך ל' יום שכך הוא בכל הש"ס של' יום מקבע התנהגות מסוימת כקבועה ועיין בגמ' בקידושין דף פ' ע"א לגבי מלקין על החזקות ואכמ"ל).
ב. שיש דין שכדי שבעל דירה יתחייב במזוזה לא סגי בכך שהוא יקנה את הדירה בצורה קניינית אלא צריך שהוא יגור בבית וכלשון הגמ' "מזוזה חובת הדר היא" ולכן אם שוכר ישכור דירה ויקבע בה את מושבו הוא יתחייב במזוזה הגם שהוא אינו הבעלים של הדירה שחובת מזוזה היא למי ש"במציאות נקבע" כדר בבית.
וכעי"ז הכא שישנה מציאות שאיש ואשה קבעו עצמם לחיים משותפים וישנם כללים איך קובעים מציאות זו שזה ע"י מעשה המורה על חיים משותפים וכגון שמכניסה לתוך ביתו או שפורס עליה הינומה או שבועלה שזהו מעשה המבטא ניהוג חיי אישות בעצם (ועיין בקה"י לקידושין בסימן כ' ואכמ"ל).
והנה גם בקידושין וגם ביבמה אין את קביעת המציאות הזו ולכן אין ביניהם מציאות של אישות כלל וכלל ורק חלק מדיני הקידושין הוא "שדינה להיות לי בעתיד לאישה במציאות של אישות ונישואין" (ולכן בין בארוסה בין ביבמה שמסרבות להנשא נחשבות כמורדות מחמת שדינו לקבל אותה לנישואין והיא מורדת בדינה).
והנה מצינו שאסור לארוסה למכור את נכסיה מחמת שדינה מחר להיות נשואה לו (ובנישואין יהיה לו את הנכסים) והגם שבמצב הנוכחי אין לו בנכסים שום שייכות ממונית שהרי אם ארוסתו תמות הוא לא ירשנה ורק מכיון שמחר דינה להיות נשואה לו אז הדין של מחר משפיע על עכשיו ויכול למנוע ממנה עכשיו למכור בנכסים וא"כ נמצא דבר נפלא שדין העתידי משפיע על ההווה
ורק כפי שנתבאר לעיל ישנו חילוק מהותי בין קידושין לנישואין שבקידושין היא קנויה לו ובזיקה אי"ז קנין מחמת שכפי שביארנו לעיל באריכות שהתוכן של הקדושין זה שהוא אוסר אותה אכו"ע כהקדש והיינו שהוא לוקח ותופס את האשה מהעולם ורק יש גם תוכן נוסף שדינה לעמוד לו בעתיד לנישואין מש"כ בזיקה יש לו רק את החלק הנוסף שדינה לעמוד לו בעתיד לנישואין ותו לא ולכן הבא עליה אינו עובר באיסור אשת איש.
והנה גם בקדושין וגם בזיקה מחמת שדינם לעמוד לו בעתיד לנישואין אז נמצא ששתיהם בעצם "תפוסות" אצלו לענין מסוים זה והיינו לענין שדינם לעמוד לו מחר לחיי אישות (וכן מצינו בש"ס שגם קידושין נקראים זיקה עיין בגמ' בסנהדרין דף נ' ע"ב וכן ביבמות דף נ"ב ע"ב)
ועצם זה שהם תפוסות אצלו לאישות העתידית יוצרות כל מיני דינים בהווה העכשוי מחמת האישות העתידות שמחוייבת ועומדת להיות וזהו שכתב התוס' ביבמות דף ג' ודף צ"ז שאיסור בת אשתו תלוי בנישואין שלא הפשט שאיסור זה קיים רק בנישואין אלא פירוש דברי תוס' שאיסור זה תלוי בנישואים שמחמת שדינה מחר לעמוד לי לאישות אז האישות העתידית אוסרת אותי בקרובותיה
וזהו צריך להדגיש שאי"ז חידוש במציאות של אישות שאשה שדינה לעמוד לי לאישות מחר אז יש לי בה כבר מציאות של אישות בזעיר אנפין אלא זהו חידוש בהלכות אישות שאשה שתפוסה אצלי לעמוד לאישות עתידית אז יש לה כבר עכשיו "דיני אישות" מסוימים.
וכעין החזיון הזה יש גם בנידון דידן של מעכשיו ולאחר ל' שהכא מכיון שקבעתי בה דין שמחר היא תיהיה אשתי והיינו ביום הל' אז היא תפוסה אצלי לאישות ברמה מסוימת וכעין התפיסה הקיימת בזיקה שדינה לעמוד לי לאישות מחר ורק הכא זה יותר עדין מחמת שבזיקה דינה להיות נשואה לי מחר מש"כ הכא דינה להיות ארוסתי ביום הל' אבל אפ"ה יש פה אותו מאפיין שהיא "תפוסה" אצלי ברמה מסוימת לגבי אישות ולא מן הנמנע שמחמת זה יהיה איסור לבוא עליה מחמת "תפיסה" זו ויל"ע.
ולפי"ז יתבאר דבר נוסף למה חל קידושין לאדם אחר שיקדשנה בתוך הל' יום שכמו שביבמה תופס קידושין למי שיקדשנה בימי הזיקה מחמת שרק דינה להיות אשתי אבל היא לא קנויה לי כרגע ולכן חל קנין לאחר וגם למ"ד שביבמה לא תופס קדושין זה מחמת גזה"כ של "לא תיהיה אשת המת החוצה לאיש זר" שלא יתפוס בה הויה לאחר אבל התם שאני שזה נצרך כדי לשמר את מטרתה של התורה שייתקיים יבום אבל לא בהכרח שמעצם הזיקה לא יתפוס קידושין אז גם הכא מחמת שהיא תפוסה אצלו להיות מחר אשתו והיינו ש"דינה" לעמוד לו לנישואים ותו לא לכן במעכשיו ולאחר ל' יכולים האחרים להחיל בה קידושין.
וזה גם מדויק שהנה זה פשוט שאם אדם יעשה קידושין במעכשיו ולאחר ל' ויבוא אחר ויקדשנה סתם באופן מידי אז פשוט שאם השלישי יבוא ויקדש זה לא יועיל שהרי היא כבר מקודשת לשני ולא נשאר בה שום רווח ולכן הגמ' שרצתה להגיד אפי' מאה תופסין בה העמידו את זה בכה"ג שהשני קידש מעכשיו ולאחר עשרים והשלישי מעכשיו ולאחר י' ודו"ק.
ורק הנה פשוט שהגם שהשני קידש עדיין לראשון שעשה מעכשיו ולאחר הל' יחולו קידושיו וכמו שלמ"ד שתופס קידושין ביבמה והיבם יבוא עליה (באיסור) או לפי ב"ש ביבמות דף כ"ט ע"ב שגם קידושי מאמר קונים ביבמה להיות אשתו היא תיהיה מקודשת לשניהם לראשון היא תיהיה מקודשת שהרי "דינה להיות אשתו" ולשני היא תיהיה עדיין מקודשת שאין שום דבר שיפקיע את זה.
ופה צריך להוסיף הסבר שהנה המושג שעבוד נכסים בהלוואה זה שיש לו "דין" על "הקרקע" שהיא תיהיה שלו מחר בעת זמן פירעון החוב בתנאי שהלווה לא יפרע את חובו ואם הלווה ימכור את הקרקע אז המלווה מוציא מיד הלקוח
והנה זה פשוט שלפני שהמלווה גבה את חובו אז פשוט שהמכירה של הקרקע ע"י הלווה תחול שהרי כרגע בסה"כ יש דין שהקרקע תעמוד למלווה ורק הסיבה שהמלווה יכול להפקיע את מכירת הקרקע זה מחמת שהלווה מכר ללקוח את מה שיש לו והקרקע שיש לו זה קרקע שיש עליה דין שהיא אמורה לעמוד עבור המלווה וכיון שפשוט שלפני שהמלווה גובה את הקרקע ללווה עדיין יש את הקרקע בשלמותה עם הזכות של המלווה שדינו לגבותה את הקרקע ולהופכה לשלו וכל המוצר הזה עובר בשלמות ללקוח וממילא הזכות של המלווה לגבות את הקרקע לא נחסרה בכהוא זה ולכן כשהגיע זמן הפירעון המלווה פשט מגיע ומממש את דינו וגובה את הקרקע מהלקוח.
והנה ככל החזיון הזה ממש יש גם בקידושין במעכשיו ולאחר ל' שדינו של המקדש הראשון שהאשה תיהיה שלו ביום הל' וזה שאחר קידש אותה זה לא מגרע את דינו שבסה"כ השני קידש אשה שדינה להיות לשני ולכן כשמגיע יום הל' הוא בסה"כ מממש את דינו אבל הכא זה שונה שלא ניתן להפקיע את קידושי השני מחמת "שקדושין אלימי" וקידושין לא ניתן להפקיע ללא גט כריתות שכך גזרה תורה ממילא יצא שהראשון יהפך להיות בעלה ביום הל' (מחמת שדינו שהיא תיהיה אשתו ביום הל') אבל בשונה משעבוד נכסים הוא לא יוכל להפקיע את קידושיו של השני ולכן היא תיהיה אשת שניהם ודו"ק.
והנה נשאר לנו להסביר מהו המעכשיו ולאחר ל' שקיים בממונות לפי כל הנ"ל שהנה לאור הנ"ל יצא שדם בממונות זה כעין זיקה ושיעבוד שיש לקונה דין שהחפץ יהיה שלו בעוד ל' יום
והנה בשעבוד נכסים אין לו דין קרקע ספציפית שתיהיה שלו בזמן פירעון החוב אלא יש לו דין כללי על כל נכסי הלווה שהוא יוכל לגבות את חלקם עבור פירעון חובו אבל מצינו בש"ס היכי תמצי שיש לאדם דין וזכות על חפץ ספציפי שמחר הוא יהיה שלו (וזה נקרא שהוא "תפוס" אצלו לענין זה שמחר הוא יהיה שלו).
שהנה מצינו בגמ' לקמן בדף פ"ב ע"א ובכמה דוכתי שר' יצחק אמר שבע"ח קונה משכון והיינו שאם הלווה העמיד למלווה משכון לפירעון החוב אז זה מוגדר שהבע"ח "קנה" את המשכון וא"כ קשה טובא שהרי פשוט שאם הלווה יפרע את החוב של המלווה אז המשוכן יחזור לבעלותו ולכאורה אם המלווה נעשה בעלים על המשכון אז הוא יכול לסרב מלהחזיר את החפץ ללווה שהרי הוא בעליו
והיה מקום להגיד שאין הכ"נ שהמלווה הוא בעלים על החפץ ורק זה התהפך שיש ללווה דין שהוא יכול להחזיר את החפץ לעצמו ע"י פירעון החוב ואז בעצם החפץ משועבד בחזרה ללווה ברמה מסוימת וזהו דוחק.
והנה על שאלה זו עמד הר"י מיגאש בשבועות דף מ"ב ע"ב ומתרץ בזה"ל "וממילא שמעת דהא דקאמר ר' יצחק מנין לבע"ח שקונה משכון לאו מיקנא גופיה ממש הוא אלא לאשתעבודי ליה בחוביה הוא דקא קני ליה דקנה ליה מיקנא זכותא בעלמא וה"ק מנין לבע"ח שקונה זכות במשכון וכו'" והיינו כנ"ל שיש לו דין על החפץ הספציפי הממושכן שממנו הוא יפרע את חובו.
וכעי"ז הכא מכיון שהמוכר קבע שדינו של החפץ לעמוד לקונה לעוד ל' אז זה מצב דיני שמקביל למשכון שגם שם דין החפץ להיות שלו ביום פירעון החוב בתנאי שהלווה לא יפרע את חובו
והנה גם בשיעבוד נכסים מצינו שישנם כמה מרבוותי שצריך שהוא יעשה מעשה קנין בשעה שהוא מממש את דינו ומחיל בעלות על הקרקע וזהו גם הביאור הכא בסוגיין שצריך שהפרה תיהיה באגם ביום הל' שע"י המעשה קנין הדין שיש לו בחפץ יוצא אל הפועל ומתממש וחלה חלות הבעלות ויל"ע בכל זה טובא
וא"כ זהו פשר דברי תוס' שכותב שבמעכשיו ולאחר ל' של קידושין לא פוקע קידושי השני כי קידושין אלימי שמחמת שהראשון השאיר רווח לשני שהרי באותן הימים יש לו רק דין שהיא תיהיה אשתו מחר ואז יכלו לחול קידושי השני אז גם כשהגיע יום הל' וחלו קידושי הראשון מחמת שיצא דינו אל הפועל והתממש עדיין קידושי השני לא פוקעים ללא גט כריתות
והכא אצלנו בהקנאת פרה במעכשיו ולאחר ל' מכיון שיש לו רק דין שזה יהיה שלו מחר אז אין לו כלפי הפרה דין ארעאי אשבח שארעאי אשבח זהו דין למי שהוא בעלים ולא למי שדין החפץ שהוא יהיה שלו מחר ולכן פשוט שהגיזות והולדות לא מגיעות לשומר מחמת שהם מגיעות רק למי שיש לו זכות של ארעי אשבח (והיינו לבעלים המקורי)
ורק מכיון שהוא קבע דין "בפרה" שהיא תיהיה שלו ביום הל' וכרגע הפרה כוללת גם את הגיזות וולדות שהיו עליה בעת קביעת הדין אז גם עליהם חל דין שהם יהיו שלו ביום הל' ולכן זה לא מתאים בגמ' שהגמ' אומרת שאין לו כלל גיזות וולדות גם אלו שהיו עליה בעת המשיכה הראשונה
ומה שתוס' כותב את המילה למפרע פירוש הענין שחל בעלות ביום הל' מחמת דין שנעשה ביום הראשון בעת המשיכה (ועיין בגרש"ש שנוקט שדרך הראשונים לכתוב את המילה למפרע על דבר שחל בסוף מכח מעשה שנעשה בעבר)
- מאמר קודם בסדרה 'בסוגיא דריש המפקיד בענין דשלב"ל ודקל לפרותיו ומעכשיו ולאחר ל'': בגדרי דקל לפרותיו ב'
