הגדרה: מילים חסרות מין (זכר ונקבה) ומספר (יחיד ורבים) המתארות את הפועל (ולפעמים גם את התואר, וחלקם גם את השם, ויתבארו במקומם) מכל בחינותיו ומשנות אותו. ונכללות בזה מילות השאלה, שגם השאלה היא על בחינות הפועל.
הנה, כמו שיש תארים לשמות כך יש תארים לפעלים. אך יש הבדל בין תארי השמות לתארי הפעלים. תארי השמות מתארים תכונה בשם, כגון 'לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם' משמעות התואר היא תכונה בגוי, והתואר ממש מחובר לשם, ונעשים יחידה אחת של שם ותואר. ולכן התואר יבוא במין ובמספר של השם, איש גדול ואשה גדולה אנשים גדולים ונשים גדולות. אך פֹעל הוא דבר מופשט, וא"א לתאר אותו, וא"א לומר 'יָשַב גָדוֹל' וכדו'. אך גם פֹעל שייך לבאר ולתת פרטים עליו, כגון היכן נעשה, מתי נעשה, ובאיזה אופן נעשה וכדו'. ולזה יש מילים שנותנות לנו מידע זה על הפועל. אך אין המידע תכונה עצמית בפועל שנאמר שהפועל עם מילת תה"פ הם יחידה אחת, אלא הבאנו מילה חיצונית וכשהיא ליד הפועל היא מתארת ומשנה אותו.
דוגמא לדבר בת"פ השייכים בשמות, כגון תיאור מידה. אפשר לומר 'יָמִים רַבִּים' ואפשר לומר 'אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה'. והנה באפשרות הראשונה לקחנו את 'ימים' כמושג של קבוצת ימים, ותארנו אותו שהימים הם רבים, והמילה 'רבים' היא תכונה בימים, ולכן באה במין ובמספר שלה. אבל באפשרות השניה אין מילת 'הרבה' תכונה באש
ובעצים, אלא שיש לשאול כמה אש ועצים היה, ועל זה הבאנו תשובה ע"י הצמדת מילה חיצונית של ריבוי, ואמרנו שהמידה היא 'הרבה'. ולכן תואר הפועל נחשב כמילה ולא כתואר, כיון שהוא לא מתחבר עם השם או הפועל, אלא הוא מילה עצמאית (הגדרת מילה, חלק דיבור חסר זמן מין ומספר), שנותנים אותה ליד הפעלים, והם משנים ומתארים אותם, מכמה בחינות.
וכמו שהבאנו, יש מעט תארי פועל שמתארים גם את השמות. אך עיקרם לתאר את הפעלים, ולכן נכנסו כולם תחת הגדרת 'תואר הפועל'.
השמות אין לתארם אלא באיכותם. אך הפעלים יש לתארם מבחינות רבות, כמו מקום, זמן, אופן, מידה, סבה או תכלית.
תואר הפועל יש בו אופנים רבים, וכמעט אין קשר ביניהם מלבד שהם מילה המשנה ומבארת את הפועל. ויש לפרט את כלל סוגי תארי הפועל ולבאר בכל אחד מה שימושו.
אך יש מילים שהתיחדו לתאר את מקום הפועל, כגון, מקום סתמי. שְׁבוּ לָכֶם פֹּה, וַיָּשֶֹם שָׁם אֶת הָאָדָם, וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, יָשׁוּבוּ הֵ֫נָּה, אַל תִּקְרַב הֲלֹם, גֶּשׁ הָ֫לְאָה.
כמו כן יש מילים שבאו לתאר מקום סתמי, אך עם תוספת תיאור. כמו 'אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּ֫חַת', במקום גבוה ובמקום נמוך. 'וַתֵּשֶׁב מִנֶּ֫גֶד' במקום נגדי. וְעָשִֹיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב, מכל עבר. 'יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַ֫עְלָה מָּ֫עְלָה' (הה' משמשת כל' בתחילה). 'וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק', במקום רחוק. וְאַתָּה תֵרֵד מַ֫טָּה מָּ֫טָּה, וְלֹא תִהְיֶה לְמָ֫טָּה (באו בשתי אותיות נוספות), וַיִּתְּנֻם עַל שְׁתֵּי כִתְפֹת הָאֵפֹד מִלְּמַ֫טָּה, במקום נמוך. ולכל קבוצה זו כשיבוא התיאור ביחס לדבר אחר, תבוא אות יחס נוספת ביניהם. כיון שתה"פ איננו משמש כמילת יחס. ולכן יבוא 'וַתִּקָּבֵר מִתַּ֫חַת לְבֵית אֵל', 'וַיָּבֹאוּ מִנֶּ֫גֶד לַגִּבְעָה', 'מִמַּ֫עַל לָעֵצִים'.
ויש תארי שמות שבאו לתאר את הפועל, ובזה בא סימן היכר, כגון, שבא כתואר נקבה. כגון לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ, ומשמש כת"פ במשמעות סתמית במקום האחרון.
ויש את מילות השאלה על המקום, אָן הֲלַכְתֶּם, אָ֫נָה אֲנִי בָא, אֵיפֹה הֵם רֹעִים, מֵאַ֫יִן בָּאתֶם. עוד יש את מילת השאלה על מקום ביחס לשם עצם ולא לפועל, אך כמו שנכתוב בתיאור המידה, משייכים אותם לתארי הפועל, אַיֵּה שָֹרָה אִשְׁתֶּךָ, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ.
ומ"מ תחילה יש להביא את מילות הזמן הסתמי, שהן עיקר צורת תה"פ. כמו אָז יָשִׁיר משֶׁה, לוּלֵי יי' שֶׁהָיָה לָנוּ… אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ, עַתָּה[ii] נָרַע לְךָ מֵהֶם.
ויש את מילות היחס שבאו בלי השם המיוחס, בהוראה דומה למשמעות התחבירית כשבאו עם השם המיוחס, אך במשמעות סתמית. כמו 'וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ', בזמן מאוחר יותר. 'הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ', בימים שלפני.
וכמו בתיאור המקום יש את שמות התואר שבאו כת"פ במשמעות סתמית של זמן, ובאו עם סימן היכר. כמו זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה (בזמן הראשון), יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה (הב' היא ב' השימוש, ולא נוספה להיכר תה"פ). וכן שמות עצם במשמעות סתמית עם סימן היכר 'הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, (הב' נוספת). לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ
לָ֫יְלָה (הה' משמשת כל') (המשמעות סתמית, ביום סתם או בלילה סתם, ולא ביום או לילה מסוים כמשמעות שם העצם). וַיַּעַשֹ יי' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת (המ' נוספת, והמשמעות סתמית, ביום שאחרי. ועיקרו שם כמו 'וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת', אך כיון שרוב מובאותיו כת"פ יש שקראו לו ת"פ). אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם (נוספה אות השימוש המתאימה, שהיום הקיים הוא נודע), וַיְהִי מִיָּמִים.
וכן הרבה משמות הזמנים באים תמיד לתאר את הפועל, ולכן הם נחשבים ת"פ. כמו אֶ֫מֶשׁ אָמַר אֵלַי, אֲשֶׁר הֵם עֹשִֹים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם, מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה. וכן לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים, חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, משמעם פשוט כשם זמן עם תואר, 'זמן קרוב', ומשמש כתה"פ.
עוד יש שמות זמן השייכים לשמות העצם, אך ישמשו גם לתה"פ. וכיון שרבים משמות הזמן עיקרם ת"פ באו גם הם בלא אות היכר, כמו עֶ֫רֶב וִידַעְתֶּם… וּבֹֽקֶר וּרְאִיתֶם.
כמו כן, כמו שיש מילות יחס לשמות, כך יש מילות יחס לזמני פעולה. וכיון שכל ענייני הזמן שייכים לפועל, נחשבים גם הם תה"פ. כמו 'וַיִּשָֹּא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ' (ומקבילה היא למילה 'לפני' במילות היחס). ומבחינה תחבירית שתי המילים הן תה"פ, אך בחלוקת המילים מילת 'יחמץ' היא פועל, ורק מילת טרם המיוחדת לתאר
את זמן הפועל נקראת ת"פ. והנה לפני הווית הפועל עדיין לא נעשה הפועל, ולכן באה מילת טרם גם במשמעות זמן שפעולה הצריכה לבוא, או שידוע לנו שבאה בעתיד, עדיין לא באה, ואנחנו בזמן שלפני בואה. כמו 'טֶ֫רֶם
תִּירְאוּן', 'וְכֹל שִֹיחַ הַשָֹדֶה טֶ֫רֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ', 'וּשְׁמוּאֵל טֶ֫רֶם יָדַע אֶת יי''. ושימוש זה מבחינה תחבירית קרוב הוא
לשלילה מתיאור זמן, כגון 'שמואל (עדיין) לא ידע את יי'', ולכן פעמים רבות כשרצו לדבר על בחינת הזמן עצמו הוסיפו ב' השימוש ואמרו 'וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶ֫רֶם תָּבוֹא'.
עוד יש את מילת 'עוד' המורה על ההישנות החזרה וההמשך. ויכולה לתאר גם את הזמן במשמעות מקבילה למילה 'עתה', אך במשמעות של 'גם עתה' כמו קודם. כמו 'עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל'.
ויש את מילות השאלה על הזמן, מָתַי אֶעֱשֶֹה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי, עַד מָתַי מֵאַנְתָּ, עַד אָן תְּמַלֶּל אֵלֶּה, עַד אָ֫נָה מֵאַנְתֶּם.
בדרך כלל יתארו את המידה ע"י מספר עם מידה של זמן, מרחק, משקל וכדו'. כמו שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת. אך יש מילים שהתיחדו לתאר את המידה, כגון מידה סתמית. הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם, רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי, אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט.
ויש שמות שמשמשים כת"פ, ובאו עם סימן היכר, וַיִּפְרֹץ לָרֹב.
עוד אפשר לתאר את מידת חיוב הפעולה. שאפשר לתאר את הפעולה ולומר שהיא 'אכן קרתה', או לתאר ולומר שהיא 'לא קרתה'. ויש מילה שנותנת מידה מסוימת בין חיוב לשלילה, כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם, כלומר שחסר מעט מחיוב הפעולה. ונוספה לו אות שימוש מתאימה, להבדילו משימוש המילה הרגיל.
וכן יש את מידות הזמן, והשתמשו בהם גם לשם, אך עיקרם ת"פ. כמו וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד (וכשם מופשט, 'אש תמיד' אש של תמידות, 'נר תמיד'), יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם, יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, (עיקרם שם לזמן ארוך, כמו 'בְּרִית עוֹלָם', 'חֻקַּת עוֹלָם' 'הַרְרֵי עַד'. ונוספה להיכר תה"פ אות שימוש המתאימה, והמשמעות סתמית). לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶ֫צַח (והושאלה גם לשם כמו 'נֵצַח יִשְֹרָאֵל', ולכן באה לפעמים בתוספת אות שימוש להיכר 'וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף).
ומילת 'מעט' כשלא תתאר את מידת הפעולה עצמה, אלא דבר נלוה אליה, נוספה לה כ' השימוש, המרמזת לדבר החסר. כמו כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ, כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ, עניינו כשיעור מעט זמן, מיד. כִּמְעַט יַעֲבֹר עַבְדְּךָ אֶת הַיַּרְדֵּן, כשיעור דרך מעט. שָֹרִיד כִּמְעָט, מעט במידה.
עוד יש את המילה 'מאד' שבאה יחד עם פעלים, וגם עם תארים ותארי פועל, ומתארת אותם שהם במידה מרובה. כמו וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד, וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד, ובא גם עם אות שימוש, וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד.
תיאור חזרת פעולה כמה פעמים נכלל גם הוא בתיאור מידה, ובדרך כלל ישתמשו גם בו במספר עם מילת 'פעמים'. אך יש שישתמשו במילה אחת שמשמעה תיאור החזרה, כמו וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית, משמעו פעם שניה. וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יי' כָּרִאשֹׁנָה (כ' ההשואה משייכת אותה לתיאור אופן). כמו כן יש מילה סתמית לחזרה, וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר.
עוד יש לתאר את המידה במשמעות של המידה הנצרכת והמספקת. ולתאר את הפעולה יאמרו אֱכֹל דַּיֶּ֫ךָּ, ולתאר את השם או את שם הפעולה יאמרו רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. והנה המידה הנצרכת משתנה מדבר לדבר, ולכן יש להוסיף למילים אלה ביחס למי או למה הם מספיקים. והמילה 'די' באה מחוברת ונסמכת ליעד הסיפוק, ועניין 'דַּיֶּ֫ךָּ' במידה מספקת ביחס אליך. וכן בנסמך 'לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶֹה' מידת הגעת ידו היא לא במידה מספקת ביחס לשה. ומשמשת מילה זו קצת כמילת יחס, כיון שלמעשה היא מחברת את הפעולה לשם אחר (אך עיקר פעולתה לתאר את הפועל). ולכן תבוא לפניה פעמים רבות אות יחס מתאימה. כ' ההשוואה, וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ, וגם ב' ההשוואה 'אַרְיֵה טֹרֵף בְּדֵי גֹרוֹתָיו', מ' למקור גדילת התואר 'מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה'. והמילה 'רב' באה עם מילת יחס, רַב לָךְ, רַב לָכֶם, מידה מספקת ביחס אליך או אליכם. ומשמשת הרבה כמילה עצמאית במשמעות 'יש (לי, לך, או סתם קיים) במידה מספקת' כמו רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי.
ומילת השאלה על המידה היא, כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ.
תיאור המידה מתאים גם לשמות עצם, לפרט את כמותם, כמו 'אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה', 'מְעַט מַיִם'. וכן מילת 'מאד', וכמו שהבאנו. וכן מילת 'עוד', באה גם לתוספת במנין השמות 'עוֹד כֶּלִי'. אך עדיין אין שייך לקרוא לשימוש זה
תואר השם, כיון שתואר השם מתאר תכונה בשם, כמו 'מַיִם רַבִּים'. ואילו תארים אלו הם מילה עצמאית שהצטרפה לשם. ולכן משייכים גם מילים אלו להגדרת תואר הפועל, למרות שהיה אפשר לקרוא להם 'מילות תואר השם'.
יש תיאור אופן של אמצעי, ובו ישתמשו בשם עם מילת יחס, כמו וַיָּנָס בְּרַגְלָיו. אך יש בו את מילת השאלה 'בַּמֶּה תֵּאָסֵר'.
יש תיאור אופן של מלווה, ובו ישתמשו בשם עם מילת היחס 'עם'. אמנם מצאנו בו ת"פ שמשמעו ממש כמילת יחס, וְנִלָּחֲמָה יָ֫חַד, וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. ומילה זו היא ת"פ אך תפקידה הוא לקשר את שני הנושאים כמילת יחס, ומשמעה הוא 'זה עם זה'.
ועוד יש בתיאור המלווה תיאור מצב, כמו 'נָדְדוּ יַ֫חַד'. ויבואו בו ת"פ במשמעות של שלילת מלווה, יָשְׁבָה בָדָד. ויש מהם שמשמשים כשם, ובאו בתוספת היכר, כמו תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, (ובמשקלו בא בתוספת ל' גם 'עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן'),
רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי. ואף בשלילה יש ת"פ שמשמשים כמילת יחס, ובאו בכינוי לאדם עצמו, כמו וַיָּשִֹימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם, אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא. וכמו שאפשר לומר 'ישב עמו' וכינוי מילת היחס לאחר, כך יאמרו 'ישב לבדו'. וכינוי מילת היחס לעצמו, ישב עם עצמו, והעניין בלא אחר.
ועוד יש מילים שהתיחדו לתאר מצב. כמו וִישַׁבְתֶּם בֶּ֫טַח. ולפעמים הוסיפו סימן היכר, כמו וִישַׁבְתֶּם לָבֶ֫טַח, שְׁבִי דוּמָם.
תיאור מצב ההולך בפועל 'הלך' יש לו ת"פ המיוחדים לו, ובאו בצורה מיוחדת. וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת, הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית (מתאר את צורת ההליכה, עם פנים לאחור, ולא את כיוון ויעד ההליכה), ומצאנו אֲחֹרַנִּית גם בתיאור פעלים אחרים.
גם לתיאור תמורת הפעולה ישתמשו בשם עם אות יחס, כמו וַיַּעֲבֹד יִשְֹרָאֵל בְּאִשָּׁה. אך לשלילת התמורה ישתמשו בת"פ, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם.
לתיאור תוצאת הפעולה ישתמשו בפעלים ובשמות, כמו וְאָכַלְתָּ וְשָֹבָעְתָּ. ומצאנו שהשתמשו גם בת"פ לתאר תוצאה. כמו וַאֲכַלְתֶּם לָשֹֽבַע. ובעיקר השתמשו בת"פ לשלילת תוצאה. כמו וּזְרַעְתֶּם לָרִיק, לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי, לַשֶּׁ֫קֶר שָׁמַרְתִּי. והשתמשו בו בשמות עם ל' השימוש להיכר. (לפני שם, בא בלא ידוע. ולפני שם מופשט, בא בידוע).
יש תיאור אופן של איכות הפועל בהשוואה לאחר, ומצוי הוא בעיקר בשמות עם אות היחס כ'. ויש בו מילות רמז שהן תה"פ. כמו כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, וְעָשִֹיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּ֫כָה, וַיַּעַשֹ יַעֲקֹב כֵּן. ועוד יש בו שמילת היחס מקשרת לת"פ ולכן תחשב המילה ת"פ, כמו וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יי' כָּרִאשֹׁנָה, ועניינו השוואה לזמן הראשון.
ויש מילים שהתיחדו לתאר את צורת הפעולה ואיכותה, כמו סָרוּ מַהֵר, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה, וַיְהַלֵּךְ אַט, פֶּ֫תַע יִשָּׁבֵר. ולפעמים הוסיפו אות שימוש, כמו מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט, וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ פִּתְאֹם, יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶ֫תַע פִּתְאֹם, וְהָיָה לְפֶ֫תַע פִּתְאֹם… תִּפָּקֵד בְּרַעַם. ובא גם שם מופשט בלא היכר, כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ.
והנה תיאור האופן יש בו שדומה הוא לגמרי לתיאור השמות, וכמו שאפשר לומר 'אִישׁ יָפֶה' כך אפשר לומר 'דיבר יפה'. אך פֹעל הוא דבר מופשט, ולכן משמעות תה"פ היא 'דיבר באופן יפה' 'אמר דברים יפים', אך עיקרו ממש כתואר רגיל. ומצוי הוא בעיקר בפעולת הדיבור וכדו', ומצאנו בה ת"פ שבאו כתואר רגיל בָּרוּר מִלֵּלוּ, טוֹב פָּתָר. אך בדרך כלל בא התואר בסימן היכר, כגון כתואר נקבה או נקבות רבות. כמו וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה, וְיִזְעֲקוּ מָרָה, לֹא דִּבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה, וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת, וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת, וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת, לְדַבֵּר צַחוֹת. ובפעלים אחרים מצאנו משקלים נוספים, כגון מקור הפעיל, וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב. עוד חשוב לציין כי פעמים רבות כדי להמנע מלתאר את הפועל שהוא דבר מופשט, השתמשו בפועל עם מקור נסמך, שהוא משמש כשם הפעולה, ומשמעותו הוא שהאדם עושה את הפעולה באופן מסוים.
כגון במקום לומר מנגן היטב, מצאנו 'וּמֵטִב נַגֵּן' (יחזקאל לג לב), שהאדם עושה את פעולת הנגינה היטב. וכן
'הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת' (ירמיהו א יב), ראית היטב. ואף את שאר תארי הפועל יחליפו בדרך זו, כמו 'מִהַרְתָּ לִמְצֹא' (בראשית כז כ), 'לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת' (שמות ח כד).
עוד אפשר לתאר את הפעולה בתואר 'טוב'. אך אין זה תיאור הפעולה עצמה, אלא עניינו שההשלכות והתוצאות שלה טובות. כמו טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ.
עוד אפשר לתאר את כלל תיאורי האופן ע"י שמות עם אות היחס ב', כמו בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. ומבחינה תחבירית זהו תיאור אופן. ומצוי מאד שישתמשו בשמות מופשטים עם ב' השימוש, ועיקרו הוא
שם עם אות יחס. אך כיון שזו מילה יחידה, ולא תשתנה צורתה - כיון שבאה לתאר פועל, נקראת ת"פ. כמו תֶּחֱטָא
בִשְׁגָגָה, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה, בְּשִֹנְאָה יֶהְדֳּפֶנּוּ, לָקַחְתִּי בְחָזְקָה, בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם
בִּתְבוּנָה, וְשָׁפַט בְּצֶ֫דֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ. ועוד רבים מאד. ופעמים ישמיטו ב' השימוש, כמו תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר.
ויש את מילות השאלה על האופן, אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ, אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם, אֵיכָכָה[iv] אוּכַל וְרָאִיתִי.
ובשאלה, הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ.
החיוב והשלילה יכולים לבוא גם על השמות, כמו הִנֵּה אִשְׁתְּךָ, יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, ועוד רבים. אך כמו שכתבנו בתיאור המידה, אין שייך לקרוא להם תואר השם, כיון ששונים הם במהותם מתואר, ולכן נכללו בתה"פ. אך אפשר לקרוא להם גם מילות חיוב ושלילה.
כינויי תואר הפועל
הנה מילות תה"פ מלבד שאין להן יידוע, מין ומספר ככל המילים. גם אין בהן כינויים, בשונה ממילות היחס.
אך מצאנו מעט מילים שיבואו עם כינויים. אך אין משמעות הכינויים ככינויי השמות ומילות היחס.
כגון המילים הִנֵּה, יֵש, אֵין, כשהן מחייבות או שוללות קיום של שם, הן יכולות לבוא מחוברות לשם, כמו הִנָּם, אֵינָם, יֶשְנָם. אך אין משמעות הכינוי 'הִנֵּה שֶלּוֹ', אלא, 'הִנֵּה הוּא'. 'יֶשְנוֹ' 'אֵינֶנּוּ' עניינו 'הוא' נמצא, 'הוא' לא נמצא. וכן מילת השאלה על מקום שם העצם אַיֵּה, כשבא בכינוי אַיָּם ענינו 'אַיֵּה הֵם'. וכן המילה 'עוד' בתיאור זמן במשמעות עד עתה, גם עכשיו, יש בה כינוי, וכנ"ל 'עוֹדָם' עניינו 'עוֹד הֵם'. וכן המילה 'דַי' רגילים לסמכה לשם כדי לבאר את מידת הסיפוק, כמו 'דַיָּם', ומשמעות הכינוי 'מספיק ביחס ל־'.
והנה כינויים אלה כיון ששונים הם מכינויי השם ומילות היחס, שהכינוי בהם רומז לעצמות השם המכונה. לכן באים כינוייהם במשקל אחר. וכמו בכינויי העתיד שאמרו 'יְסֹבְבֶנְהוּ' ובדרך כלל בא דגוש בהשמטת הה', 'יִקְרָאֶנּוּ', כך באו כינוייהם. ולנוכח שעיקר צורתו בשוא לא יבוא דגש בכ' הכינוי. אך בהפסק, שבא בסגול, ישוב הדגש. וכמו בכינויי העתיד, 'אֶעֱזָבְךָ' 'אֶעֶזְבֶךָּ'.
ולכן, כינויי נסתר ונסתרת מדבר ומדברים, וכן נוכח בהפסק, באו דגושים. אך כינויי הרבים באו רפים, אֵינָם, אֵינְכֶם, וכן כולם.
ואם נעיין נמצא במילות היחס שתי מילים שכינוייהם שוים לכינויי תה"פ. ובאו אף הם בתוספת נ' ודגש, מלבד בכינויי הרבים. ומילים אלה הן 'מִן' ואות היחס כ'. ואפשר לראות שגם משמעות מילות יחס אלו קשורות יותר לעצם השם, שמילת 'מן' מורה על פרישה מעצם השם, וכ' מורה על דמיון לעצם השם. ולכן גם בהם הכינוי משמעו 'מִן הוּא' 'כְמוֹ הוּא'. ולאות היחס כ' הוסיפו לפני הנ' את האותיות 'מו' להקל הקריאה (כמו לָמוֹ בָמוֹ), ובאה נ' נוספת בכינוייה למדבר ומדברים, (ובאה רפויה כיון שהיא אחר שתנועה גדולה), כָמ֫וֹנִי כָמ֫וֹנוּ. ולנסתר ונסתרת באה
בתוספת ה', כמשקל העתידים 'וַיְחַבְּקֵהוּ', כָמ֫וֹהוּ כָמ֫וֹהָ. וגם לנוכח ונוכחת בא מארך כמשקל האחרים, אך לא יבוא דגש גם בהפסק כיון שבא בתנועה גדולה.
וגם מילת 'מִן', באה בצורה כזו. ויש לשים לב שמשקלה שוה למילת 'הִנֵּה', שנ' המשקל דגושה. וכך גם מִן באה הנ' דגושה, כמו מִנִּי אֶפְרַיִם. ועם הכינויים היה ראוי להיות משקלה כמשקל מילת הִנֵּה עם הכינויים. וכך צורתה, מִנֶּנּוּ מִנֶּנָּה מִנְּךָ (מִנֶּךָּ) מִנֵּךְ מִנֶּנִּי מִנֶּנּוּ. ובגלל קרבת האותיות מ' ונ', ובגלל הדגשים הרבים שמכפילים האותיות קשה להשתמש במשקל זה, ובמיוחד כשיש שתי נ' דגושות זו אחר זו. ושימוש מילה זו בלשון מרובה. לכן החליפו הנ' הראשונה במ', וכך הוקלה הגייתה, ואמרו מִמֶּנּוּ מִמֶּנָּה מִמְּךָ (מִמֶּךָּ). וגם מילת הִנֶּנּוּ הרבו להקל הגייתה ואמרו הִנְנִי הִנְנוּ.
עוד אפשר להוסיף גם את המילה 'תחת', שכשבאה בלשון יחיד באה במשקל זה, תַּחְתֶּנָּה, ולנוכחים בא רפה תַחְתָּם, ולמדבר מצאנו בלשון יחיד רק בהפסק תַחְתֵּנִי, וכמשקל הִנֵּנִי, אך לא בהפסק היה משקלו תַחְתֶּנִּי. אך בשאר מקומות באה ברבים.
הנה, כמו שיש תארים לשמות כך יש תארים לפעלים. אך יש הבדל בין תארי השמות לתארי הפעלים. תארי השמות מתארים תכונה בשם, כגון 'לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם' משמעות התואר היא תכונה בגוי, והתואר ממש מחובר לשם, ונעשים יחידה אחת של שם ותואר. ולכן התואר יבוא במין ובמספר של השם, איש גדול ואשה גדולה אנשים גדולים ונשים גדולות. אך פֹעל הוא דבר מופשט, וא"א לתאר אותו, וא"א לומר 'יָשַב גָדוֹל' וכדו'. אך גם פֹעל שייך לבאר ולתת פרטים עליו, כגון היכן נעשה, מתי נעשה, ובאיזה אופן נעשה וכדו'. ולזה יש מילים שנותנות לנו מידע זה על הפועל. אך אין המידע תכונה עצמית בפועל שנאמר שהפועל עם מילת תה"פ הם יחידה אחת, אלא הבאנו מילה חיצונית וכשהיא ליד הפועל היא מתארת ומשנה אותו.
דוגמא לדבר בת"פ השייכים בשמות, כגון תיאור מידה. אפשר לומר 'יָמִים רַבִּים' ואפשר לומר 'אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה'. והנה באפשרות הראשונה לקחנו את 'ימים' כמושג של קבוצת ימים, ותארנו אותו שהימים הם רבים, והמילה 'רבים' היא תכונה בימים, ולכן באה במין ובמספר שלה. אבל באפשרות השניה אין מילת 'הרבה' תכונה באש
ובעצים, אלא שיש לשאול כמה אש ועצים היה, ועל זה הבאנו תשובה ע"י הצמדת מילה חיצונית של ריבוי, ואמרנו שהמידה היא 'הרבה'. ולכן תואר הפועל נחשב כמילה ולא כתואר, כיון שהוא לא מתחבר עם השם או הפועל, אלא הוא מילה עצמאית (הגדרת מילה, חלק דיבור חסר זמן מין ומספר), שנותנים אותה ליד הפעלים, והם משנים ומתארים אותם, מכמה בחינות.
וכמו שהבאנו, יש מעט תארי פועל שמתארים גם את השמות. אך עיקרם לתאר את הפעלים, ולכן נכנסו כולם תחת הגדרת 'תואר הפועל'.
השמות אין לתארם אלא באיכותם. אך הפעלים יש לתארם מבחינות רבות, כמו מקום, זמן, אופן, מידה, סבה או תכלית.
תואר הפועל יש בו אופנים רבים, וכמעט אין קשר ביניהם מלבד שהם מילה המשנה ומבארת את הפועל. ויש לפרט את כלל סוגי תארי הפועל ולבאר בכל אחד מה שימושו.
תיאור מקום
הנה, אפשר לתאר את מקום הפועל ע"י שמות עצם עם מילת יחס. כגון 'ישב בביתו', שמבחינה תחבירית 'ביתו' משמש כתיאור מקום. אך אין כאן מילת תה"פ, כיון שהשתמשנו בשם עצם.אך יש מילים שהתיחדו לתאר את מקום הפועל, כגון, מקום סתמי. שְׁבוּ לָכֶם פֹּה, וַיָּשֶֹם שָׁם אֶת הָאָדָם, וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, יָשׁוּבוּ הֵ֫נָּה, אַל תִּקְרַב הֲלֹם, גֶּשׁ הָ֫לְאָה.
כמו כן יש מילים שבאו לתאר מקום סתמי, אך עם תוספת תיאור. כמו 'אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּ֫חַת', במקום גבוה ובמקום נמוך. 'וַתֵּשֶׁב מִנֶּ֫גֶד' במקום נגדי. וְעָשִֹיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב, מכל עבר. 'יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַ֫עְלָה מָּ֫עְלָה' (הה' משמשת כל' בתחילה). 'וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק', במקום רחוק. וְאַתָּה תֵרֵד מַ֫טָּה מָּ֫טָּה, וְלֹא תִהְיֶה לְמָ֫טָּה (באו בשתי אותיות נוספות), וַיִּתְּנֻם עַל שְׁתֵּי כִתְפֹת הָאֵפֹד מִלְּמַ֫טָּה, במקום נמוך. ולכל קבוצה זו כשיבוא התיאור ביחס לדבר אחר, תבוא אות יחס נוספת ביניהם. כיון שתה"פ איננו משמש כמילת יחס. ולכן יבוא 'וַתִּקָּבֵר מִתַּ֫חַת לְבֵית אֵל', 'וַיָּבֹאוּ מִנֶּ֫גֶד לַגִּבְעָה', 'מִמַּ֫עַל לָעֵצִים'.
ויש תארי שמות שבאו לתאר את הפועל, ובזה בא סימן היכר, כגון, שבא כתואר נקבה. כגון לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ, ומשמש כת"פ במשמעות סתמית במקום האחרון.
ויש את מילות השאלה על המקום, אָן הֲלַכְתֶּם, אָ֫נָה אֲנִי בָא, אֵיפֹה הֵם רֹעִים, מֵאַ֫יִן בָּאתֶם. עוד יש את מילת השאלה על מקום ביחס לשם עצם ולא לפועל, אך כמו שנכתוב בתיאור המידה, משייכים אותם לתארי הפועל, אַיֵּה שָֹרָה אִשְׁתֶּךָ, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ.
תיאור זמן
תיאור הזמן שונה הוא מתיאור המקום. שתיאור המקום עיקר שימושו בשמות, ולא בא ת"פ אלא על מקום סתמי. אבל תיאור הזמן עיקרו בת"פ כיון שהזמן איננו שייך אלא לפעלים, ואילו השמות אינם קשורים לזמן. ולכן רבים משמות הזמן (כמו מחר, אתמול) הם ת"פ. אך מ"מ יש גם שמות עצם הקשורים לזמן כמו יום, לילה ועוד.ומ"מ תחילה יש להביא את מילות הזמן הסתמי, שהן עיקר צורת תה"פ. כמו אָז יָשִׁיר משֶׁה, לוּלֵי יי' שֶׁהָיָה לָנוּ… אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ, עַתָּה[ii] נָרַע לְךָ מֵהֶם.
ויש את מילות היחס שבאו בלי השם המיוחס, בהוראה דומה למשמעות התחבירית כשבאו עם השם המיוחס, אך במשמעות סתמית. כמו 'וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ', בזמן מאוחר יותר. 'הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ', בימים שלפני.
וכמו בתיאור המקום יש את שמות התואר שבאו כת"פ במשמעות סתמית של זמן, ובאו עם סימן היכר. כמו זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה (בזמן הראשון), יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה (הב' היא ב' השימוש, ולא נוספה להיכר תה"פ). וכן שמות עצם במשמעות סתמית עם סימן היכר 'הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, (הב' נוספת). לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ
לָ֫יְלָה (הה' משמשת כל') (המשמעות סתמית, ביום סתם או בלילה סתם, ולא ביום או לילה מסוים כמשמעות שם העצם). וַיַּעַשֹ יי' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת (המ' נוספת, והמשמעות סתמית, ביום שאחרי. ועיקרו שם כמו 'וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת', אך כיון שרוב מובאותיו כת"פ יש שקראו לו ת"פ). אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם (נוספה אות השימוש המתאימה, שהיום הקיים הוא נודע), וַיְהִי מִיָּמִים.
וכן הרבה משמות הזמנים באים תמיד לתאר את הפועל, ולכן הם נחשבים ת"פ. כמו אֶ֫מֶשׁ אָמַר אֵלַי, אֲשֶׁר הֵם עֹשִֹים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם, מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה. וכן לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים, חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, משמעם פשוט כשם זמן עם תואר, 'זמן קרוב', ומשמש כתה"פ.
עוד יש שמות זמן השייכים לשמות העצם, אך ישמשו גם לתה"פ. וכיון שרבים משמות הזמן עיקרם ת"פ באו גם הם בלא אות היכר, כמו עֶ֫רֶב וִידַעְתֶּם… וּבֹֽקֶר וּרְאִיתֶם.
כמו כן, כמו שיש מילות יחס לשמות, כך יש מילות יחס לזמני פעולה. וכיון שכל ענייני הזמן שייכים לפועל, נחשבים גם הם תה"פ. כמו 'וַיִּשָֹּא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ' (ומקבילה היא למילה 'לפני' במילות היחס). ומבחינה תחבירית שתי המילים הן תה"פ, אך בחלוקת המילים מילת 'יחמץ' היא פועל, ורק מילת טרם המיוחדת לתאר
את זמן הפועל נקראת ת"פ. והנה לפני הווית הפועל עדיין לא נעשה הפועל, ולכן באה מילת טרם גם במשמעות זמן שפעולה הצריכה לבוא, או שידוע לנו שבאה בעתיד, עדיין לא באה, ואנחנו בזמן שלפני בואה. כמו 'טֶ֫רֶם
תִּירְאוּן', 'וְכֹל שִֹיחַ הַשָֹדֶה טֶ֫רֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ', 'וּשְׁמוּאֵל טֶ֫רֶם יָדַע אֶת יי''. ושימוש זה מבחינה תחבירית קרוב הוא
לשלילה מתיאור זמן, כגון 'שמואל (עדיין) לא ידע את יי'', ולכן פעמים רבות כשרצו לדבר על בחינת הזמן עצמו הוסיפו ב' השימוש ואמרו 'וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶ֫רֶם תָּבוֹא'.
עוד יש את מילת 'עוד' המורה על ההישנות החזרה וההמשך. ויכולה לתאר גם את הזמן במשמעות מקבילה למילה 'עתה', אך במשמעות של 'גם עתה' כמו קודם. כמו 'עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל'.
ויש את מילות השאלה על הזמן, מָתַי אֶעֱשֶֹה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי, עַד מָתַי מֵאַנְתָּ, עַד אָן תְּמַלֶּל אֵלֶּה, עַד אָ֫נָה מֵאַנְתֶּם.
תיאור מידה
מתאר את כמות הפעולה, את מידתה או את תדירותה.בדרך כלל יתארו את המידה ע"י מספר עם מידה של זמן, מרחק, משקל וכדו'. כמו שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת. אך יש מילים שהתיחדו לתאר את המידה, כגון מידה סתמית. הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם, רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי, אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט.
ויש שמות שמשמשים כת"פ, ובאו עם סימן היכר, וַיִּפְרֹץ לָרֹב.
עוד אפשר לתאר את מידת חיוב הפעולה. שאפשר לתאר את הפעולה ולומר שהיא 'אכן קרתה', או לתאר ולומר שהיא 'לא קרתה'. ויש מילה שנותנת מידה מסוימת בין חיוב לשלילה, כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם, כלומר שחסר מעט מחיוב הפעולה. ונוספה לו אות שימוש מתאימה, להבדילו משימוש המילה הרגיל.
וכן יש את מידות הזמן, והשתמשו בהם גם לשם, אך עיקרם ת"פ. כמו וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד (וכשם מופשט, 'אש תמיד' אש של תמידות, 'נר תמיד'), יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם, יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, (עיקרם שם לזמן ארוך, כמו 'בְּרִית עוֹלָם', 'חֻקַּת עוֹלָם' 'הַרְרֵי עַד'. ונוספה להיכר תה"פ אות שימוש המתאימה, והמשמעות סתמית). לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶ֫צַח (והושאלה גם לשם כמו 'נֵצַח יִשְֹרָאֵל', ולכן באה לפעמים בתוספת אות שימוש להיכר 'וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף).
ומילת 'מעט' כשלא תתאר את מידת הפעולה עצמה, אלא דבר נלוה אליה, נוספה לה כ' השימוש, המרמזת לדבר החסר. כמו כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ, כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ, עניינו כשיעור מעט זמן, מיד. כִּמְעַט יַעֲבֹר עַבְדְּךָ אֶת הַיַּרְדֵּן, כשיעור דרך מעט. שָֹרִיד כִּמְעָט, מעט במידה.
עוד יש את המילה 'מאד' שבאה יחד עם פעלים, וגם עם תארים ותארי פועל, ומתארת אותם שהם במידה מרובה. כמו וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד, וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד, ובא גם עם אות שימוש, וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד.
תיאור חזרת פעולה כמה פעמים נכלל גם הוא בתיאור מידה, ובדרך כלל ישתמשו גם בו במספר עם מילת 'פעמים'. אך יש שישתמשו במילה אחת שמשמעה תיאור החזרה, כמו וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית, משמעו פעם שניה. וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יי' כָּרִאשֹׁנָה (כ' ההשואה משייכת אותה לתיאור אופן). כמו כן יש מילה סתמית לחזרה, וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר.
עוד יש לתאר את המידה במשמעות של המידה הנצרכת והמספקת. ולתאר את הפעולה יאמרו אֱכֹל דַּיֶּ֫ךָּ, ולתאר את השם או את שם הפעולה יאמרו רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. והנה המידה הנצרכת משתנה מדבר לדבר, ולכן יש להוסיף למילים אלה ביחס למי או למה הם מספיקים. והמילה 'די' באה מחוברת ונסמכת ליעד הסיפוק, ועניין 'דַּיֶּ֫ךָּ' במידה מספקת ביחס אליך. וכן בנסמך 'לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶֹה' מידת הגעת ידו היא לא במידה מספקת ביחס לשה. ומשמשת מילה זו קצת כמילת יחס, כיון שלמעשה היא מחברת את הפעולה לשם אחר (אך עיקר פעולתה לתאר את הפועל). ולכן תבוא לפניה פעמים רבות אות יחס מתאימה. כ' ההשוואה, וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ, וגם ב' ההשוואה 'אַרְיֵה טֹרֵף בְּדֵי גֹרוֹתָיו', מ' למקור גדילת התואר 'מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה'. והמילה 'רב' באה עם מילת יחס, רַב לָךְ, רַב לָכֶם, מידה מספקת ביחס אליך או אליכם. ומשמשת הרבה כמילה עצמאית במשמעות 'יש (לי, לך, או סתם קיים) במידה מספקת' כמו רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי.
ומילת השאלה על המידה היא, כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ.
תיאור המידה מתאים גם לשמות עצם, לפרט את כמותם, כמו 'אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה', 'מְעַט מַיִם'. וכן מילת 'מאד', וכמו שהבאנו. וכן מילת 'עוד', באה גם לתוספת במנין השמות 'עוֹד כֶּלִי'. אך עדיין אין שייך לקרוא לשימוש זה
תואר השם, כיון שתואר השם מתאר תכונה בשם, כמו 'מַיִם רַבִּים'. ואילו תארים אלו הם מילה עצמאית שהצטרפה לשם. ולכן משייכים גם מילים אלו להגדרת תואר הפועל, למרות שהיה אפשר לקרוא להם 'מילות תואר השם'.
תיאור אופן
תיאור אופן נוגע לבחינות רבות, שאין קשר ביניהן, ויש לבאר כל בחינה לעצמה.יש תיאור אופן של אמצעי, ובו ישתמשו בשם עם מילת יחס, כמו וַיָּנָס בְּרַגְלָיו. אך יש בו את מילת השאלה 'בַּמֶּה תֵּאָסֵר'.
יש תיאור אופן של מלווה, ובו ישתמשו בשם עם מילת היחס 'עם'. אמנם מצאנו בו ת"פ שמשמעו ממש כמילת יחס, וְנִלָּחֲמָה יָ֫חַד, וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. ומילה זו היא ת"פ אך תפקידה הוא לקשר את שני הנושאים כמילת יחס, ומשמעה הוא 'זה עם זה'.
ועוד יש בתיאור המלווה תיאור מצב, כמו 'נָדְדוּ יַ֫חַד'. ויבואו בו ת"פ במשמעות של שלילת מלווה, יָשְׁבָה בָדָד. ויש מהם שמשמשים כשם, ובאו בתוספת היכר, כמו תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, (ובמשקלו בא בתוספת ל' גם 'עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן'),
רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי. ואף בשלילה יש ת"פ שמשמשים כמילת יחס, ובאו בכינוי לאדם עצמו, כמו וַיָּשִֹימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם, אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא. וכמו שאפשר לומר 'ישב עמו' וכינוי מילת היחס לאחר, כך יאמרו 'ישב לבדו'. וכינוי מילת היחס לעצמו, ישב עם עצמו, והעניין בלא אחר.
ועוד יש מילים שהתיחדו לתאר מצב. כמו וִישַׁבְתֶּם בֶּ֫טַח. ולפעמים הוסיפו סימן היכר, כמו וִישַׁבְתֶּם לָבֶ֫טַח, שְׁבִי דוּמָם.
תיאור מצב ההולך בפועל 'הלך' יש לו ת"פ המיוחדים לו, ובאו בצורה מיוחדת. וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת, הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית (מתאר את צורת ההליכה, עם פנים לאחור, ולא את כיוון ויעד ההליכה), ומצאנו אֲחֹרַנִּית גם בתיאור פעלים אחרים.
גם לתיאור תמורת הפעולה ישתמשו בשם עם אות יחס, כמו וַיַּעֲבֹד יִשְֹרָאֵל בְּאִשָּׁה. אך לשלילת התמורה ישתמשו בת"פ, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם.
לתיאור תוצאת הפעולה ישתמשו בפעלים ובשמות, כמו וְאָכַלְתָּ וְשָֹבָעְתָּ. ומצאנו שהשתמשו גם בת"פ לתאר תוצאה. כמו וַאֲכַלְתֶּם לָשֹֽבַע. ובעיקר השתמשו בת"פ לשלילת תוצאה. כמו וּזְרַעְתֶּם לָרִיק, לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי, לַשֶּׁ֫קֶר שָׁמַרְתִּי. והשתמשו בו בשמות עם ל' השימוש להיכר. (לפני שם, בא בלא ידוע. ולפני שם מופשט, בא בידוע).
יש תיאור אופן של איכות הפועל בהשוואה לאחר, ומצוי הוא בעיקר בשמות עם אות היחס כ'. ויש בו מילות רמז שהן תה"פ. כמו כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, וְעָשִֹיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּ֫כָה, וַיַּעַשֹ יַעֲקֹב כֵּן. ועוד יש בו שמילת היחס מקשרת לת"פ ולכן תחשב המילה ת"פ, כמו וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יי' כָּרִאשֹׁנָה, ועניינו השוואה לזמן הראשון.
ויש מילים שהתיחדו לתאר את צורת הפעולה ואיכותה, כמו סָרוּ מַהֵר, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה, וַיְהַלֵּךְ אַט, פֶּ֫תַע יִשָּׁבֵר. ולפעמים הוסיפו אות שימוש, כמו מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט, וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ פִּתְאֹם, יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶ֫תַע פִּתְאֹם, וְהָיָה לְפֶ֫תַע פִּתְאֹם… תִּפָּקֵד בְּרַעַם. ובא גם שם מופשט בלא היכר, כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ.
והנה תיאור האופן יש בו שדומה הוא לגמרי לתיאור השמות, וכמו שאפשר לומר 'אִישׁ יָפֶה' כך אפשר לומר 'דיבר יפה'. אך פֹעל הוא דבר מופשט, ולכן משמעות תה"פ היא 'דיבר באופן יפה' 'אמר דברים יפים', אך עיקרו ממש כתואר רגיל. ומצוי הוא בעיקר בפעולת הדיבור וכדו', ומצאנו בה ת"פ שבאו כתואר רגיל בָּרוּר מִלֵּלוּ, טוֹב פָּתָר. אך בדרך כלל בא התואר בסימן היכר, כגון כתואר נקבה או נקבות רבות. כמו וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה, וְיִזְעֲקוּ מָרָה, לֹא דִּבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה, וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת, וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת, וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת, לְדַבֵּר צַחוֹת. ובפעלים אחרים מצאנו משקלים נוספים, כגון מקור הפעיל, וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב. עוד חשוב לציין כי פעמים רבות כדי להמנע מלתאר את הפועל שהוא דבר מופשט, השתמשו בפועל עם מקור נסמך, שהוא משמש כשם הפעולה, ומשמעותו הוא שהאדם עושה את הפעולה באופן מסוים.
כגון במקום לומר מנגן היטב, מצאנו 'וּמֵטִב נַגֵּן' (יחזקאל לג לב), שהאדם עושה את פעולת הנגינה היטב. וכן
'הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת' (ירמיהו א יב), ראית היטב. ואף את שאר תארי הפועל יחליפו בדרך זו, כמו 'מִהַרְתָּ לִמְצֹא' (בראשית כז כ), 'לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת' (שמות ח כד).
עוד אפשר לתאר את הפעולה בתואר 'טוב'. אך אין זה תיאור הפעולה עצמה, אלא עניינו שההשלכות והתוצאות שלה טובות. כמו טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ.
עוד אפשר לתאר את כלל תיאורי האופן ע"י שמות עם אות היחס ב', כמו בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. ומבחינה תחבירית זהו תיאור אופן. ומצוי מאד שישתמשו בשמות מופשטים עם ב' השימוש, ועיקרו הוא
שם עם אות יחס. אך כיון שזו מילה יחידה, ולא תשתנה צורתה - כיון שבאה לתאר פועל, נקראת ת"פ. כמו תֶּחֱטָא
בִשְׁגָגָה, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה, בְּשִֹנְאָה יֶהְדֳּפֶנּוּ, לָקַחְתִּי בְחָזְקָה, בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם
בִּתְבוּנָה, וְשָׁפַט בְּצֶ֫דֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ. ועוד רבים מאד. ופעמים ישמיטו ב' השימוש, כמו תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר.
ויש את מילות השאלה על האופן, אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ, אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם, אֵיכָכָה[iv] אוּכַל וְרָאִיתִי.
תיאור סבה או תכלית
תיאורי סבה או תכלית יבואו ע"י שמות ופעלים עם מילות יחס או חיבור, כמו בגלל, כי. אך יש את מילות השאלה שמשמשות ת"פ. לָ֫מָּה[v] לֹא הִגַּדְתָּ לִּי, עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ, מַדּ֫וּעַ בָּאתֶם אֵלָי.חיוב
הגדרת תואר הפועל היא מילה שמשנה את הפועל, וגם חיוב ושלילה משנים את הפועל. אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר, וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף, אָמְנָם יָדַעְתִּי, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ, וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם, הֵא לָכֶם זֶרַע, יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר.ובשאלה, הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ.
החיוב והשלילה יכולים לבוא גם על השמות, כמו הִנֵּה אִשְׁתְּךָ, יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, ועוד רבים. אך כמו שכתבנו בתיאור המידה, אין שייך לקרוא להם תואר השם, כיון ששונים הם במהותם מתואר, ולכן נכללו בתה"פ. אך אפשר לקרוא להם גם מילות חיוב ושלילה.
שלילה
לֹא יָדַעְתִּי, אַל תִּירָא אַבְרָם, וְאָדָם אַ֫יִן, צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ, עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ, בַּל תִּמּוֹט, בְּאֶ֫פֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ.ספק
אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה, פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ.כינויי תואר הפועל
הנה מילות תה"פ מלבד שאין להן יידוע, מין ומספר ככל המילים. גם אין בהן כינויים, בשונה ממילות היחס.
אך מצאנו מעט מילים שיבואו עם כינויים. אך אין משמעות הכינויים ככינויי השמות ומילות היחס.
כגון המילים הִנֵּה, יֵש, אֵין, כשהן מחייבות או שוללות קיום של שם, הן יכולות לבוא מחוברות לשם, כמו הִנָּם, אֵינָם, יֶשְנָם. אך אין משמעות הכינוי 'הִנֵּה שֶלּוֹ', אלא, 'הִנֵּה הוּא'. 'יֶשְנוֹ' 'אֵינֶנּוּ' עניינו 'הוא' נמצא, 'הוא' לא נמצא. וכן מילת השאלה על מקום שם העצם אַיֵּה, כשבא בכינוי אַיָּם ענינו 'אַיֵּה הֵם'. וכן המילה 'עוד' בתיאור זמן במשמעות עד עתה, גם עכשיו, יש בה כינוי, וכנ"ל 'עוֹדָם' עניינו 'עוֹד הֵם'. וכן המילה 'דַי' רגילים לסמכה לשם כדי לבאר את מידת הסיפוק, כמו 'דַיָּם', ומשמעות הכינוי 'מספיק ביחס ל־'.
והנה כינויים אלה כיון ששונים הם מכינויי השם ומילות היחס, שהכינוי בהם רומז לעצמות השם המכונה. לכן באים כינוייהם במשקל אחר. וכמו בכינויי העתיד שאמרו 'יְסֹבְבֶנְהוּ' ובדרך כלל בא דגוש בהשמטת הה', 'יִקְרָאֶנּוּ', כך באו כינוייהם. ולנוכח שעיקר צורתו בשוא לא יבוא דגש בכ' הכינוי. אך בהפסק, שבא בסגול, ישוב הדגש. וכמו בכינויי העתיד, 'אֶעֱזָבְךָ' 'אֶעֶזְבֶךָּ'.
ולכן, כינויי נסתר ונסתרת מדבר ומדברים, וכן נוכח בהפסק, באו דגושים. אך כינויי הרבים באו רפים, אֵינָם, אֵינְכֶם, וכן כולם.
ואם נעיין נמצא במילות היחס שתי מילים שכינוייהם שוים לכינויי תה"פ. ובאו אף הם בתוספת נ' ודגש, מלבד בכינויי הרבים. ומילים אלה הן 'מִן' ואות היחס כ'. ואפשר לראות שגם משמעות מילות יחס אלו קשורות יותר לעצם השם, שמילת 'מן' מורה על פרישה מעצם השם, וכ' מורה על דמיון לעצם השם. ולכן גם בהם הכינוי משמעו 'מִן הוּא' 'כְמוֹ הוּא'. ולאות היחס כ' הוסיפו לפני הנ' את האותיות 'מו' להקל הקריאה (כמו לָמוֹ בָמוֹ), ובאה נ' נוספת בכינוייה למדבר ומדברים, (ובאה רפויה כיון שהיא אחר שתנועה גדולה), כָמ֫וֹנִי כָמ֫וֹנוּ. ולנסתר ונסתרת באה
בתוספת ה', כמשקל העתידים 'וַיְחַבְּקֵהוּ', כָמ֫וֹהוּ כָמ֫וֹהָ. וגם לנוכח ונוכחת בא מארך כמשקל האחרים, אך לא יבוא דגש גם בהפסק כיון שבא בתנועה גדולה.
וגם מילת 'מִן', באה בצורה כזו. ויש לשים לב שמשקלה שוה למילת 'הִנֵּה', שנ' המשקל דגושה. וכך גם מִן באה הנ' דגושה, כמו מִנִּי אֶפְרַיִם. ועם הכינויים היה ראוי להיות משקלה כמשקל מילת הִנֵּה עם הכינויים. וכך צורתה, מִנֶּנּוּ מִנֶּנָּה מִנְּךָ (מִנֶּךָּ) מִנֵּךְ מִנֶּנִּי מִנֶּנּוּ. ובגלל קרבת האותיות מ' ונ', ובגלל הדגשים הרבים שמכפילים האותיות קשה להשתמש במשקל זה, ובמיוחד כשיש שתי נ' דגושות זו אחר זו. ושימוש מילה זו בלשון מרובה. לכן החליפו הנ' הראשונה במ', וכך הוקלה הגייתה, ואמרו מִמֶּנּוּ מִמֶּנָּה מִמְּךָ (מִמֶּךָּ). וגם מילת הִנֶּנּוּ הרבו להקל הגייתה ואמרו הִנְנִי הִנְנוּ.
עוד אפשר להוסיף גם את המילה 'תחת', שכשבאה בלשון יחיד באה במשקל זה, תַּחְתֶּנָּה, ולנוכחים בא רפה תַחְתָּם, ולמדבר מצאנו בלשון יחיד רק בהפסק תַחְתֵּנִי, וכמשקל הִנֵּנִי, אך לא בהפסק היה משקלו תַחְתֶּנִּי. אך בשאר מקומות באה ברבים.
