בין הזמנים - מקור וטעם למנהג ימי "בין הזמנים"

מקור נאמן וקדום, ואולי הישיבה הראשונה שמצינו בה סדר של "בין הזמנים", היא ישיבתו של רבא. כדאיתא במסכת ברכות (לה:), שביקש רבא מתלמידיו שלא יבואו ללמוד בישיבה בימי ניסן ובימי תשרי, אלא יעסקו אז במלאכת השדה, וזאת כדי שלא יהיו טרודים במזונותיהם בשאר ימי השנה ויוכלו לעסוק בתורה במנוחה. [ואף שאין מזה מקור גמור לימי בין הזמנים של זמננו, שאין נותנים אותם מאותו הטעם ממש, מכל מקום השערה חזקה היא שיש לזה שייכות לימי בין הזמנים שלנו].

עוד מצינו בראשונים, שהיתה לפניהם גירסא בגמרא בסוף מסכת ברכות – אשר לא זכינו שתגיע לידינו – בביאור הכתוב "סכותה לראשי ביום נשק", ושאלו שם: איזהו "יום נשק"? והשיבו: אלו ימי תשרי וניסן, שבהם תלמידי הישיבה נפרדים זה מזה בצאתם לבתיהם, ונושקים זה לזה מתוך אהבה.​

כתב הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק ה'): כשם שהגוף צריך מנוחה כאשר הוא עייף מעמל המלאכה, כך צריכה הנפש למנוחה כאשר היא עייפה ממחשבות עמוקות וקשות. עכ"ל. וזהו יסוד הענין של בין הזמנים, שינוחו מעט מהעמל והעיון העמוק שלומדים בכולל או בישיבה.

ועצם המושג שנחלשים מעמל הלימוד וצריכים למנוחה, מצינו כבר אצל האמוראים. הגמרא מספרת על רבי זירא, שכאשר היה נחלש מתלמודו היה יושב על פתח בית המדרש, ואמר שאם אינו יכול ללמוד, לפחות יקיים מצות קימה בפני תלמיד חכם העובר שם.

ומרן החזון איש זצ"ל כתב לבחור אחד באגרת (קובץ אגרות חזון איש, מכתב ק'): "אולי אפשר לך לסור לבי קייטא לחודש ימים, תשתדל נא בזה, ובקש מנפשך שתתחסד על גופך". ובאגרת אחרת כתב לאחד שנחלש מכח הלימוד (שם, מכתב לה): "דע לך, שאין שום עבירה לנוח מעט כשעייפים מהלימוד, ואני מייעץ לך שתלך לשבועיים ימים למנוחה, ואשרי חלקך שנחלשת על ידי התורה הקדושה".

והגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א הביא מעשה, שהחזון איש אמר פעם לבחור אחד שבימי בין הזמנים אין צריך ללמוד כל כך הרבה כמו בזמן הלימודים, כי הוא זמן למנוחה, אך לפחות תשע שעות ביום ילמד. כשהעיר הבחור לפניו שאינו יודע אם בימי ה"זמן" הוא לומד תשע שעות, הקפיד עליו החזון איש ואמר: "וכי זהו 'בן תורה'?!".
ובספר מדרש שמואל על פרקי אבות (פרק ב' משנה יד) פירש מה שאמר דוד המלך בתהלים "ואתהלכה ברחבה כי פקודיך דרשתי", ולא אמר "ואתהלך", לפי ש"ואתהלכה" משמעו שהוצרך ללכת ולטייל. וזהו שאמר דוד: הוצרכתי לילך ולטייל משום ש"פקודיך דרשתי", שלמדתי עד שנחלש כחי.

והש"ך (חושן משפט סימן של"ג) כתב בלשון נמרץ: "פעמים שהוא בריאות לתינוק שנותנים לו מעט ריוח מן הלימוד ואין כופין אותו אלא לרצונו". הרי שיש מקרים שטוב לילד שיתנו לו מנוחה מהלימוד, ואין לכפותו ללמוד בעל כרחו. אולם באותו מקום כתב גם דברים קשים על ביטול זמן, וזה לשונו: "שכל עת ורגע שהתינוק הולך ובטל הוא פסידא דלא הדר".
והט"ז (אבן העזר סימן כ"ה) כתב, שיש תלמידי חכמים שישנים יותר כדי שיוכלו ללמוד בראש צלול ומיושב, ובשעה אחת הם משיגים מה שאחרים משיגים בשעתיים, וכתב שהישנים ונחים בכוונה זו יש להם שכר כנגד הלומדים באותה שעה.

והחפץ חיים זצ"ל אמר (הפרשה המחכימה פרשת ויחי): "לעבוד יותר מכפי הכח וללמוד עד מעבר לכוחותיו – הרי זה מעצת היצר. זכורני כשהייתי מתמיד גדול ונחלשו עיני, והרופאים ציוו עלי שלא להביט בספר במשך שנתיים רצופות, וכי לא היתה זו עצת היצר?".

והרה"ק בעל "ברכת שמים" מקאשוי זצ"ל היה דורש תמיד מהבחורים שיעסקו בהתעמלות כגון שחייה וכדומה, פן יראו כמותו (שהיה מתמיד עצום ובשנותיו המאוחרות היה גבו כפוף מאוד – כפי שהעיד בנו אב"ד תולדות רפאל שליט"א).​

רבי יוזפא שמש ז"ל מוורמייזא כתב במנהגי וורמייזא, שבימי בין הזמנים לא היו חוזרים ממש לבתיהם מן הישיבה, אלא נשארו בישיבה ולמדו ספרי נ"ך או מסכתות קלות.

וכעין זה מצינו בהקדמת הספר "באר שבע" (להגאון רבי יששכר איילינבורג ז"ל מאיטליה, תלמיד ה"לבוש") על מסכת הוריות, שכתב שם התנצלות על חיבור הספר: שחיבור זה נעשה לאחר שראה סייעתא דשמיא גדולה. והיה זה בזמן שאין לרבנים חשק ללמוד, הנקרא במקומותינו "בין הזמנים", וישבתי ללמוד עם חברים מסכת "הוריות" שהיא קלה, ולא במטרה לחדש בה אלא כדי להשלים ידיעת כל הש"ס, ועלו בידינו כל החידושים הללו ומהם נעשה ספר "באר שבע", אשר כל הפוסקים מתחשבים בדבריו בכבוד רב.

הנה נוכל ללמוד כן מהקדמת הפירוש "חסד לאברהם" אשר חבר אביו של הנס"ק בעל השל"ה הקדוש על "שמונה פרקים" להרמב"ם, שם ביאר את גודל התועלת שבחיבורו: כי יהיה לתועלת מרובה ל"כת הבחורים" הרגילים תמיד להתפלפל בעומק סוגיות הגמרא ובסברות, אך אינם בקיאים בדרכי החקירה והפילוסופיא, ועל כן בבוא ימי "בין הזמנים" וחפצם להחליף כח ולנוח מעט בלימוד "שמונה פרקים לרמב"ם", לא יכלו ללומדו בעצמם והוצרכו לרב שילמדם, אך עתה על ידי פירוש זה יוכלו ללומדו לנפשם. הרי לנו מדבריו כי בימי בין הזמנים נהגו לעסוק בלימודים קלים יותר. וכן כתב ב"מדרש שמואל" על מסכת אבות (שם), כי כל עניני האגדות שנמצאו בש"ס נוסדו בשעה שהיו החכמים עייפים ויגעים מעמל לימוד הסוגיות הקשות, והיו נחים מעט במילי דאגדתא.

והנה בספר "יון מצולה" להגאון רבי נתן נטע האניווער זצ"ל (אשר נדפס לראשונה בשנת תרי"ג ובו תיאר את גזירות ת"ח ות"ט), באר מעט את תואר חיי היהודים קודם הגזירות, ושם כתב פרק נאה על סדרי הישיבות בזמנם, וזה תורף דבריו: השנה היתה נחלקת לזמן החורף ולזמן הקיץ; זמן החורף היה מראש חודש חשון עד חמשה עשר בשבט, וזמן הקיץ מראש חודש אייר עד חמשה עשר באב. ומט"ו בשבט וכן מט"ו באב התחילו ימי "בין הזמנים". ומה היה מעשיהם בימים אלו? כל ראשי הישיבות היו נוסעים ליריד הגדול, שהיה מתקיים באותן שנים בזאסלוב או בלובלין ולעמבערג, וגם כל הבחורים היו נוסעים לשם, והיו מסובבים שם, ולא היו הבחורים מחויבים ללמוד דוקא אצל ראש הישיבה שלהם, אלא יכלו ללכת ללמוד אצל כל ראש ישיבה שחפצו.

ענין זה נזכר כבר בדברי המהרש"א, שכן במכת שבת בסוף פרק "כלל גדול" כתב שמעתה לא יכתוב עוד חידושי הלכות אלא חידושי אגדות, לפי שעד כאן הגיעו בלימודם בישיבה, ואז נסעו ללמוד בלובלין בימי היריד, עכ"ד. ובהתבוננות בדברים אלו הרי הוא ממש "מבהיל על הרעיון", שסוגיות כה רבות ועמוקות למדו עד זמן הנסיעה ליריד, שהיה זמן קצר של כשלשה חדשים ומחצה. וכן במסכת סנהדרין בתחילת פרק ששי כתב המהרש"א עוד שני חידושי הלכות, וכתב שמשם עד סוף המסכת לא יכתוב לפי שנסעו ליריד לובלין. ומזה נשתומם למראה גודל דביקותם בתורה, שאף שידעו כי עוד מעט קט יצאו מבין כותלי הישיבה, לא אמרו כטבע בני אדם "אין כדאי להתחיל פרק חדש כי לא נסיימו", אלא חזינן בדברי המהרש"א שהמשיכו ללמוד עוד עמוד אחד בפרק ששי ובו סיימו את הזמן.

אמנם לימים ראו במדינות ליטא כי אין זה תכלית הראויה להיות מבטלים תורה זמן רב כל כך, והחלו לקצר את ימי בין הזמנים. וכן מצינו בתקנות "ועד מדינת ליטא" משנת שצ"ט (הובא בספר אוצרות של חינוך - מעשה חיא ח"א עמ' של"ט), שכתבו בסעיף י': יען כי ראינו שהנסיעה לירידים גורמת ביטול תורה גדול, התקנו להאריך את זמן הישיבות; זמן החורף ימשך עד ראש חודש ניסן, וזמן הקיץ ימשך עד חצי חודש אלול. (וראיתי מי ששיער שקיצור ימי בין הזמנים נשתלשל אחר גזירות ת"ח ות"ט בזמן שנתבטלו הירידים ולא היה צורך בבין הזמנים ארוך, אך ממה שראינו כאן שגם קודם הגזירות כבר קיצרו הימים מחמת ביטול תורה, נראה שאין השערה זו נכונה).

ויש לבאר כי תקנה זו לא היתה דבר פשוט שיכולה הנהלת הישיבה לתקן מעצמה, שהרי נגעה היא לרבים. באותן שנים לא היתה הישיבה מכלכלת את הבחורים בצרכי גשמיות, אלא היו הבחורים אוכלים "ימים" (טעג) אצל בעלי הבתים בעיר, ועל ידי הארכת הזמן לחודש וחצי נוספים (ובשנה מעוברת עוד יותר) הוצרכו בעלי הבתים לזונם ולהחזיקם עוד זמן רב. וכן היה הסדר שתלמידי הישיבה היו ברובם אברכים (ומה שכתוב בפוסקים "בחורים" הכוונה לאברכים, כמבואר בשו"ת באר משה ח"א סי' י"ד, כי היו נישאים בגיל צעיר מאד), והיה הסדר שכל אברך הלומד בשיעור היה צריך ללמד את שיעור ראש הישיבה לשני נערים או בחורים צעירים, וחלף עבודתם קיבלו שכר מגבאי הצדקה (ואולי מזה נשתרבב המושג "כולל" של ימינו). ואם יתארך הזמן, יצטרכו הגבאים לשלם שכר מרובה יותר.

לכן כתבו שם עוד בתקנות: מט"ו בשבט בזמן החורף ומט"ו באב בזמן הקיץ, יצטרכו הקהלות סביב העיר שבה שוכנת הישיבה להחזיק את הבחורים כפי שיקבע הראב"ד בסכום הקצוב ובאופן המדויק. וכן האברכים יצטרכו ללמד בחינם מט"ו בשבט עד ראש חודש ניסן, וכן בקיץ מט"ו באב. ועוד פרט כתבו שם בתקנות, ונקדים את סדרי הישיבה בימים ההם: היה ממונה מטעם הישיבה "גבאי" שתפקידו לבחון את התלמידים בכל סוף שבוע על לימודם, ואם לא ידעו היה מענישם כדי שיתחזקו בלימודם בשבוע הבא; ועל כך כתבו בתקנה לענין בין הזמנים, שהנהלת הישיבה תמשיך לתת שכר לגבאי הממונה לבחון את הבחורים גם בימי בין הזמנים.

מצינו כבר בתקנות קהילת מעהרין כי זמן הלימודים נמשך מעט יותר מהרגיל אצלנו, וכך כתבו בתקנותיהם (הובא בחוברות אור המזרח חלק כט א-ב עמ' 198 ע"י משה אביטל): זמן החורף יהיה עד ראש חודש אדר, ובשנה מעוברת עד ראש חודש אדר השני, וזמן הקיץ יהיה עד ראש חודש אלול, ומשם ואילך יהיה "בין הזמנים". ומהו ענין בין הזמנים? הכוונה בזה היתה להקל מעל בעלי הבתים שבעיר שלא יצטרכו לפרנס את הבחורים בכל ימות השנה, ועל כן קבעו זמן של בין הזמנים שבו יתפרנסו הבחורים בעיירות הסמוכות, כל עיר לפי יכלתה (עיר עשירה תקבל בחורים מרובים יותר), אך לגבי הבחורים עצמם לא היה בזה כל שינוי והיו צריכים להמשיך בלימודם כמיקדם.

כיוצא בזה מצינו בתקנות הועד הגדול דקהילות קרעמזיר מתאריך ז' אלול שנת תמ"א (הובא במקורות לתולדות החינוך בישראל ח"ב, נדפס בסוף שנות התר'), שכתבו בסעיף א': היות ובשנה זו מחמת המלחמות והמגפות הקשות אשר בעוונותינו הרבים השתוללו, נתמעט עסק התורה בישיבות וכן השמיטה התמיכה בהן, ואם אין גדיים אין תיישים, על כן נתקנו תקנות להעמיד את הישיבות על תלן כבתחילה. הערים המשלמות מס רב צריכות להחזיק את הישיבה בכל השנה ברציפות, ובימי בין הזמנים, שהם בחורף מראש חודש אדר ובקיץ מראש חודש אלול, ימצאו הבחורים בעיירות הסמוכות ובעלי הבתים שם יפרנסום, כדי להקל מעל בעלי הבתים הקבועים.

במנהגי ווארמייזא (ח"א אות צה, הובא באבני חן אשכנזי עמ' 106) מצינו זמן נוסף שבו נהגו מעין בין הזמנים, כפי שכתב ר' יוזפא שמש ז"ל: ביום ל"ג בעומר לא למדו בחדר, והתינוקות באו לבית הכנסת ושם חילקו להם המלמדים עוגות ויי"ש שקנו מכספם הפרטי. וכן מובא במנהגי מהרי"ל (מנהג קי"ג) שכך היה המנהג בעיר האריינוס שקראו ליום זה "חג התלמידים", לפי שביום זה יוצאים כל התלמידים, הרגילים לעסוק בסברות ופלפולים, אל השדה ליהנות מהטבע איש כפי טעמו. (וזכורני מימי נעורי כי כן היה המנהג במוסדות קאשוי, שהיה ל"ג בעומר ממש חג לתלמידים, ובתחילת היום ישבו כל התלמידים יחד ולמדו ניגונים לשורר לפני האדמו"ר נשיא המוסד זצ"ל, ואחר כך נכנסו כולם באוטובוסים ונסעו לקרית קאשוי אשר בבעדפארד הילס, ושם נתפזרו בשדה רחבת ידים ושחקו יחד כל אחד כרצונו, ואחר כך נכנסו לבית האדמו"ר וזימרו הניגונים והאדמו"ר נתן לכולם מיני מאכל, ואחר כך נכנסו גם אצל הרבנית ע"ה וקיבלו מגדנות, והאדמו"ר ירה בחץ וקשת, ואחר כך חזרו למקומם). וכן היה המנהג אצל הכתב סופר זצ"ל בישיבתו, שמאחר תפילת שחרית עד שעות אחר הצהרים המאוחרות שהו בין האילנות והטבע בשיחות נאות ודברי צחות (אלף כתב אות קס). וכך מצינו גם המנהג באינסטנבול בשנת של"ז (הקדמת ספר איומה כנדגלות) וכן העיד הגאון ר' יוסף צבי דונער ז"ל ראב"ד לאנדאן שכן היה המנהג בכל הקהילות וגם בעיר קעלן שבה התגורר, והראה ספר ישן ששמו "קהלת שלמה" להרב בלוך (נדפס בשנת תקצ"ז) שכתב במנהגי חודש אייר עמ' 129 שכך הוא המנהג (מנהגי מהרי"צ הלוי להרב דונער).

עוד זמן שמצינו בו מעין בין הזמנים הוא ימי החנוכה, כפי שמופיע בדברי השל"ה הקדוש (מס' תמיד דרך חיים אות א') המתרעם על כך שימי חנוכה הפכו לימי בין הזמנים ורוב בני אדם מבלים אותם בבטלה, וכתב: זה שנתנו רבותינו בין הזמנים בימי החנוכה היה כדי שיחזרו אז על לימודם.

ועל זה יש להוסיף מעשה יסודי מרבנו הקדוש מהר"א מבעלזא זצ"ל, ששאל פעם בחור מה הוא לומד בימי בין הזמנים, והשיב לו הבחור שמכין עצמו ללימודי הזמן הבא. אמר לו רבנו: בין הזמנים נועד לחזור על הלימודים של הזמן שעבר, וזהו "אם שמוע בישן תשמע בחדש", שאם תחזור על תלמודך הישן תוכל להבין את הלימודים החדשים של הזמן הבא (בקדושתו של אהרן ח"ב עמ' רסו).

בין הזמנים של חודש אב, הנוהג כיום בישיבות רבות, תחילתו היתה בישיבת וואלאז'ין. בראשונה היו רק ראשי הישיבות יוצאים לנפוש עם הבחורים החלושים שהיו זקוקים לכך באמת (ומזמן זה נותרו תמונות רבות שבהן נראים הבחורים בצוותא עם ראשי הישיבות), אך שאר הבחורים נשארו בישיבה, וכל ענין בין הזמנים היה שלא נאמרו בו שיעורים. רק בתקופה מאוחרת יותר הפך הדבר לבין הזמנים רשמי שבו נוסעים מן הישיבה והיא נסגרת לגמרי.

במקום אחד מצינו שביטלו לגמרי את ענין בין הזמנים, והוא בתקנות אה"ו (אלטונא המבורג וואנצבעק) משנת תצ"ג (הובא בשער ועד טוב, קובץ בית ועד לחכמים), שמלמד שאינו לומד עם התינוקות בבין הזמנים אין לו רשות לשמש כמלמד, ובין הזמנים באותה שנה התחיל יומיים קודם חג הפסח, ואף על פי כן התקינו שמי שלא ילמד עם התינוקות בימים אלו יועבר ממלאכתו.​

מן הלוחמים הגדולים נגד המנהג לקבוע ימי בין הזמנים בישיבות נודעו דבריו המבהילים של השל"ה הקדוש (מס' שבועות ד"ה ולמדתם אותם) שכתב שצריך לעקור ענין זה מן העולם אלא ילמדו בכל העתים ככתוב "והגית בו יומם ולילה", וזה לשונו: "ועיקר הכולל הכל יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של 'בין הזמנים' לא יזכר ולא יפקד רק כל העתים שוים לטובה יתנהג במנהג אחד לתורה כמו שכתוב 'והגית בו יומם ולילה'". גם המהרש"א הקדוש (שבת קיט.) התרעם מאד על ביטול התורה הגדול שהיה בזמנו בימי בין הזמנים, ועל דברי הגמרא המונה את הסיבות שגרמו לחורבן בית המקדש כתב וזה לשונו: "והנה רוב עוונות וכמעט כולם הם בדור הזה בעו"ה... ביטול תינוקות של בית רבן הוא מצוי בכל קהלה, גם הבחורים מבטלין רוב הימים בבין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים...".

כיוצא בזה הלין ונתרעם המהר"ל מפראג זצ"ל במקום אחד (תפארת ישראל בדרוש על התורה) על ימי בין הזמנים, אשר כל איש הישר בעיניו יעשה והולכים בבטלה. ואף שהראשונים הנהיגו ימים אלו מטעמים כמוסים, מכל מקום עתה משתמשים בזה רק כתירוץ וסיבה לבטל תורה, וכמו שאמר הכתוב "אם תעזבני יום יומיים אעזבך", ובימי בין הזמנים מתרגלים לשחוק וקלות ראש. ואף הבחורים המצוינים, אף אם לומדים איזה ימים וחוטפים מעט לימוד, אין זה דומה כלל ללימודם בתוך הזמן. וכן המטה אפרים (סימן תר"ג ס"ו) קבל על ימי בין הזמנים הנוהגים בעשרת ימי תשובה.

והנה לא עלתה בידו של השל"ה הקדוש תוחלתו לבטל את בין הזמנים, ועל כן צריך להבין מדוע בימים נעלים כאלו כחודש ניסן ותשרי, אשר בהם צריך האדם להתקדש יותר כדי לקבל האורות הגדולים, נחלש אז עסק התורה.

והסביר זאת הרה"ח ר' אליעזר דוד פרידמן זצ"ל מלונדון לפי דרכו על פי מעשה שהיה אצל הרה"ח ר' אליהו הערץ ז"ל, שהיה בעל בית מן הדורות הקודמים בעיר לאדז'. מנהגו היה להחזיק בחנותו פועל מיוחד שכל תפקידו היה להשגיח עליו, ואם יראה שר' אליהו שוקע יותר מדי בעסקי המסחר, ימשוך בבגדו ויזכיר לו שהעולם הזה אינו אלא פרוזדור והבל הבלים הוא. וכך יש לומר, שכאשר מגיעים חודשי ניסן ותשרי, עלול בן תורה להתעצם כל כך בתורה ועבודה עד שישכח לגמרי שזקוק הוא גם לעניני גשמיות, ולכך שולחים את הבחורים לבית הוריהם, שהם יעמדו על המשמר להזכירם שצריכים גם לאכול...

מעשה היה בעשיר אחד שהיה מוכן להוציא הון רב אם יבטלו הישיבות את ימי בין הזמנים. הלך והציע תכניתו לפני הגאון ר' יחזקאל לעווינשטיין זצ"ל, וחשב העשיר כי כיוון שר' יחזקאל מופשט מעניני העולם הזה, בנקל יפתנו להסכים לביטול בין הזמנים. אולם השתומם העשיר לשמוע את תגובתו החריפה של ר' יחזקאל: "אסור לבטל את בין הזמנים, כיום צריכים לזה, ואם יבטלו את בין הזמנים לא ילמדו כראוי בתוך הזמן!".​