האמנם שמיעת כלי שיר בימי בין המצרים היא צורך ואף חובה?

שורת מאמרים זו יסודה ותשתיתה נעוצים בתוך 'תשובה' הלכתית מקיפה שהעליתי על הכתב לפני מספר שנים. לנוכח ריבוי הטרדות והעול המוטל עליי, מובאים הדברים כאן ועכשיו כנתינתם אז – בקצירת האומר ובצמצום היריעה. ואף שבוודאי יש עוד להאריך ולהרחיב בסוגיא חמורה ונחוצה זו, אמרתי להגיש את הדברים כמות שהם, ואקיים בזה מאמרם: 'תן לחכם ויחכם עוד'​

יסודות דין האבלות ומקורו, ותמיהה ראשונה בעניין כלי שיר
ראיתי את אשר העלה כבודו על הכתב, בדבר שאלתו הנחוצה והחשובה בעניין שירה וניגונים בימי בין המצרים – הן בכלי שיר והן בפה ברבים. והיינו, האם יש מקום להתיר בימים אלו שירת כיסופים וניגוני קירבה לבורא כל עולמים, או שמא ניגונים מעוררי לב המיוסדים על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו. ומה שהביא כבודו כסיוע לדבריו מן המקוננות שהיו בימי קדם – אשר נהגו לנגן בכלי שיר בזמני האבל הגדולים ביותר, וכמו שהיה בזמן החורבן כמבואר בנביא, וכן בכל עת לוויה וכדומה, ומזה ביקש ללמוד לכאורה שמצינו כלי שיר המותרים ואף נצרכים בזמן אבל וחורבן.
ולגודל חיבת השאלה וחיבת השואל, אמרתי אקום ואשנה פרק זה, ולמרות עיסוקי למעלה ראש בסוגיות חמורות אחרות, לא מנעתי עצמי מלהשיב. ואף שיהיו הדברים בקצירת האומר, אעמידם באופן של מערכה לקראת מערכה, לבאר את יסודות הדברים ושרשיהם, וזה החלי בעזר צורי וגואלי.



א. מקור ימי בין המצרים וגדרי האבלות בהם
הנה יסודם של ימים אלו מקורו קדוש וברוך במקרא, כנאמר במגילת איכה (א', ג'): "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". ובמשנה במסכת תענית (כו:) בארו רבותינו את תוכן הצרות והחורבן שאירעו לאבותינו בימים הללו, וזו לשון המשנה:
​

ומצינו בדברי הנביאים כי ימים אלו, שבין שבעה עשר בתמוז לתוככי יום האבל הגדול של תשעה באב, נקבעו כימי אבלות ותענית. ומקורו טהור של דבר האבל בשלושת השבועות הללו מפורש בדברי דניאל (י', ב'-ג'): "בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים. לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַּין לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי עַד מְלֹאת שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים".
והביא בשבולי הלקט (סימן רס"ג) וזו לשונו:
​

חזינן לן אפוא, כי כבר מתקופת הגאונים נהגו בימים אלו מנהגי אבלות הפורשים את האדם מתענוגיו, זכר לחורבן ובכי על שממת בית אלוקינו.



ב. השתלשלות איסורי השמחה בפסק ההלכה
ומכוח מקורות אלו ומנהגים קדמונים אלו, קבעו רבותינו הפוסקים לאסור אי אלו דברים המביאים לידי שמחה וקורת רוח יתרה בימים אלו. ראשית לכל, לעניין קיום נישואין, כפי שכתב מרן הרמ"א בהגהתו לשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקנ"א, סעיף ב'): "ונוהגין להחמיר שאין נושאים מי"ז בתמוז ואילך, עד אחר ט' באב".
ומתוך איסור הנישואין, נגרר ואסר המגן אברהם אף ענייני שמחה אחרים שאינם קשורים דווקא לחתונה, והם הריקודים והמחולות. וכפי שהביא בעל אליה רבה (סימן תקנ"א, סק"ג): "וריקוד ומחולות נוהגין לאסור בין המצרים בכל ענין אפילו בלא אירוסין". וכן פסק להלכה במשנה ברורה (שם, ס"ק טז): "ואסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך אפילו בלא אירוסין". ועוד שאר מילי דאבלות נהגו בהם, איש איש כפי עדה ועדה וכמנהגה המסור לה מאבותיה.



ג. התמיהה הגדולה: היכן נעלם איסור כלי שיר?
ברם, כד מעיינן שפיר בהלכות אלו, עולה תמיהה רבתי והיא פלא גדול: הנה כיום פשוט וברור אצל כל בר בי רב, כי האיסור המרכזי והמובהק ביותר בימי בין המצרים הוא שמיעת מוזיקה וכלי שיר. אולם, הפלא ופלא הוא שלא הוזכר מאומה בדברי רבותינו הפוסקים המוקדמים – לא בשולחן ערוך ואף לא בדברי רבותינו הראשונים – מעניין איסור שמיעת כלי שיר וניגון בימים אלו!
שהרי ראש המדברים והמחדשים באיסור זה הוא רבינו אברהם אבלי הלוי גומבינר, בעל המגן אברהם (סימן תקנ"א, ס"ק י'), המציין זאת כבדרך אגב. ומשום מה, דבר זה לא הוזכר כלל וכלל בדברי רבותינו הפוסקים המוקדמים יותר, כדוגמת רבינו הרמ"א והשולחן ערוך, אשר מנו בדקדוק רב את כל שאר מנהגי האבלות, כגון תספורת, כיבוס, ונישואין, ואילו דין כלי שיר נשמט מתחת קולמוסם.
הכיצד ייתכן שדבר המשפיע כל כך על הלב, והוא מעיקרי השמחה של האדם, לא נאסר במפורש בחלק מובנה מהלכות בין המצרים של השו"ע והרמ"א? ומכאן יש לדון, האם יש קשר בין שתיקה זו לבין הראיה שהביא כבודו מן המקוננות וכלי השיר בימי קדם, אשר שימשו דווקא לעורר את האבל והבכי ולא לשמחה?



בפרק הבא של תשובתנו, בעזרת ה', נפתח את היריעה לברר את שורש איסור כלי שיר בכל ימות השנה מאז החורבן, ומתוך כך נבוא לבאר את גדרי האיסור המיוחדים לימי בין המצרים, ונבחן את ראייתו המעניינת של כבודו מדין המקוננות וחלילי המיתה.​