השבחת נכסים בירושה במצב תפוה"ב לעומת יורד
ב"ב קמ"ג ע"ב
במשנה מובא הדין של השבחת נכסים ע"י האחים הגדולים שזה תלוי האם שבחו ע"י האחים או ששבחו מאליהן.
לכאו' בפשוטו היה מקום להבין שהחילוק הוא במקרה שהיה פעולה של האחים או לא.
אך עי' ברשב"ם שהבין שהחילוק הוא האם השביחו מהכסף של הנכסים (שלפני החלוקה שייכים לתפוה"ב) או מכספם שלהם ובזה יש להם רווח אבל מכסף תפוה"ב השבח לאמצע. וכן נראה מהמשך השקו"ט.
ולכאו' זה ממש המקרה של יורד (וצריך לדון האם הוא מוגדר יורד ברשות כשותף או לא ואכמ"ל.)
ועי' בתוס' שעמד בקושיא זו ותי' ש"אחים מחלי להדדי" משא"כ סתם אנשים או שותפים.
והדברים תמוהים מה בכלל ההשוואה בין יורד לתפוה"ב שהרי פעולת היורד היא מכחו אלא שבאה ע"י הגוף ששייך לחבירו משא"כ יורש שהפעולה בכלל לא באה מכחו שזה מהכסף של האחים (שכרגע מוגדר במצב של תפוה"ב)
ואפשר לכאו' לומר שההגדרה בתפוה"ב היא לא שותפות אלא זה קבוצה של אנשים שיש להם זכאות באותה רשות במצב לא מבורר והזכאות היא כח הירושה וזה לא עומד כממון שנכון להיות להם כמו רוב הזכאויות אלא הם ראוים לחלוק ולקיים בזה דין ירושה ולזה כבר היום יש להם זכאות וזה לא מגדיר אותם כשני זכוית שמתנגדות אחת לשניה כי בסוף הזכאות היא לא בחפץ בעצמו אלא בכח להגיע למצב של נכונות לגבי החפץ.
וזה כוונת התוס' שמחלי להדדי כי הטורח של אחד מהם לא מוגדר כסותר את הזכאות של האחר.
אך למעשה זה לא יעזור כי כאן אנחנו מחפשים ליחס אליו את הפעולה מבלי שהיא תסתור את זכות האחים וזה לא יכול להיות כי אם הממון לא מוגדר ביחס לכאו"א כעומד לו ונכון לו אז גם א"א לעשות ע"י פעולה ואין צד לדון את ההשבחה כשבח שלו.
ולצורך ענין זה צריך להגדיר את תביעת היורד הקלאסי ביחס לתביעת היורש.
בפשוטו כל יורד תובע פעולה ולא תוצאה אבל לא במובן של פועל שהתביעה היא מחמת סיכום שהיה ולכן באמת התביעה לא שונה מנזיקין והלוואה או גניבה וגזילה כשהחפץ לא בעין שתובע את האדם בשם החפץ שהיה לו וגם פועל תובע בשם הסיכום שהיה ולא בשם העבודה שנמצאת לפנינו. משא"כ יורד שתובע את הפעולה בעצמה ולא בשם סיכום כלשהו (כי לא היה)
ולכן מקבל שכר טרחו ולא מקבל משהו ששלו ויש לו זכאות אלא בשם התוצאה שלפנינו הוא יכול לתבוע את הפעולה.
משא"כ יורש שתובע את השבח הוא לא תובע את שכרו - הפעולה אלא את התוצאה שיש פה חפץ חדש שאני יצרתי. ול"ש לתבוע את הפעולה כי אין אפשרות לייחס אותה אליו (כסיבה שהיא התביעה) כי זה באמת לא מוגדר ככסף שלו וכפי שנתבאר לעיל.
אלא התביעה היא על התוצאה שהיא מיוחסת אליו כי תכל'ס בלעדיו זה לא היה למרות שאת הפעולה בעצמה א"א ליחס אליו ולהגדיר את זה שלו כתביעה בעצמה אבל סו"ס זה הסיבה לראות את התוצאה כשלו כי בסוף יש פה נכסים חדשים ואת זה הוא תובע.
וא"כ אין מקום להשוות בין יורד שתובע פעולה ול"ש בו תוצאה כי זה פשוט לא נכון לומר שהחפץ החדש (השבח) שייך לו, ליורש של"ש לתבוע פעולה כי זה מיוחס לתפוה"ב אבל תוצאה כן.
ואולי אפש"ל שזה מתחלק לשלושה חלקים ולא שנים, יש את כח הפעולה שזה הכסף שע"י שוכרים פועלים ויש את הפעולה בעצמה שזה עבודת הפועלים ויש את השבח הסופי.
ואפש"ל שזה שהפועלים עובדים נדון לכשעצמו כתוצאה ולא נדון כפעולה. כי זה עצמו ששכר פועלים זה דבר שהשתנה במצב של החפץ ועל זה לבד יכול לתבוע כשבח. וא"כ החילוק שנתבאר לעיל הוא רק במקרה הסופי אבל אם נאמר שהתביעה ביורש היא על עצם עבודת הפועלים כתוצאה מהכסף (שעליו זכאות האחים) אז יש דימוי ליורש וע"ז הוצרכו תוס' לומר שאחים מחלי להדדי - שבאמת שייך תביעה כזו רק כיוון שבסוף גם אם שייך לתבוע תוצאה שכן מיוחסת אליו ולא לאחים זה רק תביעה על טרחו ולא חפץ ששיך לו כיצירה שלו ועל זה הוא מוחל.
ב"ב קמ"ג ע"ב
במשנה מובא הדין של השבחת נכסים ע"י האחים הגדולים שזה תלוי האם שבחו ע"י האחים או ששבחו מאליהן.
לכאו' בפשוטו היה מקום להבין שהחילוק הוא במקרה שהיה פעולה של האחים או לא.
אך עי' ברשב"ם שהבין שהחילוק הוא האם השביחו מהכסף של הנכסים (שלפני החלוקה שייכים לתפוה"ב) או מכספם שלהם ובזה יש להם רווח אבל מכסף תפוה"ב השבח לאמצע. וכן נראה מהמשך השקו"ט.
ולכאו' זה ממש המקרה של יורד (וצריך לדון האם הוא מוגדר יורד ברשות כשותף או לא ואכמ"ל.)
ועי' בתוס' שעמד בקושיא זו ותי' ש"אחים מחלי להדדי" משא"כ סתם אנשים או שותפים.
והדברים תמוהים מה בכלל ההשוואה בין יורד לתפוה"ב שהרי פעולת היורד היא מכחו אלא שבאה ע"י הגוף ששייך לחבירו משא"כ יורש שהפעולה בכלל לא באה מכחו שזה מהכסף של האחים (שכרגע מוגדר במצב של תפוה"ב)
ואפשר לכאו' לומר שההגדרה בתפוה"ב היא לא שותפות אלא זה קבוצה של אנשים שיש להם זכאות באותה רשות במצב לא מבורר והזכאות היא כח הירושה וזה לא עומד כממון שנכון להיות להם כמו רוב הזכאויות אלא הם ראוים לחלוק ולקיים בזה דין ירושה ולזה כבר היום יש להם זכאות וזה לא מגדיר אותם כשני זכוית שמתנגדות אחת לשניה כי בסוף הזכאות היא לא בחפץ בעצמו אלא בכח להגיע למצב של נכונות לגבי החפץ.
וזה כוונת התוס' שמחלי להדדי כי הטורח של אחד מהם לא מוגדר כסותר את הזכאות של האחר.
אך למעשה זה לא יעזור כי כאן אנחנו מחפשים ליחס אליו את הפעולה מבלי שהיא תסתור את זכות האחים וזה לא יכול להיות כי אם הממון לא מוגדר ביחס לכאו"א כעומד לו ונכון לו אז גם א"א לעשות ע"י פעולה ואין צד לדון את ההשבחה כשבח שלו.
ולצורך ענין זה צריך להגדיר את תביעת היורד הקלאסי ביחס לתביעת היורש.
בפשוטו כל יורד תובע פעולה ולא תוצאה אבל לא במובן של פועל שהתביעה היא מחמת סיכום שהיה ולכן באמת התביעה לא שונה מנזיקין והלוואה או גניבה וגזילה כשהחפץ לא בעין שתובע את האדם בשם החפץ שהיה לו וגם פועל תובע בשם הסיכום שהיה ולא בשם העבודה שנמצאת לפנינו. משא"כ יורד שתובע את הפעולה בעצמה ולא בשם סיכום כלשהו (כי לא היה)
ולכן מקבל שכר טרחו ולא מקבל משהו ששלו ויש לו זכאות אלא בשם התוצאה שלפנינו הוא יכול לתבוע את הפעולה.
משא"כ יורש שתובע את השבח הוא לא תובע את שכרו - הפעולה אלא את התוצאה שיש פה חפץ חדש שאני יצרתי. ול"ש לתבוע את הפעולה כי אין אפשרות לייחס אותה אליו (כסיבה שהיא התביעה) כי זה באמת לא מוגדר ככסף שלו וכפי שנתבאר לעיל.
אלא התביעה היא על התוצאה שהיא מיוחסת אליו כי תכל'ס בלעדיו זה לא היה למרות שאת הפעולה בעצמה א"א ליחס אליו ולהגדיר את זה שלו כתביעה בעצמה אבל סו"ס זה הסיבה לראות את התוצאה כשלו כי בסוף יש פה נכסים חדשים ואת זה הוא תובע.
וא"כ אין מקום להשוות בין יורד שתובע פעולה ול"ש בו תוצאה כי זה פשוט לא נכון לומר שהחפץ החדש (השבח) שייך לו, ליורש של"ש לתבוע פעולה כי זה מיוחס לתפוה"ב אבל תוצאה כן.
ואולי אפש"ל שזה מתחלק לשלושה חלקים ולא שנים, יש את כח הפעולה שזה הכסף שע"י שוכרים פועלים ויש את הפעולה בעצמה שזה עבודת הפועלים ויש את השבח הסופי.
ואפש"ל שזה שהפועלים עובדים נדון לכשעצמו כתוצאה ולא נדון כפעולה. כי זה עצמו ששכר פועלים זה דבר שהשתנה במצב של החפץ ועל זה לבד יכול לתבוע כשבח. וא"כ החילוק שנתבאר לעיל הוא רק במקרה הסופי אבל אם נאמר שהתביעה ביורש היא על עצם עבודת הפועלים כתוצאה מהכסף (שעליו זכאות האחים) אז יש דימוי ליורש וע"ז הוצרכו תוס' לומר שאחים מחלי להדדי - שבאמת שייך תביעה כזו רק כיוון שבסוף גם אם שייך לתבוע תוצאה שכן מיוחסת אליו ולא לאחים זה רק תביעה על טרחו ולא חפץ ששיך לו כיצירה שלו ועל זה הוא מוחל.
