איתא בגמרא חולין (צז.): ההוא כחוש הוה רב הונא בר יהודה אמר כוליא בחלבה הוה ושריא רבין בר רב אדא אמר כילכית באילפס הוה ואתו שיילוה לרבי יוחנן ואמר להו ליטעמיה קפילא ארמאה וכו', ע"כ. ופי' רש"י, ליטעמיה קפילא. נחתום עובד כוכבים ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר, ע"כ.
והתוס' כתבו, סמכינן אקפילא. אע"ג דעובד כוכבים הוא, כיון דקפילא הוא, לא משקר, שלא יפסיד אומנתו, ע"כ.
והנה לתוס' מבואר למה אמרו 'קפילא' משום שבו איכא סברא שלא ישקר, שלא יפסיד אומנתו, אמנם לרש"י לא מבואר למה צריך דווקא קפילא, לכאורה במסיח לפי תומו, גם כל אדם נאמן, כי לא סבירא ליה הסברא של לא ישקר כדי שלא יפסיד אומנתו.
וי"ל כי לרש"י צריך קפילא משום ב' סיבות, א', משום עצם הטעם, כי צריך לטעום טעם המועיל, ואי יש איזה איש שעוד מרגיש טעם האיסור עדיין נחשב כניכר האיסור. ב', משום דמסיח לפי תומו אינו נאמן באיסור דאורייתא, לכך צריך שיהיה קפילא שיהיה סברא להאמינו גם משום דלא מרע חזקתו. ונמצא דלא פליג על תוס', רק מוסיף על תוס' שגם חוץ מהסברא שלא מרע חזקתו, צריך ג"כ שירגיש טעם המועיל. אמנם זה אינו, משום דלרש"י טעם כעיקר דרבנן, א"כ מועיל אפילו רק מסיח לפי תומו, וצ"ל כי קפילא נצרך רק שירגיש טעם המועיל.
וגם צריך לברר לפי תוספות אי מהימן קפילא אף לפי תומו, שלא שייך אז הסברא שחושש שלא יפסיד אומנתו או רק אם יודע שצריך להרגשתו נאמן.
והנה הר"ן כתב סברת התוס' בזה"ל: ומדאמרינן סמכינן אקפילא משמע דקפילא דוקא, הא עובד כוכבים דליתיה קפילא לא סמכינן עליה משום דעובד כוכבים משקר אבל כל היכא דהוי קפילא לא מרע נפשיה וכיון דמשום דלא מרע נפשיה הוא לאו דוקא במסיח לפי תומו וכמו שכתב רש"י ז"ל בכאן (שמיירי דווקא במסל"ת) דכל שכן דלא מרע נפשיה אם הוא יודע שיש קפידא בדבר ובישראל לא שנא קפילא ול"ש לא קפילא סמכינן עלייהו והיינו דאמרינן בגמרא גבי קדירה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין דטעים לה כהן אלמא בכל כהן סגי ואע"ג דלא קפילא הוא, ע"כ.
הרי לן מדבריו: א. שצריך להיות דוקא קפילא. ב. שגם מסיח לפי תומו מהני (רק כש"כ אם יודע).
ועוד מבואר מדבריו, שאי אפשר לומר שהטעם שצריך קפילא הוא משום שאי לא הוי קפילא אי אפשר למיקם על טעמא, דהרי בישראל לא מצריך קפילא, רק הטעם שצריך קפילא הוא שסתם גוי משקר, וקפילא אפילו במסיח לפי תומו לא משקר שלא יפסיד אומנתו. וצריך לומר, שקפילא לא משקר אפילו במסיח לפי תומו, ואינו סתירה לחוששתו שלא יפסיד אומנתו, כי כל פעם ששואלין אותו אומר האמת, שאם ימצא ששיקר יצא עליו שם רע.
וכן מבואר בחי' הרשב"א כאן, שכל אדם מרגיש טעם, וקפילא הוא דוקא כדי שיצא גוי מחזקת משקר וז"ל: אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילה ואמור רבנן בששים. נראה מדקא מחלק טעמא וקפילה לשנים וקאמר נמי ליטעמיה כהן משמע דלא בעינן קפילה כלל אלא כל טעם שאינו נרגש לכלל הטועמים אינן טעם ואין חוששין לו, ולא אמרו קפילה אלא משום דחיישינן דילמא נכרי משקר אבל קפילה לא מרע אנפשיה ולא משקר ולא משום דבעינן קפילה כלל, ואם כן הוא אפילו בששואלין אותו ויודע שלאסור ולהתיר שואלין אותו סומכין עליו, ולא בעינן מסיח לפי תומו דהא משום דלא מרע נפשיה הוא, כן נראה לי, ורש"י ז"ל לא כן פירש, ע"כ.
ויוצא לן חידוש מדבריו, שאם הוי טעם שאין מרגיש לרוב בני אדם שוב אינו טעם, ואפילו קפילא מומחה ישראל מרגיש טעם האיסור, אינו טעם איסור, כי אין זה נקרא טעם.
אמנם לשיטת רש"י עדיין יש לדון אם ס"ל ג"כ כלל זה, שטעם שאינו נרגש לרוב בני אדם אינו טעם, כי אפ"ל כי לכך צריך קפילא לרש"י, כי רק קפילא מרגיש טעם האמיתי וזה טעם האיסור
והאי לך לשון הראש יוסף: ומ"ש רש"י לפי תומו משמע דוקא במסל"ת מהימן ולא בע"א ולא ס"ל דאומן לא משקר כו' ובמסל"ת נאמן וצ"ל מה דנקיט קפילא דגוי אחר אינו מבחין ושמא יש בו טעם ואינו מרגיש ולכך בעינן קפילא. ולפי' התוס' דמיירי במודיעו לו ומשום דאומן אינו משקר א"כ בכל גוי נמי יוכל להבחין ולהרגיש וה"ה כהן בתרומה נותנין לכ"א להבחין ולפירש"י דוקא קפילא ישראל ובאיסור קפילא גוי ובמסל"ת, ע"כ.
ויוצא לן מחלוקת חדשה בין רש"י לתוס' שלרש"י הטעם הנאסר הוא טעם הדקה שנבחן רק ע"י קפילא, ולתוס' הטעם הנאסר הוא טעם שנבחן ע"י הכל (וכן מצאתי במנח"כ ח"א פ"ז ד"ה אמנם לתרץ).
וי"ל כי נחלקו איזה טעם אסרה תורה, אי טעם שכבר אי אפשר להרגיש, ואז נתבטל לגמרי, או שצריך להתבטל לרוב בני אדם, ושוב אין נקרא טעם.
ולפי דבריו ז"ל יש להמתיק דברי הרמ"א שאנן לא סמכינן אקפילא, דאנו פסקי' כרש"י וכמו שכתוב הרא"ש דיש לחוש לדבריהם, ואמנם רש"י שלא ס"ל הסברא שאומן משקר מכ"מ ס"ל דכשמסיח לפי תומו מהני משום דס"ל טע"כ דרבנן, ובמידי דרבנן מועיל מסיח לפי תומו, אמנם, לדידן חוששין לשי' רש"י שאומן משקר, אבל גם מסיח לפי תומו אינו נאמן דס"ל לדידן טע"כ דאורייתא, ובמידי דאורייתא לא נאמן.
בתו"ד: 'וצ"ל מה דנקיט קפילא דגוי אחר אינו מבחין ושמא יש בו טעם ואינו מרגיש ולכך בעינן קפילא', ע"כ. אמנם עי' ב"י על דברי הטור ס"א שמביא שהרא"ש כתב ג"כ כהרשב"א, כתב הב"י דהיינו שצריך שיהא מסיח לפי תומו, אבל לענין שיהא קפילא אין הכרע בדבריו, עיי"ש. והנה הרא"ש העתיק לשון רש"י כהווייתן, ואם לדעת הב"י אין הכרע מדברי הרא"ש, גם מדברי רש"י אין הכרע שס"ל שצריך קפילא, ואולי ס"ל שקפילא כתבו כמו שיישוב הב"י שיטת הרמב"ם או אורחא דמילתא, או שכל הטועם נקרא קפילא, ונמצא כי לב"י אפ"ל כי רש"י לא ס"ל שטעם קליש אסור. אבל לפי דברי התרומת הדשן והדרישה והט"ז שכתבו שיש הכרע בדברי הרא"ש וי"ל כי הוא מטעם שכתב נחתום, וכן מבואר בפירוש בדרישה וט"ז, א"כ צ"ל כדברי הראש יוסף. ואח"כ ראיתי במנח"כ (ח"א פ"ז ד"ה אמנם לתרץ) דהביא עוד ראיה שהרא"ש ס"ל דבעינן שניהם (ומניה ידעינן שגם רש"י ס"ל כן, כי הרא"ש העתיק לשון רש"י) כי בפסקי הרא"ש להטור כתב שצריכין שניהם קפילא ומסל"ת.
וי"ל כי תלויה מחלוקתם אי טעם כעיקר הוי דאורייתא, דלתוס' דס"ל טע"כ דאורייתא, ויוצא טעם מצה, המצוה דאורייתא עכ"ח ס"ל שהטעם הוא שנרגש לכל אדם, שאי אפשר לצאת בטעם שרק יחידים מרגישים, ועכ"ח דהתורה מיירי בטעם הנרגש לסתם בני אדם. משאי"כ לרש"י שטע"כ דרבנן, לא מוכח לומר שההיתר נתהפך לאיסור, והוי כממש איסור, רק החכמים גזרו שהטעם של איסור ג"כ אסור, וי"ל כי אם אחד נמצא שמרגיש טעם האיסור, עדיין הוי בכלל ניכר האיסור.
אבל לפי דברי העבודת הגרשוני המובא בש"ך סק"ב שס"ל שהרא"ש וסייעתו ס"ל שצריך קפילא משום טעמים הקלושים, והרא"ש פסק טע"כ דאורייתא, עכ"ח אינה מיתלי תליא ב' דברים הללו.
וי"ל דבר מחודש, והוא, כי מבואר במנח"כ (ח"א פרק ז' ד"ה הדעת השנית) כי לרא"ש אחר ס' אסור הטעם מדרבנן, וכן פסק הש"ך (סי' צ"ט סקכ"ט עי' פרמ"ג שם) והמנח"כ (סו"פ ה') מבאר הסברא, כי אחר ס' יש רק טעמים קלושים, וטעמים קלושים לא אסרו תורה, ולפי זה יש לבאר שיטת הרא"ש: אכן טע"כ דאורייתא, ווצאין ידי חובת מצה, ובודאי לדין דאורייתא צריכין טעמים חזקים, שכל בני אדם מרגישין, אבל גם טעמים קלושין אסרו חז"ל למי שמרגישו, ונחלקו הרא"ש ותוס' אי גזרו לכל אדם, שהתוס' סובר כרשב"א שאין זה נקרא טעם כלל אפילו מדרבנן ובטלי דעתם לדעת העולם, ומה שאסרו חז"ל הוא טעם קלוש שנרגש לסתם בני אדם אחר ס', אזי אכן מדאורייתא מותר שאין יוצאין ידי חובת מצה בזה אבל מדרבנן אסור, אבל טעמים קלושין שרק המומחה מרגיש, לא אסרו אפילו מדרבנן.
משאי"כ הרא"ש ס"ל דאם המומחה מרגיש הטעם, גם זה אסרו חז"ל, וע"כ ס"ל שצריכין לגוי גפילא. וי"ל סברא למה לא אמרי' בטלה דעתה, שס"ל כי אם הקפילא מרגיש, הו"ל כניכר האיסור, וע"כ אינה בטילה.
אמנם בתרומת הדשן (שאלה עט) מבואר שרש"י ס"ל ג"כ כתוס' דקפילא אנו צריכין משום דלא מרע חזקתו, וסתם מסיח לפי תומו אינו נאמן, כי הר"ת ס"ל טע"כ דאורייתא. אמנם אחר התבוננות מיעוטא ראיתי כי אי אפשר לפרש כן דבריו, דמקשה שם על הרש"א דס"ל דמסיח לפי תומו לחוד מהני, ולכאו' למה מהני באיסורי דאורייתא. ותירץ שהרשב"א ס"ל כרש"י שטע"כ הוי דרבנן ובדרבנן מהני, וא"כ, למה לא מפרש כן גם שיטת רש"י, שלרש"י אין צריך קפילא מומחה, ורק מסיח לפי תומו מהני משום דהוי דרבנן. אלא עכ"ח כוונתו להקשות על שי' התוס'. וקושייתם הוא כן: רש"י הרי מפרש הסוגיא שמיירי במסיח לפי תומו, ולא מצאנו שתוס' חולקין עליו, ובמחצה"ש מבואר כמה פעמים הכלל שאנו אינם מפישין במחלוקת בלי הכרח, ועכ"ח שגם תוס' ס"ל שמיירי במסיח לפי תומו, וצריכין שניהם. והקושיא היא על ר"ת שאם מיירי באיסור דאורייתא האיך יועיל מסל"ת. ע"ז תי' שבצירוף הסברא של לא מרע חזקתו, מאמינים לו.
הטור בשם הרשב"א מביא: ויש מי שאוסר עד שיהא אומן ומסיח לפי תומו, ע"כ ונראה שהם ס"ל שצריך שלא ירגישו אף טעמים קלושים שאינו נרגשים לסתם בני אדם, ולכן אפילו כשמשתמשין עם ההיתר של מסל"ת עם כל זה צריך להיות גם אומן. ובש"ך סק"ב כתב הסברא דאי לא הוי קפילא חוששין שאין יודע להבחין בטעמים. ונראה שנתכוין לדברינו, אמנם בתרוה"ד כתב דקפילא צריך מטעם דלא מרע חזקתו.
והנה בש"ך סיים דבריו 'וכן משמע בב"י וכן הוא בתה"א דף ק"ו ע"ב', וביאר דבריו הוא: כי הרשב"א שמובא בב"י מקדים שאיצ"ל קפילא כי טעמא הוי הנרגש לסתם בני אדם, ואח"כ כתב דיש מחמירים שצריך להיות קפילא, ע"כ הביאן בטעמא דמילתא שחולקין וס"ל שאפילו הטעמים הקלישין מקרי טעם של איסור.
ויש לבאר סברת התרוה"ד, דעיקר הנאמנות היא מפאת שלא מרע אומנתו, אבל אי יודע שלצורך איסור והיתר שואלין לו השנאה מקלקלת את השורה וישקר, לכן צריך להיות בתנאי שלא ידע שלענין או"ה צריכין לו, ובזה יובן חידושו של הרא"ש (עי' טו"ז סוף סק"ב) שאין צריך לפי תומו גמורה, רק העיקר שלא ידע שלענין או"ה צריכין לו, שלא מפאת מסל"ת נאמנין לו, רק עיקר הנאמנות הוא מטעם קפילא.
יש להקשות, להסוברים שקפילא פירושו גוי נחתום מומחה, ועכ"ז לכו"ע מועיל מסל"ת ג"כ, מהיכן המקור לזה, שמסל"ת נאמן, ובפרט להראשונים שס"ל שטע"כ דאורייתא. והנה הפוסקים הקשו רק, למה נאמן מסל"ת באיסור דאורייתא, אבל אנו מקשינין, מנין להראשונים מן הגמרא שכאן מיירי במסל"ת, אולי מיירי כאן בקפילא שיודע למה שואלין לו. ובוודאי שיש להם איזה דיוק, וצ"ב מה הדיוק.
בב"י מבואר כי שיטת הרמב"ם הוא שסתם גוי אפילו דלאו קפילא, ואינו מסיח לפי תומו, נאמן. אבל זה קשה מאוד, שבכל הראשונים רואינן שהדבר פשוט הוא שסתם גוי משקר רק נחלקו אי סומכין מפאת שמסל"ת או מטעם שלא ירע חזקתו, וא"כ לרמב"ם על מה יש צד לסמוך על עדותו של הגוי.
והנה לקמן מבאר הב"י שיטת הרמב"ם דס"ל דאפילו אחר ס' צריך טעימת קפילא, ואי ליכא קפילא סמכי' אס' הרי כי קים להו לרבנן שרק עד ס' יש בו בנותן טעם, רק חששו על טעימת דקות שיוכל להרגיש רק על ידי קפילא, וע"כ בדאיכא קפילא צריך קפילא, ולפי"ז הרי לן מקור שנכרי שהזכיר הרמב"ם הוא דוקא קפילא.
ואולי צ"ל שס"ל רמב"ם דבאמת אין צריכין לבטל רק טעמים שנרגשין לסתם בני אדם, ומכ"מ סמכי' שאחר ס' שוב לא טועמין טעם הרגיל, מכ"מ אם יש קפילא לידן, הוי ליה אפשר לברורי, ואיה"נ יוכל לשאול סתם גוי. ולפי"ז י"ל כי הרמב"ם סבר איה"נ סתם גוי משקר, אבל כאן מיירי באיסור דרבנן, ויש לו עוד מעלה כי כבר עומדים אחר ביטול בס', שאם לא נמצא קפילא היו מתירין בלי קפילא, רק החמירו חז"ל כי כשאיכא גוי, הו"ל בבחינת אפשר לברורי, ומה תאמר, שאולי הגוי משקר, א"כ הוי ליה כמו שאין לנו קפילא, וחזר הדין לזמן שליכא קפילא סמכי' אששים.
אמנם רש"י חולק ע"ז וס"ל דאפילו אחר ששים הו"ל כשאר איסורי דרבנן שגוי אינו נאמן וצריך דווקא מסל"ת.
אמנם עדיין צ"ע האיך מתיר הרמב"ם ע"י קפילא קודם ס', והיינו ע"י גוי סתם שאינו מסל"ת, ולמה לא חיישי' שהגוי משקר כדברי כל הראשונים, וצע"ג.
ואולי י"ל כי החשש של סתם גוי ישקר הוא שייך רק לשי' רש"י ותוס' שלרש"י צריכין לשאול הגוי גם על טעמים קלושים, וא"כ חיישין שישקר, כי אין מי שיוכל לבטל דבריו, ואם ימצא מומחה יהודי, יוכל להתנצל כי באמת לא הרגיש (והרי רש"י לא ס"ל החשש של לא יאבד אומנתו). וע"כ אין נאמן רק אם מסל"ת. ולתוס' צריכין עכ"פ קפילא משום דמיירי באיסור דאורייתא, וצריכין לנאמנות של מירתת.
אמנם הרמב"ם חולק על שניהם, דהיינו שחולק על רש"י וס"ל דאין לבטל טעמים הקלושים, והא ראיה שאין צריך קפילא, וגם חולק אתוס' וס"ל שטע"כ דרבנן (כן ראיתי במנח"כ, וכן מבואר להדיא בב"י ס"ב ד"ה וכתב הרשב"א) ולגבי איסור דרבנן ס"ל דכיון דקרוב הדבר לברר אם יש בה טעם, כבר מירתת אפילו לאו קפילא, דעל טעם עיקרי וניכר לכל אדם, אי אפשר הגוי להשתמט ולומר שלא הרגיש, ע"כ לגבי איסור דרבנן, כבר מועיל מירתת זה אפילו שלא יפסיד הגוי כלום.
ועכשיו ראיתי במנח"כ (ח"א פ"ז) שמיישב שי' הרמב"ם לפי סברת הריב"ש שכל שיוכל להתגלות שקרו מיד, אינו משקר וס"ל להרמב"ם שגם אם הגוי יודע שלענין או"ה שואלין, יש לו מורא זו, אבל כל הראשונים ס"ל שלהכשיל את ישראל גם בטעימה ראשונה ניחא להו.
תמצית השיטות לפי דברי ב"י: לרש"י: דוקא מסל"ת. יש מי שאוסר ברשב"א: מסל"ת וקפילא (וכן הוא שי' הרא"ש לדרישה ותרוה"ד). רשב"א: או מסל"ת או קפילא (וכן הוא שי' הרא"ש לב"י). רמב"ם: סתם גוי לא מסל"ת ולא קפילא.
המחבר פסק: סתם גוי שמסל"ת נאמן קודם ס', וגם צריכין לשואלו לכתחילה אפילו שיש ס', והוא שיטת הרמב"ם, אבל לא ממש שיטת הרמב"ם כי הרמב"ם לא נצרך מסל"ת. וצ"ב לפי מה שמסיק הב"י שגם קפילא בלי מסל"ת נאמן, למה לא הזכירו להלכה.
הט"ז סק"ב מסיק: אבל לענין הלכה כבר פסק בטור וש"ע סי' שי"ו לענין בכור דלא מהני מסל"ת ואם כן לא מהני בשום דוכתא דאיכא איסור דאורייתא, ע"כ. וצ"ע דכאן הרי פסק בשו"ע שמועיל מסל"ת וא"כ סותרין פסקי השו"ע אהדדי.
במחבר: איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר וכו' וכתב בש"ך סק"א משמע דהיינו חלב בציר"ה דהיינו תרבא, וכן משמע בטור. איני יודע המשמעות בטור, דבשלמא במחבר נקיט הלשון "איסור שנתערב בהיתר" וכמו שכתב הפרמ"ג, אבל הטור לישנא דגמרא נקיט, ועל הגמ' פירשו רש"י רי"ף ורא"ש דהיינו בשר בחלב, וע"כ למה לא יפרש שכן ס"ל הטור. ואולי י"ל שכל הראשונים נקטו הלשון "כגון בשר בחלב" והטור שינה וכתב "כגון חלב שנתערב בבשר" ולשון זה אינו מורגל באיסור בשר בחלב שמקדימין "בשר" ל"חלב" לכן יש משמעות שגם הטור נתכוין לאיסור תרבא בבשר.
הש"ך הביא בשם מחותני ר' גרשון, דהרא"ש וסייעתו עכ"ח לא משום דלא מרע חזקה דהרי הוא מסל"ת. ולכאורה יש לדחות לפי דברי הרא"ש המתבאר בטו"ז שהמסל"ת כאן הוא ע"י שאלה, א"כ יודע שצריך לאומנתו, אבל יש לומר בכוונתו, שעכ"פ חידושו של הרא"ש היא שאפילו אי יודע שצריך לאומנתו מהני, וכש"כ אם לא ידע.
על קושיות הפוסקים למה סמכינן כאן אמסל"ת מתרץ הש"ך: כיון שאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא סמכינן עליה. והפרמ"ג מבאר דהיינו משום דמירתת אבל לענ"ד אינו מיושב כ"כ בלשונו, וכמו כן הקשה הפרמ"ג כי זה סתירה לדברי ר' גרשון ולא משמע מש"ך שיצא לחלוק עליו. ויש לפרש דבריו, דכיון שאפשר גם להטעימו לגוי שהוא מומחה ע"כ מירתת אפילו גוי שאינו מומחה ואינו משקר וע"כ סמכינן עליה. ולפי"ז גם מתורץ קושיות הפרמ"ג כי ר' גרשון קאמר שקפילא מסיח לפי תומו אינו מירתת, כיון שליכא למיקם עלה דמילתא אבל סתם גוי יותר מירתת, דירא שישאלו מן הקפילה.
אבל דברי הרא"ש עדיין אינם מיושבים, דהרי הרא"ש ס"ל דצריך קפילא דוקא עם מסל"ת, ולפי דברי ר' גרשון ההיתר היא מפאת מסל"ת ולכאו' אינו מירתת, דהרי ליכא לישאל מקפילא אחר, דשני קפילות יכולין לחלוק ויאמר דעל טעם וריח אין להתוכח אי לאו דיאמרו דלא כר' גרשון, דגם הרא"ש ס"ל דעיקר סמכי' אקפילא, רק כיון דיש צד ששנאה מקלקלת השורה צריכין להקפיד שלא ידע דלענין או"ה שואלין ליה כלשון הרא"ש, ולכן אינו קשיא לרא"ש האיך נאמנין מסל"ת דאיה"נ הנאמנות אינו נובע ממסל"ת אך לר' גרשון עדיין צע"ג.
והתוס' כתבו, סמכינן אקפילא. אע"ג דעובד כוכבים הוא, כיון דקפילא הוא, לא משקר, שלא יפסיד אומנתו, ע"כ.
והנה לתוס' מבואר למה אמרו 'קפילא' משום שבו איכא סברא שלא ישקר, שלא יפסיד אומנתו, אמנם לרש"י לא מבואר למה צריך דווקא קפילא, לכאורה במסיח לפי תומו, גם כל אדם נאמן, כי לא סבירא ליה הסברא של לא ישקר כדי שלא יפסיד אומנתו.
וי"ל כי לרש"י צריך קפילא משום ב' סיבות, א', משום עצם הטעם, כי צריך לטעום טעם המועיל, ואי יש איזה איש שעוד מרגיש טעם האיסור עדיין נחשב כניכר האיסור. ב', משום דמסיח לפי תומו אינו נאמן באיסור דאורייתא, לכך צריך שיהיה קפילא שיהיה סברא להאמינו גם משום דלא מרע חזקתו. ונמצא דלא פליג על תוס', רק מוסיף על תוס' שגם חוץ מהסברא שלא מרע חזקתו, צריך ג"כ שירגיש טעם המועיל. אמנם זה אינו, משום דלרש"י טעם כעיקר דרבנן, א"כ מועיל אפילו רק מסיח לפי תומו, וצ"ל כי קפילא נצרך רק שירגיש טעם המועיל.
וגם צריך לברר לפי תוספות אי מהימן קפילא אף לפי תומו, שלא שייך אז הסברא שחושש שלא יפסיד אומנתו או רק אם יודע שצריך להרגשתו נאמן.
והנה הר"ן כתב סברת התוס' בזה"ל: ומדאמרינן סמכינן אקפילא משמע דקפילא דוקא, הא עובד כוכבים דליתיה קפילא לא סמכינן עליה משום דעובד כוכבים משקר אבל כל היכא דהוי קפילא לא מרע נפשיה וכיון דמשום דלא מרע נפשיה הוא לאו דוקא במסיח לפי תומו וכמו שכתב רש"י ז"ל בכאן (שמיירי דווקא במסל"ת) דכל שכן דלא מרע נפשיה אם הוא יודע שיש קפידא בדבר ובישראל לא שנא קפילא ול"ש לא קפילא סמכינן עלייהו והיינו דאמרינן בגמרא גבי קדירה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין דטעים לה כהן אלמא בכל כהן סגי ואע"ג דלא קפילא הוא, ע"כ.
הרי לן מדבריו: א. שצריך להיות דוקא קפילא. ב. שגם מסיח לפי תומו מהני (רק כש"כ אם יודע).
ועוד מבואר מדבריו, שאי אפשר לומר שהטעם שצריך קפילא הוא משום שאי לא הוי קפילא אי אפשר למיקם על טעמא, דהרי בישראל לא מצריך קפילא, רק הטעם שצריך קפילא הוא שסתם גוי משקר, וקפילא אפילו במסיח לפי תומו לא משקר שלא יפסיד אומנתו. וצריך לומר, שקפילא לא משקר אפילו במסיח לפי תומו, ואינו סתירה לחוששתו שלא יפסיד אומנתו, כי כל פעם ששואלין אותו אומר האמת, שאם ימצא ששיקר יצא עליו שם רע.
וכן מבואר בחי' הרשב"א כאן, שכל אדם מרגיש טעם, וקפילא הוא דוקא כדי שיצא גוי מחזקת משקר וז"ל: אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילה ואמור רבנן בששים. נראה מדקא מחלק טעמא וקפילה לשנים וקאמר נמי ליטעמיה כהן משמע דלא בעינן קפילה כלל אלא כל טעם שאינו נרגש לכלל הטועמים אינן טעם ואין חוששין לו, ולא אמרו קפילה אלא משום דחיישינן דילמא נכרי משקר אבל קפילה לא מרע אנפשיה ולא משקר ולא משום דבעינן קפילה כלל, ואם כן הוא אפילו בששואלין אותו ויודע שלאסור ולהתיר שואלין אותו סומכין עליו, ולא בעינן מסיח לפי תומו דהא משום דלא מרע נפשיה הוא, כן נראה לי, ורש"י ז"ל לא כן פירש, ע"כ.
ויוצא לן חידוש מדבריו, שאם הוי טעם שאין מרגיש לרוב בני אדם שוב אינו טעם, ואפילו קפילא מומחה ישראל מרגיש טעם האיסור, אינו טעם איסור, כי אין זה נקרא טעם.
אמנם לשיטת רש"י עדיין יש לדון אם ס"ל ג"כ כלל זה, שטעם שאינו נרגש לרוב בני אדם אינו טעם, כי אפ"ל כי לכך צריך קפילא לרש"י, כי רק קפילא מרגיש טעם האמיתי וזה טעם האיסור
והאי לך לשון הראש יוסף: ומ"ש רש"י לפי תומו משמע דוקא במסל"ת מהימן ולא בע"א ולא ס"ל דאומן לא משקר כו' ובמסל"ת נאמן וצ"ל מה דנקיט קפילא דגוי אחר אינו מבחין ושמא יש בו טעם ואינו מרגיש ולכך בעינן קפילא. ולפי' התוס' דמיירי במודיעו לו ומשום דאומן אינו משקר א"כ בכל גוי נמי יוכל להבחין ולהרגיש וה"ה כהן בתרומה נותנין לכ"א להבחין ולפירש"י דוקא קפילא ישראל ובאיסור קפילא גוי ובמסל"ת, ע"כ.
ויוצא לן מחלוקת חדשה בין רש"י לתוס' שלרש"י הטעם הנאסר הוא טעם הדקה שנבחן רק ע"י קפילא, ולתוס' הטעם הנאסר הוא טעם שנבחן ע"י הכל (וכן מצאתי במנח"כ ח"א פ"ז ד"ה אמנם לתרץ).
וי"ל כי נחלקו איזה טעם אסרה תורה, אי טעם שכבר אי אפשר להרגיש, ואז נתבטל לגמרי, או שצריך להתבטל לרוב בני אדם, ושוב אין נקרא טעם.
ולפי דבריו ז"ל יש להמתיק דברי הרמ"א שאנן לא סמכינן אקפילא, דאנו פסקי' כרש"י וכמו שכתוב הרא"ש דיש לחוש לדבריהם, ואמנם רש"י שלא ס"ל הסברא שאומן משקר מכ"מ ס"ל דכשמסיח לפי תומו מהני משום דס"ל טע"כ דרבנן, ובמידי דרבנן מועיל מסיח לפי תומו, אמנם, לדידן חוששין לשי' רש"י שאומן משקר, אבל גם מסיח לפי תומו אינו נאמן דס"ל לדידן טע"כ דאורייתא, ובמידי דאורייתא לא נאמן.
בתו"ד: 'וצ"ל מה דנקיט קפילא דגוי אחר אינו מבחין ושמא יש בו טעם ואינו מרגיש ולכך בעינן קפילא', ע"כ. אמנם עי' ב"י על דברי הטור ס"א שמביא שהרא"ש כתב ג"כ כהרשב"א, כתב הב"י דהיינו שצריך שיהא מסיח לפי תומו, אבל לענין שיהא קפילא אין הכרע בדבריו, עיי"ש. והנה הרא"ש העתיק לשון רש"י כהווייתן, ואם לדעת הב"י אין הכרע מדברי הרא"ש, גם מדברי רש"י אין הכרע שס"ל שצריך קפילא, ואולי ס"ל שקפילא כתבו כמו שיישוב הב"י שיטת הרמב"ם או אורחא דמילתא, או שכל הטועם נקרא קפילא, ונמצא כי לב"י אפ"ל כי רש"י לא ס"ל שטעם קליש אסור. אבל לפי דברי התרומת הדשן והדרישה והט"ז שכתבו שיש הכרע בדברי הרא"ש וי"ל כי הוא מטעם שכתב נחתום, וכן מבואר בפירוש בדרישה וט"ז, א"כ צ"ל כדברי הראש יוסף. ואח"כ ראיתי במנח"כ (ח"א פ"ז ד"ה אמנם לתרץ) דהביא עוד ראיה שהרא"ש ס"ל דבעינן שניהם (ומניה ידעינן שגם רש"י ס"ל כן, כי הרא"ש העתיק לשון רש"י) כי בפסקי הרא"ש להטור כתב שצריכין שניהם קפילא ומסל"ת.
וי"ל כי תלויה מחלוקתם אי טעם כעיקר הוי דאורייתא, דלתוס' דס"ל טע"כ דאורייתא, ויוצא טעם מצה, המצוה דאורייתא עכ"ח ס"ל שהטעם הוא שנרגש לכל אדם, שאי אפשר לצאת בטעם שרק יחידים מרגישים, ועכ"ח דהתורה מיירי בטעם הנרגש לסתם בני אדם. משאי"כ לרש"י שטע"כ דרבנן, לא מוכח לומר שההיתר נתהפך לאיסור, והוי כממש איסור, רק החכמים גזרו שהטעם של איסור ג"כ אסור, וי"ל כי אם אחד נמצא שמרגיש טעם האיסור, עדיין הוי בכלל ניכר האיסור.
אבל לפי דברי העבודת הגרשוני המובא בש"ך סק"ב שס"ל שהרא"ש וסייעתו ס"ל שצריך קפילא משום טעמים הקלושים, והרא"ש פסק טע"כ דאורייתא, עכ"ח אינה מיתלי תליא ב' דברים הללו.
וי"ל דבר מחודש, והוא, כי מבואר במנח"כ (ח"א פרק ז' ד"ה הדעת השנית) כי לרא"ש אחר ס' אסור הטעם מדרבנן, וכן פסק הש"ך (סי' צ"ט סקכ"ט עי' פרמ"ג שם) והמנח"כ (סו"פ ה') מבאר הסברא, כי אחר ס' יש רק טעמים קלושים, וטעמים קלושים לא אסרו תורה, ולפי זה יש לבאר שיטת הרא"ש: אכן טע"כ דאורייתא, ווצאין ידי חובת מצה, ובודאי לדין דאורייתא צריכין טעמים חזקים, שכל בני אדם מרגישין, אבל גם טעמים קלושין אסרו חז"ל למי שמרגישו, ונחלקו הרא"ש ותוס' אי גזרו לכל אדם, שהתוס' סובר כרשב"א שאין זה נקרא טעם כלל אפילו מדרבנן ובטלי דעתם לדעת העולם, ומה שאסרו חז"ל הוא טעם קלוש שנרגש לסתם בני אדם אחר ס', אזי אכן מדאורייתא מותר שאין יוצאין ידי חובת מצה בזה אבל מדרבנן אסור, אבל טעמים קלושין שרק המומחה מרגיש, לא אסרו אפילו מדרבנן.
משאי"כ הרא"ש ס"ל דאם המומחה מרגיש הטעם, גם זה אסרו חז"ל, וע"כ ס"ל שצריכין לגוי גפילא. וי"ל סברא למה לא אמרי' בטלה דעתה, שס"ל כי אם הקפילא מרגיש, הו"ל כניכר האיסור, וע"כ אינה בטילה.
אמנם בתרומת הדשן (שאלה עט) מבואר שרש"י ס"ל ג"כ כתוס' דקפילא אנו צריכין משום דלא מרע חזקתו, וסתם מסיח לפי תומו אינו נאמן, כי הר"ת ס"ל טע"כ דאורייתא. אמנם אחר התבוננות מיעוטא ראיתי כי אי אפשר לפרש כן דבריו, דמקשה שם על הרש"א דס"ל דמסיח לפי תומו לחוד מהני, ולכאו' למה מהני באיסורי דאורייתא. ותירץ שהרשב"א ס"ל כרש"י שטע"כ הוי דרבנן ובדרבנן מהני, וא"כ, למה לא מפרש כן גם שיטת רש"י, שלרש"י אין צריך קפילא מומחה, ורק מסיח לפי תומו מהני משום דהוי דרבנן. אלא עכ"ח כוונתו להקשות על שי' התוס'. וקושייתם הוא כן: רש"י הרי מפרש הסוגיא שמיירי במסיח לפי תומו, ולא מצאנו שתוס' חולקין עליו, ובמחצה"ש מבואר כמה פעמים הכלל שאנו אינם מפישין במחלוקת בלי הכרח, ועכ"ח שגם תוס' ס"ל שמיירי במסיח לפי תומו, וצריכין שניהם. והקושיא היא על ר"ת שאם מיירי באיסור דאורייתא האיך יועיל מסל"ת. ע"ז תי' שבצירוף הסברא של לא מרע חזקתו, מאמינים לו.
הטור בשם הרשב"א מביא: ויש מי שאוסר עד שיהא אומן ומסיח לפי תומו, ע"כ ונראה שהם ס"ל שצריך שלא ירגישו אף טעמים קלושים שאינו נרגשים לסתם בני אדם, ולכן אפילו כשמשתמשין עם ההיתר של מסל"ת עם כל זה צריך להיות גם אומן. ובש"ך סק"ב כתב הסברא דאי לא הוי קפילא חוששין שאין יודע להבחין בטעמים. ונראה שנתכוין לדברינו, אמנם בתרוה"ד כתב דקפילא צריך מטעם דלא מרע חזקתו.
והנה בש"ך סיים דבריו 'וכן משמע בב"י וכן הוא בתה"א דף ק"ו ע"ב', וביאר דבריו הוא: כי הרשב"א שמובא בב"י מקדים שאיצ"ל קפילא כי טעמא הוי הנרגש לסתם בני אדם, ואח"כ כתב דיש מחמירים שצריך להיות קפילא, ע"כ הביאן בטעמא דמילתא שחולקין וס"ל שאפילו הטעמים הקלישין מקרי טעם של איסור.
ויש לבאר סברת התרוה"ד, דעיקר הנאמנות היא מפאת שלא מרע אומנתו, אבל אי יודע שלצורך איסור והיתר שואלין לו השנאה מקלקלת את השורה וישקר, לכן צריך להיות בתנאי שלא ידע שלענין או"ה צריכין לו, ובזה יובן חידושו של הרא"ש (עי' טו"ז סוף סק"ב) שאין צריך לפי תומו גמורה, רק העיקר שלא ידע שלענין או"ה צריכין לו, שלא מפאת מסל"ת נאמנין לו, רק עיקר הנאמנות הוא מטעם קפילא.
יש להקשות, להסוברים שקפילא פירושו גוי נחתום מומחה, ועכ"ז לכו"ע מועיל מסל"ת ג"כ, מהיכן המקור לזה, שמסל"ת נאמן, ובפרט להראשונים שס"ל שטע"כ דאורייתא. והנה הפוסקים הקשו רק, למה נאמן מסל"ת באיסור דאורייתא, אבל אנו מקשינין, מנין להראשונים מן הגמרא שכאן מיירי במסל"ת, אולי מיירי כאן בקפילא שיודע למה שואלין לו. ובוודאי שיש להם איזה דיוק, וצ"ב מה הדיוק.
בב"י מבואר כי שיטת הרמב"ם הוא שסתם גוי אפילו דלאו קפילא, ואינו מסיח לפי תומו, נאמן. אבל זה קשה מאוד, שבכל הראשונים רואינן שהדבר פשוט הוא שסתם גוי משקר רק נחלקו אי סומכין מפאת שמסל"ת או מטעם שלא ירע חזקתו, וא"כ לרמב"ם על מה יש צד לסמוך על עדותו של הגוי.
והנה לקמן מבאר הב"י שיטת הרמב"ם דס"ל דאפילו אחר ס' צריך טעימת קפילא, ואי ליכא קפילא סמכי' אס' הרי כי קים להו לרבנן שרק עד ס' יש בו בנותן טעם, רק חששו על טעימת דקות שיוכל להרגיש רק על ידי קפילא, וע"כ בדאיכא קפילא צריך קפילא, ולפי"ז הרי לן מקור שנכרי שהזכיר הרמב"ם הוא דוקא קפילא.
ואולי צ"ל שס"ל רמב"ם דבאמת אין צריכין לבטל רק טעמים שנרגשין לסתם בני אדם, ומכ"מ סמכי' שאחר ס' שוב לא טועמין טעם הרגיל, מכ"מ אם יש קפילא לידן, הוי ליה אפשר לברורי, ואיה"נ יוכל לשאול סתם גוי. ולפי"ז י"ל כי הרמב"ם סבר איה"נ סתם גוי משקר, אבל כאן מיירי באיסור דרבנן, ויש לו עוד מעלה כי כבר עומדים אחר ביטול בס', שאם לא נמצא קפילא היו מתירין בלי קפילא, רק החמירו חז"ל כי כשאיכא גוי, הו"ל בבחינת אפשר לברורי, ומה תאמר, שאולי הגוי משקר, א"כ הוי ליה כמו שאין לנו קפילא, וחזר הדין לזמן שליכא קפילא סמכי' אששים.
אמנם רש"י חולק ע"ז וס"ל דאפילו אחר ששים הו"ל כשאר איסורי דרבנן שגוי אינו נאמן וצריך דווקא מסל"ת.
אמנם עדיין צ"ע האיך מתיר הרמב"ם ע"י קפילא קודם ס', והיינו ע"י גוי סתם שאינו מסל"ת, ולמה לא חיישי' שהגוי משקר כדברי כל הראשונים, וצע"ג.
ואולי י"ל כי החשש של סתם גוי ישקר הוא שייך רק לשי' רש"י ותוס' שלרש"י צריכין לשאול הגוי גם על טעמים קלושים, וא"כ חיישין שישקר, כי אין מי שיוכל לבטל דבריו, ואם ימצא מומחה יהודי, יוכל להתנצל כי באמת לא הרגיש (והרי רש"י לא ס"ל החשש של לא יאבד אומנתו). וע"כ אין נאמן רק אם מסל"ת. ולתוס' צריכין עכ"פ קפילא משום דמיירי באיסור דאורייתא, וצריכין לנאמנות של מירתת.
אמנם הרמב"ם חולק על שניהם, דהיינו שחולק על רש"י וס"ל דאין לבטל טעמים הקלושים, והא ראיה שאין צריך קפילא, וגם חולק אתוס' וס"ל שטע"כ דרבנן (כן ראיתי במנח"כ, וכן מבואר להדיא בב"י ס"ב ד"ה וכתב הרשב"א) ולגבי איסור דרבנן ס"ל דכיון דקרוב הדבר לברר אם יש בה טעם, כבר מירתת אפילו לאו קפילא, דעל טעם עיקרי וניכר לכל אדם, אי אפשר הגוי להשתמט ולומר שלא הרגיש, ע"כ לגבי איסור דרבנן, כבר מועיל מירתת זה אפילו שלא יפסיד הגוי כלום.
ועכשיו ראיתי במנח"כ (ח"א פ"ז) שמיישב שי' הרמב"ם לפי סברת הריב"ש שכל שיוכל להתגלות שקרו מיד, אינו משקר וס"ל להרמב"ם שגם אם הגוי יודע שלענין או"ה שואלין, יש לו מורא זו, אבל כל הראשונים ס"ל שלהכשיל את ישראל גם בטעימה ראשונה ניחא להו.
תמצית השיטות לפי דברי ב"י: לרש"י: דוקא מסל"ת. יש מי שאוסר ברשב"א: מסל"ת וקפילא (וכן הוא שי' הרא"ש לדרישה ותרוה"ד). רשב"א: או מסל"ת או קפילא (וכן הוא שי' הרא"ש לב"י). רמב"ם: סתם גוי לא מסל"ת ולא קפילא.
המחבר פסק: סתם גוי שמסל"ת נאמן קודם ס', וגם צריכין לשואלו לכתחילה אפילו שיש ס', והוא שיטת הרמב"ם, אבל לא ממש שיטת הרמב"ם כי הרמב"ם לא נצרך מסל"ת. וצ"ב לפי מה שמסיק הב"י שגם קפילא בלי מסל"ת נאמן, למה לא הזכירו להלכה.
הט"ז סק"ב מסיק: אבל לענין הלכה כבר פסק בטור וש"ע סי' שי"ו לענין בכור דלא מהני מסל"ת ואם כן לא מהני בשום דוכתא דאיכא איסור דאורייתא, ע"כ. וצ"ע דכאן הרי פסק בשו"ע שמועיל מסל"ת וא"כ סותרין פסקי השו"ע אהדדי.
במחבר: איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר וכו' וכתב בש"ך סק"א משמע דהיינו חלב בציר"ה דהיינו תרבא, וכן משמע בטור. איני יודע המשמעות בטור, דבשלמא במחבר נקיט הלשון "איסור שנתערב בהיתר" וכמו שכתב הפרמ"ג, אבל הטור לישנא דגמרא נקיט, ועל הגמ' פירשו רש"י רי"ף ורא"ש דהיינו בשר בחלב, וע"כ למה לא יפרש שכן ס"ל הטור. ואולי י"ל שכל הראשונים נקטו הלשון "כגון בשר בחלב" והטור שינה וכתב "כגון חלב שנתערב בבשר" ולשון זה אינו מורגל באיסור בשר בחלב שמקדימין "בשר" ל"חלב" לכן יש משמעות שגם הטור נתכוין לאיסור תרבא בבשר.
הש"ך הביא בשם מחותני ר' גרשון, דהרא"ש וסייעתו עכ"ח לא משום דלא מרע חזקה דהרי הוא מסל"ת. ולכאורה יש לדחות לפי דברי הרא"ש המתבאר בטו"ז שהמסל"ת כאן הוא ע"י שאלה, א"כ יודע שצריך לאומנתו, אבל יש לומר בכוונתו, שעכ"פ חידושו של הרא"ש היא שאפילו אי יודע שצריך לאומנתו מהני, וכש"כ אם לא ידע.
על קושיות הפוסקים למה סמכינן כאן אמסל"ת מתרץ הש"ך: כיון שאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא סמכינן עליה. והפרמ"ג מבאר דהיינו משום דמירתת אבל לענ"ד אינו מיושב כ"כ בלשונו, וכמו כן הקשה הפרמ"ג כי זה סתירה לדברי ר' גרשון ולא משמע מש"ך שיצא לחלוק עליו. ויש לפרש דבריו, דכיון שאפשר גם להטעימו לגוי שהוא מומחה ע"כ מירתת אפילו גוי שאינו מומחה ואינו משקר וע"כ סמכינן עליה. ולפי"ז גם מתורץ קושיות הפרמ"ג כי ר' גרשון קאמר שקפילא מסיח לפי תומו אינו מירתת, כיון שליכא למיקם עלה דמילתא אבל סתם גוי יותר מירתת, דירא שישאלו מן הקפילה.
אבל דברי הרא"ש עדיין אינם מיושבים, דהרי הרא"ש ס"ל דצריך קפילא דוקא עם מסל"ת, ולפי דברי ר' גרשון ההיתר היא מפאת מסל"ת ולכאו' אינו מירתת, דהרי ליכא לישאל מקפילא אחר, דשני קפילות יכולין לחלוק ויאמר דעל טעם וריח אין להתוכח אי לאו דיאמרו דלא כר' גרשון, דגם הרא"ש ס"ל דעיקר סמכי' אקפילא, רק כיון דיש צד ששנאה מקלקלת השורה צריכין להקפיד שלא ידע דלענין או"ה שואלין ליה כלשון הרא"ש, ולכן אינו קשיא לרא"ש האיך נאמנין מסל"ת דאיה"נ הנאמנות אינו נובע ממסל"ת אך לר' גרשון עדיין צע"ג.
