ביסוד חיובו של הטוען טענת גנב

א) יסוד חיובו של טוען טענת גנב דחייב בכפל איתא בגמ' בב"ק סג: והתם דריש לה מקרא וכן דריש מקרא דהיינו דווקא בטוען טענת גנב אך בטוען טענת אבד פטור וכן דווקא בנשבע אך בלא שבועה פטור, וכבר תמהו האחרונים מדוע בעי' לחידוש התורה דהוי גנב ומדוע אינו גנב מעיקר פרשת גניבה והרי גונב הוא מן הבעלים בסתר בלא שראהו הבעלים גונב, וכן קשה מדוע בטוען טענת אבד או היכא דלא נשבע לא יתחייב מעיקר פרשת גניבה וכנ"ל.

ומצינו באחרונים כמה דרכים בזה וכדלהלן:

א. הנה כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' גניבה ה"י וז"ל שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל" עכ"ל, והשיג עליו הראב"ד דזה אינו כלום, וביאר במ"מ השגתו דלא מצינו כפל בשומר אלא בטוען טענת גנב ונשבע, ובמ"מ נשאר בצ"ע על דברי הרמב"ם.

אמנם בכס"מ כתב ליישב שטוען טענת גנב היינו כשמניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב אבל הכא שאני שלקח קצת בדרך גניבה, ונקטו כמה אחרונים בכוונתו דכל מה דבעי' לחידושא דטוען טענת גנב היינו משום דלא עביד מעשה דכי אתא לידיה בהיתרא קאתי לידיה ומשו"ה בעי' לחידוש התורה של טוען טענת גנב אך היכא דעביד מעשה הרי הוא גנב כשאר כל הגנבים ולא בעי' שיטעון טענת גנב וישבע.

וכדרך זו מצינו אף על דברי רבותיו של רש"י שהביאם רש"י בב"ק קיב. גבי הא דאמרי' דהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד, ופי' רבותיו של רש"י וכעין זה איתא ברמב"ם (פ"ג מהל' גניבה ה"ד) דהא דפטור אף מדו"ה אף דהוי קנסא וליכא קלב"מ היינו משום דתשלומי דו"ה אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד', ורש"י הק' עליהם דלא מצינו חיוב גנב בשומרין אלא רק בטוען טענת גנב ובשואל כלל לא שייך טוען טענת גנב דהא אין נפטר בטענה זו ולא בעי' להאי טעמא.

ובביאור דברי רבותיו של רש"י והרמב"ם כתבו החזו"א ועוד אחרונים דס"ל דכל מה דבעי' לחידוש התורה היינו משום דלא עביד מעשה אך הכא שטבח ועביד מעשה שפיר מתחייב בדו"ה ככל גנב ומשו"ה בעי' לטעמא דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה.

אמנם הנ"ל צע"ג דהא מתני' להדיא קתני דהטוען טענת אבד ובאו עדים שאכלו אינו חייב בכפל אף דהתם עביד מעשה וא"כ יתחייב כפל מדין המעשה גניבה וככל גנב ומה אכפת לן דלאחמ"כ טען טענת גנב, וביותר דכל השולח יד יתחייב כפל וזה לא שמענו ולהדיא מבואר בכל דוכתא דדינו כגזלן ולא כגנב.[1]

ב. ודרך אחרת מבואר בדברי רש"י שם בסוגייא דטבח פרה שאולה דהיינו משום דלא הוי גניבה מבית האיש דלש' רש"י שם הוא "וקנסא ליכא דהא אין כפל ולא דו"ה אלא בגנב עצמו שגנב מבית בעלים או בשומר חינם הבא לפטור עצמו בטענת גניבה וכו' " ומבואר דהא דבכל שומר לא הו גנב היינו משום שלא הוי גניבה מבית בעלים, ועל כן דינו רק כגזלן.

ואמנם על זה יש להק' דהוכיחו התוס' ושאר ראשונים (ב"ק ע.) דבבית שומר כיון דיד שומר כיד בעלים חשיב ברשותו ויכול להקדיש והוסיפו להוכיח דעיקר קרא ד"וגונב מבית האיש" משתעי בגונב מבית שומר והיינו דחשיב כבית האיש, [ואף דברש"י שם בפשטות מבואר דאף בפיקדון אין יכול להקדיש כבר דחה בקצוה"ח (קכ"ג א') דמיירי בשומר שיש לו טענה ואין רוצה להחזיר, ואף אם לא נימא כדבריו ודאי צ"ל דהיינו דווקא לענין הקדש אך לענין גניבה שפיר חייב דהא עיקר קרא מיירי בגונב מבית שומר וכדהק' התוס' ויעוי' מש"כ בזה הקונטרסי שיעורים (? י"ג) ומש"כ בזה היד דוד].

ובאבהא"ז (פ"ד מהל' גניבה ה"י) צידד לומר דכיון דהשומר רוצה לגנוב החפץ א"כ תו לא הוי כבית האיש דהא השתא אין מעמיד החפץ לבעלים, וא"כ נמצא דבזמן דקעביד מעשה הגניבה לא הוי ברשות הבעלים וליכא וגונב מבית האיש וא"כ לא הוי אלא גזלן, ורק היכא דטען טענת גנב ונשבע איכא לחידוש התורה דחייב כפל כגנב.

ג. דרך אחרת מצינו בדברי האחרונים בסוגייא דב"מ (מא.) בפלוגתא אי שליחות יד צריכה חיסרון או אין צריכה חיסרון ולכאו' קשה למ"ד דשליחות יד צריכה חיסרון תיפוק ליה אף היכא דליכא חיסרון דהוי גזלן, ומצינו בראשונים שפי' בכמה אופנים דהרמב"ן והר"ן פי' דנהי דהוי גזלן אך חידושא דשליחות יד הוא דאית ליה דין גזלן על כל הפקדון אף במה שלא שלח יד, וברשב"א ובריטב"א תי' דלולי פרשת שליחות יד אין לחייבו משום גזלן כיון דדעתם לשלם החפץ, אך בתרה"כ (רצ"ב ב') והקה"י (סי' מ') כתבו לבאר באופ"א דכיון דיד שומר כיד בעלים א"כ אין יכול ליהות גזלן ובעי' לחידוש התורה של שליחות יד, וביאור הענין הוא שכיון שנשתעבד השומר להעמיד החפץ עבור הבעלים א"כ לא חשיב דיצא מרשותו דאכתי רשות שומר משועבדת להעמיד החפץ לבעלים, ויעי"ש עוד בזה.

ומעתה עולה דרך אחרת מ"ט בעי' נמי לדין טט"ג דלולי הא לא הוי גנב כיון דלא יצא מרשות הבעלים דהא משועבד הוא להעמיד החפץ לבעליו ועל כן בעי' לחידוש התורה של דין טט"ג.

ד. דרך אחרת מצינו באו"ש (פ"ד מגניבה ה"י) דלולי שבועה בטוען טענת גנב לא הוי גנב כיון דאכתי לא נפטר מהבעלים דהבעלים יתבע שלהם ויצטרך להשיב ורק לאחר שנשבע ונפטר מהבעלים הוי גנב, וכתב האו"ש דלפי"ז מבואר דברי הרמב"ם (המוזכרים למעלה) דשומר הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס חייב כפל אף בלא טענת גניבה ושבועה והיינו משום דבשעת הגניבה נפטר מהבעלים כיון דאין יודע הבעלים כמה טלאים היו לו בעדר וכמה סלעים בכיס וא"כ לא יתבע ממנו והוי גנב גמור, וכתב דזהו כוונת הכס"מ.

אמנם דברי האו"ש צריכים עיון רב דלדבריו הוי גנב ממש ורק כיון דלא נפטר מהבעלים אינו נעשה גנב עד שנשבע וא"כ אף בטוען טענת אבד ונשבע דינא דיתחייב כפל כיון דהוי גנב ממש, ועוד קשה דבגמ' מבואר דבעי' ילפותא דבטט"ג וטבח ומכר מחייב דו"ה ולדבריו כיון דהוי גנב מ"ט בעי' להא ילפותא, וכן קשה דבגמ' היה הו"א דגנב עצמו נילף מטט"ג דחייב רק בשבועה ולהנ"ל אין מקום לזה כלל דהא ודאי שונה גנב מטט"ג דטט"ג לא נעשה גנב רק ע"י שבועתו.

ואולי י"ל דבאמת ס"ל דעיקר חידוש פרשת טט"ג היינו דחייב אף היכא דלא עביד מעשה אך מ"מ אף היכא דעביד מעשה אינו כגנב כיון דאכתי לא יצא מידי בעלים ורק כשנשבע ויוצא מידי בעלים הוי גנב וזה באמת אינו מדין טט"ג אלא מעיקר דיני גניבה, והא דקתני במתני' דטוען טענת אבד ובאו עדים שאכלו פטור מכפל צ"ל כדכתבו התוס' (ב"ק קז:) דמיירי שבאו עדים שאכלו לאחר שטען טענת אבד וכיון שכן לא הוי גנב כיון דכבר יצא מידי בעלים בשבועה ראשונה וכדפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' גניבה (הל' ג').

ב) ולאחר דעלה לן ביאור הדברים מ"ט בעי' לחידוש התורה דטט"ג ולולי הא לא היה גנב יש לברר מ"ט באמת אמרה תורה דדינו כגנב וחייב כפל, וביותר יש לעיין מ"ט איכא להאי דינא דווקא בטוען טענת גנב ולא בטוען טענת אבד ומאי שנא, וכן יש לעיין מ"ט הוי דווקא בטוען טענת גנב ולא אף בטוען טענת גזלן.

ובאמת כבר כתבו התוס' בב"ק (עט:) דטעמא דאמרי' התם מ"ט החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן דגנב לא השוה כבוד עבד לקונו לא שייך בטוען טענת גנב ובטוען טענת גזלן, אך לא פי' מ"ט באמת איכא חילוק, ובשטמ"ק בשם הרא"ש דהיינו משום דהשוותה תורה טוען טענת גנב לגנב וטוען טענת גזלן לגזלן, ויש לעיין מה המחוור בזה.

ומצינו פתח ליסוד חיובו של טוען טענת גזלן בדברי החזקוני עה"ת (שמות כ"ב ו') וז"ל "ישלם שנים דכיון דטוען טענת גנב הרי הוא הודה שמי שלקחו גנב הוא לפיכך משלם כדין גנב" עכ"ל, והיינו דאמרה תורה דאף דאינו גנב כיון דאיהו אמר דנגנב א"כ איהו עצמו אמר דהוי גנב וחידשה תורה לדונו ע"פ דבריו עצמו ולחייבו כדין גנב.

ומעתה מבואר היטב דדוקא טוען טענת גנב חייב בכפל דדנים אותו ע"פ דבריו אך בטוען טענת גזלן אינו חייב כפל דהא לא אמר שמי שלקחו הוי גנב וליכא להאי סברא לדונו כגנב, וכן הטוען טענת אבד לא שייך האי מילתא כלל.

ויש לדקדק קצת כהנ"ל מלש' הגמ' ב"ק סג: דאמרי' התם דדרשי' להא מלש' קרא ד"אם לא ימצא כמו שאמר אלא הוא עצמו גנבו" ויש לדקדק מהו הלש' הוא עצמו והו"ל ונמצא שהוא גנבו, והנראה מבואר הוא דהיינו משום דנמצא שהוא עצמו הגנב שטען השומר שנגנב ועל זה הוא חיובו.

וכן מדוקדק בל' הרמב"ם (פ"ד מהל' גניבה ה"א) דכתב הרמב"ם וז"ל "הטוען שנגנב הפקדון מביתו אם נשבע ואח"כ באו עדים ששקר טען ושהפקדון היה אצלו הרי זה משלם תשלומי כפל שהרי הוא עצמו הגנב" עכ"ל, ומדוקדק דכתב דנמצא שהוא הגנב ולא נמצא שהוא גנב, והיינו משום דטעם חיובו הוא שנמצא שהוא הגנב המדובר למעלה שטען שנגנבה וזהו חיובו.

ונראה לבאר ע"פ הנ"ל דברי רש"י בב"ק (ד:) דכתב רש"י שם דדין טוען טענת גנב כגנב ודין טוען טענת גזלן כגזלן, ולכאו' תמוה דליכא שום דינא דטוען טענת גזלן כגזלן אלא דכיון דהוי כופר בפקדון ממילא דינו כגזלן ולא משום טענת נגזל, וכן בתוס' ובשטמ"ק בב"ק עט: (המובאים למעלה) מבואר דיש מושג של טוען טענת גזלן והוא תמוה דלכאו' ליכא שום דינא בדין טוען טענת גזלן.

אמנם להנ"ל מבואר שפיר דכשם שטוען טענת גנב דנים אותו לפי טענתו שנגנב א"כ אף בטוען טענת גזלן דנים אותו ע"פ טענתו, ויתכן דאיכא נמי נפק"מ דכופר בפקדון אינו גזלן גמור אלא להתחייב באונסין [וכדמבואר בפשטות מדברי התוס' לק' קז: וכן מדברי הרמב"ם], וטוען טענת גזלן יהיה דינו כגזלן גמור ואכמ"ל.

ג) אמנם יש להעמיד דהמבואר מכמה וכמה סוגיות דאין טעם חיובא דטט"ג משום דשיקר ופטר עצמו ומשו"ה נדון אותו ע"פ דבריו, אלא טעם החיוב הוא משום דאיהו נתחייב לשמור ואיהו עביד להיפך ולקחו לעצמו וע"כ דייני' ליה ע"פ דבריו, וכנוכיח להלן:

א. אמרי' בגמ' (ב"ק ד:) דרב אושעיא לא תני גנב וגזלן משום דתני ליה ש"ח ופי' רש"י דבש"ח נמי שייך גניבה היכא דטען טענת גנב, ולכאו' הוא פלא דמה דטוען טענת גנב כגנב אינו שייך כלל לדין השמירה אלא פרשה חדשה של פוטר עצמו בשבועת שקר ומ"ט בהא דתני ש"ח חשיב שהזכיר דין גנב, וע"כ המבואר הוא דטעם חיובו של טט"ג הוא משום דיני השמירה דאיהו נתחייב לשמור והפך פרצופו ורצה לגזול החפץ ועל כן אמרה תורה לדונו ע"פ טענתו, ושפיר שייך הוא לדין ש"ח דמטעם חיוב שמירתו אתי' עלה לחייבו כפל כגנב.

[ולפי"ז יש לבאר דהוכרח לרש"י שם לפ' דטוען טענת גזלן כגזלן והיינו משום דהוקשה לו מ"ט לא תני רב אושעיא גזלן ואי משום דאיכא דין בשומר בשליחות יד או בכופר בפקדון דהוי גזלן זה אינו קשור לחיוב השמירה אלא מעיקר דין גזלן ומאי שייכות הוא לפרשת שומרים [וכופר בפקדון אפ' אף דס"ל דדינו שונה וכאתי' דברי התוס' והרמב"ם דלית ליה קניני גניבה] ועל כן פי' דאיכא דין טוען טענת גזלן כגזלן דדין זה הוא באמת תלוי בדין השמירה וכדין טט"ג].

ב. מייתי' בגמ' (ב"ק נז: וב"מ מא:) ברייתא דיליף חיוב גניבה ואבידה בשואל מש"ש דמה ש"ש דפטרה תורה באונס חייב בגו"א שואל שחייב באונס אינו דין שיהיה חייב בגניבה ואבידה, ומקשה דאי ליסטים מזוין גנב ליפרוך דמה לש"ש שכן חייב כפל בטוען טענת ליסטים מזוין וא"כ ליכא למילף דשואל חייב בגניבה ואבידה דדילמא ש"ש חמיר טפי, ותמוה מאי פירכא היא זו וכי משום דשייכא בש"ש חיוב טט"ג הרי הוא חמור יותר משואל והא הרי הוא דין מסוים משום דטען טענת שקר ונשבע ואין קשור כלל לחיוב שמירתו.

והנה באמת בגמ' פריק דקסבר האי תנא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ופי' רש"י דהיינו משום דכפל חומרא דשבועה היא ולכאו' היינו גופא דברינו, מ"מ תמוה מה היה ס"ד והאיך איכא דסברי דכפילא בשבועה עדיפא מקרנא בלא שבועה, ואף בתוס' פי' באופ"א דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה היינו משום דמי יימר דאתי לידי כך.

ובאמת דבלש' הגמ' מדוקדק יותר כתוס' דלרש"י אין צ"ל אלא דשאני כפל דטט"ג דאינו משום חיוב שמירתו אלא משום שבועתו ובגמ' נראה דהוא רק בתורת משקל דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, ונראה דאף לרש"י היינו דכיון דחיובו אתי אף מחמת חומרת שבועת שקר א"כ מ"מ שואל חמיר יותר אך ודאי דהוי ע"י משקל מה עדיף ולא בתורת דאין שום שייכות בין כפל לדין השמירה.

והביאור הוא כנ"ל דבאמת חיוב טט"ג הוא משום חומרת חיוב השמירה דכיון דנתחייב לשמור ועביד להיפוך ממה דנתחייב ונשבע על כן אמרה תורה לדונו ע"פ דבריו ושפיר מבואר כל הסוגייא שם דבשואל דליכא דין טט"ג ולא נתחדש חומרא זו בדין השמירה א"כ שמא פטור מדין גו"א.

ג. אמרי' בגמ' ריש פרק מרובה דהא דלא תני דמדת תשלומי כפל נוהגת בין בגנב בין בטט"ג ומדת תשלומי דו"ה אינה נוהגת אלא בגנב אינה ראייה לדברי ר' חייא בר אבא דטט"ג וטבח ומכר חייב דו"ה דדלמא תנא שייר, והק' התוס' מאי שייר דהאי שייר, ותי' דשייר טט"ג באבידה, ותמוה דטט"ג באבידה הרי הוא ממש כסתם טט"ג ומ"ט חשיב שיור, אמנם באמת יש להק' זאת אף על דברי הגמ' דבגמ' ילפי' לה מקרא ד"על כל אבידה" ומ"ט בעי' קרא ומאי שנא מכל שומר הטט"ג.

אך לפי הנ"ל א"ש היטב דהיה ניתן לומר דשאני טט"ג בסתם פקדון דכיון דקיבל עליו שמירה ועביד להיפוך ונתכוון לגוזלו ע"כ איכא להאי דינא אך שומר אבידה כיון דלא קביל עליו שמירה א"כ אין חיוב שמירתו חמור כ"כ ולא יהיה לדין זה, ועל כן בעי' קרא לחדש דאף בשומר אבידה דאין חיוב שמירתו חמור כ"כ איכא להאי דינא, ושפיר אפ' לומר דשייר ב' דברים דלא דמי חיוב טט"ג בסתם פקדון לחיוב בשומר אבידה.

ד. ובאמת נראה לבאר עפ"ז הסוגייא בב"ק קו: דהתם מייתי' דברי רק' חייא בר אבא דהטט"ג באבידה חייב בכפל ומקשי מברייתא דקתני דליכא חיוב טט"ג בקטן שהפקיד ואפי' הגדיל ואי איתא לדר' חייא בר אבא תהוי נמי כאבידה, ופי' רש"י "תהוי נמי כאבידה דליכא נתינה והוי טענה להשביע ולהתחייב כפל וכי תבעו שהוא גדול ליחייבה להאיך שבועה וכפילא אע"ג דנתינה ליכא".

והיינו דלולי דברי ר' חייא בר אבא אמרי' דליכא דין טט"ג כיון דליכא נתינה דהא נתנו לו כשהוא קטן אך כיון דאמר ר' חייא בר אבא דלא בעי' נתינה א"כ הכא נמי יתחייב כפל בטט"ג, וביאור הדברים הם ממש כדברינו דחיוב טט"ג תלוי בחיוב השמירה וחידושא דר' חייא בר אבא הוא דלא בעי' קבלת שמירה אלא סגי בהא דאיכא חיוב שמירה.

ובאמת בגמ' פריק בב' אופנים דר' חייא בר אבא גופיה פריק דבמתני' התם מיירי שאכלו שהוא קטן וא"כ לא הוה גנב לאחר שהגדיל כיון דלא ירד לתורת טענה מעולם דהא אכלו קודם שהגדיל, אך רב אשי תי' דשאני אבידה דאתי מכח בן דעת ובקטן שהגדיל לא תאי מכח בן דעת, ובראב"ד פי' דטענתו היא דקטן שהפקיד אין לשומר כלל חיוב שמירה, אך ברמב"ם (פ"ב משכירות ה"ז ופ"ד מגניבה ה"ט) מבואר דלא הוי תי' בדין מפקיד אצל קטן אלא בדין טט"ג, והיינו דס"ל דדוקא באבידה דחייבתו תורה לשמור מכח בן דעת איכא עליו חיוב שמירה חמור לחייבו בטט"ג, אך בקטן שהפקיד דליכא עליו חיוב שמירה חמור ליכא לדין טט"ג, וכבר עמד בברכ"ש (ב"ק סו"ס מ') על סוגייא זו וביאר כדברינו דחיוב טט"ג מתלי תלי בחיוב השמירה, יעוי"ש בביאור הסוגייא זו לדעת הרמב"ם ולדעת הראב"ד, ואכמ"ל.

---

[1] ובישוב דברי הרמב"ם לענין גנב טלה מן העדר יעוי' להלן בביאור ד', ובביאור דבריו ודעת רבותיו של רש"י דבעי' לטעמא דאם ליכא גניבה ליכא טביחה ומכירה כבר כתב בתשו' הרדב"ז בלשונות הרמב"ם (סי' רמ"ג) דביאר דמיירי דווקא לאחר דתמו ימי שאלתה, יעוי"ש.