סוד העמוד הראשון: הדרמות, החרמות והענווה המסתתרים בין שיטי ה"הסכמות" שבספרים

פחד היחיד: מי יערב כי לא טעה המחבר?​

כדי להבין את עצם מהותה של ההסכמה, עלינו לשוב אל פחד יסודי המקנן בלב כל סופר ותלמיד חכם: הפחד מן הטעות. הספר "לבני בנימין" מוליכנו אל מבט עמוק, בהסבירו כי כל מערכת ההסכמות נולדה לשמש כ"עדות". הרב הכותב את ההסכמה בא להעיד בפני כל: "הן, יש נחיצות וחשיבות להדפסת הספר, כי היחיד שכתבו לא טעה בסברותיו". המחבר מוסיף חילוק נפלא: מתי נצרכת הסכמה? דוקא כשאדם יושב לבדו בחדרו ומחדש חידושים. אדם לבדו עלול בנקל לטעות ולסטות מן הדרך. אולם, אם הספר נולד מתוך "פלפול חברים" – כאשר חבורת תלמידי חכמים ליבנו את הסוגיא יחדיו, התנצחו זה עם זה וביררו את ההלכה – אזי התורה כבר שמורה וזכה היא, וכמעט שאין צורך בהסכמה!

המהרש"א הרגיש על בשרו​

יסוד זה ניתן לראות בדברי קדשו של המהרש"א על הגמרא, שאומרת על הפסוק (מלאכי ג'): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו...", שרק אם לומדים שני בני אדם ביחד, אז כותב הקב"ה את דבריהם עלי כתב. המהרש"א כותב שם בביאור, כי רק כאשר שני יהודים לומדים בצוותא והבורא יתברך כותב דבריהם בספרו, אזי הספר "ראוי לנסח" – כלומר מוכן הוא לעלות על מכבש הדפוס.

מענין לציין כי המהרש"א עצמו הרגיש זאת על בשרו! במסכת שבת הפסיק לפתע ולא סיים את הפרק המתאים "כלל גדול". ומפני מה? הוא כותב שם מעשה שהיה: באותה עת הוצרך לנסוע ליריד הגדול בלובלין, וכיון שלא למד אותו פרק בצוותא עם תלמידיו, לא יכול היה להעלותו על הכתב! בלא פלפול חברים, אין כותבים תורה לרבים.

מכתב כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש: אהבת עצמו מעוורת את העיניים​

על יסוד זה, שאדם עלול לטעות בעצמו, מצינו הגדרה נוראה במכתב קדשו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל (אגרות קודש ח"ט). הוא מסביר כי התקנה הישנה שלא להדפיס בלא הסכמה מיוסדת על עובדה פסיכולוגית פשוטה: "כל בן אדם עלול לטעות", אלא מה? "על כל פשעים ושגיאות תכסה אהבת עצמו והאמונה בשכל עצמו" – אהבת האדם לעצמו והאמונה העיוורת בשכלו שלו, גורמות לו לעצום עיניו מראות את טעותו!

הוא מסיים בדברי קינה על דורנו: כיום סבור כל אחד כי יכול הוא להיות "דן יחידי", המדפיס מדפיס, הקורא סומך, ושוכחים כי אף האריות שבחבורה בדורות הקודמים היו נושאים ונותנים עם אחרים קודם שהוציאו פסק הלכה מתחת ידם.

האסון הנורא באיטליא והולדת החוק הרשמי​

כדי להבין את הרגע המדויק בו הפכה ה"הסכמה" ממנהג טוב לחוק קהל מחייב עם קנסות כספיים, עלינו להפליג לאחור בדברי הימים אל שנת ה'שי"ד (1554) למדינת איטליא.

שמי יהדות איטליא התקדרו אז בעננים שחורים. בצער רב מזכירים הדורות את הגזרה האיומה של שריפת התלמוד, כאשר הנוצרים החרימו ושרפו כל כרך של גמרא שהצליחו להניח עליו יד. היהודים נותרו כמעט ריקם, בלא ש"ס. מנהיג הדור, הגאון הזקן רבי מאיר קצינאלנבוגן – המהר"ם מפדוואה זצ"ל – כותב אז במכתב בלב נשבר למחבר שו"ת שארית יוסף: "אין לסמוך על דעתו לעת עתה, כי מעיין התלמוד אינו בידו בעוונותינו הרבים... שנשרפו הספרים".

החלל הריק שהצית את "מלחמת הזוהר"​

שריפת התלמוד יצרה חלל רוחני עצום. כיוון שלא ניתן היה ללמוד גמרא, פנו יהודים רבים לחקור בכתבי הקודש, בדקדוק ואף בחכמות חיצוניות. אך השינוי הגדול ביותר היה הפריחה הפתאומית של עולם הקבלה. בתי הדפוס החלו לעבוד בקצב מהיר, ובמשך שמונה שנים בלבד יצאו לאור לראשונה בהיסטוריה: ספר הזוהר הקדוש, תיקוני הזוהר, ספר יצירה ושערי אורה.

הדבר זעזע את עולם התורה והצית פולמוס אדיר בין החכמים:

• החכמים שתמכו בהדפסה: טענו כי כעת, כשנשרפה הגמרא, חובה לתת לעם את הזוהר לחיזוק רוחני, שאם לא כן, יטו הלבבות אל הפילוסופיה.

• החכמים שהתנגדו להדפסה: הזהירו בחרדה כי אין להוציא את סודות התורה (דברים שבסתר) לרשות הרבים באמצעות ההמצאה החדשה של הדפוס. הם יראו פן המון העם יזנח לחלוטין את ההלכה והפוסקים שנותרו לפליטה, ויאבד דרכו בספרי מסתורין.

ועד פירארא: שלושה רבנים ובלימת הקריסה הכלכלית​

בראותם את המבוכה הגדולה בשוק הספרים, ואת העובדה כי כל בעל דפוס מדפיס ככל העולה על רוחו ללא פירוש או בקרה, נטלו רבני איטליא את המושכות לידיהם. בחודש תמוז החם של שנת שי"ד (יוני 1554), נתאספו גדולי הרבנים והמורשים הרשמיים של הקהילות החשובות – כונציה, רומא, בולוניא ומנטובה – לועד כללי גדול בעיר פירארא.

הם הציבו רשימת תקנות ברזל להצלת המצב. התקנה הראשונה והראשית של הועד הכריזה על החוק החדש לבתי הדפוס:

"שלא יוכלו בעלי הדפוס להדפיס שום ספר שלא נדפס מעולם כי אם ברשות והסכמת שלשה רבנים סמוכים... ועם הסכמת ראשי הקהלה".

מאותו רגע ואילך, לא יכול היה בעל דפוס להוציא לאור שום ספר חדש בעולם, אלא אם כן קיבל "רשות והסכמה" רשמית משלושה רבנים סמוכים נפרדים, יחד עם הנהגת הקהילה המקומית. כדי למנוע זיופים, הורו הרבנים כי שמות שלושת המסכימים חייבים להיות מודפסים בבירור ורשומים מיד בהקדמת הספר.

הקנס של 25 סקודי זהב​

ידעו היטב גאוני פירארא כי חוק ומשפט בלא עונש חמור לא יתקיים על תלו, ועל כן לא יצאה הגזירה נגד המדפיסים לבדם, כי אם כוונה ישירות כנגד הקונה - הוא הלומד והמעיין הפשוט.

בתקנה זו נקבע בפירוש חרם וקנס כבד: כל אחד ואחד מן המון העם אשר יקנה ספר חדש שאין בו הסכמת הרבנים הנחוצה בראשיתו, יוטל עליו עונש ממון בסך חמשה ועשרים (25) מטבעות זהב הנקראים "סקודי" (כפי שהיה המטבע נהוג אז). דמי הקנס הוחרמו והועברו מיד לקופת הצדקה של הקהלה המקומית.

על מסמך היסטורי זה חתמו אריות שבחבורה, גדולי הדור ההוא: מהר"ם פאדווא, רבי יהודה בכמוהר"ר שבתי מורשה רומא, רבי משה מריאיטי מורשה בולוניא, רבי יצחק כהן מפורטו מורשה מנטובה, ועוד רשימה ארוכה של גדולי עולם.

זה היה יום הורתו של "דף ההסכמה" המודרני, אשר הפך למגן ולחומת צנזור לשמור על טהרת הספר היהודי.

החומה הכלכלית: כאשר ה"חתם סופר" משך בבלמי החירום​

במרוצת השנים, כאשר החלו מכבשי הדפוס לעבוד ביתר שאת, גדלה הפרצה. החלו לצאת לאור ספרים אשר כינה אותם החתם סופר בשם "ספרי מירוס" - והם ספרים מזויפים (הוא מזכירה לבני ביתו גם בצוואתו שכתב, שאסר עליהם ללמוד בספרי מירוס), או ספרים חדשים אשר המדפיסים הדביקו עליהם שמות של ראשונים כדי להרויח ממון.

בתשובה דרמטית וחריפה (שו"ת חתם סופר חלק ה' סימן מא), פונה החתם סופר אל הגאון רבי מרדכי בנעט וזועק מ"מכאובא דאורייתא": "חלילה לו מחדול ליתן הסכמה!" החתם סופר מספר כי כבר כתב נגד זלזול ההסכמות בספרים קודמים, אלא שצנזור הממשלה מחק שורות אחדות מדבריו! הוא מזהיר כי ללא הסכמה תהא התורה הפקר, וכל כותב שקר יוכל להבריח דברי הבל אל תוך הבית היהודי.

אך כאן נכנסת נקודה נוספת: ענין ה"קאפירייט" (זכות היוצרים) וההתמוטטות הכלכלית.

הדפסת ספר בימים ההם היתה יקרה עד מאד. מדפיס השקיע את כל ממונו ורכושו לקנות נייר ועופרת. אם יבוא מדפיס אחר למחרת, יקח את הספר המוכן וידפיסו שנית בזול, הרי שבעל הבית הראשון ירד לנכסיו!

מבאר החתם סופר כי מטעם זה התקינו הקדמונים להציב "גודא" (חרם) בתוך ההסכמות. אין זה דין פשוט של "עני המהפך בחררה", שהרי שם יכול העני ללכת למקום אחר; אך כאן, אם יפסיד המדפיס את ממונו, לא ירצה עוד שום אדם להדפיס ספרים, ותשתכח תורה מישראל חס ושלום!

החתם סופר מביא ראיות היסטוריות מהרמ"א שאסר את ספרי הרמב"ם של המדפיס השני, ומהמשפטים הגדולים שהיו אצל התוספות יום טוב בפראג, אצל הפני יהושע, ובספר זכרון יוסף. ההסכמה היתה חומת חוק רשמית שהגנה על עסקיה של תורה!

המים המרים ובדיקתו של רבי איסר זלמן​

הגאון מחבר שו"ת משנה הלכות (חלק ב' סימן נג) מבאר כי נטילת הסכמה אינה דבר יתר, אלא גדר הנחוץ מכבר. הוא מצטט את דברי החתם סופר (בהקדמה לספר בה"ג), הכותב כי כוונת ההסכמה אינה רק עבור זכות היוצרים, אלא כדי שחכמי הדור יבדקו את "ביכורי" המחבר, למנוע מצב שבו יהיו "מפיץ מעינותיו מי מרים ומלוחים" - שלא ימלאו הרחובות במים מרים ומלוחים של תורה שאינם מבושלים כראוי.

מסופר כי הגאון רבי איסר זלמן מעלצער זצ"ל היה מחמיר בזה מאד; הוא היה קורא ובודק למעשה כל ספר וספר קודם שנתן את חתימתו הרשמית, להיות בטוח כי המים טהורים וראויים לבוא בקהל.

הומור, ענוה וה"מורדים" שלא חפצו בהסכמה​

אולם לא הכל חפצו בהסכמה. כאשר אנו מעיינים בהקדמות גדולי הדור, אנו מוצאים שורות מעניינות של רבנים אשר התלוצצו או נמנעו מלקחת את הכתבים הללו.

• החריפות, ענוה והומור של הכרתי ופלתי כאחד:​

הגאון הקדוש רבי יהונתן אייבשיץ הוציא לאור את ספרו "כרתי ופלתי" בלא שום הסכמה כלל! בהקדמתו הוא כותב בהומור רב: הבה נחשוב, אם יהיה ספרי כשלון ולא יקנוהו, הרי אפסיד ממוני. אם כן, איזה שוטה יבוא לגנוב את ספרי ולהדפיסו בשמו, רק כדי להפסיד גם הוא ממון?! ואם יהיה ספרי הצלחה וימכר היטב - מה לי כי יהודי אחר ירויח מזה דינר? הטעם האמיתי, הוא מוסיף בענותנותו העמוקה, הוא שהרבנים כותבים תמיד תוארי כבוד רמים על המחבר בהסכמות. "ואני יודע היטב את האמת שאיני ראוי לתארים אלו", כותב הוא, ופשוט לא חפץ לקרוא דברי שקר על עצמו...

שלשת סוגי ההסכמות של ה'הורה גבר'​

מבט צבעוני על ענין זה אנו מוצאים בהקדמת הספר "הורה גבר" (להגאון רבי בצלאל רנשבורג זצ"ל) על מסכת עירובין. הוא מסביר בבירור מדוע לא נטל הסכמה מגדולי דורו, ומחלק את ענין ההסכמות לשלשה חלקים:

1. לשבח את המחבר בתארים רמים (על זה הוא אומר: אני בורח מן הכבוד).
2. לשבח את החיבור כדי שהעולם יקנהו (על זה הוא אומר: לומד ישר עם שכל ישר יראה בעצמו אם הספר טוב אם לאו, והמליצות של המסכימים לא יועילו לו אם הסברות בפנים אינן מאירות).
3. עבור חרם המדפיסים (על זה הוא מביא את דבריו של הכרתי ופלתי שהזכרנו לעיל).

המשנה הלכות בעצמו מביא תשובה מרב אחד שכתב לו בחריפות נגד המנהג: "בשביל מה לנו לשלם בעד הסכמות? כדי לפרסם את המסכימים שהם מפורסמים בלא זה!" - מדוע יצטרך מחבר לשלם ממון עבור הסכמה, רק כדי לפרסם רבנים שכבר מפורסמים מכבר? ספר שהוא טוב, יקבלו הציבור בידיהם, וספר שאינו הגון, ירחיקוהו ברגליהם.

• מוסר אינו צריך רשות!​

גם הספר "תוכחת חיים" לא נטל הסכמה, והוא מביא ראיה חזקה מהגאון הנודע ביהודה (בהסכמתו לספר בינת יששכר). הנודע ביהודה קובע יסוד: ספר מוסר אינו צריך הסכמה כלל! ומדוע? מפני שהתורה עצמה כבר נתנה את ההסכמה הגדולה ביותר שחייב אדם לומר וללמוד מוסר.

• הדיאלוג שלי הוא מגני:​

הגאון מחבר ספר אפיקי ים מצא לו דרך אחרת להתגונן. הוא כתב, כי עצם הדבר שספרו מלא וגדוש בשו"ת, שאלות ותשובות, אשר הריץ והשיב באקטיביות עם אריות שבחבורה וגאוני הדור — הרי זה בעצמו ההסכמה הנאה והחזקה ביותר שיכול אדם להשיג.

חורבן הגדר והמלחמה האחרונה​

במרוצת השנים החלו בני אדם להתרפות ולסור מן הדרך הסלולה והקדמונית. בספר "מי באר מים חיים" (להגה"צ רבי משה יוסף הופמן זצ"ל דיין דקהילת פאפא) מביא בשם מרן החתם סופר זללה"ה, כי דורות שלפנינו העמידו גדר חזק לבל ידפס שום ספר בלא הסכמה, וכתב שם בכאב גדול: "תמיהני מאוד על הספרים החדשים היוצאים לאור בזמן האחרון בלא שום הסכמות..."

והדבר הגיע עד כדי כך, שכשנזדמן לבעל "פרי יצחק" להוציא חבורו, כבר כתב בפירוש על המציאות המרה: "כמעט שאין רואים היום הסכמות בראשי הספרים". ואעפ"כ נלחם בכל עוז לבל יהיה מן "פורצי גדר", והחזיק במנהג הקדום, והודיע בגאון לקהל העם שנטל הסכמה מפורשת מגאון רשכבה"ג שר התורה, הגה"ק רבי ישראל סלנטר זצ"ל.

הפקרות המדינה והחלום על "צנזורה יהודית"​

כשאנו מדלגים קדימה במרוצת הזמן לדורות האחרונים, רואים אנו כי הפרצה הגיעה למצב נורא וגרוע מאוד. בעל "משנה הלכות" (חלק ג' סימן ע"ח) כותב מלים היוצאות מן הלב בדם ובאש על החורבן הנעשה כאן באמריקה — מדינה אשר קרא לה בפירוש "מדינת הפקר".

הוא הזהיר בלשון חריפה כי אפיקורסים ומינים מנצלים את העובדה שכל הרוצה להדפיס מדפיס; ויש להם "עפרות זהב", ומדפיסים דברי כפירה נוראים שהם נגד מסורת חז"ל, ומתחפשים בשם "ספרי קודש", ומחלקים אותם לקהל חינם אין כסף! והוא זועק כי ספרים אלו מוקצה מחמת מיאוס הם ויש לשורפם כספר תורה שכתבו מין.

מכח זה היה לבעל משנה הלכות חלום ותכנית גדולה: להקים "בתי דין לספרים" בכל מדינה ומדינה. הוא רצה לתקן תקנה חמורה ששום רב לא יכניס מחבר לביתו אלא אם כן בידו הסכמה משלשה רבנים לכל הפחות, שנבחרו במיוחד לשמש כ"צנזורה" על הספרים, כשם שצריך "הרמנא" (סמיכה) רשמית לכהן ברבנות.

ה'קבלה' בשינאווא: אל תבט בספר בלא הסכמה!​

עד כמה צריכים להישמר ולהיזהר בזה, יכולים אנו לראות עדות בספר "י"ג אורות". שם מסופר על הגאון רבי אריה לייביש מטארנא זצ"ל (בנו של הגה"ק ה"דברי יחזקאל" משינאווא זצ"ל), שראוהו פעם עומד אצל ארון הספרים; הוא נוטל ספר לידו, מביט בו רגע קט ומחזירו מיד למקומו.

כששאלוהו לפשר הדבר, השיב תשובה ברורה: "קבלה היא בידי ירושה מאבא — שאסור להסתכל בשום ספר שאין עליו הסכמה, אלא אם כן המחבר הוא כבר מפורסם בדור!"

אפילו בלוח הקיר: גם הלוח זמנים צריך שמירה​

אזהרה זו לא נשארה רק בספרים עמוקים של למדנות או חקירות עמוקות, אלא חדרה עד לחיי היום-יום הפשוטים ביותר בבית היהודי.

מרן ה"משנה ברורה" (סימן תכ"ח בהגהות על סעיף ב') קובע הלכה למעשה: הרוצה להכניס "לוח השנה" (לוח עם זמני היום והמועדים) לתוך ביתו? יתכבד ויבדוק היטב אם יש עליו הסכמה רשמית מרבנים. כי אפילו במספרים הקטנים ובתאריכים של לוח, יכולים להשתרבב טעויות או שיטות שאינן על פי דעת תורה ומסורתנו הקדושה.

ה'הסכמה' כראי לחיי ישראל​

אם נתבונן לעומק בכל התמונה הפרוסה לפנינו, נוכל להוציא מבט עמוק ורחב יותר על כוחותינו: "דף ההסכמה" אינו רק מסמך טכני או הלכתי — אלא הוא "מיקרוקוסמוס" (ציור קטן) של כל דברי ימי ישראל והפסיכולוגיה שלנו.

כאשר הקורא נוטל ספר לידו, הוא רואה שם אותיות פשוטות; אך הכותב רואה שם "קו חזית" שבו נפגשו כוחות הנפש הגדולים ביותר של כלל ישראל. כאן מתקבצים שני קצוות הרחוקים זה מזה וחיים שם בהרמוניה מושלמת:

אי לקיחת הסכמה יכול להביא פירצות נוראות ובו בזמן להראות את גדלותם של הגדולים​

רואים אנו כאן דין ורחמים משתמשים בערבוביא. מצד אחד, גדולי הגאונים היו אחוזים פחד ויראה מפני טעות אנוש. ההיסטוריה מורה שכשנחרב "מעיין התלמוד" בעקבות שריפת הספרים באיטליה, חשו הרבנים מיד בסכנה לטהרת הדורות הבאים. הרבנים בפירארא בשנת שי"ד הבינו שהדרך היחידה לשמור על המסורה היא על ידי העמדת "חומה" של השגחה על ידי שלשה רבנים עם קנסות ממון חמורים. ההסכמה נולדה ברגע של קריזיס ומשבר, כשמירה מפני "מי מרים" — המים המלוחים והמעוקמים היכולים להחריב את התורה האמתית.

זהו אולי הרעיון היפה ביותר בכל הענין: אותו דף עצמו המשמש כסמל עליון לסמכות רבנית (כגון החתם סופר או המשנה הלכות הנלחמים בהפקרות ובכפירה שבאמריקה), הוא בעת ובעונה אחת הזירה הגדולה ביותר של ענווה.

העובדה שאריות שבחבורה, כבעל "כרתי ופלתי" או ה"הורה גבר", יראו לקחת הסכמה רק מפני שלא יכלו לשאת את המליצות הנאות והתארים הרמים שכתבו עליהם, מראה על האצילות הקדושה של חכם ישראל. הם יראו פן השבחים יסמאו את עיני האמת, או חלילה יפגעו במעמדם הרוחני.