כוונות תקיעת שופר - לפי ביאורי החסידות חלק א

פרק א​

שופר קטן (סתם) לעומת שופר גדול – דברי האריז"ל לפי משנת החסידות​

לשון רבינו ר' חיים וויטאל זי"ע (שער הכוונות ענין ראש השנה דרוש ז):

סוד תקיעת שופר, ובתחילה אכתוב ענין אחד שנראה לעניות דעתי ששמעתי ממורי זכרונו לברכה, והוא זה, כי ב' שופרות הם, שופר הקטן ביום ראש השנה והוא בתבונה, ושופר הגדול לעתיד לבוא באימא עילאה הנקרא בינה, כמו שאמר הכתוב (ישעי' כז יג): 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול', מכלל דאיכא קטן, וכן דרשו רבותינו זכרונם לברכה (זהר ואתחנן רסו:).

ענין השופר שמרמז אל 'בינה':​

מבואר בדברי רבינו שהשופר הוא ענין הבינה והתבונה, וביאור הדבר על פי פשטות הוא, כי השופר מעורר לב האדם לתשובה, וצריכין לשוב מעומקא דליבא, על ידי שמתבוננים במעשיו הלא טובים, ועל ידי זה לשוב בתשובה שלימה, וכמו שמבואר באור המאיר (ראש השנה ד"ה בתיקונים בראשית שאו מרום עיניכם) וזל"ק: נודע שופר מורה בחינת הבינה, הוא התשובה, מלשון שפרו מעשיכם, כלומר התשובה שאתה שב אליו יתברך בעומק לבך.

החילוק בין בינה ותבונה:​

מבואר בדברי רבינו, כי השופר של ראש השנה (הנקרא בלשונו: שופר הקטן) הוא בתבונה, והשופר דלעתיד לבוא (בלשונו: שופר גדול) הוא באימא עילאה הנקרא בינה. ויש לבאר מהו ענין בינה ותבונה: בינה הרי הוא עצם המדה, עצם ההבנה שאינה עדיין מקור להמדות, ותבונה הוא ההתבוננות שהוא מקור המדות ומולידן, לכן נקרא 'תבונה' שהוא נוטריקון: בן ובת, כמו שכתב הצמח צדק זי"ע (דרך מצוותיך שרש מצות התפלה סוף אות כ) וזל"ק: אך הענין דתבונה אותיות בן ובת כי הנה יש בינה עילאה ובינה תתאה פי' בינה עילאה היינו עצמיות ההשגה שאינה מקור למדות עדיין ובינה תתאה היינו כשנעשית מקור ושרש להולדת המדות ובעבודת ה' היינו כשמתבונן בגדולת ה' ותפארתו ונעשה ההשגה וההתבוננות מקור להתפעלות שנמשך מזה בשכלו איך שראוי לאהבה אותו וליראה ממנו וזה נק' תבונה בן ובת שהם כללות המדות הכלולים בהשגה דבינה הנק' תבונה.

ומה שנקרא 'תבונה' בלשון נוטריקון 'בן ובת' הוא: כי כללות המדות הוא אהבה ויראה, ואהבה הוא כעין 'בן', ויראה הוא כעין 'בת', ומכיון שנולד על ידי המוחין ענין המדות, שהמה בן ובת, נקרא תבונה מלשון נוטריקון בן ובת, כמבואר בליקוטי תורה לשבת שובה סז. וזל"ק: והנה כללות המדות הן אהבה ויראה נק' בשם בן ובת. כי באהבה נאמר זכר חסדו וביראה נאמר אשה יראת ה' (וזהו שאמרו רז''ל בת בתחלה סימן יפה לבנים כי ראשית והתחלת העבודה הוא להמשיך עליו בחי' יראה וכמ''ש בזהר ע''פ בזאת יבא אהרן כו' וכמ''ש במ''א) והשכליים נק' בשם אב ואם המולידים המדות כנודע שהמדות נולדו ונתהוו מן השכליים.

ענין בינה, תעלומות הלב, התגלות הלב:​

ספירת הבינה הרי הוא קומה שלימה, וענין קומה שלימה הוא קומה גמור של מוחין ומדות (חב"ד חג"ת ונה"י). אמנם מוחין ומדות המה שני ענינים נפרדים, ולכן המוחין של בינה נקרא 'בינה', והמדות של בינה נקרא 'תבונה'. וענין המדות של בינה (- תבונה) הוא כשמתבונן האדם באיזה דבר ואוהבו, אבל עדיין האהבה לא יצא לפועל להיות יש ודבר בפני עצמו, רק נעלם בשכלו, ובטל בעצם השכל, ועדיין לא יצא המדה להיות דבר ויש בפני עצמו, ומכל מקום הרי הם כבר מקור להמדות שבלב, וזה נקרא תעלומות הלב, אבל כשיצא המדה להיות דבר ויש בפני עצמו, אזי נקרא המדה שם בפני עצמו, וזהו כבר המדות של זעיר אנפין, ונקרא התגלות הלב[1].

תבונה-תעלומות הלב; מדות-התגלות הלב – עיבור ולידה:​

תבונה בעבודת האדם: כשהאדם מתבונן בגדולת הבורא ית"ש בכדי להתעורר לידי אהבה ויראה בקיום התורה ומצוות יש כמה שלבים. בראשית ההתבוננות במוחו ושכלו, הרי זה עבודה קרה ועמוקה, ועדיין אינו מעורר אותו ההתבוננות שום התלהבות של המדות. אחר ההתבוננות ומשיג איזה השגה בגדלות ה' האיך לגדולתו אין חקר, אזי מתלהב המדות של המוחין, ומגיע למסקנה כי כך יאתה לעבוד את ה' ולקיים מצוותיו, וזה נקרא תבונה, והמדות הן אז במדריגה של 'עיבור'. כלומר, שבהתבוננות זו כבר מקיים את המצוות בהחלטה גמורה כי כן יאתה לעבוד את ה' ולאהבו וליראו, אבל עדיין לא יצא המדות בהתגלות לבו, רק עובד את ה' באהבה ויראה בתעלומות לבו. אבל אחר כך מתלהב לבו והמדות נולדות בבחינת לידה, ונעשה ליש ודבר בפני עצמו, וזהו תכלית מצוות אהבה ויראה, לעורר את המדות שיצא בהתגלות לבו ממש[2].

ענין זה בביטויים שונים:​

בינה בחכמה; בינה בגבורה:​

מה שמבואר כאן בלשון האריז"ל ששופר קטן הוא בתבונה ושופר גדול הוא בבינה, מצינו שנקרא גם כן בלשון אחר, והוא: שופר קטן הוא בבינה שבגבורה, והשופר גדול הוא בבינה שבחכמה, והחילוק ביניהם, כי כשהבינה הוא בגבורה, אין החירות שלימה, ויש אחריה גלות, אבל כשהבינה הוא בחכמה, והוא מקור החסד, מדת הגדול, אזי הוא חירות שלימה, כמו שמבואר בסידור תפלה למשה (לרמ"ק; שער ה סימן יא) וז"ל: תקע בשופר גדול יש שופר סתם ויש שופר גדול שופר סתם הוא בחינת הבינה בגבורה והיינו אילו של יצחק ומשם נמשך גאולה בלתי שלימה דהיינו סטרא דיובלא דנפקו ישראל ממצרים ולכך לא היתה גאולתם שלימה אמנם שופר גדול היינו בחי' הבינה בחכמה שמשם הוא גדול מסטרא דגדולה חסד אברהם ומתמן מתערי רחמי ולא דינין והתוקע השופר הזה אל הגאולה הוא החכמה ומשם נמשך הגאולה ברחמים גדולים שאין אחריה גלות לזה אמר תקע בשופר וכו' ומשם הגאולה העתידה לעורר החירות שאין אחריה שיעבוד ועלה קאמר לחירותינו וכו' עיי"ש.

ענין השופר על פי פשוט ועל דרך המוסר:​

עד כה נתבאר באופן עמוק ענין הב' שופרות – שופר הקטן ושופר גדול. עכשיו נבאר הענין באופן פשוט יותר: ענין התשובה הוא מעין ענין של תחיית המתים לעתיד לבוא, כי הרשעים בחייהם קרויים מתים, וכדי לחזור בתשובה, צריכין השתדלות גדול כעין תחיית המתים, להחיות הרשעים שיקראו שוב חיים, ונמצא כי התעוררות התשובה על ידי השופר הוא מעין ענין קיבוץ גליות לעתיד לבוא שעל ידי השופר גדול, שגם על ידי השופר קטן מחזירים הניצוצות שנפלו ונתפזרו על ידי העוונות לבין הגוים, ועל ידי תשובה מחזירים, ולכן נקרא השופר של ראש השנה קטן, לגבי השופר של משיח הנקרא גדול, כי על כל פנים הם מסוג אחד – שניהם מחזירים הניצוצית שבין הגוים, ומקבצים הגליות[3].

ענין השופר של ראש השנה לעומת השופר גדול לעתיד לבוא:​

אופן הב': שופר קטן של ראש השנה באתערותא דלתתא לעומת שופר גדול לעתיד לבא:​

---

[1] וכמו שמבואר בליקוטי תורה (פר' מסעי צ.) וזל"ק: והנה להבין למה המסעות הם דוקא ע''ד העלאה והתכללות זו''נ באימא, יובן עפמ''ש לא יחפוץ כסיל בתבונה כ''א בהתגלות לבו. פי' כסיל הוא בחי' יניקת החיצונים שיניקתם מהמדות דקדושה וכענין אברהם שיצא ממנו כו', אך יניקה זו הוא דוקא מהמדות כשיצאו כבר מבחי' בינה להיות בחי' בפ''ע (שמהחזה ולמטה מתחיל עה''ד טו''ר לפי ששם מסתיים יסוד אימא), אבל בהיותן כלולים ונעלמים בבחי' בינה ונק' חסדים המכוסים אז אין מהם יניקה לחיצונים כי בינה נק' עלמא דחירו כו' ולכן לא יחפוץ כסיל הנ''ל בתבונה אותיות בן ובת היינו המדות זו''נ כשהם כלולים בתבונה ונק' תעלומות לבו לא יחפוץ הכסיל בזה יען מבחי' זו אין לו יניקה רק בהתגלות לבו שהוא התגלות המדה אז יש לו יניקה, והטעם הוא כי יניקת החיצונים אינו נמשך כ''א מבחי' היש משא''כ מבחי' אין. והנה כשהמדות כלולים בהשכל וההתבוננות הם בלתי מורגשים עדיין ליש ודבר וזה נק' תעלומות לב שנכלל האהבה ומכוסה בשכלו והשגתו והתבוננותו ומגודל ההתקשרות בההשגה אינו מרגיש האהבה כלל רק הם כלולים באור אימא ואינם בבחי' הרגשה וישות כלל ואז נק' בשם תבונה אותיות בן ובת הכלולים בהתבונה והדעת ממש וע''כ אין מזה שום יניקה לחיצונים שהם בחי' היש הגמור.
[2] כמו שמבואר בליקוטי אמרים תניא (פרק טז ובהג"ה) וזל"ק: וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי ע"י אור ה' המאיר לנפש האלהית שבמוחו לשלוט על הלב כשמתבונן במוחו בגדולת א"ס ב"ה להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו ואהבת ה' בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בקיום המצות דאורייתא ודרבנן ות"ת שכנגד כולן. ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלו' לבו שיהיה לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו (הגהה (והסיבה לזה היא מפני היות המוחין שלו ונר"נ שלו מבחי' עיבור והעלם תוך התבונה ולא מבחי' לידה והתגלות כידוע לי"ח)) דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינ' שבמוחו גדולת א"ס ב"ה דכולא קמיה כלא חשיב ממש אשר על כן יאתה לו יתב' שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו. וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו כך יאתה להן להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה לצאת מנרתקן הוא הגוף לדבקה בו רק שבע"כ חיות הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות ולית מחשבה דילהון תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ובמצותי' כמשל המחבק את המלך הנ"ל. ואי לזאת יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד דהיינו קיום התרי"ג מצות במעשה ובדבור ובמחשבה שהיא השגת וידיעת התורה כנ"ל הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחי' מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו [בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו ונפשו הצמאה לה' מפני רשפי אש אהבתו שבלבו כנ"ל] הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד [וגם אם הוא מתמיד בלמודו בטבעו אעפ"כ אוהב את גופו יותר בטבעו] וזה רמזו רז"ל באמרם מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה והוה ליה למימר מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. אלא הענין כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא כי הלב הוא ג"כ חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה אלא שהוא פנימי וחיות להם ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם. אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחי' המעשה ואי אפשר להם להתלבש בבחי' מעשה המצות להיות להם בחי' מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחי' המעשה והן נקראות בשם מחשבה טובה כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות לבו כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל (הגהה (וכמ"ש בזוהר וע"ח דתבונה אותיות ב"ן וב"ת שהן דחילו ורחימו ולפעמים התבונה יורדת להיות מוחין בנוק' דזעיר אנפין שהן אותיות התורה והמצות והמשכיל יבין)) אך צירוף זה מצרף הקדוש ברוך הוא כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל עד עולם הבריאה מקום עליית התורה והמצות הנעשים ע"י דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלו' לבו ממש אבל בלא"ה נמי עולים לעולם היציר' ע"י דחילו ורחימו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם כמ"ש לקמן באריכות.

[3] וכמו שמבאר הישמח משה וזל"ק: א' מטעמי השופר שמרמז על שופר גדול שנאמר ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו' ויש להבין רמז הזה מאי בעי הכא איזה התעוררות תשובה נצמח מזה דודאי כל הרמזים כולם להתעוררות תשובה הן אמת שכפשוטו י"ל שיראה שיזכה לעמוד אז ביום הדין הגדול של אז.

אבל עוד י"ל כי זה מעורר כמה היא גנות החוטאים ע"פ היערת דבש ח"א דרוש א' בברכת תחיית המתים ותמצית דבריו כי תשובת החוטא הוא כעין תחיית המתים ע"ש עד שהם מתים גמורים וצריך התחזקות תשובה גדולה כמו על המת שיחיה כמו שנאמר באלישע.

דהא יש להקשות למה נקרא שופר גדול איזה הוא קטן וצ"ל דשופר של ר"ה הוא הקטן ובוודאי בענינו כי במה נחשב מהותו והתכלית הוא עצמותו ועל זה תסוב התמי' דגדול וקטן לא שייך רק בסוג אחד רק דזה גדול בענינו וזה קטן אבל לא בשני ענינים ושני סוגים חלוקים והא דכתיב גדול ה' מפרש כי הוא לענין ומהולל מאוד היינו לענין השבח שאנו מתארים מה שנמצא בנו לשלימות ובוודאי גם בענין זה צ"ל כי בו ית' יותר נכבד היא כמו דאיתא במדרש יכול כמוני כו' אבל זה הכלל לפי השגותינו שאין אנו משיגין באופן אחר אבל באמת ולגדולתו היינו בעצמותו אין חקר כלל אין לנו תפיסה בו כלל כי הוא בענין אחר לגמרי ואם כן בשופר קשה אלא וודאי צריך לומר דגם בשופר הזה [של ראש השנה] מעין קיבוץ גלות שמקבץ ניצוצות הנדחים והנפזרים בין הגוים ומחיה מתים, ואם כן הוא ענין אחד, ולכך נקרא זה גדול, ולזה בא הרמז הזה [שהוא גדול מזה שאנו תוקעים, שהוא גם כן דוגמא לתחיית המתים, ונמצא הם על כל פנים בסוג אחד והבן].
[4] וכמו שמבאר הבעל התניא זי"ע (ליקוטי תורה לשבת שובה סז.) וזל"ק: כי הפגם הוא שפוגם בתורה שהיא חכמתו ית' וכך חייבה חכמתו להיות זו מ''ע וזו מל''ת אבל למעלה מהחכמה שם אין פגם מגיע כי שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך והעובר על התורה שהיא בחי' חכמה צריך להמשיך ממקום עליון למעלה מן החכמה היא בחי' ממעמקים וכמו עד''מ אם נתקלקל מוצא מים צריך לחפור בעומק המעיין לתקן וכך אנת הוא ממלא כל שמהן ואנת הוא שלימו דכולהו פי' ממלא כל שמהן שהתורה כולה היא שמותיו של הקב''ה שכמו שע''י שם האדם אשר יקרו לו הנה ע''י קריאה זו נמשך האדם ופונה אל הקורא כך התורה היא בחי' שם להקב''ה להיות קוראין וממשיכין גילוי אלקותו ית' ע''י התורה כי רמ''ח מצות הן רמ''ח אברין דמלכא שבהם נמשך חיות ואור א''ס ב''ה כמו שבאברי האדם עד''מ נמשך הדם הוא הנפש ולכן ע''י התורה נמשך אור א''ס ב''ה אבל מי שהעביר את הדרך ופגם בתורה הנה זאת תקונו לשוב אל ה' ממעמקים מעומקא דליבא. וכמ''ש ויצעקו אל ה' בצר להם ואזי ממשיך מעומק העליון בחי' אור א''ס ב''ה עצמו הסוכ''ע כי הוא הממלא כל שמהן ואיהו שלימו דכולהו ועי''ז משלים וממלא כל החסרונות והפגמים.
[5] כמו שמבאר הבעל התניא זי"ע (ליקוטי תורה לראש השנה נט, ג) וזל"ק: והנה כל זה הוא בחי' שופר דר''ה שע''ז נאמר ואד' הוי' בשופר יתקע כו' (ועמ''ש ע''פ כי כארץ תוציא צמחה כו' כן אד' הוי' יצמיח כו' שזהו ההתגלות שבר''ה כו' ע''ש) אבל לעתיד לבא כתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והענין כי הנה כבר נת' ענין שופר דר''ה שהוא להמשיך להיות בחי' ממכ''ע שהוא ענין התהוות מדת מלכותו ית' כאמרם ז''ל אמרו לפני מלכיות כו' וכן למלאות כל הפגמים שנעשו בשם הוי' שבבחי' השתלשלות שהוא ג''כ בחי' ממלא כנ''ל יו''ד בחכמה כו' וההמשכה היא מבחי' סוכ''ע שהוא רצון העליון ועי''ז הוא ממלא כל שמהן כו' וזהו ענין שופר (ועמ''ש מזה בד''ה תקעו בחדש שופר ובד''ה שוש אשיש) אמנם עכ''ז נקרא שופר סתם ולא שופר גדול והענין כי הנה גם בחי' סוכ''ע אע''פ שהוא בחינה מה שאינו מתלבש ונתפס בתוך העולמות והוא בחי' לא שניתי כו' כמבואר למעלה עכ''ז מאחר שהוא בחי' סובב ומקיף לעלמין א''כ הוא בגדר בחי' עלמין וכמו עד''מ השמים והארץ שהשמים מקיפים את הארץ וכל אשר עליה וסובבים סביב הארץ תמיד שאע''פ שמאוד גבוה שמים מעל הארץ עד שהארץ היא רק כגרגיר חרדל לגבי השמים עכ''ז יש להם ערך זה לזה עד שמוכרח שגם השמים יש להם תכלית וגבול כיון שהם המקיפים הארץ כו' רק שאעפ''כ גבהו שמים מעל הארץ כו' ועד''ז יובן ג''כ הנמשל בענין סוכ''ע וממכ''ע דאע''פ שבחי' סוכ''ע הוא בבחי' אין סוף לגבי ההארה המתלבשת בעולמות להיות ממכ''ע ולא כמו בגשמיות שהשמים הם בעלי גבול ממש עכ''ז מאחר שהוא בחי' סובב ומחיה לעלמין בבחי' מקיף עכ''פ הוא בערך וגדר בחי' עלמין אבל עצמותו ית' מובדל לגמרי מגדר בחי' עלמין אפילו מלהיות מאיר בבחי' סובב ומקיף כו' ויתגלה לע''ל כי הנה כתיב הללוהו כרוב גודלו פי' שיש הרבה מיני גודלו זה למעלה מזה עד אין קץ ותכלית ולכן נאמר כרוב גודלו ולא נאמר כגודל גודלו ומה שעתה הוא בחי' סובב ומקיף יתגלה לעתיד בבחי' פנימי וזהו ענין והיה ביום ההוא והוא ע''ד מ''ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה שבחי' הוא בחי' סתים דהיינו בחי' סוכ''ע כמ''ש בספ''ד ס''פ תרומה (דקע''ז ע''ב) ע''פ הוא עשנו הוא אקרי מאן דסתים ולא שכיח כו' יהיה לע''ל בבחי' זה שהוא בחי' התגלות לנוכח וע' בזהר פ' שלח (דקע''א ע''א) מענין ביום ההוא ובפרדס שער י''ד פ''ג והנה אז כאשר יומשך בחי' סוכ''ע להיות בבחי' גילוי ממש אזי יומשך בחי' סובב מבחי' עליונה יותר (דהיינו מבחי' שאינו בגדר עלמין כלל ועמ''ש מזה בביאור ע''פ הבאים ישרש יעקב כו' שזהו ענין השמים החדשים כו' ע''ש והיינו בחי' אשר אני עושה אני דייקא הוא המאציל עליון ב''ה כו' משא''כ בשמים דעכשיו כתיב ואת כל אלה ידי עשתה כו' וההפרש זה בין בחי' ידי עשתה לבחי' אשר אני ממש עושה יובן עפמ''ש בד''ה ויושט המלך לאסתר בענין ההפרש בין בחי' שרביט הזהב אשר בידו ובין מ''ש אח''כ ויושט המלך כו' ע''ש ג''כ מענין זה) ואזי יתקע בשופר גדול פי' דכמו בשופר דר''ה עכשיו הוא בחי' ההמשכה מסוכ''ע בממכ''ע כן גם לע''ל שיומשך מבחי' עליונה הרבה יותר להיות בבחי' סובב אזי ג''כ השופר יהיה המשכה מבחי' ומדרגה העליונה העצומה ההיא ולכן נקרא שופר גדול שהוא המשכה מבחי' שאינו בגדר עלמין כנ''ל ולגדולתו אין חקר למעלה מעלה מבחי' ההמשכה שמבחי' שופר סתם.
[6] וכמו שביאר לנו הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע (רסיסי לילה אות לה) וזל"ק: ובכל ראש השנה השופר הוא מצד השתדלות אדם שאנו תוקעים בשופר ולכן אין נקרא שופר גדול דגדול רצה לומר המתפשט עד אין קץ ותכלית. וזהו ביום ההוא שיתקע מעצמו ולא פירש מי התוקע כי אנו טוענים השיבנו וגו' והשם יתברך אומר שובו אלי וגו' (מדרש רבה סוף איכה ה, כא) וביום ההוא שיתברר האמת דקודשא בריך הוא וישראל כולו חד לא שייך כלל לקרוא האתערותא על שם אחד ביחוד כאילו יש מעורר ומתעורר כי באמת כולא חד ואין שם מבוא להשתדלות אדם ולא לבקשת השיבנו שזה מצד השתדלות אדם מבקש אתערותא דלעילא. אבל באמת קדושת ישראל מעצמו הוא דבוק בהשם יתברך ויתקע מעצמו ולכך הוא גדול בהתפשטות. מה שאין כן בכל ראש השנה דצריך למעשה ידי אדם לתקוע אינו בהתפשטות גמור לאובדים ונדחים גמורים לבוא לגמרי להשתחוות וגו' רק הוא כפום אתערותא דלתתא.

פרק ב​

התעוררות תענוג חדש ע"י השופר – דברי האריז"ל לפי משנת החסידות​

ענין השופר שמרמז אל 'בינה':​

ונמשיך לבאר מה עניינה של שופר שהוא בבינה. ונאמר על זה הדרך: ענין של חכמה הוא עצם כל דבר, שעדיין אינו בהתגלות רק בהעלם שכלו יצא כברק ניצוץ של רעיון, ועדיין לא נתגלה לו מהות עומק ורוחב הרעיון. אח"כ כשמרחיב דעתו ושכלו להבין עומקו ורוחבו של הרעיון, ומתבונן בזה הרבה לכל הצדדים, אזי מתגלה לו עצם הרעיון שהיה מקודם מכוסה בשכלו.

וזהו משל לחכמה ובינה שבאצילות. כי הכתר עליון (פרצוף העתיק יומין) נקרא בלשון החסידות 'תענוג' (ענג), אמנם כשהתענוג עדיין בדרגות החכמה, נקרא ה'תענוג' 'עתיק', מלשון שנעתקה מההשגה. וכשיורדות בדרגות הבינה, אזי נתגלה התענוג עליון להיות דבר מושג וגלוי. ולכן נמצא העולם הבא בדרגות בינה, כי עולם הבא הוא תענוג שמשיגים, ובבינה משיגים התענוג.

שבת – חכמה; יום טוב – בינה:​

וזהו החילוק בין יום טוב לשבת, כי שבת הוא קודש, וקודש הוא כינוי לדרגות החכמה (אבא), ועל כן הגם שבשבת יש מצוות 'עונג שבת', מכל מקום התענוג של שבת הוא למעלה מהשגתינו. אבל יום טוב נקרא 'מקרא קודש', שיום טוב הוא גילוי של הקודש, דהיינו דרגה של בינה (אימא), שיכולין להשיג את התענוג, ועל כן ניתוסף ביום טוב ענין של שמחה, כי אי אפשר לשמוח רק כשנתגלה איזה דבר שנסתר, ולכן 'יין ישמח', כי כש'נכנס יין יצא סוד', ובהתגלות הסוד נתמלא האדם שמחה.

וכמו כן הוא למעלה, כשנתגלה סוד החכמה, וזהו בדרגת בינה, אזי ניתוסף שמחה בכל העולמות.

ומעכשיו נבוא אל הביאור מה השייכות של השופר אל ענין הבינה, למה צריכין לעורר הבינה, שהוא התענוג העליון בהתגלות בראש השנה?

וכדי לבאר כל זאת, נקדים הקדמה קצרה, מהו עומק החילוק בין עבודת היום של שבת לשל יום טוב, ואחר כך נבוא לתרץ קושיא זו בס"ד:

אתערותא דלתתא ביו"ט לעומת אתערותא דלעילא בשבת:​

החילוק בהשפעת האלוקית שנשפע לנו בשבת ממה שנשפע לנו ביום טוב, הוא: כי בשבת באה השפע האלוקי שלא על ידי מעשינו, ובלא אתערותא דלתתא, אלא זו השפעה אלוקית שנשפע לנו על ידי הקב"ה באתערותא דלעילא, וכלשון האגרא דכלה (פרשת פנחס ד"ה בכל מועדי) וז"ל: החילוק שבין יום טוב לשבת, דבשבת באין המוחין שלא על ידי מעשינו, מה שאין כן יום טוב על ידי מעשינו דייקא.

ובביאור הדברים נאמר, כי יש בבריאת העולמות חידוש כללי וחידוש פרטי. דהיינו, בששת ימי בראשית חידוש הקב"ה את עולמו בחידוש כללי להתקיים לשבע אלפי שנים, וזה היה מחמת מדת חסדו יתברך בלבד בלי אתערותא דלתתא (ומכל מקום כתבו הספרי קודש שגם אז היו בחינת אתערותא דלתתא, שהסתכל הקב"ה במעשה המצוות שיקיימו ישראל במשך השנים, ועל ידי השעשועים בידיעת הקב"ה שיקיימו מצוותיו ברא את העולם בחידוש הכללי שיתקיים למשך כל השנים). ואחר כך יש חידוש העולמות פרטיים. חידוש פרטי לכל אלף שנים, והוא על ידי מדה אחת מספירת העליונות. דהיינו אלף הראשון במדת החסד, אלף השני במדת הגבורה וכן הלאה. וכן קודם כל שנה יש חידוש פרטי הכולל כל השנה, וזהו החידוש שבראש השנה, שקודם ראש השנה עומד העולם כאילו בהתעלפות, ועל ידי מעשה התחתונים במצוות שופר מכניס הקב"ה חידוש כללי לכל השנה. וכן בכל חודש וחודש יש חידוש כללי בראש חודש לאותו החודש ע"י אחד מצירופי שמות הוי"ה. וכן בכל יום ויום יש חידוש כללי לאותו יום, כמו שכתוב חדשים לבקרים, ואומרים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ואח"כ יש חידוש כללי לכל שעה ושעה, בשעות היום על ידי אחד מצירופי הוי"ה, ובשעות הלילה באחד מצירופי אדנ"י. וכן בכל רגע ורגע יש חידוש פרטי להחיות מחדש את העולם, כי לולי החידוש פרטי שבכל רגע ורגע היה העולם חזרה להיות כלפני בריאת העולם וכאילו לא היה.

וראשית הגילוי לברוא העולמות היתה מצד אתערותא דלעילא, שכך עלה ברצונו יתברך להיות לו דירה בתחתונים, וכפתגם הבעל התניא זי"ע: אין טעם ברצון, ועל תאווה אין שואלים שאלות, למה נתאווה הקב"ה כך. וכוונתו, כי לא היתה בזה שום אתערותא דלתתא, רק כך נתאווה הקב"ה מצד עצמו.

אמנם מהרגע הלז והלאה, כל חידוש העולמות, העליונים ותחתונים, חידוש הכלליות והפרטיות, כולם תלויים ועומדים במעשה התחתונים, דהיינו באתערותא דלתתא על ידי מעשה המצוות של הנבראים. וזה נקרא יחוד השלם, שעל ידי מעשה המצוות של ישראל למטה, יורדת שפע אלקי לכל העולמות העליונים ותחתונים להחיותם בחיות חדש[1].

ביאור ענין אתערותא דלתתא מעורר אתערותא דלעילא:​

ענין של אתערותא דלתתא מעורר וממשיך למטה את ההתעוררות מלמעלה להחיות את כל העולמות, הוא על דרך הכתוב: כמים הפנים וכו' כן לב האדם, שכפי בחינת ההתעוררות של האדם כן ממשיך על עצמו התעוררות למטה. וכמו שכתוב: ה' צלך, וביאר במדרש שה' מתנהג עם האדם כמו הצל, שהצל נראה כפי מה שהמיצל מתנהג, וכמו כן הקב"ה מתנהג עם האדם מדה כנגד מדה, ועל ידי התעוררות של האדם למטה מתעורר הקב"ה מלמעלה להחיות את העולמות.

הארת התורה במתנה בהתעוררות עליונה לבד – כי אי אפשר בהתעוררות שלמטה להגיע לשם לעורר התעוררות במקום גבוה כל כך:​

אמנם יש מקומות עליונים מאוד, והארות עליונות מאוד שאינם יכולים להתעורר על ידי התעוררות מלמטה, מחמת גודל הארתם, אין יד אדם תופס שם לעוררו, ואי אפשר להאדם לעורר את הארה שירד למטה. כמו התורה הקדושה שהוא אור של אנכי ה' ממש בלי התלבשות בהעולמות, והוא למעלה מגדר העולמות, ואי אפשר על ידי מעשה התחתונים להוריד את הארתו למטה. זהו נקרא 'מתנה', כמו שאמרו על התורה: 'וממדבר מתנה', שענין של מקח הוא, שמשלמים את ערך מה שקונים, ועל ידי זה קונים את המקח בדין, אבל ענין מתנה הוא בלא שילומים, שיכולין לקבל דבר יקר מאוד, שאין לו הממון לשלם עליה, אבל עכ"ז בדרך מתנה יכול לקבלו, ונעשה שלו בקנין גמור. כמו כן הוא הארות שמקבלים על ידי התעוררות מעשה המצוות, אזי קונים הארות העליונים כפי ערך העבודה שעשה המצוה, וזוהי נעשה שלו בקנין גמור. אבל לקבל הארה שיורדת מלעילא על ידי לימוד התורה הקדושה, אי אפשר לקבל על ידי דרך מקח וממכר, כי אין לו לאדם בעולמו ה'מעות' שנצרכים לקנות את הארה שנמשך על ידי התורה, ואין יד אדם משגת עד הארת התורה, ולכן נותן לנו הקב"ה את התורה במתנה גמורה[2].

ע"י קיום 'לא תעשה' מעוררים הארה מעלמין דאתכסיא שאי אפשר לעוררו על ידי מעשה התחתונים רק ב'שב ואל תעשה':​

ידועים מה שמבואר בזוהר הקדוש שבתוך תיבת 'מצוה' יש אותיות ו"ה משם הוי"ה, ובתוך תיבת 'עבירה' יש אותיות י"ה משם הוי"ה, כי על ידי קיום המצוה ממשיכים גילוי והארה משם ו"ה של שם הוי"ה להעולמות, ועל ידי שמקיימים מצוות לא תעשה, ואינם עוברים על רצון ה' ממשיכין את הארה משם י"ה לעולמות. ומבאר הבעל התניא זי"ע, שלכן במצוות עשה מקיימים המצוות במעשה, ובלא תעשה מקיימים המצוות בשב ואל תעשה דווקא, כי הארה שממשיכין בקיום המצוה הוא מה שמושג בעולמות, כי הארת שם ו"ה הוא מעלמין דאתגליין ששייכים להעולמות, ומכיון שזה מושג לעולמות, מקיימין המצוות על ידי מעשה, והמעשה הן הן הכלים לקבל את הארה. אמנם הארה שנמשך על ידי קיום הלא תעשה, זהו הארה נפלאה ועילאה משם י"ה שזהו מעולמות דאתכסיא, ואינם מושגים בעולמות התחתונים, ולכן אין עושים שום מעשה בקיומים, כי אין לנו בעולמות התחתונים הכלים לקבל את הארה, רק זה מאיר באופן מקיף בהעולמות, ומאיר את העולמות ודוחים את הקליפות ומכניעם[3].

שבת הוא על ידי אתערותא דלעילא לבד במנוחה כי אין לנו שום מעשה מצוה שיכול להוריד הארה הגדולה של שבת קודש:​

ועל דרך זה הוא ענין התורה והשבת, כי התורה הוא הארה גדולה עוד יותר מההארה של קיום מצוות לא תעשה, ואין לנו הכלים לקבל את ההארה של התורה, ולכן מקבלים התורה במתנה, כי אין לנו מה לשלם. וכן השבת נקרא מתנה, כי השבת אינו תלוי במעשה התחתונים רק הוא קבוע וקיימא, וגם אין בו שום מצוה מעשיית שעושים בשבת, רק כל ענין השבת הוא רק לשבות וינוח ממעשה ועבודת החול, כי הארת השבת בא על ידי אתערותא דלעילא לבד, כי אין לנו הכלים במה להתעורר ולהגיע עד מקום שמשם בא הארת השבת.

שעשועים של הקב"ה:​

ענין של שבת הוא שמשתעשע הקב"ה בעצמו ובעולמו כביכול, ושונה הדבר משאר ימים טובים שמשתעשע הקב"ה עם עמו ישראל, והשעשועים הוא עם ישראל. וענין תענוג של הקב"ה עם עצמו כביכול הוא תענוג העליון והארה נפלאה שאין יורדות למטה על ידי שום מעשה המצוות. כמו שמצאנו בעולמנו, כשגומרים לבנות בנין נאה ומפואר לאיזה מוסדות או ישיבה, עושים סעודה גדולה ומפוארת לחנוכת הבית, כי כשמתבוננים בגמר מלאכת הבנויה המפוארה, מתעורר באדם תענוג נפלא בהתבוננות בשלימות הבנין הנפלאה. וכמו כן כביכול מתעורר להקב"ה בגמר תיקון כל העולמות אחר ששת ימי המעשה, תענוג נפלא בשלימות העולמות שברא, וזהו התענוג הוא מעצם שלימות גמר העולמות, בלא התעוררות מעשה הנבראים, רק התענוג הוא ממעשה הקב"ה שגמר את מלאכתו[4].

מהות של ראש השנה – התעוררות תענוג חדש להחיות את העולמות:​

והנה ענין של ראש השנה, הוא כמו שכל מסחר ומפעל, עושה פעם אחת בשנה חשבון כללית על ההוצאות וההכנסות, לראות אם יש תכלית ותועלת להמשיך בהמפעל והמסחר. ובשעת עשיית החשבון הכלכלי עדיין נמשך עבודת המסחר, אבל חסר שם התענוג של הפעלת המפעל, כי עדיין אינם יודעים אם יש תועלת מכל המפעל.

ועבודת ראש השנה על ידי השופר הוא לעורר מחדש תענוג כביכול להקב"ה לחדש את עולמו מתוך תענוג, שיש תועלת במפעלו.

וזהו עומק המכיוון שהשופר הוא בבינה, שתועלת השופר הוא לעורר ולגלות את התענוג של הקב"ה במה שיש לו בעולמו, להמשיך ליתן חיות מתוך תענוג.

ובזה מבאר הבעל התניא זי"ע הטעם שאין תוקעים שופר בראש השנה שחל להיות בשבת, כי מאחר שיורדת בשבת תענוג נפלא מאוד, של הקב"ה שמתענג משלימות וגמר עולמו, אין צריך שוב לשום מעשה מצוות, לעורר את התענוג להמשיך ליתן חיות להעולמות, כי מה שנשפע לנו על ידי קיום המצוות, הוא אין ערוך להארה שנשפע לנו על ידי השבת. ועל ידי שבת יש לו כביכול להקב"ה מעצמו תענוג נפלא להחיות את העולמות[5].

---

[1] וכמו שכתב הבעל התניא זי"ע (ליקוטי תורה פר' אחרי כה, ג) וזל"ק: נודע מה שכתוב ע"פ לעולם הוי' דברך נצב בשמים. כי דבר ה' שבו שמים נעשו נצב שם לעולם כי לעולם הוא מהוה מאין ליש. והנה תחלת בריאת העולמות היה ברצונו ית' מעצמו ומאליו כי חפץ חסד הוא. אך להיות חיים וקיימים לעולם מאין ליש הוא ע"י מעשה התחתונים דוקא, עכ"ל.

ועוד כתב בליקוטי אמרים (פכ"ג) וזל"ק: ובתיקונים פירשו דרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא - לפי שהמצות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמות העליונים ותחתונים להחיותם כי כל חיותם ושפעם תלוי במעשה המצות של התחתונים כנודע. ונמצא שמעשה המצות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות, עכ"ל.

ועי"ע מש"כ (ליקוטי תורה שיר השירים יא, ד) וזל"ק: הנה נודע שתחלת בריאת העולמות הי' מפני כי חפץ חסד הוא מאליו וממילא ועכשיו באתערותא דלתתא תלי' אתערותא דלעילא שיהי' נמשך אור א"ס להיות חפץ חסד שיהיה חסד יבנה ואתערותא דלתתא זו הוא מה שכתוב כי אמרתי כו' שאמר דוד המלך ע"ה בעד כלל ישראל כי אמרתי פי' כאשר אני אומר אזי חסד יבנה ובחי' אמירה זו היא בלב בחינת מחשבה ורעותא דליבא ע"י התבוננות בה' אחד מקרב איש ולב עמוק ואזי חסד יבנה ואתערותא דלתתא רוח אייתי רוח ואמשיך רוח. וכמ"ש את ה' האמרת כו'. וכמארז"ל עשיתוני חטיבה אחת בעולם דהיינו בחי' ה' אחד כו' עכ"ל.

ועוד כתב (ליקוטי תורה שיר השירים לד, א): ורעיתי פי' פרנסתי ע"ד מארז"ל ישראל מפרנסין כו' ועמ"ש רועה ישראל האזינה כו' שהקב"ה כביכול רועה וניזון מישראל שישראל עושין לו מרעה ומזון.

ועיי"ע מה שכתב (ליקוטי תורה פר' פנחס עו, א) וזל"ק: המשכה זו שיהיה אש שלמעלה נמשך הוא על ידי לחמי דהיינו ע''ד שישראל מפרנסין לאביהם שבשמים כמו הלחם שעליו יחיה האדם הוא משיב את הנפש להיות שורה ומתפשט בגוף שמפני חלישות ותשות כח שבלא אכילה היתה הנפש מסתלקת וע''י הלחם תשוב לאיתנה להתלבש בגוף להחיותו. כך הנה כל העולמות נק' עד''מ בשם גוף וכמ''ש בת''ז וכמה גופין תקינת לון כו' וכדי שיהיה השראת והתפשטות הנשמה בחי' סוכ''ע דלאו מכל מדות כו' הוא ע''י בחי' לחם שבאתעדל''ת נעשה אתעדל''ע להיות בחי' לאשי אש י' וזהו ענין ריח ניחוחי ריח העלאה ממטה למעלה ניחוחי מלשון נחות דרגא הורדה מלמעלה למטה וגם לשון מנוחה כמו שפי' רז''ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני והכל אחד שהורדה והשפלה זו היא בחי' ירידת אש שלמעלה אש י' מבחי' סוכ''ע בחי' רצון עליון שלמעלה מחכמה כי חכמה היא ראשית ההשתלשלות בעשרה מאמרות שנבה''ע ובראשית נמי מאמר הוא. והנה החכמה מאין תמצא מבחינת אין שהוא רצה''ע רעדכ''ר ורצה''ע זה הוא נמשך למטה בבחי' עשיה וזהו ונעשה ר צוני וכנודע שהא''ס ב''ה מצד עצמו כביכול לא שייך בו בחי' רצון כלל להיות לו דירה בתחתונים כי כולא קמיה כלא ממש חשיבא ואין ערוך לך ואם צדקת מה תתן לו כו' רק שכך עלה ברצונו שעל ידי אתעדל''ת בתומ''צ אתעדל''ע להמשיך רצה''ע למטה וזהו שאמרתי היא התורה ועל ידי קיום התורה נעשה לו בחי' רצון לדור בתחתונים שהוא בחי' גילוי כו', עכלה"ק.
[2] וכמו שהאריך הבעל התניא זי"ע (ליקוטי תורה פר' ואתחנן ב, ד) וזל"ק: הנה לימוד התורה הוא מצות והגית בו יומם ולילה אפילו בדבר שעדיין אינו יודע אם יוצא ממנו הפסק דין למעשה כגון כל קושיות הגמרא שאינן אליבא דהלכתא וגם אפילו מי שאינו מבין הפסק דין מתוך הגמרא וגם אפילו בדבר שאינו נוגע למעשה כלל. והענין כי תלמוד תורה הוא רק המשכה מאתעדל''ע וכמ''ש ודברי אשר שמתי בפיך והמשכה זו נעשית שלא ע''י אתעדל''ת שאין אתעדל''ת יכולה להשיגה רק ע''י לימוד התורה בצירופי אותיות הוא ממשיך וכמ''ש קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה שע''י התורה קורא וממשיך בחי' הוי'. ולכן נקרא קורא בתורה כמ''ש במ''א. וזהו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ודברת בם כו' שגם הדברים אשר אנכי מי שאנכי מצוך יהי' מאליהם וממילא על לבבך ע''י ודברת בם כי ודברת מלשון הנהגה והמשכה כמו ידבר עמים לכומר כי בם בעצמם תדבר ותמשיך בחי' אנכי מי שאנכי שהוא בחי' אתעדל''ע שנעשית שלא ע''י אתעדל''ת כלל מפני שהיא למעלה מעלה מאתעדל''ת (וז''ש בפ' תרומה (קכ''ח א') אשתדלותא דאורייתא כו' וזהו ענין ותורתך חנני (בתלים קי''ט כ''ט) אתה חוננת' למדע תורתך. ועמ''ש בפ' במדבר ענין וממדבר מתנה כי בחי' מדבר הוא כמ''ש במדבר כו' בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם פי' שאין האתעדל''ת של האדם מגעת שם כלל והיינו כי ענין אתעדל''ת הוא כמ''ש כמים הפנים כו' כן האתעדל''ת של לב האדם מעורר אתעדל''ע מבחי' אדם העליון משא''כ בבחי' כי לא אדם הוא אין אתעדל''ת מגעת שם וזהו ולא ישב אדם שם כו' אלא שנמשך אתעדל''ע מצד עצמו בבחי' מתנה והוא ענין המשכה שע''י עסק התורה שנאמר בה וממדבר מתנה כו' וזהו כי באור פניך נתת לנו תורת חיים, עכ"ל.
[3] וכדמובאר כמה פעמים בדברי הבעל התניא זי"ע ראה ליקוטי תורה פר' פקודי (ג, ב) וזל"ק: ידוע מ''ש בת''ז בהקדמה ד' ד' סע''ב וד' ה' ע''א ע''פ זה שמי לעולם וזה זכרי שמי עם י''ה שס''ה ל''ת ו''ה עם זכרי רמ''ח מ''ע. והנה י''ה למעלה מבחינת ו''ה שהרי י''ה הוא שם בפ''ע גם פי' יהא שמיה רבא י''מ שם י''ה רבא כו' כמ''ש בטא''ח רסי' נ''ו וכמ''ש ג''כ בענין הנסתרות לה' אלקינו י''ה והנגלות ו''ה נגלות כו' וכן שמי למעלה מבחי' זכרי כמובן ממ''ש בגמרא ספ''ג דפסחים וא''כ הל''ת הם גבוהים ממ''ע ולכן עבר על מ''ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו משא''כ במל''ת תשובה תולה כו' והיינו לפי שנמשכים מבחי' י''ה וכמ''ש במ''א בד''ה לבאר ענין יוה''כ. וזה יפלא לכאורה שהרי המ''ע ענינם גילוי והמשכת אלקות ע''י מעשה זו דרמ''ח פקודין הם רמ''ח אברין דמלכא. ובל''ת ליכא שום מעשה רק שיושב ואינו עובר עבירה א''כ איך יהיה זה גדול מהעושה מ''ע אך הענין דאדרבה היא הנותנת דלפי ששרש הל''ת ממקום גבוה מאד מבחי' י''ה ע''כ אין להם כלים למטה רק ע''י שב ואל תעשה כו' וזהו ענין בארץ לא זרועה פי' שהזריעה היא בחינת לא היינו בקיום בחי' לא דהיינו שמירת מצות ל''ת זהו ממשיך מבחי' אשר לא ישב אדם שם היינו למעלה מבחי' מ''ע שהם בחי' אדם רמ''ח אברין דמלכא כו'.
[4] עיין בזה מה שכתב האוהב ישראל (סדר דברים ד"ה דרוש לשבת) וזל"ק: וע"י המצות ההם נק' ישראל לוקחים כי כביכול הם נותנים להש"י דבר מה. היינו אתערותא דלתתא. שעבור זה גורמים הארה והשפעה בהעולמות העליונים לצורך קיומם. עוד יש בחי' א' נק' מתנה היינו שאינה לצורך קיום העולמות רק שבאותה המצוה גורם שיעשועים לפניו ית' בעולמות עליונים בלא שום אתערותא דלתתא. וזהו הנראה לי בפי' לשון מתנה ומקח. והנה אין לך שום מצוה שנעשה ע"י התיקון בעולמות העליונים בלא אתערותא דלתתא רק מצות שבת שאין בו עשיה אך כל ענין אותה המצוה הוא בשב וא"ת כמו כל הט"ל מלאכות שאסור לעשות אותם בשבת ותולדותיהן כיוצא בהן. וכל המ"ע של וביום השביעי תשבות הוא ג"כ בשב וא"ת. ודבר זה הוא מורה כי נעשה אז התיקון והיחוד של העולמו' העליונים מעצמותו ית' בלי שום סיוע ועזר מלמטה. וכמו שמרומז בתיבת שב"ת אותיות תש"ב. היינו בחי' השבת כל המקורות להמקור הראשון ומוקדם ממילא בלי שום אתערותא דלתתא.
[5] כמו שמאריך בליקוטי תורה (לראש השנה נז, א) וזל"ק: והנה מבואר בפע''ח שסוד השופר הוא בבינה כי התלבשות ומקום גילוי התענוג הוא בבינה וכנודע כי התגלות עתיק הוא בבינה ולכן הוא בחי' עוה''ב והיינו מפני שהיא בחי' השגה ועיקר התגלות התענוג הוא בהשגה דוקא כמו עדמ''מ למטה באדם כשנופל לו איזה השגה ושכל חדש באיזו עמקות הוא מתמלא תענוג אמנם עיקר התגלות וההתפשטות התענוג בשלימות הוא דוקא אח''כ כשמשיג העמקות הזאת בהרחבת שכלו ורוחב בינתו דוקא וכמ''כ הוא למעלה שהתענוג עליון מלובש בחכמה הנקרא עדן שהוא עצם דבר המושג כמו שהוא עדיין בעצמותו אמנם שם הוא בהעלם ועיקר התגלותו כשנמשך בבחי' בינה שהיא בחי' השגה בהתפשטות אורך ורוחב כו'. ולכן השופר הוא ג''כ בבינה שהתגלות התענוג הנמשך ע''י השופר הוא בבינה ומשם מקבל הדבור שהוא בחי' מל' בדבר ה' שמים נעשו להיות ענג במדת המל' ג''כ.

ומעתה יבואר למה אין תקיעת שופר דוחה שבת והוא כי ענין השבת הוא מ''ש כי בו שבת כו' ויכולו השמים והארץ כו' ויכל אלקים ביום השביעי כו' כמו עד''מ באדם כששובת ונח מאיזו מלאכת עבודה שהיה שכלו ומחשבתו מלובשת באותה מלאכה לעיין בכל פרטי המלאכה בהתחכמות כו' וכששובת אזי מתעלה השכל וחוזר למקורו ומתפשט מהתלבשותו כו' ואזי נמשך לו תענוג משלימות המלאכה ולכן בסיום מסכתא עושין סעודה מחמת התענוג שבא בגמר והשלמת לימודו דוקא וכך עד''מ הוא למעלה שבששת ימי בראשית היו ירידות והמשכות המדות עליונות לברוא בהן השמים והארץ וכל צבאם יום ראשון במאמר יהי אור ירד ונמשך במדת החסד [ומדת הגבורה כלולה בה להגביל שפעה ובתוכן מלובשת בחי' חכמה להיות ההשפעה ע''פ גזירת החכמה] יום ב' יהי רקיע ממדת הגבורה כו' ואח''כ בשבת כשוישבות ביום השביעי שנח ממלאכתו כביכול ונתעלו מדותיו וחכמתו ית' בעצמותו ואזי ויכל אלקים ביום השביעי ויכל הוא מלשון כלתה נפשי פי' שנמשך בחינת התענוג העליון ומתגלה בכל אשר פעל ועשה בשימ''ב הנ''ל וכמו שכתוב והנה טוב מאד כו' וג''פ ביום השביעי הוא כנגד ג' בחינות שהתענוג מתלבש בהם בינה הוד יסוד כו' וז''ש בע''ח ששבת הוא גילוי מוחין דאבא וכמ''ש ושמרתם את השבת כו' כי קדש היא לכם כי התענוג הנמשך הוא מתלבש בחכמה שלכן נקרא עדן בכתוב והוא עד''מ הנ''ל כשנופל לאדם איזו השכלה מתמלא בתענוג כו' כנ''ל. ולכן כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר כי הדבור מתעלה בחכמה שהרי התענוג הוא מן הדבור של המאמרות יהי אור יהי רקיע כו'. ואם כן הוא שבשבת נמשך מצד עצמו גילוי תענוג עליון שמתענג מכל אשר עשה ממילא אינו נצרך לשופר שהוא ג''כ רק ענין המשכת התענוג במדת המלוכה וע''כ נדחה מ''ע של שופר בשבת [ומה גם לפמ''ש בזהר בשלח (דס''ג ע''ב) ובפ' יתרו (דפ''ח ע''א) בענין דהא כל שיתא יומין מתברכין מיומא שביעאה שהיא הבינה כמ''ש במק''מ שם א''כ גם שבת הוא בחי' התגלות עתיק שבבינה אשר זהו בחינת השופר].
החילוק בין הארת שבת להארת יום טוב:

פרק ג​

הארת הכתר, חכמה ובינה ע"י השופר – דברי האריז"ל לפי משנת החסידות​

הנה במאמרינו הקודמת ביארנו בס"ד הענין שהשופר מאיר אור הבינה, ומה עניינה לפי ביאורי החסידות.

עכשיו נתבונן עוד בדבר זה. דהנה מבואר בדברי הרב (שער הכוונות) כי בפרצוף של עולם האצילות יש כמה פרצופים שלמים והם: כתר (שמתחלק לשנים: ע"י וא"א [ר"ת: עתיק יומין, אריך אנפין, ונהוג לקראו עתיק ואריך, וכותבים אותו בדרך כלל בראשי-תיבות בלבד, מחמת רום מעלתם, מפני יראת הכבוד), אבא (חכמה), אמא (בינה), ז"א (המידות: חג"ת ונה"י), מלכות. וכל פרצוף נותן הארתה וחיות לפרצוף שלמטה הימנה (דרך פרסא ומסך ביניהם), עד שז"א מתייחד עם המלכות להחיותה, והמלכות נותן טרף לכל שאר העולמות להחיותם, וגם הקליפות יונקות מחיות שבמלכות.

וכל פרצוף ופרצוף של עולם האצילות יש בקרבה קומה שלימה של מוחין ומדות (חב"ד, חג"ת ונה"י) ואופן קיומה של כל הפרצוף וכיצד מתלבשין בעולם שתחתיהם זה פועל שינוי במהות היום כאן למטה כבעולמות העליונים.

ואקדים עוד הקדמה קצרה: המוחין של כל פרצוף המה האורות של הפרצוף, והמידות של כל פרצוף המה הכלים שמקבלים האורות של הפרצוף. והנה אורות הגדולים של פרצוף החכמה המה אורות גדולות כל כך, אשר אין ביכולת שום כלי (דהיינו המידות) של שאר הפרצופים למטה מהן, לקבלם, רק המדות הנעלים של חכמה, זהו כלי מתאים לקבל את האורות של מוחין החכמה.

והנה יש חילוק בין הארה של שבת לשל הארה של יום טוב, שבשבת הנה"י של חכמה עם החב"ד אשר נמצאים בתוך הנה"י שלה, וגם הנה"י של בינה עם החב"ד שלה מתלבשים זה בתוך זה, וכולם נכנסים ומתלבשים תוך קומת ופרצוף המדות של עולם האצילות (- ז"א), וכשהז"א מאיר הארתה לפרצוף המלכות, נמצא שמאיר בחינת חכמה ממש, ולכן נקרא שבת "קודש", כי זה כינוי למדריגת החכמה, ומכיון שבשבת מאיר לז"א את בחינת החכמה ממש, לכן נקרא קודש.

לעומת זה ביום טוב, המוחין של חכמה אינם מתלבשים תחילה במדות החכמה, רק המוחין של חכמה נכנסים ומתלבשים מיד לתוך הכלים של הבינה (ובלשון הקבלה: לנה"י דאימא), ושם מתייחדים עם המוחין של בינה שיורדים לתוך הכלים של בינה.

וכל זה רק על ידי אתערותא דלתתא, דהיינו בכניסת היום טוב, מאיר רק המוחין של בינה לתוך המדות של עולם האצילות (- ז"א), ועבודתינו הוא על ידי מעשה מצוות היום לעורר המשכת המוחין של חכמה לירד להתלבש לתוך כלים של בינה. כל יום טוב עם מצוותו, ובנידון דידן בראש השנה, הוא על ידי מצוות תקיעת שופר.

והנה כמו שהקדמנו, שמוחין דחכמה המה מוחין עילאין, שאי אפשר לכלי הבינה לכלכלם. ואם כן כיצד אפשר שהמוחין ירדו ומתלבשים לתוך הכלים של בינה?

תשובה: מזה אכן מוכח, שאין המוחין של חכמה נכנסים ביום טוב בכל תוקפם, רק הארה קטנה ממוחין דחכמה יורדת לתוך הכלים של בינה, כפי שאפשר לכלי בינה לסבול אורה.

ונמצא כי זה חילוק מהותי בין הארת דשבת להארת דיום טוב, שבשבת מתגלה הארות החכמה עצמו בכל תוקפה, וביום טוב, אפילו שעל ידי מעשינו אנו ממשיכים איזה הארה מהחכמה, מכל מקום אין זה רק הארה קטנה וחלושה, ועיקר הארת היום טוב הוא מהבינה[1].

על ידי השופר ממשיכין הארת הבינה, ואח"כ ממשיכין הארת החכמה:​

ומזה נבוא אל המכיוון בכוונות השופר, כי הגם שמבואר בדברי האריז"ל שכוונת תקיעת שופר הוא להמשיך מוחין דאימא לז"א, אין כוונתו שרק ימשיכו מוחין דאימא, אלא עיקר הכוונה הוא להמשיך מוחין של חכמה לז"א[2], אבל מכיון שאי אפשר להמשיך מוחין דחכמה, אלא אם כן ממשיכין תחילה מוחין דאימא, וכמו שהקדמנו, שמוחין דחכמה אינם מתלבשים בפרצופים הנמוכים ממנה, מחמת רוב אורה, על כן תחילה ממשיכין מוחין דבינה על ידי השופר, ואחר כך מלבישים המוחין דחכמה לתוך מוחין דבינה. וכפי שיתבאר נמצא, כי כוונות השופר הוא להמשיך מתחילה מוחין דאימא, ואח"כ מוסיפין להמשיך מוחין דחכמה, ושניהם כאחד נמשכין על ידי השופר[3].

תקיעת שופר 'חכמה' ואינה מלאכה:​

וזה מרומז בדברי חכמינו ז"ל על תקיעת שופר שהיא 'חכמה ואינה מלאכה', כלומר, שתקיעת שופר מעורר את המוחין של חכמה להתלבש בפרצוף הבינה, ומשם להמדות. ומכיון שאמרו ז"ל: ראשית חכמה יראת ה', מובן כיצד מעוררים את מוחין החכמה על ידי תקיעת שופר, כי השופר מעורר בלב האדם היראה, כמו שאמר הפסוק: היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו, וכל אחד כפי מה שמשער בלבו מקבל על עצמו עול מלכות שמים, ביראת ה' טהורה, ועל ידי זה ממשיכין את המוחין של חכמה[4].

וזה הרמז בתיבת: 'תקיעה', אותיות: 'תקע' 'יה', שי' מרמז לחכמה, וה' לבינה, שצריך התוקע להמשיך חכמה ובינה לזו"נ (- זעיר ונוקבא; כינוי להמדות והמלכות של האצילות)[5].

החכמה ובינה תרין ריעין דלא מיתפרשין:​

ועוד ביאור נאמר בו: החכמה והבינה נקראין: תרין ריעין דלא מתפרשין – שתי חברים שאינם מפרידים זה מזה. ותמיד נמצא מוח החכמה עם מוח הבינה, ואינם נפרדים מעולם. ובלשון החסידות: חכמה זהו ביטול היש, ובינה זה התחלות היש, אבל עדיין אינה יש ממש, רק יש שנתבטל אבל נשאר יש, ועדיין אינה יש דקליפה ואינה פירוד ח"ו, רק יש מתוקן, דהיינו יש שנתבטל להאין. ועל כן, מכיון שביום טוב מאיר הארת הבינה, וכן בפרטיות, מכיון שעל ידי השופר מורידין מוחין דאימא, בהכרח יורדת עמה גם מוחין דאבא, כי המה אינם מתפרדין מעולם[6].

להמשיך תענוג מעתיק:​

עתה נכנס בשלב יותר עמוק: עד כה דברנו, שהשופר מוריד הארה של בינה לתוך הז"א. אבל באמת בפנימיות הדבר הוא יותר נעלה, וכדיתבאר:

ראשית ההשתלשלות בעולם האצילות מתחילות מספירות הכתר דאצילות. כתר דאצילות נחלק לב' בחינות. כי מכיון שהכתר עליון הוא הממוצע בין המאציל להנאצלים, א"כ יש בכתר ב' פרצופים, א' השייך להמאציל, וא' השייך להתייחד עם הנאצלים. פרצוף הא' ששייך להמאציל הוא: ע"י (- עתיק). פרצוף הב' השייכת להנאצלים הוא: א"א (אריך). ובדרך כלל ענין הכתר הוא התענוג והשעשועים הגדולים שמתעורר להקב"ה מזמן לזמן לעם קרובו ויחודו. והוא על דרך משל: אב שלא ראה את בנו לימים מרובים, כשמקבל איזה הודעה שעוד בנו חי והכל טוב אצלו מקבל תענוג גדול מהשמועה, וביותר, כשמתראה האב עם בנו אזי מתעורר תענוג ושעשועים גדולים. אך מכיון שתענוג תמידי אינו תענוג, לכן אין מתעורר זה בכל זמן, רק באופן שהיה העדר, שלא ראה האב את בנו חביבו למשך זמן, ואח"כ ראהו אזי מתעורר התענוג הלזה.

בכל הפרצופי הכתר, יש פרצוף שלם של חכמה ובינה, מידות ומלכות. והשופר הוא כמו שהמאציל כביכול מקבל שמועה טובה מבניו כנסת ישראל למטה, ומתעורר הבינה אשר בעתיק, שהוא עולם התענוג הגדול ביותר, והפרצוף היותר נעלה, וזה נתלבש בחכמה ובינה שבעולם האצילות, ומשם נתלבשות בבינה דאצילות. ונמצא כי איננו מדברים רק בהתעוררות המוחין של חכמה ובינה של אצילות, רק גם בהתעוררות הכתר העליון שבעתיק[7].

האריז"ל לא דיבר רק מהתגלות התענוג:​

ומה שמשמע מלשון האריז"ל שפעולת השופר הוא רק פועל ירידת והמשכת מוחין של בינה דאצילות, מבאר הבעל התניא זצ"ל על פי משל בנפש האדם:

כשנופל לו לאדם איזה העמקה שכלית, בוודאי נתמלא האדם בתענוג גדול מעצם הרעיון. אבל כל עוד שלא נתלבשה הרעיון בחכמתו ולא נתבאר ומובן בבינתו, רק היא עדיין בהתעלמות מחשבתו, אינו יכול להתענוג בשלימות. ורק כשהרעיון נתבאר די והותר בבינתו אז יכול באמת להתענג.

כמו כן הוא לגבי הארות העליונות, עיקר תענוג שממשיכין על ידי השופר הוא למעלה מעלה מחכמה שבאצילות. והאריז"ל לא דיבר רק ממה שיכולים להשיג בפועל, והתענוג שיכולים להשיג הוא דווקא מה שממשיכין אח"כ במוחין דבינה[8].

---

[1] שער הכוונות: חילוק ב' הנה בשבת הנה"י דאבא עם המוחין אשר בתוכם והנה"י דאי' עם המוחין אשר בתוכם הנה הם מתלבשי' זה בתוך זה. והנה"י דאבא עם המוחין שלהם תוך הנה"י דאימ' עם המוחי' שלהם ואח"כ כולם נכנסים ומתלבשי' תוך ז"א כנודע ונמצא כי השבת הוא קדש גמור שהיא בחי' אבא עצמו הנכנס תוך ז"א אבל ביו"ט להיות שאין אבא נכנס מעצמו אלא ע"י תפי' לכן נמשך מזה כי גם אח"כ כשנמשך ובא ע"י תפילתינו איננו נמשך כמו בשבת אבל המוחין דאבא נכנסי' ומתלבשים תוך נה"י דאי' ושם בתוכם מתחברים עם המוחין דאי' אבל הנה"י דאבא אינם נכנסים שם כלל ופשוט הוא כי זה מורה היותם אורות גרועים כי הנה היות טעם המוחי' דאבא באים מלובשים תוך נה"י דאבא ואח"כ נכנסים תוך נה"י דאימא הוא לסיב' היותם אורות מעולים ואין כח בכלים דנה"י דאי' לסובלם בתוכם עד אשר יתלבשו בתחי' תוך נה"י דאבא ואז יכולין נה"י דאימא להלבישם בתוכם ועתה שמוחין דאבא מתלבשים תוך נה"י דאי' מבלתי שבתחי' יתלבשו תוך נה"י דאבא זה מורה כי הם אורות גרועים ויכולים הכלים דנה"י דאי' להלבישם בתוכם ולכן נקרא מקראי קדש כי נמשך בהם הארה קצת מן הקדש העליון אבל אינם קדש ממש כי אין עצמות קדש העליון דאבא מתגל' שאם היה מתגלה הוא עצמו לא היה יכולת בנה"י דאימא להלבישם ונמצא כי בשבת עיקר ההארות הם מן הקדש שהוא אבא כי במקום שיש דכורא אין הנוקבא עולה בשם ולכן השבת הוא קדש ממש אבל בי"ט עיקר ההארות הם מאימא ולכן נקרא מקראי קדש ולא קדש ממש:
[2] וכן הוא בכל מעשה המצוות של הימים טובים, ועל ידי התפילות של הימים טובים, על ידיהם אנו מורידים את החכמה לתוך היום טוב, וכמו שכתב הבני יששכר: דהנה החילוק בין שב"ת קודש למועדי י"י מקראי קדש. בשבת נאמר כי קדש היא לכם וביום טוב נאמר מקר"א קד"ש הנה מבואר הדבר בכתבי מר"ן האריז"ל. בשב"ת באים מוחין דחכמ"ה שנקרא קדש כידוע והנה באים מעצמם שלא ע"י מעשינו ע"כ נקרא שב"ת מתנה כענין שאמרו מתנ"ה טוב"ה יש לי בבית גנזי ושב"ת שמה ואני מבקש ליתנ"ה לישראל. אבל במועדי י"י מקרא"י קד"ש הנה באים המוחין דבינ"ה והמוחין דחכמה הנקרא קד"ש באים אח"כ ע"י מעשינו ותפילותינו הסדורות לנו למצות המועד וע"י המצות הנהוגים עפ"י התורה לכל חג היינו פסח מצה מרור. לחג הפסח. וסוכה וד' מינים לחג הסוכו' ושופר לר"ה וכיוצא וזהו שנקראים החגים מקראי קד"ש מלשון ואחר כך יאכלו הקרואים היינו המזומנים כי כן ביום טוב אנו מזמינים ומבקשים את הקד"ש. ע"י מעשינו שיבא אלינו כי הקד"ש שהוא מוחין דחכמ"ה אינו בא מעצמו כמו בשבת רק באים המוחין דבינ"ה והמוחין דחכמ"ה דוקא ע"י מעשינו בכל מועד כפי מצותיו.
[3] עבודת ישראל (דרוש לראש השנה שחל להיות בשבת): עיקר התיקון ע"י השופר לתקן בחי' אחורים ולהיות הכל פנים בפנים ולהמשיך מוח חכמה לצי"ע הגם שכתב האריז"ל הכוונה בשופר להמשיך מוח בינה עכ"ז כוונתו כדברינו רק שא"א להמשיך החכמה זולת לבוש הבינה כנודע וזה וחכם בבינה.
[4] תפארת שלמה: תקיעת שופר ורדיית הפת חכמה ואין עמה מלאכה. יבואר עפ"י מ"ש פותח את ידך. איתא בתיקוני זוהר יודי"ך. יו"ד רומז לעולם החכמה וכאשר מתעורר עולם החכמה ממילא יורד כל השפעות טובות ופרנסה טובה לכלל ישראל. וזה שעולה שניהם בקנה אחד תקיעת שופר ורדיית הפת חכמה כי כאשר מתעורר עולם החכמה ע"י תקיעת שופר יורד ג"כ השפעות טובות רמז לרדיית הפת חכמה ואין עמה מלאכה. שלא תאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה אך כולם בחכמה עשית. ע"י עולם החכמה שנתעורר בתקיעת שופר יורדים כל השפעות על השנה הבא. וזה דאי' בגמ' כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן יד"ו אותיות יו"ד רומז לעולם החכמה [והיא היראה] כמ"ש ראשית חכמה יראת ד'. וז"ש ויראה לכאן ולכאן. עפ"י מ"ש וראו כל עמי הארץ וכו' ויראו ממך. כאשר אנו מעוררים היראה עלאה יורד היראה על כל העולם כמ"ש ויראו ממך. ויקבלו כולם עול מלכות שמים אמן. עוד י"ל חכמה ואין עמה מלאכה. שיהי' הפרנסה בניקל בלי עמל ויגיעה. וזה הרמז כתבנו בספר פרנסה וכלכלה. לכאו' איזה ספר צריך לזה. אך הרמז שיהי' האדם יכול לשבת בבהמ"ד על הספר בהתמדת הלימוד ואעפ"כ יהי' לו פרנסה. אם בנ"י זכאים יורד להם השפעות בריוח בחי' צי"ע. וז"פ וד' פקד את שרה. שרה רומז לשכינה הקדושה הפקידה היא ממדת היסוד למדת המלכות, והבן.
[5] ייטב לב: ומצות תק"ש הוא להבי' המוחין לזו"ן לנסרם זמ"ז ולהמתיקן ולהחזירם פא"פ ולכן שופר בא"ת ב"ש בפו"ג עולה יחוד הו"י' א"ד' וזה סוד תקיעה תקע י"ה הם המוחין חו"ב להכניסן לזו"נ לייחד ה"וי' א"לקי' העולה קי"ב עם י"ה קכ"ז להמתיק החמשה אותיות אלקים עם הג' אלקים של ש"ו"פ"ר והכולל ועולה תשעה ס"ה קו"ל וזה לשמוע קו"ל שופר כמבואר בכוונת הברכה, וז"ש אחר התקיעות אשרי העם יוד"עי תרועה וגו' היינו שיודעים הכוונה בשמך יגילון כ"ל הי"ום עולה עם הכולל קי"ב כמבואר בסידור ונ"ל שזה שא' לענין שופר שמא ילך אצל בק"י ללמוד רמזו שילך ללמוד כוונות של שופר יחוד ה"וי' אל"קי' פא"פ העולה בק"י והוא ר"ת "ברכה "קדושה "יחוד והבן.
[6] ליקוטי תורה (פרשת צו יב, א): ושמרתם את השבת כי קדש היא היא בעצמה היא בחי׳ קדש העליון בחי׳ חכמה מוחין דאבא שמתגלה בשבת. משא״כ יו״ט נק׳ מקרא קדש הארה בעלמא מקדש העליון נה״י דאבא בתוך מוחין דאימא שהרי גם ביו״ט בגילוי מוחין דאימא צריך להמשיך מוחין דאבא כי מוחין דאימא הגם שהם בחי׳ יש מ״מ אינם בחי׳ דבר נפרד ח״ו אלא הוא היש שנמשך מאין כי אין ויש חו״ב הם תרין ריעין דלא מתפרשין ועמ״ש בד״ה ראה אנכי, שתמיד נמשך בחי׳ ביטול מוחין דאבא להיות בחי׳ מוחין דאימא התגלות התענוג שהתענוג הוא ג״כ מהמשכת אור א״ס ב״ה דלית מחשבה וכו׳ ולא תענוג מהשגת דבר נפרד ח״ו אלא שניתן ליהנות בגילוי אור זה מחמת ירידת והשתלשלות אור וגילוי זה עד שבא להשגה איך שהוא אור גדול כו׳.
[7] ליקוטי תורה (דרושים לראש השנה): אמנם התענוג שע''י השופר שהוא בחינת תשובה זהו כענין כמשל שרואה את בנו בא ממרחק שהוא פנימיות תענוג יותר וכמו שכתוב מזה בד''ה שוש אשיש) ושרש הענין הוא כי ידוע שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים וכל ממוצע יש בו בחי' מזה ומזה שלכך הוא יכול לחברם ולהוריד שפע מזה לזה וכמ''כ הכתר יש בו בחי' התחתונה שבמצאיל וגם הוא שרש להנאצלים והבחי' הא' שבו שהיא התחתונה שבמאציל גדלה וגבההה מעלתה על בחי' ב' שבו שהיא שרש הנאצלים והנה זה שהחכמה מלבשת להארת התענוג היינו מבחי' ב' שבו שהוא שרש לנאצלים שהן הן ז''ת דא''א שמתלבשות באצילות כנ''ל דאו''א מלבישים כו' אבל על ידי השופר ממשיכים מבחי' הא' שבו שהוא בחי' תחתונה שבמאציל והיינו בחי' חו''ב דא''א שלמעלה מערך הז''ת דא''א אך מקום התגלותן הוא בבינה דאצי' כנ''ל.
[8] ליקוטי תורה (דרושים לראש השנה): ועיקר התגלות התענוג הוא בהשגה דוקא כמו עדמ''מ למטה באדם כשנופל לו איזה השגה ושכל חדש באיזו עמקות הוא מתמלא תענוג אמנם עיקר התגלות וההתפשטות התענוג בשלימות הוא דוקא אח''כ כשמשיג העמקות הזאת בהרחבת שכלו ורוחב בינתו דוקא וכמ''כ הוא למעלה שהתענוג עליון מלובש בחכמה הנקרא עדן שהוא עצם דבר המושג כמו שהוא עדיין בעצמותו אמנם שם הוא בהעלם ועיקר התגלותו כשנמשך בבחי' בינה שהיא בחי' השגה בהתפשטות אורך ורוחב כו'. ולכן השופר הוא ג''כ בבינה שהתגלות התענוג הנמשך ע''י השופר הוא בבינה ומשם מקבל הדבור שהוא בחי' מל' בדבר ה' שמים נעשו להיות ענג במדת המל' ג''כ: קיצור. והמשכה זו ע''י השופר קול פשוט פנימית הלב שלמעלה מהשכל ומעורר כמ''כ רצון העליון שלמעלה מהחכמה והיינו ע''י שופר של איל דוקא הבהמה יש בה ביטול ממדרגות עליונות. ובפע''ח שהשופר בבינה כי התגלות עתיק הוא בבינה.