אלול פחד או אהבה?

א-ל-ו-ל

הדגים רועדים! מגיל 3 גדלנו על זה!

אריה שאג מי לא ירא! כך מודפס הרי בשער כל סליחות.

היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו? יצטט כל מחנך ומשגיח [בטעות! לשון הכתוב הוא 'אם יתקע'].

המסקנא המתבקשת היא: חייבים לפחד!


אבל במטותא, בין פחד למשנהו אולי מישהו יכול להסביר לי למה לפחד?

ממי לפחד?

ניסיתי לשאול את הדגים המפרפרים מדוע הם רועדים, ומשום מה הם החליטו לשתוק כמו דגים...

נו... מה השאלה... צא ובדוק מדן ועד אילת וחפש אם יש לך תינוק או תינוקת שבישראל [שלא נשבו] שאינם יודעים כי שלשה ספרים נפתחים, וביום זה גוזר הקב"ה מי יחיה ומי... ומי שעושה עבירות אז דינו...
ואוי... כמה תאונות היו השנה, כמה מחלות, כמה דברים קשים. כך הרי דרשו הדרשנים, ואף מצגות לרוב עושים בכל שנה למצוא כל המחלה אשר לא אשים עליך... וכמובן, אם לא נוסיף עוד מצוה לסל, או לא נאסוף עוד כמה עצות לזכות בדין... עדיף לא לחשוב על זה.

אבל ברצינות! ועם כל הפחד האמיתי אני עדיין מעיז לשאול. האם כך רצתה מאיתנו התורה שנחיה בחרדות. האם באמת מה שצריך לצייר אדם לעצמו זה את כל התאונות והמחלות ולהתחיל לחשוב שזה מה שהולך לקרות לו בשנה זו?
והלא אם נשמע מחבר בר"ח חשון שהוא מפחד שהוא הולך לחלות או להיפצע בתאונה, האם לא נשלח אותו לפסיכיאטר דחוף ולפטור מהצבא באופן מיידי? רק באלול זה נורמלי?
ואיך כל זה הולך ביחד עם כך שישראל אוכלים ושותים ושמחים בראש השנה כי יודעים שהקב"ה יעשה להם נס, אז תכלס' לפחד או לא לפחד?

------

מהו בכלל הפחד? ומהי החרדה? והאם זוהי גם היראה?

בלשון המקרא ובלשון חז"ל חרדה היא זעזוע ורעד הנגרמים לאדם מהתרגשות חדה פתאומית, בדרך כלל מבהלה או מדבר שלא התכונן לראות או לשמוע, אבל גם מדבר טוב תיתכן חרדה (ראה בגור אריה בראשית מב, כח, ועוד). ומטעם זה לא רצו בני יעקב לבשר לו שיוסף נמצא, כי הזעזוע הפתאומי יכול גם לגרום לסכנה.
ולכן בתרגום יונתן על הפסוק בעמוס (ג, ו) תרגם 'אם יתקע שופרא בקרתא בלא זמניה', תקיעת שופר פתאומית שאדם לא התכונן אליה, היא הגורמת חרדה. בהכנה מראש לרוב לא תהיה חרדה.

כך שהחרדה אינה מחמת דבר העתיד לקרות, אלא מחמת מה שקרה כבר.

הפחד לעומת זאת מבטא חשש מפני דבר העלול לקרות בעתיד, גם אם מחולל הפחד כבר ארע, הפחד הוא מהתוצאה שעתידה להיגרם. אדם שרואה רכב שועט לכיוונו הוא מפחד שמא הרכב ידרוס אותו. אם הוא נדרס כבר והוא עדיין בהכרה, הוא אינו מפחד כבר מהדריסה, אלא אולי יתברר בבית חולים שהוא לא יוכל ללכת יותר, וכן הלאה הפחד תמיד הוא מהעתיד.

יראה כוללת בתוכה שני סוגים. יש יראה, שהיא ביטוי של פחד מדבר מסוים העלול לקרות. ויש יראה שהיא פחד בעצם מדבר מסוים, ולא מתוצאותיו.

מורא אב ואם, אין פירושו לפחד מההורים שירביצו או יענישו, אלא היא מצווה לפחוד מגדלותם ורוממותם, וכך גם מורא תלמידי חכמים. וביראת שמים עצמה יש סוגי מורא, יש יראת הרוממות שהיא מורא מעצם מציאותו של הקב"ה ולא ממה שיעשה, ויש יראת העונש שהיא מורא מהתוצאה, וממה שעלול לקרות [וראה במלבי"ם פרשת קדושים שביאר בטוב טעם ודעת את ההבדל הלשוני המבטא את ההבדל בין שני סוגי היראה].

-----

אריה שאג מי לא ירא (עמוס ג, ח).

מי שמע שאגת אריה?

בביקורי בגן החיות לפני כמה שנים שמעתי, וגם הרגשתי אותה.

החוויה חקוקה בעצמותי עד היום הזה.

מסביב לגדר כלוב האריה הצטופפו מאות ילדים והורים, מצליחים לראות בקושי את זנב האריה הישן, ומחכים אולי יסכים מלך החיות לקום לכבודם.

והנס קרה, האריה התעורר לקול מצהלות הילדים, התקרב באיטיות ובסקרנות למרכז ההצגה. ואז, ללא הודעה מוקדמת נשמעה כזו שאגה מתגלגלת, ויחד עמה מנוסה המונית של ילדים וגם מבוגרים. את שני ילדיי שרק רצו לצאת ועכשיו מגן החיות בקושי הצלחתי להרגיע.

ואני לא מבין. מה הבהלה, האריה בכלוב! רק לפני רגע הצטופפתם כולכם ליד הגדר כי הבנתם את זה שהוא סגור ומסוגר, הכי פתאום נהיה למלך פורץ גדר?

אבל זוהי חרדה! וזוהי יראה משאגתו של האריה. גם כשאין שום חשש שהוא יטרוף מישהו.

מטרת השופר לגרום בדיוק לזעזוע זה, לא לשמוע דרשה שתעבור לנו ליד האזניים, אלא להעביר חוויה מטלטלת שלא נשכח אותה, שתזעזע אותנו ותגרום לנו לחזור בתשובה. ולא בגלל שמפחדים מהעונש. בדיוק כמו שאגת הארי שמחרידה ומייראת גם כשהוא סגור בכלוב.

ולשם אותה מטרה סיפרו לנו חז"ל על עומק הדין, על ספרי חיים וספרי מתים, מי בקיצו ומי לא בקיצו... להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמו סרט טוב שברגעי השיא שלו שואב מהצופה את כל החושים, יכולים עשרות אנשים לשבת לרעוד ולהזיע ואולי גם לצרוח באימה, מתוך ידיעה ברורה שהכל דמיון, וגם אם זו מציאות הרי אין זה נוגע אליהם, והם לא חוששים שיקרה להם משהו, אבל החושים שלהם נכנסו ליראה ולחרדה. מי שידמה לעצמו את המציאות המתרחשת באמת בשמים ביום הדין ירעד וירא פי כמה וכמה, הוא לא חושש שיקרה לו אישית משהו, אבל זוהי יראה טבעית מהדבר עצמו, לא מתוצאותיו.

אבל פ-ח-ד?

בהחלט כן! מוזכר בדברי חכמינו פחד, אבל לא מתוצאות הדין אלא מהדין עצמו.

ינסה מישהו לדמיין לעצמו נכנס לרבו או לראש הישיבה שלו, ויחד איתו נכנס מישהו נוסף שמתחיל לספר לרב קצת מסדר יומו, כיצד הוא אתמול ביטל את הזמן, ובזמן פלוני פגע פגיעה אנושה בחבר, ובתפילה הוא מוצא את עצמו ממלמל הברות חסרות פשר, ועל זו הדרך. הוא מוכן להיקבר חי ולא לעבור סיטואציה זו. ואם עבר, מן הסתם הוא לא ידרוך אצל רבו תקופה ארוכה. גם אם רבו לא יאמר לו מילה רעה על כך.

ומול מלך המשפט אין זה כך?

אם יודע אדם שפותחים את התיק שלו ועוברים על כל מעשה ומעשה שלו. אוי! איזה בושה! איזה פחד! גם פיצוי בדמות שנה טובה ומתוקה מלאה בכל טוב לא מפצה על הבזיונות הנוראיים. זה הפחד ואין בלתו. יתבונן נא כל אחד בדברי רבותינו וחכמינו ויראה בעצמו.

[במאמר המוסגר: בהחלט יש גם מושג של יראת העונש, שזה פחד מהעונש ומתוצאות הדין. אבל מבואר בחז"ל שזו דרגה נמוכה, ולא אליה יש לשאוף. היא פתרון למי שליבו אטום לגמרי ולא מצליח להתגבר על יצרו באופנים אחרים. אבל לא זו צריכה להיות השאיפה של כל יהודי בחודש אלול 'לפחד מהעונש'].