אלול פחד או אהבה? חלק ב: אבטח או אפחד?

בראש השנה יכתבון – אבטח או אפחד?​

לאחר שהתברר לנו על פי דברי רבותינו מהי אימת הדין הרצויה והנכונה, נוכל להתקדם שלב נוסף ולהבין את היחס הנכון לקצבה הנחתכת בראש השנה, מי יחיה ומי ימות... מי ישלו ומי יתייסר.

כבר הוזכרו לעיל דברי הטור (סי' תקפא) שמקורם בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג)

איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלקיה. פירוש, מנהגיו ודיניו. שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס

לחץ כדי להרחיב...

לחץ כדי לכווץ...

והדברים מעוררים תמיהה. אמת שיהודי צריך לבטוח בה' בכל דרכיו, והמאמין לא יחוש נכון בראש השנה כמו בכל השנה, אבל היכן עוד מצאנו שמידת הבטחון הופכת להיות הלכה? שהדבר נקבע בשולחן ערוך שיש להסתפר ולהראות מנהגי שמחה לכבוד ראש השנה, ואף אסור להתענות לדעת רוב הפוסקים אף על פי שהתענית היא מדרכי התשובה, וראש השנה הרי הוא מעשרת ימי תשובה. חיפשתי עד היכן שידי מגעת ולא מצאתי בארבעת חלקי שולחן ערוך הלכה לכלל שמקורה ממידת הבטחון.

ויתרה מזאת, אם ההלכה באה לבטאות את שלוותינו ובטחוננו בה', פוק חזי מאי עמא דבר וראה אם אכן כולם בטוחים כל כך שיעשה להם הקב"ה ניסים, והרי רבים וטובים עומדים וחוששים מהדין, יש לך צדיקים שממונם חביב עליהם מגופם וחוששים בעיקר מ'מי יעני', ויש לך שגופם חביב עליהם מממונם ורועדים ב'מי ימות' ו'מי יתייסר'. האם נאמר שילבשו שחורים ויתענו ולא יסתפרו, שהרי אינם בטוחים ובוטחים?!

ובינינו, ראיתי גם ראיתי רבים וטובים שמסתובבים רגועים ושלווים ביום הדין ולפניו, ואמנם איני בוחן לבבות, אך לא עשה רושם שכל אלו רגועים כי יודעים שהקב"ה יעשה להם ניסים, יש מקום לחשדהו וכבדהו שמא הם מתעלמים מהדין ומהמשפט, או שמא לא הפנימו כי כל מהלך חייהם בשנה הקרובה נקבע ברגעים אלו.

וכבר כתב המהרש"ל בביאורו לטור, והביאו הב"ח (שם סק"ה):

ויש מקשין לפי זה ילבוש בגדים מרוקמים וצבעי ארגמן. ונ"ל, דאם כן אין כאן הוכחה שבטוח בו יתברך, כי שמא אינו מפחד מיום הדין כלל ואינו חש, אבל כשלובש לבנים זוכר ביום המיתה

לחץ כדי להרחיב...

לחץ כדי לכווץ...

מה רוצים מאיתנו?
תזכור היטב את יום המיתה, תפחד מיום הדין, אבל תהיה רגוע שאתה תצא זכאי? שתקבל כל טוב?!

אנשים גדולים יכולים אולי לחיות עם דברים סותרים. אבל אני אדם קטן, אם אחשוב יותר מדי על הגורליות של מה שנקבע בשמים ביום זה מפחיד אותי, ואם לא אחשוב על זה לא אפחד, אבל גם לא אבטח.

----

יש לי חבר שחי מהגרלה להגרלה.

הוא ה-מייבין במכירות סיניות ובהגרלות תאילנדיות. כבר עייפתי מלשמוע ממנו עד כמה משתלמת ההגרלה של ארגון פלוני, וכמה סיכויי הזכיה במוסד פלמוני.

והוא, אינו רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים.

רוב ככל כספי מעשרותיו וצדקותיו מושקעים בכרטיסי הגרלה למיניהם. הוא אשר אמרתי שהוא חי מהגרלה להגרלה, כל פעם קונה את החבילה שלו והולך להתכונן לזכיה שאיכשהו חומקת ממנו פעם אחר פעם.

אבל באותה פעם הסכמתי איתו שהוא עשה פיס, ואפילו הצלחתי להתרגש איתו ביחד. התברר שבהגרלה של ארגון מסוים על סך 400,000 ₪ במזומן לא היו משתתפים רבים, וממידע פנימי נודע לחברי שהוא מחזיק במחצית מסך הכרטיסים. 50% זכיה ב400,000 ₪.

אין צורך לתאר את המתח וההתרגשות שהיו מנת חלקו וגם חלקינו ביום ההגרלה, כל ספר התהילים נאמר ונשנה, צדקה לכאן וסגולה לשם, ו... הטלפון שהגיע בערב גדע את כל החלומות...
לא היה לי ספק שהענין תם ונשלם, ונגמר פרק ההגרלות בחייו. אבל להפתעתי הוא רק התעצם, 'כל כך קרוב הייתי לקבל 400,000 ₪, אסור לי לפספס את ההזדמנות הבאה שתבוא'.

'אבל איך אתה עומד בפחד הזה כל פעם מחדש' לא הצלחתי להבין.

פחד?! ממה?

'שאולי לא תזכה'.

'אתה!' הוא ענה לי, 'הרי ודאי לא תזכה. אני, אולי כן'.

כל אחד מסכים ומודה שאם היתה עומדת בפניו הזדמנות להשתתף בהגרלה מיוחדת כזו מבלי לשלם מאומה, הוא היה עושה כל טצדקי שבעולם להיות מהמשתתפים.

אם היה נדרש לשלם מחיר מועט מאוד, רובא דרובא היו מצטרפים. וככל שערך ההשקעה בהגרלה עולה, כמות המשתתפים תרד.

ומדוע?

כי להרויח כל אחד רוצה. להפסיד אף אחד לא רוצה. ההבדלים בין אנשים הם, כמה הם מוכנים לספוג הפסדים בשביל הסיכוי להרויח.

----

אמרת שפר נאמרת בכמה נוסחאות ובשם כמה מחכמי הדורות, אודות שתי הנוסחאות המודפסות בסידורים לק-ל ארך אפים. בעוד נוסח אשכנז הוא: אא"א וכו' אל באפך תוכיחנו, נוסח פולין הוא: אל תסתר פניך ממנו.

וביארו כי באשכנז היקית, שהסדר בראש מעייניהם, והיהודים שהשתלבו היטב בקידמה ובמסחר היו מנהלים את חייהם בטוב, חלקם הגדול היו עשירים, וכל עיסקה שבאה לפניהם היו בוחנים אותה מכל הצדדים לראות שהיא תפורה היטב. אמנם יהודים מאמינים שהכל בידי שמים, וגם לאחר שבדקו היטב וניסחו חוזים מפולפלים, הכל מידו יתברך, ולכך פרצה מליבם התפילה 'אל באפך תוכיחנו', אל תעניש אותנו ותכשיל את העיסקה. אל תיקח לנו את חיינו הטובים והנעימים.

אבל בפולין שפיגרה כמה שנות דור אחרי שכנתה הגרמנית, היהודים שחיו בעניות משוועת נאלצו לעשות לפעמים עסקאות מפוקפקות, כולל הברחת גבולות או סיכונים אחרים, ועל כן התפללו 'אל תסתר פניך ממנו', רגע אחד שלא תשגיח וכל הפירמידה נופלת, לא צריך להגיע לעונש ולתוכחה בשביל שהכל יקרוס.
----

ומה אנו, פולנים או אשכנזים?

יהודי החי את חייו באמונה הנכונה יודע שבאמת אין לו כלום, גם אם כרגע הכל נראה לו טוב, וגם אם הוא מתכנן עסקאות ענק ומבורך בשפע של בני חיי ומזוני.

מי שחי בהסתכלות 'הפולנית', מרגיש שבכל ראש השנה מתקיימת 'הגרלת' ענק, ובחינם!

ואם לא די בזה, כולם זוכים, מי ברב ומי במעט, אבל כל כרטיס זוכה.

'ותחתוך קצבה לכל בריותיך'.

יש אחד שהקצבה שנקבעת לו היא בשפע עם עודף.

ויש מי שזכה רק במעט כסף, שאולי לא מכסה לו את החודש, אבל לפחות חלקית.

יש מי שקיבל זכיה של כרטיס חיים לכל השנה.

ויש מי שזכה במחצית השנה. אבל הוא זכה.

נו... אם כך לא שווה לחכות כל השנה להזדמנות הנפלאה שנזכה לקצבה חדשה. מה זה משנה מה היתה הקצבה שנה שעברה, בין אם הזכיה היתה בפרס הראשון והתקוה שגם השנה יהיה כך, ובין אם בעבר הזכיה היתה באחד מהפרסים האחרונים... אבל עכשיו יש הזדמנות חדשה!

לפחד?! אולי אני לא יזכה?!

אבל מי שלא משתתף בהגרלה ודאי שלא זוכה! ובהגרלת חינם שכזו מי לא רץ להשתתף! המקסימום שיכול להיות שלא אזכה, אבל לכן לא לתת הזדמנות?

פחד שייך רק אצל מי שיש לו להפסיד.

מי שחי בגישה 'האשכנזית' [וכמובן שהאמור הוא רק כמטפאורה ולא הבעת דעה או זלזול בקהילות קדושות], אולי מפחד 'שיקחו' לו את הכסף שיש לו, 'שיקחו' לו את החיים.

מי שאין לו והוא עומד בתור לקבל, הוא לא מפחד כי אין לו מה להפסיד, רק להרויח.

מעתה, הפוך בה והפוך בה, תזכור שיש יום הדין ויש יום המוות, ועם כל זאת אין לך מה לפחד.

וזה היופי של אומה זו, היודעת את 'אופיה' של אלוקיה, שהוא רק מחלק ולא לוקח...

----

וישאל השואל הנבון, מה הרווחת בכך חוץ מסיפורים יפים, הרי גם אתה מודה שבזמן ההגרלה הגורלית יש מתח ולחץ, פרקי תהילים ושאר עניינים. מה לי הגרלה ומה לי משפט.

אמת ויציב.

וכדי להבין את הענין יעניק כל אחד לעצמו דקת דמיון מודרך בה יסייר במסדרון מלווים של חדרי לידה. מי שיצטייד במד לחץ, יצטרך להחזיק את אזנו מעצמת הצפצופים.
מה ההסבר לכך.
וכי יש מחלקה יותר שמחה בבית החולים ממקום זה? יש לך מקום המקפל בתוכו עוצמות נדירות כל כך של אושר טהור? המקום בו מתבשרים וחווים את הרגעים הנעלים ביותר?
אז ללחץ ולחשש מה זו עושה.
וכי ניתן לומר שמישהו מפחד?
והרי כמה כאלו יש שהמקפיא שלהם מלא בעוגות או בסעודת הברית או בכל סוג הכנה אחרת,
וכבר למדונו חז"ל שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, מי שמלא חששות לא מכין סעודה או מוציא כספים. אז מה כן?

את התשובה כל אחד מבין גם אם הוא לא יודע להגדיר זאת לעצמו.

לחץ ומתח אינם פחד.

כשמיתר מתוח היטב, כל רעד קטן מפיק צליל עוצמתי. כך בדיוק עוצמת זריקת הקשת היא לפי עוצמת הדריכה והלחץ שהפעילו עליו.

כך שאדם מותח ומרחיב את כלי הנפש שלו עד קצה גבול היכולת, בין אם הוא בהתרגשות עזה שאינו מכיל, ובין אם הוא בפחד שגדול ממידותיו, וכך גם בשמחה פורצת גבולות, או בתקווה הממלאת את כל ישותו, בכל סוג של רגש גדול, כל מנעד קטן מפיק צליל.
והצליל הזה מתבטא בכל מיני צורות, כל אדם לפי מה שהוא.
ההתנהגות הזאת מבלבלת ויכולה להראות לעומד מן הצד כפחד, שהרי גם מי שמפחד נוהג באותה צורה. ולכן אנו יכולים לחשוב לפעמים שראינו את גדולי ישראל בפ-ח-ד, כמה מהם שירדו לפני העמוד ונשבר קולם בקטעי ונתנה תוקף.

אבל לא להתבלבל בין תקווה טובה לדורשיך, בין הרצון לזכות בפרס הראשון, לבין פחד. ובפרט שהפחד קיים, וכמו שהתבאר במאמר הראשון, אבל לא מתוצאות הדין כי אם מהדין עצמו.

[נ.ב. למען הסר ספק: איש פשוט אנוכי, ואינני מתיימר להציג כביכול אני אוחז וחש ככל האמור לעיל. הדברים באים לתת סימנים למסלול, לדעת כיצד לצעוד. אין אלו דעות ומחשבות שלי, אלא כפי שקיבלתי מרבותי, ובינותי בספרי רבותינו גדולי הדורות. הדבר היחיד שעשיתי הוא לנסות ולפשט את הדברים, ולנתח את דבריהם שיתיישבו גם על שכל קטן כשלי. ובאם יהיה לאי מי תועלת, מה טוב ומה נעים].