אפתח את דברי בשאלה:
אנו -בריותיו של הקב"ה - חיים בעולם המתנהל על פי מערכת כללים וקודים אנושיים הטבועים בו, כאשר הבחירה בידי האדם – האם לנהוג ברגישות ובהתחשבות בזולתו, או שמא לעשות ככל העולה על רוחו. התלבטות מוסרית זו פוגשת את האדם כמעט בכל רגע מחייו.
אביא לכך דוגמא ממקרה נפוץ שקשור במיוחד בימים אלו – חודש הרחמים והסליחות, ערב ראש השנה, עשי"ת ויום הכיפורים – והוא חובת בקשת הסליחה.
כאשר פגעתי בחברי, ברור שעלי לבקש את סליחתו, אך כאן מתעוררות שתי דרכים בסיבת בקשת הסליחה: האם חובה זו נובעת מהמוסר האנושי הנהוג בעולם, לפיו פגיעה בזולת מחייבת התנצלות, או שמא הסיבה היא אך ורק משום שהקדוש ברוך הוא ציווה עלינו לעשות כן?
ובהרחבה: כאשר אני מתנצל בפני חברי, מהו המניע העומד לנגד עיניי? האם הסיבה להתנצלות היא ההכרה העצמית שלי בכך שנהגתי שלא כדין, הבנה שנובעת מכך שבעולם מתוקן אין זה ראוי לנהוג כך? לפי צד זה, לו הייתי חי בג'ונגל, במקום שבו התנהגות כזו היא לגיטימית ומקובלת, לא הייתי רואה צורך להתנצל. במילים אחרות, להתנצלות זו אין קשר גלוי ואינטגרלי לרצון ה' שנתפייס, אלא היא נובעת מתוך מצפון חברתי גרידא.
מאידך גיסא, ניתן לומר שאני מבקש סליחה מחברי אך ורק משום שזהו רצונו של הקדוש ברוך הוא. המחויבות המוסרית-חברתית אינה הגורם המניע אותי, וגם במקום שבו יכול להיות שלגיטימי לפגוע בזולת, אני אימנע מכך ואבקש מחילה – פשוט מפני שזהו רצון ה'. היות ואני יהודי שומר תורה ומצוות, וזה מה שהקב"ה רוצה ממני.
צדדי הספק:
מצד אחד, אנו היהודים איננו פועלים מתוך מניעים של "יפי נפש" או מוסר עצמאי. המשנה במסכת ברכות קובעת במפורש: "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך... משתיקים אותו" – שכן אנו מקיימים את מצוות הבורא כגזירת מלך ולא מתוך הזדהות רגשית או הבנה אנושית. קיבלנו תורה מסיני, אנו כפופים לה לחלוטין ואסור לנו לסור ממנה ימין ושמאל. אם כן, ברור שעלי לבקש סליחה פשוט מפני שזהו רצון ה'.
מצד שני, אם כל בקשת הסליחה מבוססת אך ורק על ציווי ה', הרי שהפנייה שלי אינה מכוונת באמת כלפי החבר, אלא כלפי שמיא. במצב כזה, הבקשה אינה נובעת מכך שהבנתי שפגעתי בו ושנהגתי שלא כהוגן, אלא רק מפני שהקב"ה אסר עלי לנהוג כך. האם זו אכן מוגדרת "בקשת סליחה"? נכון שאני מתנצל בכנות וחוזר בי, אך המניע אינו כאבו של החבר שנפגע, אלא הציות לציווי האלוקי. האם זו המחילה והסליחה שהקדוש ברוך הוא מצפה מאיתנו לבקש?
שאלה זו היא אכן שאלה טובה, אך התשובה עליה טובה ועמוקה עוד יותר.
האמת היא, שאני מבקש סליחה רק בגלל שכך הקדוש ברוך הוא ציווה, ולא בגלל שאלו הם חוקי החברה או הכללים הנהוגים בעולם.
אולם, כאן טמון שורש העניין: רצונו של הקדוש ברוך הוא איננו מנותק מן המציאות ומן העולם האנושי. הקדוש ברוך הוא לא נתן לנו מצוות חברתיות כגזרות יבשות שאין מאחוריהן דבר, אלא הוא הטביע את רצונו בתוך רגש הלב שלנו.
כאשר הקדוש ברוך הוא מצווה עלינו לבקש סליחה, הוא בעצם רוצה שהפעולה הזו תגיע מתוך כך שאני מרגיש באמת את כאבו של חברי. הציווי האלוקי אינו בא למחוק את הרגש האנושי, אלא להיפך – הוא בא לרומם אותו ולדרוש מאיתנו לפתח אכפתיות ורגישות אמיתית לזולת. נמצא, שכשאני מתחרט על הצער שגרמתי לחברי, אני מקיים את רצון ה' בצורה השלמה ביותר, מפני שרצונו הוא שאני אהיה אנושי וארגיש את הפגיעה של השני.
הקדוש ברוך הוא אינו רוצה שעבודת ה' שלנו תהיה בסתירה לעולם שבו אנו חיים, אלא להיפך – הוא רוצה שהיא תפעל יחד עם העולם ובתוכו. התורה לא ניתנה למלאכי השרת, אלא לבני אדם שחיים במציאות גשמית וחברתית, וממילא עבודת ה' האמיתית מתגלה דווקא מתוך הכללים האנושיים והרגישות לזולת.
כאשר אנו מפרידים בין "רצון ה'" לבין חוקי הטבע, אנו מחטיאים את כוונת הבריאה. הקדוש ברוך הוא ברא עולם שבו יש רגשות, כאב וקשרים בין בני אדם, והוא רוצה שנחייה בעולם כזה ולא שנברח ממנו. לכן, בקשת סליחה אמיתית מהשני מתוך הבנה שהכאבנו לו, אינה עומדת בסתירה לציווי האלוקי. להיפך, זוהי בדיוק הדרך שבה הקדוש ברוך הוא בחר שנעבוד אותו, בעולם הזה הגשמי, ומתוך התנהגות טבעית בינינו לבין הסובבים אותנו.
יחד עם זאת, חשוב מאוד לזכור שהבסיס היסודי לכל עבודת ה' שלנו הוא תמיד קבלת עול מלכות שמיים. הרגש האנושי שלי, החרטה שבלב וההבנה שלי כלפי החבר, הם שלב שני שמתווסף על גבי קבלת העול.
הסדר הזה קריטי, משום שבמקום או ברגע שבו הרגש שלי לא עובד – למשל, אם קשה לי להרגיש את חברי או שאני לא מבין מדוע הוא נפגע – הדבר בשום אופן לא מתיר לי לפעול נגד רצון ה'. במקומות שבהם המוסר האנושי שלי נכשל או לא קיים, קבלת העול היא זו שמחזיקה אותי ומחייבת אותי לנהוג כפי שציווה הבורא.
וזאת היות ו"נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו ית' דירה בתחתונים". הקב"ה רוצה שהעולם הגשמי שלנו, שנראה במבט ראשון נפרד ומרוחק מהאלוקות, יהפוך להיות המקום שבו השכינה שלו שוכנת ומתגלה.
ודווקא על ידי זה שאנו עובדים אותו בתוך העולם, ויחד עם חוקי העולם והטבע האנושי, אנו משיגים את המטרה הזו. כאשר אנו משתמשים ברגשות האנושיים שלנו – כמו היכולת להרגיש כאב של חבר, לרחם ולבקש סליחה אמיתית מהלב – אנו לא מבטלים את העולם, אלא להפך: אנו מכניסים את הקדוש ברוך הוא לתוך העולם הגשמי והנפרד. בכך שאנו מקיים את רצון ה' מתוך חיבור לעולם ולזולת, אנו מזככים את המציאות הגשמית והופכים את העולם הזה ל"דירה" ראויה לו ית'.
אנו -בריותיו של הקב"ה - חיים בעולם המתנהל על פי מערכת כללים וקודים אנושיים הטבועים בו, כאשר הבחירה בידי האדם – האם לנהוג ברגישות ובהתחשבות בזולתו, או שמא לעשות ככל העולה על רוחו. התלבטות מוסרית זו פוגשת את האדם כמעט בכל רגע מחייו.
אביא לכך דוגמא ממקרה נפוץ שקשור במיוחד בימים אלו – חודש הרחמים והסליחות, ערב ראש השנה, עשי"ת ויום הכיפורים – והוא חובת בקשת הסליחה.
כאשר פגעתי בחברי, ברור שעלי לבקש את סליחתו, אך כאן מתעוררות שתי דרכים בסיבת בקשת הסליחה: האם חובה זו נובעת מהמוסר האנושי הנהוג בעולם, לפיו פגיעה בזולת מחייבת התנצלות, או שמא הסיבה היא אך ורק משום שהקדוש ברוך הוא ציווה עלינו לעשות כן?
ובהרחבה: כאשר אני מתנצל בפני חברי, מהו המניע העומד לנגד עיניי? האם הסיבה להתנצלות היא ההכרה העצמית שלי בכך שנהגתי שלא כדין, הבנה שנובעת מכך שבעולם מתוקן אין זה ראוי לנהוג כך? לפי צד זה, לו הייתי חי בג'ונגל, במקום שבו התנהגות כזו היא לגיטימית ומקובלת, לא הייתי רואה צורך להתנצל. במילים אחרות, להתנצלות זו אין קשר גלוי ואינטגרלי לרצון ה' שנתפייס, אלא היא נובעת מתוך מצפון חברתי גרידא.
מאידך גיסא, ניתן לומר שאני מבקש סליחה מחברי אך ורק משום שזהו רצונו של הקדוש ברוך הוא. המחויבות המוסרית-חברתית אינה הגורם המניע אותי, וגם במקום שבו יכול להיות שלגיטימי לפגוע בזולת, אני אימנע מכך ואבקש מחילה – פשוט מפני שזהו רצון ה'. היות ואני יהודי שומר תורה ומצוות, וזה מה שהקב"ה רוצה ממני.
צדדי הספק:
מצד אחד, אנו היהודים איננו פועלים מתוך מניעים של "יפי נפש" או מוסר עצמאי. המשנה במסכת ברכות קובעת במפורש: "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך... משתיקים אותו" – שכן אנו מקיימים את מצוות הבורא כגזירת מלך ולא מתוך הזדהות רגשית או הבנה אנושית. קיבלנו תורה מסיני, אנו כפופים לה לחלוטין ואסור לנו לסור ממנה ימין ושמאל. אם כן, ברור שעלי לבקש סליחה פשוט מפני שזהו רצון ה'.
מצד שני, אם כל בקשת הסליחה מבוססת אך ורק על ציווי ה', הרי שהפנייה שלי אינה מכוונת באמת כלפי החבר, אלא כלפי שמיא. במצב כזה, הבקשה אינה נובעת מכך שהבנתי שפגעתי בו ושנהגתי שלא כהוגן, אלא רק מפני שהקב"ה אסר עלי לנהוג כך. האם זו אכן מוגדרת "בקשת סליחה"? נכון שאני מתנצל בכנות וחוזר בי, אך המניע אינו כאבו של החבר שנפגע, אלא הציות לציווי האלוקי. האם זו המחילה והסליחה שהקדוש ברוך הוא מצפה מאיתנו לבקש?
שאלה זו היא אכן שאלה טובה, אך התשובה עליה טובה ועמוקה עוד יותר.
האמת היא, שאני מבקש סליחה רק בגלל שכך הקדוש ברוך הוא ציווה, ולא בגלל שאלו הם חוקי החברה או הכללים הנהוגים בעולם.
אולם, כאן טמון שורש העניין: רצונו של הקדוש ברוך הוא איננו מנותק מן המציאות ומן העולם האנושי. הקדוש ברוך הוא לא נתן לנו מצוות חברתיות כגזרות יבשות שאין מאחוריהן דבר, אלא הוא הטביע את רצונו בתוך רגש הלב שלנו.
כאשר הקדוש ברוך הוא מצווה עלינו לבקש סליחה, הוא בעצם רוצה שהפעולה הזו תגיע מתוך כך שאני מרגיש באמת את כאבו של חברי. הציווי האלוקי אינו בא למחוק את הרגש האנושי, אלא להיפך – הוא בא לרומם אותו ולדרוש מאיתנו לפתח אכפתיות ורגישות אמיתית לזולת. נמצא, שכשאני מתחרט על הצער שגרמתי לחברי, אני מקיים את רצון ה' בצורה השלמה ביותר, מפני שרצונו הוא שאני אהיה אנושי וארגיש את הפגיעה של השני.
הקדוש ברוך הוא אינו רוצה שעבודת ה' שלנו תהיה בסתירה לעולם שבו אנו חיים, אלא להיפך – הוא רוצה שהיא תפעל יחד עם העולם ובתוכו. התורה לא ניתנה למלאכי השרת, אלא לבני אדם שחיים במציאות גשמית וחברתית, וממילא עבודת ה' האמיתית מתגלה דווקא מתוך הכללים האנושיים והרגישות לזולת.
כאשר אנו מפרידים בין "רצון ה'" לבין חוקי הטבע, אנו מחטיאים את כוונת הבריאה. הקדוש ברוך הוא ברא עולם שבו יש רגשות, כאב וקשרים בין בני אדם, והוא רוצה שנחייה בעולם כזה ולא שנברח ממנו. לכן, בקשת סליחה אמיתית מהשני מתוך הבנה שהכאבנו לו, אינה עומדת בסתירה לציווי האלוקי. להיפך, זוהי בדיוק הדרך שבה הקדוש ברוך הוא בחר שנעבוד אותו, בעולם הזה הגשמי, ומתוך התנהגות טבעית בינינו לבין הסובבים אותנו.
יחד עם זאת, חשוב מאוד לזכור שהבסיס היסודי לכל עבודת ה' שלנו הוא תמיד קבלת עול מלכות שמיים. הרגש האנושי שלי, החרטה שבלב וההבנה שלי כלפי החבר, הם שלב שני שמתווסף על גבי קבלת העול.
הסדר הזה קריטי, משום שבמקום או ברגע שבו הרגש שלי לא עובד – למשל, אם קשה לי להרגיש את חברי או שאני לא מבין מדוע הוא נפגע – הדבר בשום אופן לא מתיר לי לפעול נגד רצון ה'. במקומות שבהם המוסר האנושי שלי נכשל או לא קיים, קבלת העול היא זו שמחזיקה אותי ומחייבת אותי לנהוג כפי שציווה הבורא.
וזאת היות ו"נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו ית' דירה בתחתונים". הקב"ה רוצה שהעולם הגשמי שלנו, שנראה במבט ראשון נפרד ומרוחק מהאלוקות, יהפוך להיות המקום שבו השכינה שלו שוכנת ומתגלה.
ודווקא על ידי זה שאנו עובדים אותו בתוך העולם, ויחד עם חוקי העולם והטבע האנושי, אנו משיגים את המטרה הזו. כאשר אנו משתמשים ברגשות האנושיים שלנו – כמו היכולת להרגיש כאב של חבר, לרחם ולבקש סליחה אמיתית מהלב – אנו לא מבטלים את העולם, אלא להפך: אנו מכניסים את הקדוש ברוך הוא לתוך העולם הגשמי והנפרד. בכך שאנו מקיים את רצון ה' מתוך חיבור לעולם ולזולת, אנו מזככים את המציאות הגשמית והופכים את העולם הזה ל"דירה" ראויה לו ית'.
