לאחר שנוכחנו במאמר הקודם כי התשובה אינה תגובה בדיעבד לחטא אלא שיבה קיומית אל השורש, אנו עומדים כעת מול אחת השאלות הנוקבות ביותר בעולם ההלכה והמחשבה: האם התשובה היא בכלל חובה? הרמב"ן רואה בה מצוות עשה מפורשת, בעוד הרמב"ם מדהים את המפרשים וקובע שהתשובה אינה נמנית כמצווה חיובית עצמאית. כיצד ייתכן שהיסוד שעליו עומד העולם כולו אינו מוגדר כחובה יבשה? בין חתירה פנימית המגיעה עד לכיסא הכבוד לבין פסק הלכתי מרעיש של הרמב"ם בהלכות אישות – המגלה כיצד רגע בודד והרהור אחד של אמת הופכים רשע גמור לצדיק ומקדשים אישה – נצא לגלות את כוחו של הרגע שלא פג תוקפו, ואת העזרה האלוקית שמחכה לנו בדיוק במקום שבו הטבע שלנו נכנע.
ג. בין כיסא הכבוד לפתח החתירה
כאשר אנו מתבוננים בעוצמתה של התשובה, אנו מגלים כי התורה הקדושה אינה מציבה אותה רק כאפשרות, אלא ככוח קוסמי המסוגל לשנות סדרי עולם. בכוחה של התשובה להעלות את האדם מבור תחתיות, ממצב של "ממעמקים קראתיך ה'", עד לכיסא הכבוד ממש. כפי שנאמר בפרשת התשובה: "ושבת עד ה' אלוקיך". וחז"ל דרשו על כך בפשטות מדהימה: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד!".
במשמעות המושג "מגעת עד כיסא הכבוד" מצינו שני כיוונים מרתקים בקרב מפרשי המחשבה, שניהם משלימים זה את זה ומאירים פנים שונות של כוח התשובה:
יש מפרשים שמיקדו את המבט בכוחה האקטיבי, הפורץ, של התשובה. לפיהם, בכוחה של התשובה לחתור חתירה פנימית, לפרוץ את כל המחיצות, לעבור דרך כל המקטרגים, לפתוח את כל השערים הנעולים – ולהגיע ישירות עד לכיסא הכבוד, מקום שבו שום כוח אחר אינו יכול לעכב בעדה. זוהי תנועה מלמטה למעלה: האדם, במו ידיו ובזעקת לבו, בוקע את חומות הברזל של חטאיו ומפלס דרך אל מלך מלכי המלכים.
מאידך, יש מפרשים ההופכים את כיוון המבט, ומבארים את המאמר על דרך חומרת העוון ותיקונו: אף אם גבהו חס וחלילה העוונות, ואף אם פגמיהם של המעשים הגיעו והשפיעו עד לכיסא הכבוד בכבודו ובעצמו – מקום השורש של הנשמות – עדיין אל יתייאש האדם. בכוחה של התשובה למחוק גם את הרושם הנורא הזה, לנקות את הכתמים העמוקים ביותר ולהשיב את המצב לקדמותו הטהורה.
אמנם כן, פלא זה של התשובה – היכולת לבטל את העבר ולברוא את העתיד מחדש – אינו מובן מאליו לפי חוקי הטבע הקיים. בעולם של סיבה ותוצאה, מעשה שנעשה אינו יכול להיעשות ללא-נעשה. פטיש שהכה מותיר סימן, וחץ שנורה אינו חוזר. כיצד אם כן יכול האדם למחוק את עברו?
על כך מלמדנו רבנו יונה מגירונדי בספרו המונומנטלי "שערי תשובה" (שער א):
"מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו, הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם… ולמדם והזהירם לשוב אליו לרוב טובו ויושרו, כי הוא ידע יצרם… שנאמר: 'טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך'".
רבנו יונה מגלה לנו שהתשובה אינה חוק מחוקי הטבע, אלא היא "מן הטובות" – מתנת חינם אלוקית הנובעת ממידת טובו ויושרו של הבורא, המכיר את חולשת היצור האנושי ואת מגבלותיו.
והוא מוסיף שם יסוד נחוץ ומעודד לכל מי שמרגיש חלוש מול כובד הרגליו וחטאיו: "והתבאר בתורה, כי יעזור ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת, ויחדש בקרבם רוח טהרה להשיג מעלתו!". כלומר, האדם אינו נדרש לחולל את כל המהפך המטאפורי בכוחותיו בלבד. כאשר האדם מגיע לקצה גבול היכולת הטבעית שלו, כשהוא מרגיש שטבעו חזק ממנו והרגליו מושכים אותו למטה, הקדוש ברוך הוא מתערב. הוא מעניק לו סיוע ממרומים, "רוח טהרה" חדשה, המאפשרת לו להתעלות מעל מגבלותיו המולדות והנרכשות.
אם כן, נמצאנו למדים: מצד אחד, התשובה היא דבר ענק, כוח קוסמי בעל עוצמה ללא גבולות, המסוגל לחתור תחת כיסא הכבוד ולשנות את מהות הנפש. אך יחד עם זאת, מאידך גיסא, עם כל גדלותה והיקפה האינסופי, במהותה הפנימית – תחילתה של התשובה היא בצעד אחד קטן, ואפילו רק במחשבה אחת אמיתית וכנה.
את היסוד הזה, המרעיש את עולם ההלכה, אנו מוצאים בדברי הרמב"ם בהלכות אישות (פרק ח, הלכה ה). הרמב"ם פוסק שם את דינו של אדם האומר לאישה: "הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק". והנה, המקדש הזה מוכר לכל אנשי העיר כ"רשע גמור", אדם שאין בו שום שמץ של צדקות לכאורה. מהו דינם של הקידושין הללו? קובע הרמב"ם: "מקודשת מספק, שמא הרהר תשובה בליבו"!!!
הלכה זו היא עדות חיה לעוצמתה של השנייה האחת, של הרגע הבודד. במערכת המשפט ההלכתית, שבה הכל נמדד על פי עדים, מעשים וראיות ברורות, משתנה מעמדו האישי של אדם מרשע גמור לספק צדיק (שקידושיו תופסים מספק) אך ורק בשל האפשרות שמא עבר בלבו הרהור תשובה אחד בודד. המחשבה הכנה, הרצון הפנימי להשתנות, גם אם עדיין לא תורגם למעשים בשטח, כבר יש לו משקל ממשי המשנה את הסטטוס הרוחני וההלכתי של האדם.
ד. הבירור ההלכתי: האם התשובה היא חובה חיובית?
מתוך שהבנו את גודל ערכה של התשובה ואת כוחה הפנימי, מתבקשת השאלה היסודית הבאה, המעסיקה את גדולי המפרשים והפוסקים, ובמיוחד בימים אלו של חודש אלול: האם ה"תשובה" היא מצווה ממניין תרי"ג המצוות שבתורה? או שמא היא אינה אלא הנהגה טובה, מעלה עליונה, הידור או דרך חסידות? ולמעשה, מבחינה הגדרתית, האם אדם שעוברים עליו הימים והוא אינו עושה תשובה, נחשב כמי שביטל מצוות עשה דאורייתא?
כדי לענות על כך, הבה נעיין במקורותיה של המצווה הזו בתורה, המופיעים בהרחבה בפרשת ניצבים (דברים פרק ל'):
"ושבת עד ה' ושמעת בקולו… ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו… כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
והפסוק המסיים את הפרשה הזו, המשמש כעוגן המרכזי לדיון:
"כי המצווה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא… לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".
כיצד מגדירים גדולי ישראל את המילים "כי המצווה הזאת"? הלכה למעשה, אנו מוצאים כאן שתי גישות קוטביות ויסודיות:
לדעת הרמב"ן, הספורנו, האברבנאל ורבי יוסף אלבו בספרו "ספר העיקרים" (חלק ד, פרק כה), הפסוקים הללו מדברים באופן ישיר וממוקד על מצוות התשובה. לשיטתם, התשובה היא אחת מתרי"ג המצוות שבתורה, ומצוות עשה מפורשת היא לשוב אל ה'. הספורנו אף פורט את הפסוק למרכיביו המעשיים ומבאר: "בפיך" – זהו הוידוי המילולי, "ובלבבך" – זוהי החרטה הפנימית והקבלה לעתיד. לפי שיטה זו, אדם שאינו שב בתשובה, מעבר לעצם העובדה שחטאיו נותרים ללא כפרה, מבטל בכל רגע ורגע מצוות עשה חיובית מן התורה.
מאידך, הרמב"ם בספרו "משנה תורה" מחדש חידוש מדהים ומעמיד הגדרה שונה לחלוטין. נפתח בלשונו הזהב של הרמב"ם בפתיחת הלכות תשובה (פרק א, הלכה א):
"כל המצוות בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה… כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא…".
דקדוק בלשונו של הרמב"ם מגלה את כוונתו: הרמב"ם אינו כותב "מצוות עשה לשוב בתשובה". הוא כותב "כשיעשה תשובה… חייב להתוודות". המצווה החיובית, לדעת הרמב"ם, איננה עצם התשובה, אלא הוידוי!
בעל "מנחת חינוך" (מצווה שס"ד) מנתח את שיטת הרמב"ם ומסביר את השלכותיה להלכה: לדעת הרמב"ם, התשובה פועלת כמצווה קיומית (ולא חיובית). כלומר, אין ציווי עצמאי האומר לאדם "קום ועשה תשובה כעת" כחובה מוחלטת בפני עצמה. אלא, "אם ירצה שעוונו יכופר – יעשה תשובה, ואם לא ירצה – אין מכופר". ממילא, אדם שלא עשה תשובה, או ששב בליבו אך לא אמר וידוי בפיו – לא ביטל מצוות עשה במשמעותה הרגילה. הוא פשוט הפסיד את האפשרות לכפרה. ואם עשה תשובה כדינה, הרי שהוא קיים את מצוות הוידוי הנלווית אליה, אך עצם השיבה אינה נמנית כמצווה חיובית עצמאית.
אם כן, כיצד מסביר הרמב"ם את הפסוק "כי המצווה הזאת אשר אנכי מצוך היום"? ככל הנראה, הרמב"ם צועד כאן בעקבות פירושו של רש"י על אתר. לדעתם, המילים "המצווה הזאת" אינן מוסבות על התשובה לבדה, אלא על התורה כולה! משה רבנו אומר לעם ישראל: התורה הזו, על כל מצוותיה ופרטיה, "לא רחוקה היא ממך… לא מעבר לים ולא בשמים". קיומה של התורה ודרכה של היהדות קרובים אל האדם מאוד, בהישג יד, "בפיך ובלבבך לעשותו".
מבט אל המאמר הבא:
המעבר המרעיש שעשינו, מכובד משקלו של פסק ההלכה ועד לכוחו האינסופי של הרהור הלב הבודד, מציב אותנו כעת בנקודת הכרעה מותחת במיוחד. השערים פתוחים, ועזרת המרום מובטחת לכל מי שרק יפתח פתח כחודו של מחט. אולם, רגע לפני שאנו פוסעים אל תוך הימים הנוראים, אנו מגלים מלכודת מחשבתית מסוכנת שרבים מאיתנו נופלים בה, בלי לשים לב. מדוע הבינוני, שעומד תלוי בין ראש השנה ליום הכיפורים, אינו יכול פשוט 'לפצות' על העבר באמצעות ריצה מטורפת אחרי מצוות וצדקות? בשבוע הבא נחשוף את סוד המשקל האיכותי בשמים, ונבין מדוע טעות קטנה אחת בחשבון הנפש של אלול עלולה להכריע את הכף כנגד אלפי זכויות. אל תחמיצו...
- מאמר קודם בסדרה 'השיבה אל המהות': לשוב אל עצמך (חלק א)
