יום הזכרון
בכסא ליום חגנו.ראש השנה נעלם ונסתר הוא, התורה כסתה עליו, בכתובים התגלה לנו חצי טפח, וחכמינו ורבותינו שבכל דור הואילו וגילו לנו אט אט את מצוות היום ומהותו, את מה שמתחולל בו בשמים, ואת תפקידנו שבארץ. ועדיין רב הנסתר על הגלוי.
אחד מהנעלמים שביום זה הוא היותו 'יום הזכרון'. בכל תפילות החג שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה אנו חותמים 'מקדש ישראל ויום הזכרון', וכן ותתן לנו ה"א את יום הזכרון הזה. אך ענין זה שהוא נראה כל כך פשוט לא נזכר לא קודם לכן בשום מקום! לא בתורה, לא בנביאים ולא בכתובים. וגם לאחר שתקנו אנשי כנה"ג את הנוסח הזה, לא מצאנו אותו לא במשנה ולא בגמרא, ולא בשום מקור ממקורות חז"ל.
לראשונה אנו מוצאים את השימוש בשם זה בתקופת הגאונים [גם בכמה מדרשים כמו פסיקתא זוטרתא ועוד כמה שמוזכר בהם 'יום הזכרון', כולם התחברו בתקופת הגאונים או לאחריה, בכל חיבורי חז"ל שעד תקופת הגאונים לא נמצא ביטוי זה].
והדבר אומר דרשני! אם תקנו לומר בתפילה 'ותתן לנו ה"א את יום הזכרון הזה', הרי שזה מבטא את מהות היום בעיני חז"ל. אך מהו זכרון זה? מדוע לא ביארו לנו אותו? ומדוע לא קבעו לומר ותתן לנו את יום התרועה הזה, שזוהי לשון התורה. או לכל הפחות את יום הדין הזה, שזהו מהות היום על פי הנלמד מהכתובים. מה מבטא זכרון זה שהוא הביטוי הכי הולם ליום זה?
יעלה זכרוננו?
תמיהה נוספת עולה מהתבוננות בדברים.מצד אחד בתפילות שתקנו אנשי כנה"ג ליום הדין חוזרת ועולה התחינה: 'זכרנו', אם זה בתפילת 'יעלה ויבוא... זכרוננו ופקדוננו' [ובמאמר המוסגר: יש שכתבו שיעלה ויבוא נתקן במקורו לתפילת ראש השנה בלבד, ובהמשך הושאל גם לשאר ימים טובים], ובודאי בתפילת המוסף שם ברכה שלמה נאמרת על הזכרון הזה, וגם שם המטבע של ברכה הוא 'זכרנו בזכרון טוב לפניך...', וזאת אומרת שאנו מאוד רוצים ומעוניינים שהקב"ה יזכור אותנו ביום הזה.
לעומת זאת ידועים דברי הזוה"ק (פרשת בשלח, דף מד, ב) המבאר תשובת האשה השונמית לאלישע 'בתוך עמי אנכי יושבת', שמאחר והיה זה ביום ראש השנה לא רצתה שיזכירה לפני המלך המשפט, וכאמור שם:
ורבינו בחיי (שמות ל, יב) מפרש בדרך זו את האיסור למנות את בני ישראל:
הרי לנו מפורש שהזכירה היא המעוררת דין בשמים, ואם רק היה יכול אדם להצטנע ולעמוד בפינה מבלי שיזכרו ממנו היה מוטב לו.
אז מדוע אנו מבקשים שיעלה זכרוננו לפני המקום?
אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו?!
אם שאלה נוקבת זו אמורה להדריך כל איש בכל ימות השנה, על אחת כמה וכמה ביום הדין, שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, וכל אחד נזכר 'מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר', מה תועיל לאדם ההצטנעות בפינה, ואם הוא לא יזכיר עצמו ומעשיו לפני המלך אכן לא יראו אותו?
כבר בראש השנה הראשון בעולם שיטה זו הוכחה כלא יעילה, כאמור בתורה (בראשית ג):
והתחבאות זו לא הועילה מאומה לבריחה מהדין ומהעונש.
אז מדוע אומרים לנו להצטנע ולא להיזכר לבד בפני הקב"ה ביום הדין. וכי אנחנו נצליח להתחבא יותר טוב?
וגם אם איכשהו היה מועיל 'לעבור בקבוצה' יחד עם הרבים, כביכול וכביכול אדם לא היה נראה לבד באופן זה, אבל הפטנט לא יכול לעבוד! כי הרי אנו עוברים כבני מרון, בפתח צר שאין בו מקום לנטות ימין ושמאל. אין ברירה! כל אחד עובד לבד, והוא נסקר ונזכר ונראה לפני המלך. ואנה אנו באים?!
יום הדין או יום הזכרון?
רבינו בחיי במילים ספורות מהפך לנו את התפיסה, ומעמידנו על האמת ועל מהות היום הגדול הזה.
נתבונן נא במילים:
מה הולך פה?
תמיד ידענו שראש השנה הוא יום הדין, וביום הדין מביאים את 'הנאשם' אל בית המשפט, ואז מתחילים להזכיר ולומר מה הוא עשה וכו'. כלומר, הדין והמשפט גורמים שיזכרו ויעלו את כל מעשינו, וכך ידונו בהם.
אבל רבינו בחיי מסביר לנו כמעט בדרך אגב שהסדר הוא הפוך. יום ראש השנה הוא יום שבו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ומאחר וכל אחד עובר ונפרט וכל מעשיו נפרטים, ממילא מגיע הדין וכל הנלווה אליו.
הבנה זו שופכת אור על לשון המשנה (ר"ה פ"א מ"ב):
המשנה באה ללמדנו על זמני הדין בעולם, ולעומת שאר זמני הדין שבהם נידונים יבולים מסוימים, תבואה, פירות אילן ומים, בר"ה הנידונים הם בני האדם. אבל אף על פי שבזה עוסקת המשנה, התנא בוחר לומר את הצורה בה נעשה הדין, שכל באי עולם עוברים לפניו, ואילו עצם הדין על בני האדם לא הוזכר כלל! ומדוע לא אמר כמו שאמר על התבואה: 'בראש השנה כל באי עולם נידונים'?
לפי דברי רבינו בחיי המשנה מקבלת מימד אחר, פסח הוא זמן דין על התבואה ועצרת על פירות האילן, אבל ראש השנה הוא הזמן שבו עוברים כל באי עולם כבני מרון, וממילא הם נידונים.
אבל מעתה יש לנו להבין, אם לא לשם הדין מדוע באמת עוברים כולם ונזכרים, מה משמעותו של הזכרון הזה ולשם מה הוא נעשה, ומה המיוחד ביום הזה.
ומלבד זאת יש להתבונן מהו הדין האמור במשנה. כשבפסח נידונים על התבואה האם התבואה עצמה עומדת לדין? וכי יש לה מעשים טובים או רעים שעליהם ידונו אותה? כדי להוציא מידי ספק התנא עצמו ביאר את התשובה בריש דבריו 'בארבעה פרקים העולם נידון', לא דנים את התבואה ולא את הפירות, דנים את העולם לגבי התבואה שבו, כמה תבואה תהיה בו בשנה זו ומה תהיה איכותה, וכן על זה הדרך.
ובראש השנה? לכאורה הדין הוא על המצוות והעבירות של בני אדם. אך אם כן מדוע המשנה אמרה 'בארבעה פרקים העולם נידון'. והרי אין זה אותו סוג דין.
זכרון ליום ראשון
התשובה לכך טמונה בדיוק במשנה זו.
אכן, אין מדובר בשני סוגי דין. כמו שבפסח העולם נידון לגבי התבואה שבו, כמה יגדל בכל מקום ומה תהיה איכות התבואה, גובהה וכל מאפייניה, כך בדיוק העולם נידון בראש השנה לגבי כל באי העולם. וכלשון הרמב"ם בפירושו למשנה: 'כלומר, שמחשבין עם בני אדם ודנין אותם לבריאות ומחלה, ומות וחיים, וזולת זה משאר מצבי האדם'. ביום זה נקבעת צורת חיי באי העולם בשנה הקרובה, וזה כולל את כל מאפייני בני האדם, וכל מצביהם.
ומה יש ביום זה יתר על שאר הזמנים? ביארו לנו אנשי כנה"ג בתפילה: 'זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון'. היום הרת עולם. כל בעל עסק יודע שלקראת סוף שנת המס עליו לסגור את כל החשבונות, עליו לערוך מאזן הוצאות והכנסות, ועליו לבנות תקציב לשנה הקרובה, באיזה מחלקה או ענף הוא הולך יותר להשקיע, מה מצדיק את עצמו ומה מיצה כבר את הפוטנציאל שבו. מה הרויח לו ומה הפסיד לו. ולפי זה הוא קובע את סדרי העדיפויות לשנה הקרובה.
'אתה זוכר את כל המפעל', העולם כולו כמפעל [בהשאלה כמובן...] ופעם בשנה, ביום ההולדת שלו הוא עובר בדיקה, בקרת איכות, ומאזן הוצאות והכנסות.
לצורך זה נסקרים כל המחלקות וכל הענפים, כל האגפים וכל העובדים. מי הביא הכי הרבה תועלת, ומי התרשל בתפקידו. איפה כדאי לשפץ קצת, לתת להם מדים חדשים או כלים חדשים כדי שהתוצר יהיה יותר טוב, ואיפה יש מיותר...
ולצורך זה עוברים כל באי עולם כבני מרון, כל אחד ותרומתו למפעל, וכל אחד וצרכיו לצורך העבודה במפעל. מה שחסר, זה הזמן להשלים. מה שמיותר, יעבור למקום אחר.
אמנם, אם כשבודקים מכשירים בודקים רק יחס עלות/תועלת וכדומה, כשצוות הנהלה של מפעל עוברים ובודקים את העובדים הם ממילא בודקים עוד כמה דברים. כמה העובד נאמן למפעל, האם הוא מכבד את ההנהלה, את סדרי היום, את העובדים האחרים וכן על זה הדרך. אין זו מטרת הבדיקה, אבל כשפותחים את התיק של עובד, עוברים כבר על הכל.
כך, כשכל באי עולם עוברים לפני המלך, כל אחד וצרכיו, כל אחד ובעיותיו, כל אחד ויצריו, ראוי הוא שיהיה יום הדין כיון שכל יחיד נפרט וכל מעשיו נפרטין.
בתוך עמי אנכי יושבת
נמשיך את סיור ההנהלה במפעל. ומגלים דבר מעניין.
בכל האגפים והמחלקות ניכר היה היטב שהם ידעו והתכוננו לבדיקה. כל עובד וכל ראש צוות עשו את המקסימום להוכיח כמה הם תועלתיים. גם המנקה נופף עם המטאטא שלו והתעקש להדגים כמה חייבים אותו גם בעידן הטינקו/דרימי ודומיו.
חוץ מחדר אחד.
היה חדר שההנהלה בקושי נכנסה אליו. כשנכנסה גילתה אותו חצי הפוך, כוסות פזורים, חלק מהעובדים לא במקום. אבל את אף אחד זה לא עניין.
למה?
כי את הסוד הזה כולם יודעים. האגף הזה שווה להנהלה מליונים! אי אפשר אפילו לספר מה בדיוק הם עושים שם. אבל בהם לא נוגעים! אם מנהל האגף רק מרמז שמשהו חסר בשביל להתקדם, מזרימים לו הכל מיידית.
כשעובדי המחלקה הזאת עוברים אצל ההנהלה עם התג המצביע על מקום עבודתם, הם מקבלים חיוך, מילות תודה והערכה.
ברור, המנהל מסתכל בתיק העובד שלפניו, רואה את הכל, הוא שם לב שהעובד מאחר כל יום בחצי שעה לעבודה, אבל הוא לא יגיד כלום. מקסימום הערה קטנה. כי הוא שייך לאגף המיוחד. מספרים שפעם היה עובד שהגזים בזלזול שלו, הוא היה מאחר בקביעות, כשהעירו לו פעם הוא הגיב בשחצנות, עשה מה שהוא רוצה במפעל, ואז כשהוא נכנס למנהל בצעדים בוטחים הוא היה הראשון מהאגף שיצא עם מכתב פיטורין. אבל הוא באמת הגזים. מאז כבר שנים שהעובדים שם רגועים, מכבדים את ההנהלה, לא מגזימים, ויודעים שהם יקבלו את תנאי השכר הטובים ביותר.
עם כל זאת היה עובד אחד מהאגף שיצא בפנים נפולות. התברר שהוא שלח מראש מכתב למנהל בו הוא מבקש קידום. לא היה לו ספק שהוא יקבל כמו שהוא קיבל עד היום מה שהוא רצה. אבל כאן הוא טעה. כשהוא עבר ליד המנהל הוא הוציא לו את כל הכשלונות, האיחורים, ההפסדים שנגרמו ממנו, במקום קידום הוא הועבר לאגף פחות יוקרתי.
הענין מובן.
אין מי שלא זוכרים אותו. כל אחד עובר עצמאית. כבני מרון. אנחנו לא מתחבאים מה'.
אבל בתנאי אחד, תבוא עם התג של האגף! זה פותח דלתות בלי שתגיד כלום. עצם ההשתייכות לקבוצה הטובה מספיקה. יותר יעלימו עין מאירועים קטנים. מהפסדים חד פעמיים.
פרוטקציה? ויתורים?
חס וחלילה. אשר לא ישא פנים נאמר. וכל האומר הקב"ה ותרן...
זה רק ענין של כדאיות. כל זמן שהאגף בכללותו מכניס כמה מליונים כל חודש למנהלים, אפשר להתמודד עם הדברים הקטנים. באגפים אחרים, עובד שמאחר בחצי שעה הופך ללא כלכלי להחזיק אותו, כאן יש אחוזי רווח גדולים.
בתנאי אחד: אל תבקש קידום. אל תנסה לומר שמגיע לך קצת יותר שכר. אז לא יעזור לך שאתה מהאגף. אז יזכירו לו כל חצי שעת איחור כמו בכל האגפים.
וכולם נסקרים בסקירה אחת
עכשיו נבין את הסתירה המובנית בגמרא.
מצד אחד כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. אחד אחד.
ומצד שני כולם מיד מבהירה הגמרא שכולם נסקרים בסקירה אחת. אמנם כלפי שמיא אין לנו שאלות איך הדבר שייך. אבל מה הענין? אם בסוף כולם נסקרים יחד מה הענין של המעבר האישי, ואם כל אחד נסקר לבד מה צריך עוד לסקירה יחד.
התשובה פשוטה. כל אחד נסקר, נבדק מה הוא צריך, מקבל חיוך ומילות תודה. אבל בסוף בודקים את האגף בכללותו. אגף טוב יקבל בונוסים, גם לעובדים הפחות מוצלחים שלו. ומחלקה לא כדאית תיסגר, גם אם יש בה כמה עובדים מאוד מוצלחים.
-----
עכשיו נוכל להבין יותר טוב את תפילות הזכרון שתקנו לנו חז"ל.
ברור שהזכרון קיים, אי אפשר לברוח ממנו, ואנחנו גם לא רוצים לברוח ממנו. אדרבה, אנחנו רוצים לעבור אצל הבוס ולקבל ממנו את החיוך השנתי. את הבונוס שהוא מחליק לנו לתוך היד.
אבל מה, הוא יסתכל ויראה את התיק שלנו. זה מאוד לא נעים. ולצורך זה אנחנו מצטיידים בתג שלנו. אנחנו מיד מצהירים: 'יעלה ויבוא... זכרוננו, וזכרון אבותינו, וזכרון משיח...' אנחנו מגיעים כאן כחלק מהקבוצה הזו. אנחנו שייכים לקבוצה של 'עקדת יצחק'! אנחנו מהקבוצה הזו שעד היום עוקדת את עצמה ומקיזה את דמה למענך. נכון, את עיקר העבודה עשו החברים האחרים באגף ולא אני, אבל אני חלק מהם! אני חלק מהשבועה שנשבעת לאברהם אבינו וכו'.
כל ברכת הזכרונות, היא נשיאת התג! בה אנחנו מצהירים ומבררים לעצמו שאנחנו לא באים לבד. קיבלנו כרטיס מעבר, אבל הוא קבוצתי. כשמשתמשים בכרטיס הקבוצתי, אנחנו גורמים שההתייחסות לתיק האישי שלנו תהיה במבט יותר מבין.
מי שבא עם כרטיס זכרון אישי, מסתכן. ומי שבא עם כרטיס זכרון קבוצתי, ועוד איזה קבוצה! עובר ברוגע.
אבינו מלכנו זכרנו בזיכרון טוב לפניך!
- המאמר הבא בסדרה 'אלול - פחד, בטחון או אהבה?': אלול פחד או אהבה? חלק ב: אבטח או אפחד?
- מאמר קודם בסדרה 'אלול - פחד, בטחון או אהבה?': אלול פחד או אהבה?
