מהו ענינו של יום ראש השנה? אלו רגשות בנפש צריכים להפתח ביום זה?
מהות היום: בין "כפיפה" ל"פשיטות"
מהות היום: בין "כפיפה" ל"פשיטות"
מבט בעבודת ראש השנה לאור דברי חז"ל, ותורת החסידות
בעמוד היהודי בימי ראש השנה הנעלים, עולה תדיר השאלה: מהו עיקר מהות היום, ואיזה רגש צריך למלאות את הלב?האם ראש השנה הוא יום של שברון לב, יראה, והכנעה כבעל תשובה הצועק ממעמקי לבו העקש? או שמא הוא יום של התרוממות קדושה, התפשטות הגשמיות, וביטול מוחלט למלך, בלא שום "יש" עצמי?
אם רוצין אנו להבין מהו באמת "יום ראש השנה", נא לשאול את הקב"ה בכבודו ובעצמו, שהוא הוא הנותן לנו את היום הזה, ונשאל לו: מה נתת לנו? מה זה ראש השנה שלך? (במאמר המוסגר: ידוע מה שאמר רבי נחמן זי"ע "ראש השנה שלי"... אבל גם הקב"ה אומר: "ראש השנה שלי", ונשאל את הקב"ה מהו ה"ראש השנה שלך"?). והקב"ה עונה לנו ע"י פסוקי התורה: "יום תרועה יהיה לכם!", זהו יום שתוקעין בשופר!
וכמו כן, ממשיך הקב"ה לדבר ע"י פה של מחברי התלמוד, שמגלין לנו מה אומר לנו הקב"ה. ואלו הן דבריו הקדושים: "אמר הקדוש ברוך הוא, אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות — כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות — כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה — בשופר!". על ידי השופר אנו מקיימין כל מצוות היום.
ולכן כשאנו מבקשים ומחפשים המענה לשאלתינו, מהו המהות של יום ראש השנה של הקב"ה, מה זה? מה היום הזה? - התשובה העמוקה לכך טמונה בדברי הגמרא וההלכה בענין כלי היום – השופר.
א. המחלוקת: פשוט או כפוף?
במסכת ראש השנה (כו:) מצינו מחלוקת ידועה:לדעה התנא של המשנה צריך לתקוע בשופר פשוט (ישר), משום ד"כמה דפשיט אינש דעתיה טפי מעלי" – ככל שאדם מיישר דעתו, הרי זה משובח.
אולם להלכה פסקנו כרבי יהודה, שתוקעים דוקא בשופר כפוף (כפוף, ובעיקר של איל), משום ד"כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי" – ככל שאדם מכופף דעתו, הרי זה משובח.
ובירושלמי (פרק ג הלכות ג-ד) מובא בשמו של רבי יונה, שבשופר של ראש השנה תוקעים בשופר פשוט "כדי שיפשטו לבם בתשובה", ואילו בתעניות תוקעים בשופר כפוף "כדי שיכופו את לבם בתפילה".
הרי לנו, כי שופר פשוט מסמל העבודה של "פשיט אינש דעתיה", "יפשטו לבם בתשובה", זהו עבודת פשיטת הלב בתשובה, זהו עבודה בתשובה. אולם שופר כפוף הוא עבודה של כפיפת הלב בתפילה, "כייף אינש דעתיה", "יכופו את לבם בתפילה".
הרי לנו, שלהלכה שפסקינן שתוקעין בשופר כפוף דווקא, שהוא עבודה בתפילה, נמצא שמהות היום הוא כפיפת הלב והאדם בתפילה.
אבל עדיין אנו צריכים להתעמק: מהו ענין ה"כפיפה" ומהו ענין ה"פשיטות"?
הגה"ק מקאצק זצל"ה (בספר אמת ואמונה אות תקמ) מבאר זאת בהגדרה נפלאה:
- מהות הנפש בכפיפה (הכנעה): האדם עדיין מרגיש את מציאותו העצמית, הוא מרגיש שהוא "יש" שחטא או בעל נטיות עצמיות, ועתה הוא מכפיף עצמו, משבר לבו וכופה את יצרו. (ובלשון הבעל התניא על המלאכים: 'יש' שהוא בטל לה'אין', כלומר הוא רואה את עצמו למציאות, אבל הוא כופה את עצמו לה'אין' ובטל אליו).
- מהות הנפש בפשיטות (ביטול): זוהי מדרגה שבה אין לאדם עוד מה לכופף, כי הוא מרגיש בעצמו שהוא באמת "אין"! אין לו שום ישות או מציאות עצמית לפני הבורא.
הגה"ק בעל "שם משמואל" מבאר, כי בבריאה הנבראת מחדש, כאדם הראשון קודם שניתנה בו נשמה שהיה בבחינת "גולם", אין שום חשבון או מציאות עצמית. כשנמצאים בשורש, נמצאים בתכלית הפשיטות. ולכן סבירא ליה למתניתין שמצוות היום של ראש השנה הוא בשופר פשוט, שהוא ענין הביטול קודם שניתנה לנו נשמה, אנו כגולמים, אין לנו שום חיות עצמית, או מציאות עצמית. וליכא אפילו 'עבודת' הביטול. כמו שעל ה'עפר ואפר' לא שייך 'עבודת' הביטול, כי הוא דבר בטל מצד עצמו, כן מהות ההרגש של פשוט הוא: אני באמת אין, אין בי שום כח של חיות, ולא נשאר בי אפילו מה לבטל, וכלשון הקוצקר: "אין לו מה להכניע"!
וכן הגה"ק בעל התולדות יעקב יוסף (מגדולי תלמידי הבעש"ט זי"ע) מבאר מהות היום, ומהות התפילות של ראש השנה בדברי המשנה: "שופר של ראש השנה של יעל פשוט".
יעל: הוא מלשון – מי יעלה בהר ה'; ענין לעלות במדריגות ממטה למעלה.
פשוט: הוא ענין התפשטות הגשמיות, שמהות היום של ראש השנה בשעת התפילה, הוא לא לדאוג על שום דבר גשמי, ולא להרגיש בכלל במציאות העצמי, רק להיות מחובר ובטל במציאות, כאילו אין כאן מי שיכול להתבטל כלל.
ב. מפני מה נפסקה הלכה "בכפופין"?
אם הפשיטות היא מדרגה כה גבוהה של ביטול, מדוע הכריעה ההלכה שתוקעים דוקא בשופר כפוף?ויש על זה כמה מהלכים בספרים הקדושים, וכאמור, מכיון שזה תליא בהבנת מהותו של יום ראש השנה, להבין מה צריך להיות ההרגשה שלי במשך הארבעים ושמונה שעות של ראש השנה. יושבים בבית מדרש רוב היום, עוסקים בתפילה, צועקים ובוכים, רועדים וממליכים, אוכלים סימנים טובים, מאחלים "לשנה טובה", הולכים לנהר ל'תשליך'. צועקים "מזמור לדוד לה' הארץ ומלואה", שואגים וממליכים "המלך", תוקעים בשופר בישיבה ובעמידה. הכל הוא דברים יפים מאוד, וזוהי צורת היום במעשה. אבל איזה צורה יש להנפש שלי? איזה הרגש יש לי בכל אלו הדברים?
ההרגש מצד האדם - קבלת עול מלכות שמים:
ראש השנה הוא יום של "המליכוני עליכם". עיקר היסוד לאדם אינו יכול להתחיל בדמיונות שהוא כבר מרומם ומופשט מכל. הצעד הראשון למלכות שמים הוא לכופף את הראש, את הרצון העצמי, ולהשתחוות לפני המלך. נא לדמות את עצמינו, אם לא הקדימו לנו חכמי הדורות, וסדרו לנו סדר הימים, והקב"ה ירד עלינו ואמר לנו: אני רוצה שאתה תגיע למצב של חיבור פנימי עמי ולצעוק מעמקות הלב: "אתה הראית לדעת כי הוי"ה הוא האלקים אין עוד מלבדו!". מי לא היה מקיים את רצון בוראו מיד ויצעק בכל הכוחות: "אתה הראית".
אבל לא כן דימו חכמי הדורות, הם העמידו לנו שלב אחר שלב. יש לנו עשרה כוחות בנפש, וצריכים אנו לתקן מקודם משלב א' ולעלות מלמטה למעלה, ע"י ראש השנה, עשרת ימי תשובה, סוכות ועד שמיני עצרת, שאז מתייחדין עם הקב"ה כרצונו מתחילה, וצועקים: אתה הראית לדעת וגו'.
וביום ראש השנה עדיין אינני במקום בנפש, להמליך את הקב"ה, שנהיה כאין ממש, ובהכנעה, שלא יהיה בנו מה להכניע. עדיין אנו מרגישים הישות. ולכן צריכים אנו מתחילה לכפוף את נפשינו על ידי עבודת התפילה.
ההרגש מצד הקב"ה – ביטול והכנעה בקבלת עול מלכות שמים 'שלימה':
כשיש בנין גבוה בת מאה קומות, ושני חברים רוצים לפגוש אחד את השני. אחד עומד למטה ממש, ואחד עומד בקומה העליונה ממש. אם מתחיל העומד למטה לעלות למעלה, והעומד למעלה מתחיל לירד למטה, הם יפגשו באמצע.
וכמו כן הוא אצל האדם והקב"ה בעבודת היום. האדם מצד מעשיו והרגשותיו, הוא כעומד עדיין מבחוץ, ומתעורר להתקרב אל הקב"ה. והוא מרגיש עצמו כדבר יש שאינו בטל למציאות הוי"ה.
אבל האדם צריך לדעת, שלא יהיה בו כוחי ועוצם ידי. דהיינו, לפעמים חושב האדם, שאם הוא לא יתפלל ויבקש על מזונו בראש השנה, הוא אינו בוטח כלל בהקב"ה שהוא יטריח לכתוב אותו לכתיבה וחתימה טובה, ולשנה טובה ומתוקה. אם אני לא אשמור כל רגע ורגע עם התהלים'ל, האם אני יוכל לבטוח על ה' שהוא יטריח בעבורי? הלא יש לו היום 'יום עמוס' במלאכתו, בזה היום יש לו כל כך תפקידים, ואני צריך לטרוח בעדי.
אבל הוא שוכח, כי בזה העת שהוא עובד לעלות ולהתקרב אל ה', גם הקב"ה 'עובד' אז, הוא לא נשאר למעלה, אלא הוא ג"כ מתחיל לירד למטה. והדרך האיך שהקב"ה יורד למטה, הוא ע"י ההשפעת שפע רוחניות בהשגותיו והרגשותיו של האדם. פתאום האדם מתחיל להרגיש ביטול היש, הוא מרגיש שהוא כה 'אין', שאין לו מה לבטל. והוא בתומו חושב שזהו על ידי עבודתו ותפילתו. אבל באמת עבודת האדם בראש השנה הוא רק ב'כפיפה', אבל עבודת הקב"ה הוא רק ב'פשוטה', הוא משפיע לנו ההרגשים וההשגות של ביטול היש.
ה"שם משמואל" מאיר זאת על פי הפיוט: "קול שופר כפוף לב אחד, שופר פשוט פשוט לב אחד":
הרי לנו, כי שניהם אמת, יש לנו בראש השנה עבודת של 'שופר כפוף', אבל יש לנו ג"כ העבודה של 'שופר פשוט' – אבל לכאורה במציאות עם תוקעים בשופר כפוף, הרי אין זה שופר פשוט.
התירוץ: בגשמיות אכן אין זה רק שופר כפוף, אבל ברוחניות אין זה סתירה, כי יש לנו מצדנו שופר כפוף, אבל מצד הקב"ה מקבלים אנו 'שופר פשוט'.
ג. מדוע שופר ולא תפילה בלבד?
עכשיו נשאלת השאלה הגדולה. אם ענין מהות היום הוא הביטול, והוא עבודת התפילה, וכלשון הירושלמי על שופר כפוף בתענית "כדי שיכופו את לבם בתפילה", א"כ למה באמת ציווה הקב"ה שיתקעו בשופר, ולמה באמת לא סגי על ידי תפילה, כמו שאנו עושים באמת כשראש השנה חל בשבת?תירוץ: בשופר גנוז כח שאפילו גדולה שבתפילות אינה מכילה:
- תפילה יוצאת בתיבות ואותיות, ושם יכולים להתערב פגמים, מחשבות זרות או דינים.
- השופר הוא קול בלא אותיות – "באין אומר ואין דברים". זוהי הצעקה העמוקה והפנימית ביותר היוצאת ישר מן הלב. בקול פנימי זה אין שום אחיזה לרע. הוא עצם נשמת-רוח שניפח הקב"ה באדם.
סיכום: כיצד עלינו להרגיש ביום זה?
מהות ראש השנה אינה רק יום דאגה על פרנסה או חטאים כביום תענית או יום כיפור. ראש השנה הוא שיבה לרגע הראשון של הבריאה – "זה היום תחלת מעשיך":- מצד האדם - כפיפה: באים אנו לפני המלך בקבלת עול מלכות שמים גמורה, מניחים חכמתנו ומתבטלים לרצונו.
- מצד הקב"ה נשפע עלינו - פשוט: מיישרים עקמומיות הלב, פושטים לבושי הגשמיות וחושבים רק על כבודו יתברך, ונתבטלים באמת למציאתו.
- במה? בשופר: בשמענו קול שופר, מרגישים אנו כנבראים עתה מחדש, וצועקים מן הפנימיות בלא מילים – צעקה של דבקות והתחדשות טהורה.
