בינ"ו עמ"י עש"ו
חתימת המחוקק - בין אמת משפטית לצדק אלוהי
מעשה שהיה, כך מספר רש"י במסכת סנהדרין (מ"ד:), במוכס יהודי רשע ובאדם גדול בתורה שמתו באותו היום. תושבי העיר כולה יצאו לחלוק כבוד אחרון לחכם, בעוד קרובי המוכס השתרכו מאחור עם מיטת יקירם. לפתע, פשטו אויבים על העיר; המלווים כולם נסו על נפשם והותירו את המיטות מוטלות בשדה, מלבד תלמיד אחד של החכם שלא מש ממיטת רבו.
כששקטה המהומה וחזרו בני העיר לקבור את המתים, אירעה טעות טרגית: המיטות התחלפו. המוכס הרשע זכה ללוויה מפוארת ולקבורה מכובדת, בעוד החכם נטמן בבזיון תחת זעקותיו השבר של תלמידו, שלא נענה. זועזע עד עמקי נשמתו מהעוול המשווע, תהה התלמיד: מה חטא חטא רבו שנסתיים בבזיון כזה, ומה זכות עמדה לרשע שזכה לכבוד כזה?
בחלום הלילה נגלה אליו רבו וחשף את הצדק שמאחורי הקלעים: המוכס זכה לכבוד בזכות פעם אחת שהכין סעודה לשר העיר, וכשזה לא הגיע – חילקה לעניים. החכם, לעומתו, נענש על כך ששמע פעם בגינותם של תלמידי חכמים ולא מחה.
עוד גילה לו רבו, כי המוכס ימשיך לסבול בגינהם עד שימות שמעון בן שטח וייכנס תחתיו, וזאת משום שאינו עושה דין בשמונים מכשפות באשקלון המכלות את העם.
הדברים הגיעו לאוזניו של שמעון בן שטח. בתושייה ובתחבולה, תחת גשם שוטף ובסיוע שמונים בחורים, הצליח ללכוד את המכשפות ולהוציאן להורג. אלא שהנקמה לא איחרה לבוא. קרובי המכשפות רקחו עלילת דם נגד בנו, והעידו עדות שקר שחייבה אותו מיתה. כשפסע הבן אל אתר הסקילה, קרא בקול: "אם יש בי עוון זה – לא תהא מיתתי כפרה לי, ואם אינו כן – תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, והקולר תלוי בצוואר העדים". למשמע דבריו, רעדו העדים והודו כי שיקרו מחמת שנאת הנשים. אך למרבה הזעזוע, למרות הודאתם – הבן הוצא להורג.
כאן מתעוררת קושיה נוקבת: הרי ברור לכל כי הבן חף מפשע! העדים עצמם חזרו בהם ונתנו טעם לשקרם. מדוע, אם כן, לא בוטל גזר הדין? התשובה נעוצה ביסוד ההלכתי "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד". התורה קבעה כלל חלוט: עדות שנמסרה בבית הדין ונתקבלה, אינה ניתנת לביטול על ידי חזרת העדים.
אולם, עלינו לשאול שאלה עמוקה עוד יותר: מניין לרש"י הביטחון המוחלט שהבן אכן לא חטא, כפי שעולה מלשונו הברורה? הרי מבחינה הלכתית צרופה, ברגע שחלה ההלכה של "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", עדותם הראשונה של העדים היא המציאות המשפטית הקובעת. אם התורה מעניקה לעדים נאמנות מוחלטת שאינה ניתנת לביטול על ידי חזרה, הרי שלכאורה מבחינת ה"דין" – הבן אכן נחשב למי שחטא. מהו, אם כן, המקור לקביעה הנחרצת על חפותו המוסרית מול הדין היבש?
התשובה לכך פשוטה, ובה בעת עמוקה: רש"י ידע בוודאות גמורה שהבן לא חילל שבת, לא מכוח עדות פורמלית כלשהי, אלא מפני שהיה זה בנו של שמעון בן שטח הצדיק. אדם שגדל בביתו של נשיא הסנהדרין, ראש וראשון לחכמי ישראל בדורו, ואשר על אופיו ויושרו אין עוררין – אין מקום להעלות על הדעת שיחלל שבת בפרהסיה. זהותו של הבן עצמה היא הערובה לחפותו.
אלא שכאן בדיוק מתחדדת הבעיה: אם ידוע בוודאות שהבן חף מפשע, כיצד זה מתיישב עם ההלכה שקבעה כי "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"? הרי לפי כלל זה, העדות הראשונה – זו שהוכחה כשקרית – היא עדיין המציאות המשפטית הקובעת, וממילא מבחינת הדין הבן חייב מיתה. נמצא, אם כן, שיש כאן שני מישורים סותרים: מישור האמת הידועה, שבו הבן חף לחלוטין, ומישור ההלכה הפורמלית, שבו הוא נחשב חוטא. וההלכה, כידוע, בחרה במישור השני – שכן הוצא להורג בפועל, חרף הידיעה הוודאית שאין הוא ראוי לכך.
כאן נחשף בפנינו יסוד "חתימת המחוקק". המחוקק האלוקי, בתבונתו האינסופית, קבע מערכת חוקים קולקטיבית. התורה יודעת כי יהיו מקרים פרטניים שבהם הכלל היבש לא ישקף את האמת המציאותית באותו רגע, אך היא מלמדת אותנו כי יציבות המערכת המשפטית והציות לחוקי התורה קריטיים יותר מהצדק הנקודתי. לו הייתה ניתנת לכל דיין הרשות להחליט "לפי העניין" ולחרוג מהפרוצדורה בכל פעם שהאמת נראית אחרת, הייתה המערכת כולה קורסת לכאוס שבו כל אדם עושה הישר בעיניו.
תופעה מקבילה, מפתיעה לא פחות, מצינו בגמרא במסכת בבא בתרא (כ"ט:), המחזקת את אותו עיקרון בדיוק. רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא, שני אמוראים קדושים, קנו בשותפות שפחה, וכדי שלא יחזיק בה אחד מהם ויטען לבעלות בלעדית, נהגו בה לסירוגין – זה משתמש בה שנה ראשונה, שלישית וחמישית, וזה בשניה, רביעית וששית. משבא ערעור על בעלותם, עלו לפני רבא. ותשובתו הייתה חדה ונוקבת: "כי היכי דלדידכו לא הוי חזקה – לעלמא נמי לא הוי חזקה" – בדיוק אותו שימוש שנועד למנוע חזקה ביניהם, מונע ממנו מלכתחילה כל תוקף של חזקה כלפי העולם כולו. המשמעות המעשית: לפי דין תורה, השפחה אינה שלהם, ועליהם להשיבה. הא כיצד?! שני אמוראים קדושים, גדולי עולם, ייקראו "גנבים"?! הרי ברור לכל שלא גנבו דבר, אלא קנו כדין! ובכל זאת – ההלכה קובעת את אשר קובעת, בלא קשר למה שידוע לכל כאמת המוחלטת. גם כאן, אפוא, ההלכה יוצרת "מציאות" עצמאית משלה, שאינה נגזרת ממה שקרה בפועל, אלא ממערכת כללים קולקטיבית שהיציבות שלה חשובה מן הצדק הנקודתי.
הבן עצמו, ברגע שבו הכריז על חפותו וזעק כי הקולר תלוי בצוואר העדים, ובכל זאת המשיך בשלוותו אל עבר הסקילה מבלי לערער על ההליך או לתבוע חנינה – חתם בדמו את הנאמנות המוחלטת לעיקרון זה. הוא הבין כי מעל לצדק הפרטי עומד הדין הכללי, והציות לחוקי התורה – גם כשזה כואב ובלתי נתפס – הוא הערובה היחידה להמשכיותו של עם ישראל ולקדושת משפטו. זהו שיעור עוצמתי במסירות נפש למען האמת התורנית, גם כשהיא עומדת בסתירה מוחלטת לאמת האנושית הנראית לעין.
חתימת המחוקק - בין אמת משפטית לצדק אלוהי
מעשה שהיה, כך מספר רש"י במסכת סנהדרין (מ"ד:), במוכס יהודי רשע ובאדם גדול בתורה שמתו באותו היום. תושבי העיר כולה יצאו לחלוק כבוד אחרון לחכם, בעוד קרובי המוכס השתרכו מאחור עם מיטת יקירם. לפתע, פשטו אויבים על העיר; המלווים כולם נסו על נפשם והותירו את המיטות מוטלות בשדה, מלבד תלמיד אחד של החכם שלא מש ממיטת רבו.
כששקטה המהומה וחזרו בני העיר לקבור את המתים, אירעה טעות טרגית: המיטות התחלפו. המוכס הרשע זכה ללוויה מפוארת ולקבורה מכובדת, בעוד החכם נטמן בבזיון תחת זעקותיו השבר של תלמידו, שלא נענה. זועזע עד עמקי נשמתו מהעוול המשווע, תהה התלמיד: מה חטא חטא רבו שנסתיים בבזיון כזה, ומה זכות עמדה לרשע שזכה לכבוד כזה?
בחלום הלילה נגלה אליו רבו וחשף את הצדק שמאחורי הקלעים: המוכס זכה לכבוד בזכות פעם אחת שהכין סעודה לשר העיר, וכשזה לא הגיע – חילקה לעניים. החכם, לעומתו, נענש על כך ששמע פעם בגינותם של תלמידי חכמים ולא מחה.
עוד גילה לו רבו, כי המוכס ימשיך לסבול בגינהם עד שימות שמעון בן שטח וייכנס תחתיו, וזאת משום שאינו עושה דין בשמונים מכשפות באשקלון המכלות את העם.
הדברים הגיעו לאוזניו של שמעון בן שטח. בתושייה ובתחבולה, תחת גשם שוטף ובסיוע שמונים בחורים, הצליח ללכוד את המכשפות ולהוציאן להורג. אלא שהנקמה לא איחרה לבוא. קרובי המכשפות רקחו עלילת דם נגד בנו, והעידו עדות שקר שחייבה אותו מיתה. כשפסע הבן אל אתר הסקילה, קרא בקול: "אם יש בי עוון זה – לא תהא מיתתי כפרה לי, ואם אינו כן – תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, והקולר תלוי בצוואר העדים". למשמע דבריו, רעדו העדים והודו כי שיקרו מחמת שנאת הנשים. אך למרבה הזעזוע, למרות הודאתם – הבן הוצא להורג.
כאן מתעוררת קושיה נוקבת: הרי ברור לכל כי הבן חף מפשע! העדים עצמם חזרו בהם ונתנו טעם לשקרם. מדוע, אם כן, לא בוטל גזר הדין? התשובה נעוצה ביסוד ההלכתי "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד". התורה קבעה כלל חלוט: עדות שנמסרה בבית הדין ונתקבלה, אינה ניתנת לביטול על ידי חזרת העדים.
אולם, עלינו לשאול שאלה עמוקה עוד יותר: מניין לרש"י הביטחון המוחלט שהבן אכן לא חטא, כפי שעולה מלשונו הברורה? הרי מבחינה הלכתית צרופה, ברגע שחלה ההלכה של "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", עדותם הראשונה של העדים היא המציאות המשפטית הקובעת. אם התורה מעניקה לעדים נאמנות מוחלטת שאינה ניתנת לביטול על ידי חזרה, הרי שלכאורה מבחינת ה"דין" – הבן אכן נחשב למי שחטא. מהו, אם כן, המקור לקביעה הנחרצת על חפותו המוסרית מול הדין היבש?
התשובה לכך פשוטה, ובה בעת עמוקה: רש"י ידע בוודאות גמורה שהבן לא חילל שבת, לא מכוח עדות פורמלית כלשהי, אלא מפני שהיה זה בנו של שמעון בן שטח הצדיק. אדם שגדל בביתו של נשיא הסנהדרין, ראש וראשון לחכמי ישראל בדורו, ואשר על אופיו ויושרו אין עוררין – אין מקום להעלות על הדעת שיחלל שבת בפרהסיה. זהותו של הבן עצמה היא הערובה לחפותו.
אלא שכאן בדיוק מתחדדת הבעיה: אם ידוע בוודאות שהבן חף מפשע, כיצד זה מתיישב עם ההלכה שקבעה כי "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"? הרי לפי כלל זה, העדות הראשונה – זו שהוכחה כשקרית – היא עדיין המציאות המשפטית הקובעת, וממילא מבחינת הדין הבן חייב מיתה. נמצא, אם כן, שיש כאן שני מישורים סותרים: מישור האמת הידועה, שבו הבן חף לחלוטין, ומישור ההלכה הפורמלית, שבו הוא נחשב חוטא. וההלכה, כידוע, בחרה במישור השני – שכן הוצא להורג בפועל, חרף הידיעה הוודאית שאין הוא ראוי לכך.
כאן נחשף בפנינו יסוד "חתימת המחוקק". המחוקק האלוקי, בתבונתו האינסופית, קבע מערכת חוקים קולקטיבית. התורה יודעת כי יהיו מקרים פרטניים שבהם הכלל היבש לא ישקף את האמת המציאותית באותו רגע, אך היא מלמדת אותנו כי יציבות המערכת המשפטית והציות לחוקי התורה קריטיים יותר מהצדק הנקודתי. לו הייתה ניתנת לכל דיין הרשות להחליט "לפי העניין" ולחרוג מהפרוצדורה בכל פעם שהאמת נראית אחרת, הייתה המערכת כולה קורסת לכאוס שבו כל אדם עושה הישר בעיניו.
תופעה מקבילה, מפתיעה לא פחות, מצינו בגמרא במסכת בבא בתרא (כ"ט:), המחזקת את אותו עיקרון בדיוק. רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא, שני אמוראים קדושים, קנו בשותפות שפחה, וכדי שלא יחזיק בה אחד מהם ויטען לבעלות בלעדית, נהגו בה לסירוגין – זה משתמש בה שנה ראשונה, שלישית וחמישית, וזה בשניה, רביעית וששית. משבא ערעור על בעלותם, עלו לפני רבא. ותשובתו הייתה חדה ונוקבת: "כי היכי דלדידכו לא הוי חזקה – לעלמא נמי לא הוי חזקה" – בדיוק אותו שימוש שנועד למנוע חזקה ביניהם, מונע ממנו מלכתחילה כל תוקף של חזקה כלפי העולם כולו. המשמעות המעשית: לפי דין תורה, השפחה אינה שלהם, ועליהם להשיבה. הא כיצד?! שני אמוראים קדושים, גדולי עולם, ייקראו "גנבים"?! הרי ברור לכל שלא גנבו דבר, אלא קנו כדין! ובכל זאת – ההלכה קובעת את אשר קובעת, בלא קשר למה שידוע לכל כאמת המוחלטת. גם כאן, אפוא, ההלכה יוצרת "מציאות" עצמאית משלה, שאינה נגזרת ממה שקרה בפועל, אלא ממערכת כללים קולקטיבית שהיציבות שלה חשובה מן הצדק הנקודתי.
הבן עצמו, ברגע שבו הכריז על חפותו וזעק כי הקולר תלוי בצוואר העדים, ובכל זאת המשיך בשלוותו אל עבר הסקילה מבלי לערער על ההליך או לתבוע חנינה – חתם בדמו את הנאמנות המוחלטת לעיקרון זה. הוא הבין כי מעל לצדק הפרטי עומד הדין הכללי, והציות לחוקי התורה – גם כשזה כואב ובלתי נתפס – הוא הערובה היחידה להמשכיותו של עם ישראל ולקדושת משפטו. זהו שיעור עוצמתי במסירות נפש למען האמת התורנית, גם כשהיא עומדת בסתירה מוחלטת לאמת האנושית הנראית לעין.
