בס"ד
איתא במתני' במסכתא ראש השנה (פ"א משנה ב') בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים, ע"כ. ויש להעיר מהו שינוי הלשון שנכתב במשנה שלא כתוב על ראש השנה ככל הדברים שבראש השנה האדם נידון וכדו' אלא כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ומחמת כן נצרך התנא בסוף המשנה לחזור ולומר ובחג נידונין על המים והדבר נראה כאילו בראש השנה אין ענין של דין על החיים של האדם ומה יהיה איתו באותה שנה אלא ענין אחר שהוא שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, וכן צריך לבאר את הענין הזה של עוברין לפניו כבני מרון למה צריך כבני מרון ובשביל מה זה ואיך הקשר של זה לדין. ועוד מצינו דהר"ן שם הק' וז"ל, ויש לשאול למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים דבשלמא שאר דברים דהיינו תבואה ופירות האילן ומים כל אחד בזמנו נדון כדאמרי' בגמ' דפסח זמן תבואה הוא ועצרת זמן פירות האילן וחג זמן גשמי שנה אבל אדם למה הוא נדון בר"ה יותר מבשאר ימים ותירוץ דבר זה למדנו מדגרסינן בפסיקתא [פסקא כ"ג] בשם רבי אליעזר בפסוק דרשו ה' בהמצאו דתניא בעשרים וחמשה באלול נברא העולם ולפי זה הא דתניא בגמרא דרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם על גמר ברייתו קא אמרינן דאדם הראשון שבו נגמר העולם נברא ביום ששי דהיינו באחד בתשרי וגרסינן תו התם בפסיקתא נמצא אומר בר"ה נברא אדם הראשון שעה ראשונה עלה במחשבה שניה נתייעץ עם מלאכי השרת בשלשה כנס עפרו בד' גבלו בה' רקמו בו' עשאו גולם בז' זרק בו נשמה בח' הכניסו לגן עדן בתשיעית נצטווה בעשירית סרח באחת עשרה נידון בשתים עשרה יצא בדימוס אמר לו הקדוש ברוך הוא זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס וכל זה אימתי בחדש השביעי באחד לחדש ומכאן סמך למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים ואף בשמים יש אות שמזל החדש הזה מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה' ולפי זה הא דאמרינן בפרק ראוהו ב"ד (דף כז א) כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כרבי אליעזר על יצירת אדם קאמרינן אבל בכ"ה באלול תחלת בריאת העולם הוא ולכך נהגו בברצלונ"ה וגלילותיה להשכים באשמורות הבוקר בכ"ה באלול ומיהו ה"מ כר"א אתיין דאילו לרבי יהושע דאמר בניסן נברא העולם אין לזה ענין כלל ואף על גב דתניא בגמ' [דף יב א] דחכמי ישראל מונין למבול כר"א ולתקופה כר' יהושע ומדמונין לתקופה כר"י אלמא ס"ל דבניסן נברא העולם איכא למימר דכי מנינן לתקופה כר' יהושע לאו משום דסבירא לן כוותיה במאי דאמר דבניסן נברא העולם אלא לפי שבו התחלת צמיחת האילנות והפירות שכל זה נמשך אחר מהלך החמה התחילו למנות ממנו, והדברים צריכים ביאור דאי בכ"ה אלול נברא העולם מה הקשר לא' בתשרי דבו האדם נברא דהרי הנידון בראש השנה בפשטות הוא אף על החיות והבהמות דהיינו כל באי העולם והרי הם נבראו ביום חמישי לכל הפחות חלקם ועוד דאכתי אינו דומה לשאר הפרקים שדנים בהם דהתבואה נידונת בפסח שאז היא נוצרת ויש נידון אם היא תגדל ואיך וכמה וכן כולם אבל האדם הרי נברא כל השנה ומה השייכות לכך שאדם הראשון נברא אז, עוד מה יענה רבי יהושע למה דנים את האדם בראש השנה, והר"ן שם ענה על כך שכיון שיום הכיפורים נקבע ליום סליחה ומחילה וזה מחייב דין קודם ולכן קבעו את הדין סמוך ליום כיפור כדי לתת לבני האדם שהם בינונים כמה ימים לפשפש במעשיהם קודם חיתום הדין ביום הכיפורים ועוד שכיון שאלו ימי כפרה ורצה הקב"ה לזכותם קבע את הדין בימי רחמים אלו, אבל לכאו' אין זה יישוב באמת דאכתי אינו עונה על החילוק בין התבואה פירות האילן והמים לבאי עולם, ונשתדל להבין.
והנה מצינו במגילה (ל"א ע"ב) תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, מאי טעמא אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה בשלמא שבשנה תורה איכא כדי שתכלה השנה וקללותיה אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא, אין עצרת נמי ראש השנה היא דתנן ובעצרת על פירות האילן, וצריך להבין איך תכלה השנה וקללותיה ע"י קריאת הקללות קודם הדין, ומצינו ברש"י שכ' בריש פרשת נצבים ע"פ מדרש אגדה למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והנה אתם קיימים לפניו, והדברים צריכים ביאור מה אומר להם שהרי זה ודאי שאין הקללות שקר ואם הם אמת אז למאי נפק"מ שהם עדין קיימים הרי אמורים לבוא עליהם כל הקללות האל.
והנה מצינו שהקללות והברכות נקראו בלשון ברית בפרשת כי תבוא אלה דברי הברית ובפרשת נצבים לעברך בברית ה' אלוקיך, וצריך להבין מאי שנא ברית זו מכל הבריתות שהקב"ה כרת עם האבות כגון ברית בין הבתרים שלא מצינו שם קללות, ובמדרש תנחומא, שלש בריתות כרת הקדוש ברוך הוא להם לישראל, אחת כשיצאו ממצרים, ואחת כשעמדו לפני הר סיני, (ואחת בחורב), ואחת כאן, ולמה כרת עמהן כאן, מפני שאותה שכרת עמהם בטלוה ואמרו אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), לפיכך חזר וכרת עמהם בחורב, וקבע עליה קללה למי שחוזר בדבריו, ואין לשון עברך, אלא כאדם שאומר לחבירו תעבור בי קללה זו, אם חוזר בדבר זה, והביאור בזה שברית זו מה שיש בה קללות אין זה כעונש דידועים דברי הרמב"ם ששואל מה השייכות של קללות וברכות הרי אנחנו יודעים שעל עבירות מקבלים גיהינום ועל המצוות מקבלים שכר לעתיד לבוא ומה שייך קללות וברכות שהם בעולם הזה, וכתב לבאר שהקללות הללו אינם כשכר ועונש על המעשים שהאדם עושה אלא שאם האדם בא לקיים את דברי הברית נותנים לו את האפשרות לעשות זאת ואם בא להפר את הברית ולא לקיים את רצונו יתברך לא נותנים לו גם את האפשרות לקיים, ונמצא שזו ברית על עצם מציאותינו בעולם ואי אפשר לחזור ולבטלה כי זה עצם מהות הקיום שלנו בעולם וזה מה שנוסף בברית זו מהברית שנעשתה בחורב שהרי אחריה אמרו אלה אלוקיך ישראל והקב"ה אמר הניחה לי וייחר אפי כרגע ואכלם, והקב"ה לא חזר בו מהכליה ומעצם סיבתה אלא תיקן אותה ע"י הקמת ברית שהיא מחדשת את מציאות הקיום של עם ישראל והלכך מי שמפקיע עצמו מהברית אינו נענש בכל הקללות האלו אלא כיון שהוא הוציא עצמו מהברית הוא הוציא את עצמו מעצם המציאות והסיבה להתקיימותו, וזהו שאמר להם משה הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה שהרי הסיבה לכך שלא עשה אתכם כליה זה הברית הזו נמצא שהקללות הם הם סיבת החיים בעצמם, והנה הסיבה שקוראים את הקללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה היא משום שתכלה שנה וקללותיה והיינו משום שביום הכיפורים הקב"ה אמר למשה סלחתי כדברך וכפי שביארנו אין זה חזרה אלא שהקב"ה יצר סיבה חדשה לקיום שזו הברית ובכל שנה מחדש אנחנו נידונים האם אנחנו בכלל הברית הזו וזהו ענין שתכלה שנה וקללותיה שע"י כך שאנחנו מכניסים עצמינו תחת הברית הזו ממילא אין קללות אלא ניתנת לנו סיבה להמשיך להתקיים תחת הברית, ואף אליבא דר"י דס"ל דבניסן נברא העולם אבל אכתי בטלה סיבת הקיום שלו אחר חטא העגל כשעם ישראל אמרו אלה אלוקיך ישראל ובראש השנה התחדשה סיבה חדשה לבריאה ומעכשיו חשיב יום הבריאה דהנידון הוא האם הסיבה לבריאה עדין קיימת או שמא לא, ואף הרמב"ן מצינו שכתב דברית מלשון בריאת דכל ברית היא יש מאין שע"י הברית נוצר חיבור חדש שלא היה בכוחו קודם לכן (וזהו אף ענין ההמלכה שאנו ממליכים את השם בראש השנה יסוד הדברים שאנו רוצים את הברית איתו ואנו קשורים אליה עדין).
והנה גבי פרשת נצבים נחלקו תוס' והרמב"ם (פרק י"ג מהל' תפילה ונשיאת כפיים הל' ב') האם גם אותה צריך לקרות קודם ראש השנה או שלא ויסוד מחלוקתם לכאו' האם הקללות שנאמרו בפרשת נצבים הם אזהרה על אותם שנאמרו בכי תבוא או שיש בהם משהו בפני עצמם ושי' הרמב"ם דקורין אף את נצבים קודם ראש השנה צריכה ביאור דלכאו' אין שם אלא אזהרה כלפי הקללות שנאמרו בכי תבוא ואין בהם שום ענין בפני עצמם. וזהו לשון הכתוב בפרשת נצבים (כ"ט, י"ז י"ח) 'פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה, והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה' והדברים צריכים ביאור וכי איזה אדם יאמר כך ששלום יהיה לו והרי אנשים לא לוקחים סיכונים על חייהם אפי' שהסיכויים למוות הם קטנים ביותר ואיך יתכן שאדם יאמר כך באופן נחרץ שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך, והעניין הוא שהנה הברכות והקללות שנאמרו בפרשת כי תבוא נאמרו בלשון יחיד ומאידך בפרשת נצבים נאמרו בלשון רבים ורבינו הגר"א לימדנו שכשהכתוב מדבר בלשון יחיד הכוונה לכלול את כולם בכלל אחד וכשנאמרה בלשון רבים כוונת הכתוב הוא לכל אחד בפני עצמו, וזהו שאמר הכתוב שייתכן שאדם יתברך בלבבו ויאמר שלום יהיה לי מפני שאני מוציא עצמי מן הכלל וממילא לא חלים עלי כל הברכות והקללות ואינו בכלל הברית לכך באה פרשת נצבים לומר בלשון יחיד שהברית היא לא רק כלפי כל עם ישראל ככלל אלא אף כל אחד בפני עצמו וזהו מהטעם דלעיל דאי לאו הכי לא יהא קיום לכל מי שנכלל בישראל ואם יוציא עצמו מן הכלל לא שהוא מסיר מעצמו את הקללות אלא הוא מסיר מעצמו את סיבת הקיום בעצמה, וזהו שכ' הרמב"ם דקורין אף פרשת נצבים קודם ראש השנה דהנידון בראש השנה הוא כלפי כל יחיד ויחיד והלכך היחיד צריך לשים עצמו תחת הברית הזו ואם לאו לא תינתן לו סיבת קיום כחלק מהברית, ויש להוסיף דאין זה סתם שכפלו ואמרו דגם גבי יחיד אין אפשרות לצאת מהברית אלא הענין הוא שיש כאן שני היבטים כלפי היחיד היבט אחד שכל יחיד יכול להוציא עצמו מכל כלל ויש היבט נוסף שכל יחיד בתוך כלל הוא יכול להיות יחיד והוא יכול להיות כחלק מהכלל ולכך בכי תבוא נאמר בלשון יחיד ובנצבים בלשון רבים לומר שצריך את שני הבחינות גם שהברית חלה על כל הכלל כאחד ועוד שהאדם היחידי בתוך הכלל צריך לקיים את הברית כחלק נפרד בינו לבין הקב"ה ולא מחמת הכלל אלא שכל רצונו האמיתי יהא קיום הברית בלבד ללא שום מניעים זרים נוספים, וזהו ענין הדין בראש השנה דכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון דיש כאן בחינת יחיד שהקב"ה דן את האדם לאן נוטות רצונותיו ורעיוניו כיחידי שאם לא הייתה עליו השפעה מהציבור המקיף אותו להיכן באמת היה הולך, וזהו השינוי לשון במתני' מהתבואה פירות האילן והמים שעל האדם הנידון הוא על הכבני מרון האם כשהוא יחיד הוא שייך בברית שלו עם הקב"ה אם לאו.
והנה כשהקב"ה ברא את האדם מצינו בבראשית שהקב"ה אמר 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' ועל דרך הדרש אפשר לומר שכוונת הפסוק לומר דלא טוב שהאדם יהיה לבדו דהיינו שיהא מושלם בלא חסר אלא צריך שהוא יהיה תמיד חסר כדי שיהיה בעמדת מקבל כלפי שמיא וזהו חלק מהדין של כבני מרון דהיינו שדנים כל אחד בבחינת יחיד האם כיחיד הוא סבור שהוא מסתדר לבד שתפיסת האני שלו היא שהוא לא זקוק למאומה והוא מסתדר לבד וממילא בשרירות ליבי אלך ואז הוא לא טוב שהרי מידת טובו של הקב"ה היא מיטיב וממילא אחד שהוא לא בעמדת מקבל הוא מתנגד למהות הטוב של הקב"ה שכל מהותו הוא להיטיב, וזהו ששנינו בסנהדרין (ל"ז ע"א) לפיכך האדם נברא יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאי' קיים עולם מלא, האדם נברא יחידי וכל אחד הוא עולם ומלואו בפני עצמו שהכל נגרר ממנו וממילא אף בראש השנה כשהנידון הוא על בריאתו של האדם שוב דהיינו האם תינתן לו סיבת הקיום שנה נוספת או שמא לא אז הנידון הוא יחידי.
והנה הרמב"ם כ' דבעשרת ימי תשובה תפילת היחיד מתקבלת כתפילת רבים בכל השנה שיש בכל השנה יש לתפילת רבים כוח חזק יותר משל יחיד ובעשרת ימי תשובה כוחה של תפילת יחיד חזק כשל רבים והיינו משום דאז האדם הוא יחידי בפני עצמו וכל העולם מצטמצם אליו שהרי הסיבה שתפילת רבים מקובלת יותר לכאו' הוא משום שיש לפנינו מספר אנשים שבדרך כלל רצונותיהם שונים זה מזה אז כשהם מבקשים כולם דבר אחד יש יותר סיבה לקבל בקשתם ממילא כשיש יחידי שהוא כמו כל העולם דהיינו כל יחיד מישראל בעשרת ימי תשובה יש סיבה לקבל תפילתו כתפילת רבים.
אך יש להוסיף דהנה הדין הוא לא רק על עצם החיים הגשמיים של האדם שהרי יש אנשים שלכאו' ודאי יצאו חייבים בדין ואפי' הכי הם חיים וקיימים שנה ועוד שנה אלא זהו פשוט שיש שתי צורות חיים יש צורה של חיים במערכת של עולם כמנהגו נוהג ויש צורה של חיים מתוך חיבור אמיתי לחיים האלו, כמו שמצינו במסכתא עבודה זרה (נ"ד ע"ב) ת"ר שאלו פלוסופין את הזקנים ברומי אם אלקיכם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה אמרו להם אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולם מפני השוטים אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין, דהיינו דאותם שוטים ממשיכים להלך בינינו אלא שהקב"ה לא מאבד את העולם מחמתם, ואלו לא החיים שאנחנו רוצים אלא חיים עם חיבור עמוק ואמיתי לברית שלנו עם הקב"ה, והנה עשרת ימי תשובה אנו מוסיפים בברכת מגן אבות, זכרינו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבינו בספר החיים, ולכאו' יש להק' שהרי אם הוא זוכר אותנו לחיים מפני מה צריך שנכתב בספר החיים אלא שמי שנכתב בספר החיים הם צדיקים גמורים שאינם חיים כאן כחלק מהדף שכדי שיהיה על מה לכתוב צריך שיתקיים אלא הם החלק הכתוב בעצמו וזה מה שאנו מבקשים שנהיה חלק בלתי נפרד מעצם הקיום של העולם וזה נגרם ע"י שאנו מעמידים עצמינו תחת הברית לקשר מחודש גם בשנה זו עם הקב"ה.
איתא במתני' במסכתא ראש השנה (פ"א משנה ב') בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים, ע"כ. ויש להעיר מהו שינוי הלשון שנכתב במשנה שלא כתוב על ראש השנה ככל הדברים שבראש השנה האדם נידון וכדו' אלא כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ומחמת כן נצרך התנא בסוף המשנה לחזור ולומר ובחג נידונין על המים והדבר נראה כאילו בראש השנה אין ענין של דין על החיים של האדם ומה יהיה איתו באותה שנה אלא ענין אחר שהוא שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, וכן צריך לבאר את הענין הזה של עוברין לפניו כבני מרון למה צריך כבני מרון ובשביל מה זה ואיך הקשר של זה לדין. ועוד מצינו דהר"ן שם הק' וז"ל, ויש לשאול למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים דבשלמא שאר דברים דהיינו תבואה ופירות האילן ומים כל אחד בזמנו נדון כדאמרי' בגמ' דפסח זמן תבואה הוא ועצרת זמן פירות האילן וחג זמן גשמי שנה אבל אדם למה הוא נדון בר"ה יותר מבשאר ימים ותירוץ דבר זה למדנו מדגרסינן בפסיקתא [פסקא כ"ג] בשם רבי אליעזר בפסוק דרשו ה' בהמצאו דתניא בעשרים וחמשה באלול נברא העולם ולפי זה הא דתניא בגמרא דרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם על גמר ברייתו קא אמרינן דאדם הראשון שבו נגמר העולם נברא ביום ששי דהיינו באחד בתשרי וגרסינן תו התם בפסיקתא נמצא אומר בר"ה נברא אדם הראשון שעה ראשונה עלה במחשבה שניה נתייעץ עם מלאכי השרת בשלשה כנס עפרו בד' גבלו בה' רקמו בו' עשאו גולם בז' זרק בו נשמה בח' הכניסו לגן עדן בתשיעית נצטווה בעשירית סרח באחת עשרה נידון בשתים עשרה יצא בדימוס אמר לו הקדוש ברוך הוא זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס וכל זה אימתי בחדש השביעי באחד לחדש ומכאן סמך למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים ואף בשמים יש אות שמזל החדש הזה מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה' ולפי זה הא דאמרינן בפרק ראוהו ב"ד (דף כז א) כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כרבי אליעזר על יצירת אדם קאמרינן אבל בכ"ה באלול תחלת בריאת העולם הוא ולכך נהגו בברצלונ"ה וגלילותיה להשכים באשמורות הבוקר בכ"ה באלול ומיהו ה"מ כר"א אתיין דאילו לרבי יהושע דאמר בניסן נברא העולם אין לזה ענין כלל ואף על גב דתניא בגמ' [דף יב א] דחכמי ישראל מונין למבול כר"א ולתקופה כר' יהושע ומדמונין לתקופה כר"י אלמא ס"ל דבניסן נברא העולם איכא למימר דכי מנינן לתקופה כר' יהושע לאו משום דסבירא לן כוותיה במאי דאמר דבניסן נברא העולם אלא לפי שבו התחלת צמיחת האילנות והפירות שכל זה נמשך אחר מהלך החמה התחילו למנות ממנו, והדברים צריכים ביאור דאי בכ"ה אלול נברא העולם מה הקשר לא' בתשרי דבו האדם נברא דהרי הנידון בראש השנה בפשטות הוא אף על החיות והבהמות דהיינו כל באי העולם והרי הם נבראו ביום חמישי לכל הפחות חלקם ועוד דאכתי אינו דומה לשאר הפרקים שדנים בהם דהתבואה נידונת בפסח שאז היא נוצרת ויש נידון אם היא תגדל ואיך וכמה וכן כולם אבל האדם הרי נברא כל השנה ומה השייכות לכך שאדם הראשון נברא אז, עוד מה יענה רבי יהושע למה דנים את האדם בראש השנה, והר"ן שם ענה על כך שכיון שיום הכיפורים נקבע ליום סליחה ומחילה וזה מחייב דין קודם ולכן קבעו את הדין סמוך ליום כיפור כדי לתת לבני האדם שהם בינונים כמה ימים לפשפש במעשיהם קודם חיתום הדין ביום הכיפורים ועוד שכיון שאלו ימי כפרה ורצה הקב"ה לזכותם קבע את הדין בימי רחמים אלו, אבל לכאו' אין זה יישוב באמת דאכתי אינו עונה על החילוק בין התבואה פירות האילן והמים לבאי עולם, ונשתדל להבין.
והנה מצינו במגילה (ל"א ע"ב) תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, מאי טעמא אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה בשלמא שבשנה תורה איכא כדי שתכלה השנה וקללותיה אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא, אין עצרת נמי ראש השנה היא דתנן ובעצרת על פירות האילן, וצריך להבין איך תכלה השנה וקללותיה ע"י קריאת הקללות קודם הדין, ומצינו ברש"י שכ' בריש פרשת נצבים ע"פ מדרש אגדה למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והנה אתם קיימים לפניו, והדברים צריכים ביאור מה אומר להם שהרי זה ודאי שאין הקללות שקר ואם הם אמת אז למאי נפק"מ שהם עדין קיימים הרי אמורים לבוא עליהם כל הקללות האל.
והנה מצינו שהקללות והברכות נקראו בלשון ברית בפרשת כי תבוא אלה דברי הברית ובפרשת נצבים לעברך בברית ה' אלוקיך, וצריך להבין מאי שנא ברית זו מכל הבריתות שהקב"ה כרת עם האבות כגון ברית בין הבתרים שלא מצינו שם קללות, ובמדרש תנחומא, שלש בריתות כרת הקדוש ברוך הוא להם לישראל, אחת כשיצאו ממצרים, ואחת כשעמדו לפני הר סיני, (ואחת בחורב), ואחת כאן, ולמה כרת עמהן כאן, מפני שאותה שכרת עמהם בטלוה ואמרו אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), לפיכך חזר וכרת עמהם בחורב, וקבע עליה קללה למי שחוזר בדבריו, ואין לשון עברך, אלא כאדם שאומר לחבירו תעבור בי קללה זו, אם חוזר בדבר זה, והביאור בזה שברית זו מה שיש בה קללות אין זה כעונש דידועים דברי הרמב"ם ששואל מה השייכות של קללות וברכות הרי אנחנו יודעים שעל עבירות מקבלים גיהינום ועל המצוות מקבלים שכר לעתיד לבוא ומה שייך קללות וברכות שהם בעולם הזה, וכתב לבאר שהקללות הללו אינם כשכר ועונש על המעשים שהאדם עושה אלא שאם האדם בא לקיים את דברי הברית נותנים לו את האפשרות לעשות זאת ואם בא להפר את הברית ולא לקיים את רצונו יתברך לא נותנים לו גם את האפשרות לקיים, ונמצא שזו ברית על עצם מציאותינו בעולם ואי אפשר לחזור ולבטלה כי זה עצם מהות הקיום שלנו בעולם וזה מה שנוסף בברית זו מהברית שנעשתה בחורב שהרי אחריה אמרו אלה אלוקיך ישראל והקב"ה אמר הניחה לי וייחר אפי כרגע ואכלם, והקב"ה לא חזר בו מהכליה ומעצם סיבתה אלא תיקן אותה ע"י הקמת ברית שהיא מחדשת את מציאות הקיום של עם ישראל והלכך מי שמפקיע עצמו מהברית אינו נענש בכל הקללות האלו אלא כיון שהוא הוציא עצמו מהברית הוא הוציא את עצמו מעצם המציאות והסיבה להתקיימותו, וזהו שאמר להם משה הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה שהרי הסיבה לכך שלא עשה אתכם כליה זה הברית הזו נמצא שהקללות הם הם סיבת החיים בעצמם, והנה הסיבה שקוראים את הקללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה היא משום שתכלה שנה וקללותיה והיינו משום שביום הכיפורים הקב"ה אמר למשה סלחתי כדברך וכפי שביארנו אין זה חזרה אלא שהקב"ה יצר סיבה חדשה לקיום שזו הברית ובכל שנה מחדש אנחנו נידונים האם אנחנו בכלל הברית הזו וזהו ענין שתכלה שנה וקללותיה שע"י כך שאנחנו מכניסים עצמינו תחת הברית הזו ממילא אין קללות אלא ניתנת לנו סיבה להמשיך להתקיים תחת הברית, ואף אליבא דר"י דס"ל דבניסן נברא העולם אבל אכתי בטלה סיבת הקיום שלו אחר חטא העגל כשעם ישראל אמרו אלה אלוקיך ישראל ובראש השנה התחדשה סיבה חדשה לבריאה ומעכשיו חשיב יום הבריאה דהנידון הוא האם הסיבה לבריאה עדין קיימת או שמא לא, ואף הרמב"ן מצינו שכתב דברית מלשון בריאת דכל ברית היא יש מאין שע"י הברית נוצר חיבור חדש שלא היה בכוחו קודם לכן (וזהו אף ענין ההמלכה שאנו ממליכים את השם בראש השנה יסוד הדברים שאנו רוצים את הברית איתו ואנו קשורים אליה עדין).
והנה גבי פרשת נצבים נחלקו תוס' והרמב"ם (פרק י"ג מהל' תפילה ונשיאת כפיים הל' ב') האם גם אותה צריך לקרות קודם ראש השנה או שלא ויסוד מחלוקתם לכאו' האם הקללות שנאמרו בפרשת נצבים הם אזהרה על אותם שנאמרו בכי תבוא או שיש בהם משהו בפני עצמם ושי' הרמב"ם דקורין אף את נצבים קודם ראש השנה צריכה ביאור דלכאו' אין שם אלא אזהרה כלפי הקללות שנאמרו בכי תבוא ואין בהם שום ענין בפני עצמם. וזהו לשון הכתוב בפרשת נצבים (כ"ט, י"ז י"ח) 'פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה, והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה' והדברים צריכים ביאור וכי איזה אדם יאמר כך ששלום יהיה לו והרי אנשים לא לוקחים סיכונים על חייהם אפי' שהסיכויים למוות הם קטנים ביותר ואיך יתכן שאדם יאמר כך באופן נחרץ שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך, והעניין הוא שהנה הברכות והקללות שנאמרו בפרשת כי תבוא נאמרו בלשון יחיד ומאידך בפרשת נצבים נאמרו בלשון רבים ורבינו הגר"א לימדנו שכשהכתוב מדבר בלשון יחיד הכוונה לכלול את כולם בכלל אחד וכשנאמרה בלשון רבים כוונת הכתוב הוא לכל אחד בפני עצמו, וזהו שאמר הכתוב שייתכן שאדם יתברך בלבבו ויאמר שלום יהיה לי מפני שאני מוציא עצמי מן הכלל וממילא לא חלים עלי כל הברכות והקללות ואינו בכלל הברית לכך באה פרשת נצבים לומר בלשון יחיד שהברית היא לא רק כלפי כל עם ישראל ככלל אלא אף כל אחד בפני עצמו וזהו מהטעם דלעיל דאי לאו הכי לא יהא קיום לכל מי שנכלל בישראל ואם יוציא עצמו מן הכלל לא שהוא מסיר מעצמו את הקללות אלא הוא מסיר מעצמו את סיבת הקיום בעצמה, וזהו שכ' הרמב"ם דקורין אף פרשת נצבים קודם ראש השנה דהנידון בראש השנה הוא כלפי כל יחיד ויחיד והלכך היחיד צריך לשים עצמו תחת הברית הזו ואם לאו לא תינתן לו סיבת קיום כחלק מהברית, ויש להוסיף דאין זה סתם שכפלו ואמרו דגם גבי יחיד אין אפשרות לצאת מהברית אלא הענין הוא שיש כאן שני היבטים כלפי היחיד היבט אחד שכל יחיד יכול להוציא עצמו מכל כלל ויש היבט נוסף שכל יחיד בתוך כלל הוא יכול להיות יחיד והוא יכול להיות כחלק מהכלל ולכך בכי תבוא נאמר בלשון יחיד ובנצבים בלשון רבים לומר שצריך את שני הבחינות גם שהברית חלה על כל הכלל כאחד ועוד שהאדם היחידי בתוך הכלל צריך לקיים את הברית כחלק נפרד בינו לבין הקב"ה ולא מחמת הכלל אלא שכל רצונו האמיתי יהא קיום הברית בלבד ללא שום מניעים זרים נוספים, וזהו ענין הדין בראש השנה דכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון דיש כאן בחינת יחיד שהקב"ה דן את האדם לאן נוטות רצונותיו ורעיוניו כיחידי שאם לא הייתה עליו השפעה מהציבור המקיף אותו להיכן באמת היה הולך, וזהו השינוי לשון במתני' מהתבואה פירות האילן והמים שעל האדם הנידון הוא על הכבני מרון האם כשהוא יחיד הוא שייך בברית שלו עם הקב"ה אם לאו.
והנה כשהקב"ה ברא את האדם מצינו בבראשית שהקב"ה אמר 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' ועל דרך הדרש אפשר לומר שכוונת הפסוק לומר דלא טוב שהאדם יהיה לבדו דהיינו שיהא מושלם בלא חסר אלא צריך שהוא יהיה תמיד חסר כדי שיהיה בעמדת מקבל כלפי שמיא וזהו חלק מהדין של כבני מרון דהיינו שדנים כל אחד בבחינת יחיד האם כיחיד הוא סבור שהוא מסתדר לבד שתפיסת האני שלו היא שהוא לא זקוק למאומה והוא מסתדר לבד וממילא בשרירות ליבי אלך ואז הוא לא טוב שהרי מידת טובו של הקב"ה היא מיטיב וממילא אחד שהוא לא בעמדת מקבל הוא מתנגד למהות הטוב של הקב"ה שכל מהותו הוא להיטיב, וזהו ששנינו בסנהדרין (ל"ז ע"א) לפיכך האדם נברא יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאי' קיים עולם מלא, האדם נברא יחידי וכל אחד הוא עולם ומלואו בפני עצמו שהכל נגרר ממנו וממילא אף בראש השנה כשהנידון הוא על בריאתו של האדם שוב דהיינו האם תינתן לו סיבת הקיום שנה נוספת או שמא לא אז הנידון הוא יחידי.
והנה הרמב"ם כ' דבעשרת ימי תשובה תפילת היחיד מתקבלת כתפילת רבים בכל השנה שיש בכל השנה יש לתפילת רבים כוח חזק יותר משל יחיד ובעשרת ימי תשובה כוחה של תפילת יחיד חזק כשל רבים והיינו משום דאז האדם הוא יחידי בפני עצמו וכל העולם מצטמצם אליו שהרי הסיבה שתפילת רבים מקובלת יותר לכאו' הוא משום שיש לפנינו מספר אנשים שבדרך כלל רצונותיהם שונים זה מזה אז כשהם מבקשים כולם דבר אחד יש יותר סיבה לקבל בקשתם ממילא כשיש יחידי שהוא כמו כל העולם דהיינו כל יחיד מישראל בעשרת ימי תשובה יש סיבה לקבל תפילתו כתפילת רבים.
אך יש להוסיף דהנה הדין הוא לא רק על עצם החיים הגשמיים של האדם שהרי יש אנשים שלכאו' ודאי יצאו חייבים בדין ואפי' הכי הם חיים וקיימים שנה ועוד שנה אלא זהו פשוט שיש שתי צורות חיים יש צורה של חיים במערכת של עולם כמנהגו נוהג ויש צורה של חיים מתוך חיבור אמיתי לחיים האלו, כמו שמצינו במסכתא עבודה זרה (נ"ד ע"ב) ת"ר שאלו פלוסופין את הזקנים ברומי אם אלקיכם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה אמרו להם אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולם מפני השוטים אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין, דהיינו דאותם שוטים ממשיכים להלך בינינו אלא שהקב"ה לא מאבד את העולם מחמתם, ואלו לא החיים שאנחנו רוצים אלא חיים עם חיבור עמוק ואמיתי לברית שלנו עם הקב"ה, והנה עשרת ימי תשובה אנו מוסיפים בברכת מגן אבות, זכרינו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבינו בספר החיים, ולכאו' יש להק' שהרי אם הוא זוכר אותנו לחיים מפני מה צריך שנכתב בספר החיים אלא שמי שנכתב בספר החיים הם צדיקים גמורים שאינם חיים כאן כחלק מהדף שכדי שיהיה על מה לכתוב צריך שיתקיים אלא הם החלק הכתוב בעצמו וזה מה שאנו מבקשים שנהיה חלק בלתי נפרד מעצם הקיום של העולם וזה נגרם ע"י שאנו מעמידים עצמינו תחת הברית לקשר מחודש גם בשנה זו עם הקב"ה.
