שבת כ"א: "ת"ר מצוות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר אחד לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן והילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך" ופרש"י "נר אחד בכל לילה ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד" והיינו שעיקר המצווה היא להדליק נר אחד בבית בכל לילה וכל בני הבית יוצאים בהאי הדלקה.
והנה יש לעיין בגדר המצווה דנר חנוכה מה ענינה האם היא חובת גברא והיינו דיש חיוב על כל גברא להדליק נר חנוכה, או דהוא חובת הבית והיינו שיש חיוב על הבית שיהיה בו נר דלוק, ואין שום חיוב על הגברא.
ולכאו' מלשון רש"י הנ"ל נראה להדיא דלמד דנר חנוכה הוא חובה על הבית וכמש"כ "ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד", דהסיבה שסגי בנר אחד על כל הבית משום שהוא חובה על הבית ולא על הגברא כלל.
אמנם באמת נראה דנח' בהא הראשונים, דהנה יש לדון במי שאין לו בית האם מחוייב לשכור בית בשביל לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה או לא, והנה כתב הרמב"ם (פי"א מברכות ה"ב ג') וז"ל: "יש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באוהל או בספינה ישב וכו', וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים בין מצווה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה וכו'" עכ"ל. ומבואר בדבריו שמצוות נ"ח אינה רשות אלא חובה ושונה ממזוזה שנקראת מצוה של רשות שאם אין לו בית פטור מלקנות בית, ואילו בנ"ח מתבאר שצריך לקנות בית בכדי להתחייב.
אולם התוס' פליגי, דהנה כתבו בסוכה מו. (ד"ה הרואה) גבי החיוב של ברכת הרואה בחנוכה שאין לומר שמה שתיקנו ברכת הרואה הוא בשביל מי שאין לו בית, דא"כ אף במזוזה נתקן, ומוכח להדיא דסברו שנ"ח דמי למזוזה, ולכאו' ביאור פלוגתתם הוא החקירה הנ"ל האם נר חנוכה הוא חובה על הגברא או שהוא חובת הבית, דהרמב"ם ס"ל דנר חנוכה הוא חובה על הגברא ולכך כתב דהיא מצוה שהיא חובה, ויצטרכו לשכור בית בכדי להתחייב בנ"ח, אולם תוס' סוברים דנ"ח הוא דין בחובת הבית ולא חובת גברא, דאי נימא שסברו שנ"ח הוא חובת גברא א"כ מה הקשו ממזוזה הרי דווקא בנ"ח שיש חיוב אף למי שאין לו בית וכשאינו מוצא בית לשכור הרי הוא אנוס מלקיים המצווה ולכך תיקנו ברכת הרואה, אבל במזוזה שאין חיוב כלל למי שאין בית, וע"כ דסברי התוס' דנ"ח הוא חובת הבית וכמזוזה.
והנה מדברי הר"ן מבואר שלמד שנר חנוכה הוא חובת גברא וכהרמב"ם, דכתב לגבי הדין של אכסנאי (כג. ד"ה אמר) וז"ל: "אורח אע"פ שאין לו בית חייב דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה דכל מי שאין לו בית פטור" משמע דס"ל דנ"ח הוא חובת הגברא.
והנה איכא כמה נפק"מ בהאי פלוגתא, דבשו"ע (סי' תרע"ה ס"ג) כתב שקטן שהגיע לחינוך יכול להוציא את כל בני הבית בהדלקתו, ותמהו האחרונים שהרי לגבי קריאת המגילה כתב השו"ע (סי' תרפ"ג ס"ב) שקטן אינו מוציא את האחרים ידי חובה, ובמה שונה נר חנוכה.
וכתב החכ"צ (שו"ת תוספת חדשים סי' י"ג) שכיון שבנר חנוכה אין דין על הגברא להדליק אלא הוא דין רק על הבית שיהיה בו נר דלוק, לכן גם קטן יכול להדליק, משום שזה לא נחשב שמוציא אותם ידי חובה, אלא משום שנקיימה המצווה שיש נר דלוק בבית [אמנם עדיין צריך שהקטן שידליק יגיע לגיל חינוך כדי שיהיה למעשה ההדלקה שלו שם הדלקה], משא"כ במגילה שיש לכל אחד חיוב בפנ"ע לקרוא את המגילה לכך אין הקטן יכול להוציא את הגדולים ידי חובה, דהרי הוא חייב רק מדרבנן והם חייבים מדאורייתא והמחוייב דרבנן אינו יכול להוציא את המחוייב דאו'.
ומוכח לכאו' מהדברים הללו דדין נר חנוכה הוא חובת הבית ולא חובת הגברא, והפנ"י ביאר דהסיבה שנר חנוכה שונה משאר המצוות משום דשאני הכא שעיקר המצוה בסמוך לרה"ר שהוא פרסומי ניסא, ומשום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית והניח בצ"ע.
ומעתה באמת צ"ב לדעת הרמב"ם שס"ל דהוא חובת גברא אמאי קטן יכול להוציא הגדולים ידי חובה.
ונפק"מ נוספת איכא לגבי ההידור, דהנה לכאו' צ"ב הכיצד יכול להתקיים דין ההידור שכל בני הבית מדליקים נרות, דהניחא אם החיוב הוא חובת הבית א"כ כאשר בעה"ב מדליק עדיין יש דין הידור להדליק ולהוסיף בבית נרות כפי מנין האנשים, אלא אי נימא דהוא חובת גברא א"כ הרי נמצא שהבעה"ב מוציא את כולם בהדלקתו, וא"כ כיון שהוא כבר הוציא אותם בהדלקתו ונחשב כאילו הדליקו בעצמם א"כ מה שייך עליהם להדר ולהדליק עוד, ומהא באמת הוכיח השפת אמת דעיקר החיוב הוא חובת הבית ולא חובת גברא.
אמנם דבעיקר הדבר כבר דן הגרעק"א (מהדו"ת סי' י"ג) כיצד שייך לברך על ההידור, הרי לכאו' את עיקר המצווה קיים כבר הבעה"ב.
וכתב שלכאו' מוכח שיש ברכה אף על ההידור לחוד, אמנם צידד לומר שגדר דין המהדרין הוא באופן שמתכוונים שלא לצאת בהדלקת בעה"ב וממילא הם חייבים מעיקר הדין שעדיין לא קיימו המצווה, וכ"כ הפמ"ג (אשל אברהם סי' תרע"ד סק"א), ולפי"ז לכאו' אין כ"כ ראיה דהחיוב הוא חובת הבית דלעולם שפיר אפשר דהוא חובת גברא ועדיין שפיר אפשר לקיים דין ההידור ע"י שמכוונים שלא לצאת ידי חובת הבעה"ב שמדליק.
[אלא שעיקר דבריהם צ"ת דא"כ הלא לא חשיב 'מהדרין' שהרי זה כלל לא הידור אלא עיקר המצווה, ולדבריהם צריך לומר שהמהדרין אינו תוספת בקיום ההדלקה, אלא הוא קיום רק בגברא עצמו שיהדר וידליק בעצמו וצ"ב].
ונפק"מ נוספת נראה בשני בעלי בתים הגרים בבית אחד האם יכולים להדליק נר אחד, או שיש על כל אחד ואחד חיוב בפני עצמו, ולכאו' הוא מח' ראשונים דהנה כתב הטור (תרע"ז ס"ג) בשם רב שר שלום "הרבה אנשים הדרים בחצר אחת שורת הדין שמשתתפין כולם בשמן ויוצאין כולן בנר אחד, אבל להידור מצווה כל אחד ואחד מדליק לעצמו על פתח ביתו", וכ"כ בשבלי הלקט (סי' קפ"ה) שמעינן מינה [מאכסנאי] אנשים הדרים בחצר אחת משתתפין בשמן ויוצאין כולם בנר אחד", וכן משמע מדברי הריטב"א (כג. ד"ה הא) שכתב "וחצר גדולה שדרין בה בעלי בתים הרבה כל אחד בחדרו או בעלייתו, היה נראה כי די לכל בני החצר שידליקו נר אחד חנוכה בפתח החצר כדי לעשות היכרא לרשות הרבים וישתתפו בו כולם בו", ומבואר שדי בנר אחד בהשתתפות כולם.
אולם דעת המגיד משנה וכן דעת המאירי שכל אחד צריך נר בפני עצמו, דכתב (פ"ד מחנוכה ה"ד) שיש אופן שנר של שני פיות עולה לשני בני אדם, "כגון שני בני אדם הנכנסין לפתח אחד והם חלוקין בעיסתן ואינן סמוכים על שולחן אחד שכל אחד צריך להדליק כך נראה לי", ומבואר שנח' הראשונים בשני אנשים שאינם סמוכים על שולחן אחד ושניהם דרים בבית אחד האם שייך שהאחד יוציא את חבירו.
ובביאור פלוגתתם נראה שנח' בהנ"ל מהי גדר הדלקת נר חנוכה, שאם גדר ההדלקה היא על הבית א"כ יכולים לפטור אחד את השני אף שאינם סמוכים על שולחן אחד, דמ"מ כיון שיש להם בית אחד או חצר אחת חיוב ההדלקה שלהם היא לקיים את חובת הבית שהוא של שניהם, אולם אם חיוב ההדלקה היא על הגברא א"כ כיון שיש כאן שני אנשים שאינם קשורים זה לזה א"א למימר שהדלקה של האחד תפטור את השני, וכ"א יצטרך נר בפני עצמו.
והנה כתב הט"ז (תרע"ז בק"א) בשם המהרש"ל שאדם שהדליקה אשתו עליו בביתו אינו יכול להתנות שאין ברצונו לצאת בהדלקה זו, אלא הוא יוצא בע"כ אפי' אם נתכוין לא לצאת, והאליה רבא למד מהא שאשתו כגופו ובע"כ קיים המצוה. אולם הט"ז גופיה חולק וסובר שאם מתכוין לא לצאת הרי זה כשאר הדברים שאינו יוצא ידי חובה בעל כרחו, ואף אם עשה את מעשה המצוה בפועל, ובאמת צ"ב דעת המהרש"ל מדוע לא יועיל מה שאינו רוצה לצאת וכמו שרשאי להתנות תמיד כך יוכל להתנות הכא.
אולם לפי הדברים הנ"ל א"ש דברי המהרש"ל דכיון שדין ההדלקה הוא חיוב על הבית, א"כ כיון שבני הבית הדליקו עליו יצא ידי חובה ואפי' אם נתכון שלא לצאת.
והנה פוסקי זמנינו כתבו לדון באדם שנמצא במקום בו השקיעה יותר מאוחרת מהשקיעה שבביתו, ורוצה לצאת בהדלקת אשתו האם יכול לצאת או כיון שעדיין במקומו לא הגיע החיוב שוב אינו יכול לצאת, וכתב המנחת יצחק (שו"ת ח"ז סי' מ"ו) שלכאו' מתלא תליא בהנידון הנ"ל, דאם חובת ההדלקה הוא על הבית עצמו וביתו נמצא במקום שאפשר כבר להדליק בודאי שהוא יכול לצאת על ידי הדלקת אשתו, אולם אם החיוב הוא על הגברא א"כ אינו יכול לצאת דהרי הוא עדיין לא מחויב בהדלקה.
אלא דאכתי יל"ע דהשתא נמצא מדברי הרמב"ם דסבר שדין ההדלקה היא חיוב על הגברא ולא על הבית, ושונה ממזוזה, ולכאו' צ"ב דהרמב"ם כתב (פ"ד ה"א) "כמה נרות הוא מדליק בחנוכה...והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי ביתו נר לכל אחד ואחד בין אנשים ובין נשים", היינו דס"ל להרמב"ם שדין ההידור הוא שבעל הבית ידליק בעבור כל אנשי ביתו, אמנם ברמ"א (תרע"א ס"ב) כתב "וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק וכן המנהג פשוט", ובאמת דהרמב"ם גופיה בה"ג כתב שמנהג בני ספרד להדליק כ"א בכל לילה ולהוסיף נר, אולם לדעה הראשונה שהביא הרמב"ם אי"צ כולם להדליק אלא בעה"ב מדליק עבור כולם [וכן נראה דדעת התוס'].
ולכא' ביאור פלוגתתם אפשר לבאר עפ"י הנ"ל דהרמב"ם והתוס' סברו דדין ההדלקה הוא דין בבית ולא על כל גברא וגברא ולכך סגי במה שהבע"ה מדליק, אולם הרמ"א סבר דדין ההדלקה הוא על כל גברא וגברא ולכך כולם חייבים להדליק.
אלא שהתינח לדעת התוס' א"ש דהוא לשיטתו וכמו שהבאנו דבריו בסוכה שמדמה הדלקת נרות חנוכה למזוזה והיינו דהוא דין בחובת הבית, אלא להרמב"ם צ"ת דהא הבאנו שהוא גופיה פליג אתוס' וס"ל דנר חנוכה הוא יותר ממזוזה והוא חובת גברא, וא"כ הכיצד יפרנס דבריו הכא שאי"צ להדליק כולם. אמנם אפשר לומר דבאמת לכך הביא הרמב"ם את מנהג בני ספרד למימר לן דזהו שיטתו, אך עדיין צ"ב.
וע"כ נראה לחדש דהרמב"ם ס"ל דאיכא דרך נוספת דארכביה אתרי ריכשי, והיינו דלעולם ב' הצדדים קיימים דאיכא נמי חיוב על הבית ואיכא נמי חיוב על הגברא. דהנה הב"ח (תרע"ו ס"א) כתב לחדש דאדם שאשתו הדליקה עליו לילה הראשון והגיע הבעל לביתו בלילה השני עליו לברך שוב שהחיינו, וביאר דבריו במחצית השקל שס"ל להב"ח דיש שני חיובים בהדלקת נר חנוכה א. חובת הבית ב. חובת הגברא בשביל להודות על הנס, וא"כ כל מה שאשתו הדליקה עליו עלה לו רק ביחס לחובת הבית דידיה, אולם עדיין יש עליו עוד חיוב משום חובת הגברא וזה חייב כאשר מדליק בעצמו ולכך צריך לברך שהחיינו.
ומעתה נראה דאף הרמב"ם ס"ל הכי דאיכא ב' דינים גם חובת הגברא וגם חובת הבית, ולכך מה שכתב דהבעה"ב מדליק זהו מצד חובת הבית דיכול להוציא את כולם, ומה שכתב דאינו דומה למזוזה זהו משום שהכא התווסף עליו נמי דין חיוב על הגברא,
ולפי"ז י"ל דהמדליק בביהכנ"ס דחייב לחזור ולהדליק בביתו (מלבד מה שצריך להוציא אחרים ידי חובה) משום שכל המצוה שקיים הוא רק את חובת הגברא אבל לא את חיוב הבית ולהכי חייב לחזור ולהדליק, ובאמת בשו"ת דברי ישראל (סי' ר"י) הביא דאדם שהדליק בביהכנ"ס ויש בביתו כמה בני אדם שמדליקין אי"צ לחזור ולהדליק משום שאת חובת הגברא קיים בביכנה"ס ואת חובת הבית יקיימו אלו שבלא"ה ידליקו, אא"כ כיון דעתו לא לצאת ידי חובתו בביכנה"ס דחייב מחמת החובת גברא.
והנה יש לעיין בגדר המצווה דנר חנוכה מה ענינה האם היא חובת גברא והיינו דיש חיוב על כל גברא להדליק נר חנוכה, או דהוא חובת הבית והיינו שיש חיוב על הבית שיהיה בו נר דלוק, ואין שום חיוב על הגברא.
ולכאו' מלשון רש"י הנ"ל נראה להדיא דלמד דנר חנוכה הוא חובה על הבית וכמש"כ "ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד", דהסיבה שסגי בנר אחד על כל הבית משום שהוא חובה על הבית ולא על הגברא כלל.
אמנם באמת נראה דנח' בהא הראשונים, דהנה יש לדון במי שאין לו בית האם מחוייב לשכור בית בשביל לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה או לא, והנה כתב הרמב"ם (פי"א מברכות ה"ב ג') וז"ל: "יש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באוהל או בספינה ישב וכו', וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים בין מצווה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה וכו'" עכ"ל. ומבואר בדבריו שמצוות נ"ח אינה רשות אלא חובה ושונה ממזוזה שנקראת מצוה של רשות שאם אין לו בית פטור מלקנות בית, ואילו בנ"ח מתבאר שצריך לקנות בית בכדי להתחייב.
אולם התוס' פליגי, דהנה כתבו בסוכה מו. (ד"ה הרואה) גבי החיוב של ברכת הרואה בחנוכה שאין לומר שמה שתיקנו ברכת הרואה הוא בשביל מי שאין לו בית, דא"כ אף במזוזה נתקן, ומוכח להדיא דסברו שנ"ח דמי למזוזה, ולכאו' ביאור פלוגתתם הוא החקירה הנ"ל האם נר חנוכה הוא חובה על הגברא או שהוא חובת הבית, דהרמב"ם ס"ל דנר חנוכה הוא חובה על הגברא ולכך כתב דהיא מצוה שהיא חובה, ויצטרכו לשכור בית בכדי להתחייב בנ"ח, אולם תוס' סוברים דנ"ח הוא דין בחובת הבית ולא חובת גברא, דאי נימא שסברו שנ"ח הוא חובת גברא א"כ מה הקשו ממזוזה הרי דווקא בנ"ח שיש חיוב אף למי שאין לו בית וכשאינו מוצא בית לשכור הרי הוא אנוס מלקיים המצווה ולכך תיקנו ברכת הרואה, אבל במזוזה שאין חיוב כלל למי שאין בית, וע"כ דסברי התוס' דנ"ח הוא חובת הבית וכמזוזה.
והנה מדברי הר"ן מבואר שלמד שנר חנוכה הוא חובת גברא וכהרמב"ם, דכתב לגבי הדין של אכסנאי (כג. ד"ה אמר) וז"ל: "אורח אע"פ שאין לו בית חייב דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה דכל מי שאין לו בית פטור" משמע דס"ל דנ"ח הוא חובת הגברא.
והנה איכא כמה נפק"מ בהאי פלוגתא, דבשו"ע (סי' תרע"ה ס"ג) כתב שקטן שהגיע לחינוך יכול להוציא את כל בני הבית בהדלקתו, ותמהו האחרונים שהרי לגבי קריאת המגילה כתב השו"ע (סי' תרפ"ג ס"ב) שקטן אינו מוציא את האחרים ידי חובה, ובמה שונה נר חנוכה.
וכתב החכ"צ (שו"ת תוספת חדשים סי' י"ג) שכיון שבנר חנוכה אין דין על הגברא להדליק אלא הוא דין רק על הבית שיהיה בו נר דלוק, לכן גם קטן יכול להדליק, משום שזה לא נחשב שמוציא אותם ידי חובה, אלא משום שנקיימה המצווה שיש נר דלוק בבית [אמנם עדיין צריך שהקטן שידליק יגיע לגיל חינוך כדי שיהיה למעשה ההדלקה שלו שם הדלקה], משא"כ במגילה שיש לכל אחד חיוב בפנ"ע לקרוא את המגילה לכך אין הקטן יכול להוציא את הגדולים ידי חובה, דהרי הוא חייב רק מדרבנן והם חייבים מדאורייתא והמחוייב דרבנן אינו יכול להוציא את המחוייב דאו'.
ומוכח לכאו' מהדברים הללו דדין נר חנוכה הוא חובת הבית ולא חובת הגברא, והפנ"י ביאר דהסיבה שנר חנוכה שונה משאר המצוות משום דשאני הכא שעיקר המצוה בסמוך לרה"ר שהוא פרסומי ניסא, ומשום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית והניח בצ"ע.
ומעתה באמת צ"ב לדעת הרמב"ם שס"ל דהוא חובת גברא אמאי קטן יכול להוציא הגדולים ידי חובה.
ונפק"מ נוספת איכא לגבי ההידור, דהנה לכאו' צ"ב הכיצד יכול להתקיים דין ההידור שכל בני הבית מדליקים נרות, דהניחא אם החיוב הוא חובת הבית א"כ כאשר בעה"ב מדליק עדיין יש דין הידור להדליק ולהוסיף בבית נרות כפי מנין האנשים, אלא אי נימא דהוא חובת גברא א"כ הרי נמצא שהבעה"ב מוציא את כולם בהדלקתו, וא"כ כיון שהוא כבר הוציא אותם בהדלקתו ונחשב כאילו הדליקו בעצמם א"כ מה שייך עליהם להדר ולהדליק עוד, ומהא באמת הוכיח השפת אמת דעיקר החיוב הוא חובת הבית ולא חובת גברא.
אמנם דבעיקר הדבר כבר דן הגרעק"א (מהדו"ת סי' י"ג) כיצד שייך לברך על ההידור, הרי לכאו' את עיקר המצווה קיים כבר הבעה"ב.
וכתב שלכאו' מוכח שיש ברכה אף על ההידור לחוד, אמנם צידד לומר שגדר דין המהדרין הוא באופן שמתכוונים שלא לצאת בהדלקת בעה"ב וממילא הם חייבים מעיקר הדין שעדיין לא קיימו המצווה, וכ"כ הפמ"ג (אשל אברהם סי' תרע"ד סק"א), ולפי"ז לכאו' אין כ"כ ראיה דהחיוב הוא חובת הבית דלעולם שפיר אפשר דהוא חובת גברא ועדיין שפיר אפשר לקיים דין ההידור ע"י שמכוונים שלא לצאת ידי חובת הבעה"ב שמדליק.
[אלא שעיקר דבריהם צ"ת דא"כ הלא לא חשיב 'מהדרין' שהרי זה כלל לא הידור אלא עיקר המצווה, ולדבריהם צריך לומר שהמהדרין אינו תוספת בקיום ההדלקה, אלא הוא קיום רק בגברא עצמו שיהדר וידליק בעצמו וצ"ב].
ונפק"מ נוספת נראה בשני בעלי בתים הגרים בבית אחד האם יכולים להדליק נר אחד, או שיש על כל אחד ואחד חיוב בפני עצמו, ולכאו' הוא מח' ראשונים דהנה כתב הטור (תרע"ז ס"ג) בשם רב שר שלום "הרבה אנשים הדרים בחצר אחת שורת הדין שמשתתפין כולם בשמן ויוצאין כולן בנר אחד, אבל להידור מצווה כל אחד ואחד מדליק לעצמו על פתח ביתו", וכ"כ בשבלי הלקט (סי' קפ"ה) שמעינן מינה [מאכסנאי] אנשים הדרים בחצר אחת משתתפין בשמן ויוצאין כולם בנר אחד", וכן משמע מדברי הריטב"א (כג. ד"ה הא) שכתב "וחצר גדולה שדרין בה בעלי בתים הרבה כל אחד בחדרו או בעלייתו, היה נראה כי די לכל בני החצר שידליקו נר אחד חנוכה בפתח החצר כדי לעשות היכרא לרשות הרבים וישתתפו בו כולם בו", ומבואר שדי בנר אחד בהשתתפות כולם.
אולם דעת המגיד משנה וכן דעת המאירי שכל אחד צריך נר בפני עצמו, דכתב (פ"ד מחנוכה ה"ד) שיש אופן שנר של שני פיות עולה לשני בני אדם, "כגון שני בני אדם הנכנסין לפתח אחד והם חלוקין בעיסתן ואינן סמוכים על שולחן אחד שכל אחד צריך להדליק כך נראה לי", ומבואר שנח' הראשונים בשני אנשים שאינם סמוכים על שולחן אחד ושניהם דרים בבית אחד האם שייך שהאחד יוציא את חבירו.
ובביאור פלוגתתם נראה שנח' בהנ"ל מהי גדר הדלקת נר חנוכה, שאם גדר ההדלקה היא על הבית א"כ יכולים לפטור אחד את השני אף שאינם סמוכים על שולחן אחד, דמ"מ כיון שיש להם בית אחד או חצר אחת חיוב ההדלקה שלהם היא לקיים את חובת הבית שהוא של שניהם, אולם אם חיוב ההדלקה היא על הגברא א"כ כיון שיש כאן שני אנשים שאינם קשורים זה לזה א"א למימר שהדלקה של האחד תפטור את השני, וכ"א יצטרך נר בפני עצמו.
והנה כתב הט"ז (תרע"ז בק"א) בשם המהרש"ל שאדם שהדליקה אשתו עליו בביתו אינו יכול להתנות שאין ברצונו לצאת בהדלקה זו, אלא הוא יוצא בע"כ אפי' אם נתכוין לא לצאת, והאליה רבא למד מהא שאשתו כגופו ובע"כ קיים המצוה. אולם הט"ז גופיה חולק וסובר שאם מתכוין לא לצאת הרי זה כשאר הדברים שאינו יוצא ידי חובה בעל כרחו, ואף אם עשה את מעשה המצוה בפועל, ובאמת צ"ב דעת המהרש"ל מדוע לא יועיל מה שאינו רוצה לצאת וכמו שרשאי להתנות תמיד כך יוכל להתנות הכא.
אולם לפי הדברים הנ"ל א"ש דברי המהרש"ל דכיון שדין ההדלקה הוא חיוב על הבית, א"כ כיון שבני הבית הדליקו עליו יצא ידי חובה ואפי' אם נתכון שלא לצאת.
והנה פוסקי זמנינו כתבו לדון באדם שנמצא במקום בו השקיעה יותר מאוחרת מהשקיעה שבביתו, ורוצה לצאת בהדלקת אשתו האם יכול לצאת או כיון שעדיין במקומו לא הגיע החיוב שוב אינו יכול לצאת, וכתב המנחת יצחק (שו"ת ח"ז סי' מ"ו) שלכאו' מתלא תליא בהנידון הנ"ל, דאם חובת ההדלקה הוא על הבית עצמו וביתו נמצא במקום שאפשר כבר להדליק בודאי שהוא יכול לצאת על ידי הדלקת אשתו, אולם אם החיוב הוא על הגברא א"כ אינו יכול לצאת דהרי הוא עדיין לא מחויב בהדלקה.
אלא דאכתי יל"ע דהשתא נמצא מדברי הרמב"ם דסבר שדין ההדלקה היא חיוב על הגברא ולא על הבית, ושונה ממזוזה, ולכאו' צ"ב דהרמב"ם כתב (פ"ד ה"א) "כמה נרות הוא מדליק בחנוכה...והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי ביתו נר לכל אחד ואחד בין אנשים ובין נשים", היינו דס"ל להרמב"ם שדין ההידור הוא שבעל הבית ידליק בעבור כל אנשי ביתו, אמנם ברמ"א (תרע"א ס"ב) כתב "וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק וכן המנהג פשוט", ובאמת דהרמב"ם גופיה בה"ג כתב שמנהג בני ספרד להדליק כ"א בכל לילה ולהוסיף נר, אולם לדעה הראשונה שהביא הרמב"ם אי"צ כולם להדליק אלא בעה"ב מדליק עבור כולם [וכן נראה דדעת התוס'].
ולכא' ביאור פלוגתתם אפשר לבאר עפ"י הנ"ל דהרמב"ם והתוס' סברו דדין ההדלקה הוא דין בבית ולא על כל גברא וגברא ולכך סגי במה שהבע"ה מדליק, אולם הרמ"א סבר דדין ההדלקה הוא על כל גברא וגברא ולכך כולם חייבים להדליק.
אלא שהתינח לדעת התוס' א"ש דהוא לשיטתו וכמו שהבאנו דבריו בסוכה שמדמה הדלקת נרות חנוכה למזוזה והיינו דהוא דין בחובת הבית, אלא להרמב"ם צ"ת דהא הבאנו שהוא גופיה פליג אתוס' וס"ל דנר חנוכה הוא יותר ממזוזה והוא חובת גברא, וא"כ הכיצד יפרנס דבריו הכא שאי"צ להדליק כולם. אמנם אפשר לומר דבאמת לכך הביא הרמב"ם את מנהג בני ספרד למימר לן דזהו שיטתו, אך עדיין צ"ב.
וע"כ נראה לחדש דהרמב"ם ס"ל דאיכא דרך נוספת דארכביה אתרי ריכשי, והיינו דלעולם ב' הצדדים קיימים דאיכא נמי חיוב על הבית ואיכא נמי חיוב על הגברא. דהנה הב"ח (תרע"ו ס"א) כתב לחדש דאדם שאשתו הדליקה עליו לילה הראשון והגיע הבעל לביתו בלילה השני עליו לברך שוב שהחיינו, וביאר דבריו במחצית השקל שס"ל להב"ח דיש שני חיובים בהדלקת נר חנוכה א. חובת הבית ב. חובת הגברא בשביל להודות על הנס, וא"כ כל מה שאשתו הדליקה עליו עלה לו רק ביחס לחובת הבית דידיה, אולם עדיין יש עליו עוד חיוב משום חובת הגברא וזה חייב כאשר מדליק בעצמו ולכך צריך לברך שהחיינו.
ומעתה נראה דאף הרמב"ם ס"ל הכי דאיכא ב' דינים גם חובת הגברא וגם חובת הבית, ולכך מה שכתב דהבעה"ב מדליק זהו מצד חובת הבית דיכול להוציא את כולם, ומה שכתב דאינו דומה למזוזה זהו משום שהכא התווסף עליו נמי דין חיוב על הגברא,
ולפי"ז י"ל דהמדליק בביהכנ"ס דחייב לחזור ולהדליק בביתו (מלבד מה שצריך להוציא אחרים ידי חובה) משום שכל המצוה שקיים הוא רק את חובת הגברא אבל לא את חיוב הבית ולהכי חייב לחזור ולהדליק, ובאמת בשו"ת דברי ישראל (סי' ר"י) הביא דאדם שהדליק בביהכנ"ס ויש בביתו כמה בני אדם שמדליקין אי"צ לחזור ולהדליק משום שאת חובת הגברא קיים בביכנה"ס ואת חובת הבית יקיימו אלו שבלא"ה ידליקו, אא"כ כיון דעתו לא לצאת ידי חובתו בביכנה"ס דחייב מחמת החובת גברא.
